אמר רב אשי מתניתין וברייתא נמי דיקא [גם מדוייק מהם כך. כרב המנונא בדעת רב וכרבי יוחנן, ודלא כרבא בדעת רב], מתניתין דתנן: "גנב על פי שנים, וטבח ומכר על פי עד אחד או על פי עצמו, משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה". למה לי דתני "גנב על פי שנים", ליתני גנב וטבח ומכר על פי עד אחד או על פי עצמו אינו משלם אלא הקרן, אלא לאו הא קא משמע לן גנב על פי שנים וטבח על פי עד אחד או על פי עצמו הוא דלא מחייב עצמו בקרן, הוא דאמרינן על פי עצמו דומיא דעל פי עד אחד, מה על פי עד אחד כי אתי [כשבא] עד אחד מצטרף בהדיה [עמו] מחייב, על פי עצמו נמי [גם] כי אתו עדים מחייב, אבל גנב וטבח ומכר על פי עד אחד או על פי עצמו דחייב עצמו בקרן, לא אמרינן על פי עצמו דומיא דעל פי עד אחד. [למה לי דקתני – הכי הואיל ואתא לאשמועינן דמודה בקנס פטור לשמעינן בין בכפל ובין בד' וחמשה וניתני גנב וטבח ומכר על פי עד אחד או על פי עצמו אינו משלם אלא קרן, אלא לאו שמע מינה להכי לא נקט הודאה גבי קרן וכפל דבעי למיתני על פי עצמו דומיא דעד אחד, ולמימר דאי הדר אתו [שאם אחר כך באו] עדים חייב, ואי הוה תני הודאה גבי גניבה תו לא מיתני ליה על פי עצמו דומיא דעד אחד, דאי נמי אתו עדים פטור, אבל השתא דלא אודי בקרן דשני עדים שהעידו על הגניבה חייבוהו מחייב אף בארבעה וחמשה לכי אתו סהדי [לכשיבואו עדים] כר' יוחנן.
הכי גרסינן: אלא לאו הא קא משמע לן גנב על פי שנים וטבח ומכר על פי עצמו או על פי אחד, דלא חייב עצמו בקרן הוא דאמרינן על פי עצמו כו' – כלומר בכי האי גוונא [באופן כזה] הוא דאמר דומיא דעד אחד לחייביה כי הדר אתו סהדי [כשאחר כך באו עדים], אבל היכא [היכן] דגניבה עצמו מודה לא אמרינן דומיא דעד אחד. רש"י]
ברייתא דתניא: "ראה עדים שממשמשין ובאין ואמר גנבתי אבל לא טבחתי ולא מכרתי אינו משלם אלא קרן", למה לי למיתנא "ואמר גנבתי אבל לא טבחתי ולא מכרתי", ניתני או גנבתי או טבחתי ומכרתי, אלא הא קא משמע לן טעמא דאמר גנבתי הוא דחייב עצמו בקרן דפטור, אבל אמר לא גנבתי ובאו עדים שגנב וחזר ואמר טבחתי ומכרתי ובאו עדים שטבח ומכר דלא חייב עצמו בקרן חייב, אלמא הודאה דטביחה לאו הודאה היא. [ניתני גנבתי או שאמר טבחתי ומכרתי – פטור מתשלומי ד' וה', ושמעינן מינה תרתי [שתיים] דאע"ג דלא הודה אלא אטביחה ופטר עצמו מכלום הויא הודאה, אלא מדלא תני הכי שמע מינה טעמא דאמר גנבתי כו'. רש"י]
אמרי, לא. היא גופה קא משמע לן דכיון דאמר גנבתי אע"ג דאמר לא טבחתי ולא מכרתי ובאו עדים שטבח ומכר פטור, מאי טעמא תשלומי חמשה אמר רחמנא ולא תשלומי ארבעה ולא תשלומי שלשה.
