בבא קמא – דף ע"ד עמוד א'

by

אמר אביי לא. דאפכינהו ואזמינהו. [שהפכו אותם והזימו אותם. אביי סובר שהכחשה לאו תחילת הזמה היא. ומעמיד את הברייתא שמדובר שהיו רק עדים ראשונים ועדים מזימים, והעדים המזימים הזימו את העדים הראשונים על ידי שאמרו עמנו הייתם באותו זמן, ומלבד זאת גם העידו העדים המזימים להיפך ממה שהעידו הראשונים, שהעידו המזימים שביום אחר אירע שהאדון קודם הפיל שינו של העבד ויצא העבד לחירות ואחר כך סימאו וחייב לו דמי עינו [היפך מעדות הראשונים שקודם סימאו ואחר כך הפיל את שינו].

רש"י: אמר ליה אביי לא. אי דהוכחשו [אם שהוכחשו] על ידי כת ראשונה שוב אין כת שלישית מזימתן [כיוון שלאביי לא אומרים הכחשה תחילת הזמה היא], והכא כשאין שם כת ראשונה אלא הם, ודקשיא לך דמי עבד לרב בעי לשלומי הכא כגון שכת שניה אפכינהו ואזמינהו שאמרו להם אותו היום שאתם אומרים עמנו הייתם במקום פלוני אבל ביום אחר הוה [היה], ואיפכא הוה [שקודם הפיל את שינו ואח"כ סימאו], דממה נפשך עבד נפיק לחירות, והן משלמין לו דמי עין שרצו להפסידו [העדים הראשונים העידו שהרב חייב לעבד דמי שן בלבד. ולפי העדים האחרונים נמצא שבאמת חייב הרב לעבד דמי עין. לכן מתחייבים העדים הראשונים לשלם לעבד דמי עינו שבאו להפסידו בעדותם. ומנכים לו דמי השן שדמים אלה לא היה מפסיד לפי עדותם], וניחא ליה לרב דניפוק בעינו ויתן לו דמי שינו.

ואי [ואם] קשיא הואיל וראשונים הם, מאי הוי מפסדי ליה הא לחירות הוי מפקי ליה [כיצד אנו אומרים שבאו בעדותם להפסיד דמי עין לעבד, הרי היה בעדותם כדי לשחררו, ונמצא שהרויחו לו דמי כולו ולא יתחייבו לשלם לו דמי עין, ויהיה חייבים לשלם לרב דמי העבד שבאו לשחררו], ואכתי דמי עבד לרב בעי לשלומי, לקמיה פריך ליה ומוקמינן לה בשעמד בדין]

ממאי? [מניין לאביי לפרש כך את הברייתא]

מדסיפא במיפך והזמה, רישא נמי במיפך והזמה [כיוון שהמשך הברייתא מתפרש שהפכו את העדות והזימו, יש לפרש כן גם בתחילתה. רש"י: מדסיפא בשתי כיתות, להכי תלי רישא בסיפא, דרישא לא ניחא לן לאוקמה בשתי כיתות אלא בג' משום דקתני שהרי הרב אומר כן, ואי דלא אתאי כת אחריתי מקמי דידהו ואמרו איפכא לא הוה ניחא ליה בהני דמפקי ליה לעבד לחירות, אלא מדסיפא מיתוקמא בשתי כיתות ועל כרחך במיפך והזמה מוקמית ליה, הלכך רישא נמי אוקי במיפך והזמה], דקתני סיפא: "מעידנו את איש פלוני שהפיל את שן עבדו וסימא את עינו, שהרי העבד אומר כן [דניחא ליה דמפקי ליה [שמוציאים אותו] לחירות ויהבי [ונותנים] לה דמי עין. רש"י], ונמצאו זוממין, משלמין דמי עין לרב".

היכי דמי [באיזה אופן]? אי [אם] דלא קא מודו להו בתראי בחבלא כלל [אם בשלא מודים להם האחרונים בחבלה כלל. כלומר שהעדים האחרונים רק הזימו את הראשונים ואמרו רק עמנו הייתם, ולא העידו מאומה על חבלת הרב בעבד], דמי כוליה עבד לרב בעי שלומי ליה? [הראשונים שרצו לשחרר את העבד בעדותם יתחייבו לשלם דמי כל העבד לרב, ולמה נאמר בברייתא שמשלמים רק דמי עינו]

אלא פשיטא דקא מודו כולהו בחבלא [שמודים כולם בחבלה. שהעדים המזימים מלבד שהזימו העידו גם על חבלת הרב בעבד] ודקא אפכינן ואזמינהו [שהזימו אותם וגם הפכו עדותם והעידו שחבל בו אבל קודם סימא את עינו ואחר כך הפיל את שינו. ולכן הראשונים מתחייבים דמי עין לרב, שבאו בשקר לחייבו דמי עין ובאמת אינו חייב אלא דמי שן. ואינם משלמים לרב דמי עבד כי מה שהעבד השתחרר הוא אמת לפי עדות המזימים.

רש"י: ואפכינהו – ואהנו ליה לרב לפוטרו מדמי עין שהן מרובין מדמי שן ומיהו עבד נפיק לחירות. ואזמינהו – והכא ליכא למימר כדאמר רבא ברישא דאתאי [שבאה] כת אחריתי מקמי דידהו [לפניהם] ואמרי איפכא סימא את עינו והפיל את שינו, דאי [שאם] אתאי כת אחריתי ברישא והדר אמרי הני [ואחר כך אומרים אלה] הפיל את שינו וסימא את עינו, כיון דלא אפומייהו [שלא על פיהם] פסקינן דינא אלא בראשונים שמזקיקים את הרב לדמי שן שישנו בכלל דמי עין של אחרונים, אפילו נמצאו זוממין אלו האחרונים לא הוי מחייבו, דאין עדים זוממים מתחייבים עד שיגמר הדין על פיהם, הלכך הך סיפא מוכחא לפום ריהטא בשתי כיתות ומיפך והזמה],

והיכי דמי [ובאיזה אופן. רש"י: בין רישא ובין סיפא, כיון דהשתא מוקמת לה במיפך והזמה ובשתי כיתות עדים, היכי דמי], אי דקא מאחרי אחורי הני בתראי [אם שמאחרים אלה האחרונים. שהראשונים העידו שהמעשה היה ביום ראשון והאחרונים מעידים שהיה ביום שני ולהיפך] אכתי דמי עבד לרב בעי שלומי [עדיין דמי עבד לרב צריכים לשלם], דכי מחייבי ליה לגברא אכתי גברא לאו בר חיובא הוא [שכשמחייבים לאדם, היינו הרב, עדיין האדם לא בן חיוב הוא], אלא דקא מקדמי קדומי הני בתראי [אלא שמקדימים אלה האחרונים. שהראשונים העידו שהיה המעשה ביום שני, והמזימים העידו שהיה ביום ראשון והופכים סדר המעשה.

רש"י: אי דמאחרי אחורי הני בתראי, כגון דאמרי קמאי [הראשונים] יום ראשון הוה מעשה, ואתו בתראי [ובאו האחרונים] ואמרי יום שני הוה מעשה ואיפכא הוה. אכתי כוליה עבד בעי לשלומי לרב, דכי מחייבי ליה [שכשמחייבים אותו] מיום ראשון להוציא עבדו לחירות אכתי [עדיין] לא הוה בר חיובא, דהא ביום שני הוה מעשה, ואכתי כוליה עבד בעי לשלומי לרב, דכי אתו לאסהודי לחיוביה לרב אכתי לאו בר חיובא הוא [הראשונים העידו שביום ראשון חבל הרב בעבד והשתחרר העבד, ולפי עדות המזימים רק ביום שני חבל בו, וביום ראשון עדיין לא היה העבד משוחרר, לכן על מה שהעידו הראשונים לשחרר את העבד ביום ראשון יתחייבו לשלם דמי כל העבד לרב].

דמקדמי אקדומי הני בתראי – שהם מודים דקודם שבאת כת ראשונה להעיד נעשה מעשה].

ואי [ואם] דלא עמד בדין אכתי דמי כוליה עבד לרב בעי שלומי ליה [עדיין דמי כל העבד לרב צריכים לשלם לו], דאכתי גברא לא מיחייב, אלא דעמד בדין. [ואי [ואם] דלא העמידו העבד לרבו בדין קודם שבאת כת ראשונה להעיד, אכתי כולי דמי עבד בעי שלומי, דהא כוליה בעי אפסודיה מיניה דאכתי גברא לא מיחייב, דאי הוה בעי [שאם היה רוצה] הוה אתא [בא] לבי דינא ומודה ומפטר, דמודה בקנס פטור וחירות דשן ועין קנסא הוא [אם הרב היה מודה שחבל בעבד לא היה העבד משתחרר כיוון שמודה בקנס פטור, ושחרור העבד משום החבלה הוא קנס לרב].
כשעמד בדין – על החבלות הללו על ידי עדים אחרים בבית דין אחר, וחייבוהו להניח העבד, וברח. דהשתא אי קאתי [שעכשיו אם בא] בעלים קמן [לפנינו] הא לא מהניא ליה [מועילה לו] הודאה [אחרי שחייבוהו כבר בית דין אחרים לשלם משום קנס, והוא לא הודה בפניהם וחייבוהו בקנס ופסקו שישלם, נעשה חיובו חיוב ממון ולא קנס ושוב אינו נפטר ממנו בהודאה], וקתבע ליה האי עבד הפלת את שיני וסימת את עיני והעמדתיך בדין ונתחייבת לי דמי עיני והביא עדים אלו על כך, ואתו סהדי אחריני [ובאו עדים אחרים] ואפכינהו ואמרו לא חייבינהו בית דין אלא דמי שן, ואזמינהו, הלכך בין רישא ובין סיפא אדמי [על דמי] עבד לא מחייבי, דהא מבית דין קמא [ראשון] נפק עבד לחירות, אלא שזה היה מחזיק בו, אבל דמי עין משלמי לעבד בבבא דרישא דהא ממונא דעין אית ליה גביה [יש לו אצלו] מבית דין קמא, וקבעו הני למיפטריה [ורצו אלה לפטרו], ובסיפא משלמי דמי עין לרב דקא מחייבי ליה אשקרא [שמחייבים אותו על שקר], ועל כרחך בדאפכינהו מוקמת ליה, דאי לאו הכי כיון דליכא סהדי אבי דינא קמא [כיוון שאין עדים על הבית דין הראשון] כוליה עבד בעי שלומי. רש"י]