לימא כתנאי [לומר כתנאים? האם המחלוקת בין רבא לבין רב המנונא בדעת רב ורבי יוחנן לגבי מודה בקנס שפטור גם כשבאו עדים אחר כך, האם זהו רק אם בהודאתו חייב עצמו בקרן רש"י: לימא כתנאי – הודה דטביחה אי הודאה הויא בלא הודאה דגניבה דלא מחייב עצמו בקרן לפוטרו אם באו עדים או לא]? "היו שנים מעידין שגנב, והיו שנים מעידים אותו שטבח ומכר, הוזמו עדי גניבה – עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה [דכיון דלא גנב לא טבח, והראשונים משלמין כפל והוא פטור והאחרונים פטורין. רש"י], הוזמו עדי טביחה [ולא עדי גניבה. רש"י] – הוא משלם תשלומי כפל והן משלמין תשלומי שלשה [לגנב. רש"י].
משום סומכוס אמרו הן משלמין תשלומי כפל והוא משלם תשלומי שלשה לפר ושנים לאיל".
אהייא קאי סומכוס [על איזו עומד סומכוס]? אילימא ארישא [אם לומר על רישא] לית ליה [אין לו] לסומכוס עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה? [אילימא ארישא דהוזמו עדי גניבה, וקאמר סומכוס הן משלמין כפל בשבילו לבעלים כמשפטו, והוא משלם שלשה משום טביחה דעדי טביחה לא הוזמו.
ולית ליה לסומכוס כו' – הא ודאי כיון דלא גנב לא טבח. רש"י]
ואלא אסיפא, שפיר קאמרי רבנן הוא משלם תשלומי כפל והם משלמין תשלומי שלשה?
אלא מילתא אחריתי איכא בינייהו [אלא דבר אחר יש ביניהם. רש"י: אלא לאו על כרחיך מילתא אחריתי אמור רבנן דקאי סומכוס עלה, ולא משכחת דתיקו [שתעמוד] מילתא דסומכוס אתנא קמא [על תנא קמא] שפיר אלא הכי כגון דאתו כו'], כגון דאתו בי תרי [שבאו שניים] אמרי ליה גנבת, אמר להו אין [הן] גנבתי וטבחתי ומכרתי [אין גנבתי – והך הודאה דגנב לאו הודאה היא דהא מחמת הני עדים דקאמרי ליה גנבת הוא דמודה, אבל הודאה דטביחה ומכירה לאו מחמת ביעתותייהו [פחדם] אודי, דהא לא אמרי ליה טבחת אלא גנבת. רש"י], מיהו [על כל פנים] לא בפניכם גנבתי, ואייתי סהדי ואזמינהו [והביא עדים והזים אותם] דלא באפייהו גנב [שלא בפניהם גנב], ואייתי [והביא] בעל הבית סהדי [עדים] ואסהידו ביה [והעידו בו] דגנב וטבח ומכר. ובהודאת טביחה קמיפלגי [חולקים], דרבנן סברי אע"ג דהודאה דגניבה מחמת עדים הוא דקא מודה, הודאה דטביחה הודאה היא ופטור. וסומכוס סבר כיון דהודאה דגניבה מחמת עדים הוא דקא מודה דטביחה לאו הודאה והנך עדים קמאי [ראשונים] דאזמינהו משלמין תשלומי כפל, והוא משלם שלשה לפר ושנים לאיל.
[רש"י: ואייתי בעל הבית סהדי – אחריני דגנב וטבח ומכר, וקאמרי רבנן דהן משלמין תשלומי כפל לגנב והגנב לבעלים, והוא פטור מד' וה', דהא אודי אטביחה, והודאה היא ואע"ג דאייתי בעל הבית סהדי דגנב פטור דהודאה גמורה היא אף על פי שלא חייב עצמו בקרן, וקאמר להו סומכוס הן משלמין כפל והוא משלם תשלומי שלשה דהודאה דטביחה לאו הודאה היא שהרי פטר עצמו מכלום.
רבנן סברי אע"ג דגניבה מחמת עדים קא מודה – ואינה הודאה וחייב לשלם לבעלים אותו כפל שנוטל מאלו, הודאה דטביחה דלאו מחמת ביעתותא אודי מיהא הודאה היא, ופטור מד' וה' אע"ג דפטר עצמו מכלום בהודאה זו, דהא הודאה שגנבתי כמאן דאמר לא גנבתי דמי, דמחמת קמאי אודי, ומה דמחייב בקרן וכפל משום עדות האחרונים הוא ולאו משום הודאתו]
אמר רב אחא בריה דרב איקא, לא. דכולי עלמא הודאה דטביחה לאו הודאה היא [דכולי עלמא הודאה דטביחה בלא הודאה דגניבה לאו כלום היא לפוטרו במקום עדים, כרבי יוחנן, ואי הני סהדי בתראי סהדותא מעליותא הויא לא הוי פטרי ליה רבנן. אלא הכא [כאן] בעדות שאי אתה יכול להזימה עסקינן, וכגון דהני עדים אחרונים הכשרים שהביא בעל הבית להעיד שגנב וטבח ומכר, על פי הגנב הביאם, שאמר הגנב בבית דין בפני פלוני ופלוני גנבתי כדמפרש ואזיל [והולך] ואתו [ובאו] פלוני ופלוני כו'. רש"י], אלא בעדות שאי [שאין] אתה יכול להזימה קמיפלגי [חולקים], כגון דאתו סהדי [שבאו עדים] ואמרי ליה גנבת, ואמר להו גנבתי וטבחתי ומכרתי מיהו לא בפניכם גנבתי אלא בפני פלוני ופלוני, ואייתי סהדי ואזמינהו דלא באפייהו גנב [והביא עדים והזים אותם שלא בפניהם גנב], ואתו פלוני ופלוני ואסהידו ביה [והעידו בו] דגנב וטבח ומכר. ובהא קמיפלגי [ובזה חולקים], דרבנן סברי הויא לה עדות שאי אתה יכול להזימה וכל עדות שאי אתה יכול להזימה לא הויא עדות, וסומכוס סבר עדות שאי אתה יכול להזימה הויא עדות. [רבנן פטרי ליה לגנב מארבעה וחמשה, אלא משלם לבעלים קרן לבדו, והוא נוטל כפל מן הראשונים שרצו להפסידו כפל, וקנסא לא משלם. מאי טעמא? דהני סהדי בתראי אינן עדים דאינך יכול להזימם ולקיים בעדות זו דין הזמה, שהרי הוא הודה תחילה שבפניהם גנב, ועל פיו באו להעיד, ולאו עדות היא [וגם אם יוזמו לא ישלמו כיוון שהגנב מסייע לדבריהם], הלכך אמאי מחייבת ליה אהודאת פיו על פי עצמו לא ישלם קנס.
ואהא מילתא קאי סומכוס [ועל דבר זה עומד סומכוס] וסבר עדות שאי אתה יכול להזימה עדות היא, ועדים המוזמין משלמין תשלומי כפל לבעלים במקום גנב, והוא משלם שלשה לפר דהא אתו סהדי דטבח ומכר. רש"י]
והא קיימא לן דעדות שאי אתה יכול להזימה לא הויא עדות?
הני מילי [דברים אלה. רש"י: דלא הויא עדות] היכא דלא ידעי [היכן שלא יודעים] באיזה יום באיזה שעה [ואי אפשר להזימם לומר באותו יום ובאותה שעה עמנו הייתם במקום אחר. רש"י: היכא דאמרי לא ידעינן באיזו יום באיזו שעה – דאיכא למימר דלהכי עבדי [שיש לומר שלכך עושים. לומר שאינם יודעים את היום והשעה] דמסתפו דלא ליתו סהדי דלזמינהו [שמתייראים שלא יבואו עדים להזימם] והלא באותה שעה עמנו הייתם, ועדים שקרנים הם], דליכא [שאין] לעדות כלל. אבל הכא סיועי הוא דקא מסייע להו. [אבל הכא דהא דאין אתה יכול להזימה היינו משום דקושטא קא מסהדי [שאמת מעידים], מכל שכן דעדותן עדות, דסיועי קא מסייע להו [הוא מודה שהאמת כדבריהם], הלכך הך ראשונים שהוזמו משלמים בשבילו כפל והוא משלם שלשה לתשלומי חמשה דפר ושנים לאיל, דעדות איכא [יש] והודאה ליכא [אין] דהודאה דגניבה מחמת ביעתותא דקמאי אודי [מחמת פחד של הראשונים הודה], והודאה דטביחה פוטר עצמו מכלום הוה [וכרבי יוחנן]. רש"י]
.
(בעניין עדות שאי אתה יכול להזימה.
כתב הקובץ שיעורים (רבי אלחנן וסרמן ז"ל):
"עדות שאי אתה יכול להזימה, שהודה תחלה שבפניהם גנב ועל פיו באו להעיד [שאם הוזמו לא משלמים מאומה כיון שהגנב מסייע להם]. לכאורה לא מהניא הודאתו אלא לפטור את העדים מממון אבל אכתי [עדיין] יתחייבו מלקות משום "לא תענה [ברעך עד שקר]" כיון דאין משלמין ממון [הטעם שעדים זוממים לא לוקים הוא משום שמשלמים ממון. ואלה שלא משלמים ילקו], ולפוטרן ממלקות לא מהניא [לא מועילה] הודאתו.
ויש לומר כיון שעל פיו באו להעיד לא עברו כלל בלאו דלא תענה, שנתן להם רשות להעיד עליו שקר.
ועדיין צריך עיון, דנהי דמהניא [שאע"פ שמועילה] נתינת רשות ממנו לחייבו ממון בשקר [מה שהעידו בשקר וחייבוהו ממון, על חיוב הממון שחייבוהו לא ילקו משום לא תענה ברעך עד שקר, כיוון שיש לו רשות על ממונו להפסידו ואם בעצמו רוצה להתחייב ממון אין זה מעשה עדות שקר נגדו כלל], אבל הרי בהגדתן שגנב פוסלין אותו לעדות [משום רשע שפסול לעדות שנאמר "אל תשת רשע עד"] ובזה היה נראה דלא מהניא נתינת רשותו לפוטרם מלאו דלא תענה, כמו אילו היה נותן להם רשות לחייבו בעונש הגוף דודאי אסור להן להעיד בשקר [מה שבעדות השקר הם נותנים עליו דין רשע להיפסל לעדות אין זה כמו ממון שבידו לאבדו ולעשות בו כחפצו, ועל זה ילקו משום עדות שקר גם אם הרשה להם], ואם כן הוי עדות שיכול להזימה משום חיוב מלקות, ללשון אחד בתוספות ריש מכות".
ובשיטה מקובצת בשם הרא"ש כתב:
"עדות שאי אתה יכול להזימה – דאם הוזמו לא משלמי מידי כיון דגנב מסייע להו.
ונראה לי דכמו כן לא לקי על לאו דלא תענה [לא משום הודאתם אלא מטעם אחר, כמו שמפרש בהמשך. שבעניין זה מסכים הרא"ש לדברי הקובץ שיעורים שמשום הודאתו אינם נפטרים ממלקות, אלא הרא"ש בהמשך מחדש טעם אחר לפטרם ממלקות ומיישב בזה קושיית הקובץ שיעורים], דאי לקי מיקרי שפיר אתה יכול להזימה, כעדות של בן גרושה ובן חלוצה דלקו אלאו דלא תענה [משנה בתחילת מסכת מכות: "מעידין אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה או בן חלוצה אין אומרים יעשה זה בן גרושה או בן חלוצה תחתיו אלא לוקה ארבעים" ולוקה משום הלאו של לא תענה ברעך עד שקר, ומבואר בתוספות שם לתירוץ הראשון שמשום המלקות נחשבת העדות על בן גרושה עדות שאתה יכול להזימה. ואם כאן היו לוקים משום לא תענה גם כן היה נחשב עדות שאתה יכול להזימה. וליישב זאת יבאר הרא"ש בהמשך טעם מחודש למה אינם לוקים].
דלענין ממון ניחא דאי אפשר להזימם דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי [ולכן אם הוזמו לא ישלמו ולעניין ממון אי אפשר להזימם], אבל לענין מלקות אין הודאתו מועלת כיון שהעידו שקר [ולכן מוכרחים לומר שאינם לוקים ומטעם אחר ולא משום הודאתו].
ולא דמי לעדות בן גרושה דמיקרי עדות שאתה יכול להזימה כיון דלקו, דשאני התם דמרבינן מלקות דידהו מ"והיה אם בן הכות" [עיין מכות ב' ב'] ומסתבר לאוקמי קרא היכא דלא אפשר לקיומי כאשר זמם לעולם, אבל עדות דגנבה דאלמלא הודאתו אפשר לקיומי כאשר זמם, לא מוקמינן קרא דוהיה אם בן וכו' לומר דמיקרי עדות, דבעיקר עדות דגנבה אפשר לקיים כאשר זמם. הרא"ש ז"ל".
נראה כוונת הרא"ש שעדות היא לאו שאין בו מעשה ולאו שאין בו מעשה אין לוקים עליו. ובמכות ב' ב' מבואר שיש לימוד מיוחד בעדים זוממים שלוקים בזמן שאי אפשר לקיים בהם דין הזמה וכגון עדי בן גרושה ובן חלוצה. והוא לימוד מיוחד רק בעדים זוממים, ולא לומדים ממנו לכל התורה [כך דעת חכמים וכך קיימא לן. ורבי יהודה חולק ולומד לכל התורה עיין מכות ד' ב']. ומחדש הרא"ש שמה שנתחדש מלקות בעדות אע"פ שהיא לאו שאין בו מעשה זהו רק בעדות שלעולם אי אפשר לקיים בה הזמה וכגון עדי בן גרושה. אבל עדות שבעיקרה אפשר לקיים בה הזמה, וכגון עדות גניבה שעל פי רוב אפשר לחייב את העדים הזוממים ממון, אם יש מקרה פרטי שלא מתקיים כאשר זמם וכגון כאן משום שהודה, בזה לא נתחדש חיוב מלקות ופטורים ממלקות משום לאו שאין בו מעשה. וכיוון שאין מלקות וגם אינם משלמים משום שהודה, פסולה עדותם לדעת חכמים [החולקים על סומכוס] משום עדות שאי אתה יכול להזימה.
.
– – –
.
ביאור כללי ביסוד דין עדות שאי אתה יכול להזימה.
המקור לכך שעדות שאין אתה יכול להזימה אינה עדות כתב רש"י בפסחים י"ב א': "דהויא ליה עדות שאי אתה יכול להזימה – דרחמנא אמר ודרשו השופטים היטב והנה עד שקר העד וגו', ועשיתם לו כאשר זמם לעשות וגו'. עדות שאתה יכול לקיים בה תורת הזמה הוי עדות, ואי לא לא.
והזמה אינה אלא בעמנו הייתם באותו היום ובאותה שעה שאתם אומרין שראיתם עדות זו במקום זה הייתם עמנו במקום פלוני וכי אמרי באחת מהן אפילו בחקירות דאיזו שעה איני יודע, שוב אינך יכול לומר לו עמי היית באותה שעה.
ואם תאמר אתה יכול להזימה על ידי היום, אם יבואו עדים ויאמרו כל היום הייתם עמנו, מיהא בצרה להו [על כל פנים חסרה להם] תורת הזמה מן חקירות השעות, ורחמנא רבי [ריבה] שבע חקירות בגזרה שוה דהיטיב היטב בסנהדרין".
וכעין זה כתב רש"י בסנהדרין