אמר ליה רב אחא בריה דרב איקא לרב אשי, דוקיא דרבא מהיכא [הדיוק של רבא, שהכחשה תחילת הזמה היא, מהיכן]?

אילימא [אם לומר] מרישא, רישא מי [האם] קא מתכחשי מציעאי, כיון דאי לא מתזמי סהדותא כוותייהו קא קיימא [שאם אינם מוזמים העדות כמוהם מתקיימת] דדינא כוותייהו פסקינן [שאת הדין כמותם אנו פוסקים] דיש בכלל מאתים מנה, הלכך קמאי הוא דקא מתכחשי, מציעאי לא מתכחשי מידי. [לא מוכחשים במאומה. רש"י: אילימא מרישא – דמוקי לה בשלש כיתות, סוף סוף מי קא איתכחשו [האם הוכחשו] דתיהוי עדותן בטילה בהכחשה דקמאי, הא אי לאו [אם לא] מיתזמי דינא כוותייהו פסקינן ויהיב דמי שן דישנו בכלל עדות הראשונים, ומשום הכי מהניא בהן תורת הזמה, אבל גבי שנים אומרים הרג ושנים אומרים לא הרג דאיתכחוש קמאי ולא קטלינן ליה, ולעולם אימא [אומר] לך כיון דבטיל סהדותייהו לא מהניא בהו [לא מועילה בהם] תורת הזמה]

אמר ליה רבא סבר מדרישא בשלש כיתות סיפא נמי [גם] בשלש [סיפא נמי בשלש כיתות, ונהי דלא אפשר דתהוי כת אחריתי קודמת דאם כן דקמאי אמרי סימא והדר הפיל, והני אמרי הפיל והדר סימא, לא מיגמר דינא אפומייהו למיתן דמי עינא אלא דמי שן, והוי בכללא דתרוייהו [שניהם], וכיון דלא נגמר הדין על פיהם לא מחייבי הני מציעאי בהזמה דכת שלישית, מיהו הכי מוקי לה דאתו הני בי תרי ברישא ואמרי הפיל והדר סימא ופסקינן לדינא אפומייהו כו'. רש"י], ודייק מסיפא, כגון דאתו בי תרי ואמרי [שבאו שניים ואומרים] הפיל את שינו וסימא עינו, ופסקיניה לדינא אפומייהו [על פיהם], ואתו בי תרי אחריני ואמרי [ובאו שניים אחרים ואמרו] סימא את עינו והפיל את שינו, דקא מכחשי להו להני קמאי [שמכחישים להם לאלה הראשונים] ונמצאו זוממין קמאי [דקא מכחשי לקמאי ובטלה עדותן דלא יהיב דמים היתירים, וקתני דכי נמצאו זוממים על ידי כת שלישית משלמין. רש"י], משלמין דמי עין לרב, ואי סלקא דעתך הכחשה לאו תחילת הזמה היא אמאי משלמי הא אתכחשו להו מעיקרא, אלא שמע מינה הכחשה תחילת הזמה היא.

ואביי אמר לך בשלמא רישא לא סגי [לא די] דלא שלש כיתות, שהרי קתני "הרב אומר כן", אלא סיפא למה לי שלש כיתות, שהרי העבד אומר כן, עבד כל דהו מימר אמר [העבד כל שהוא אומר] דניחא ליה דניפוק לחירות". [אלא סיפא למה לי לאוקמה בדוחקא בשלש כיתות, הא בתרי סגיא [די], ובדאפכינהו ואזמינהו, ורישא כדמשמע בשלשה ודלא בדאפכינהו ומיהו מינה ליכא למידק מידי [ממנה אין לדייק מאומה]. רש"י]


%d בלוגרים אהבו את זה: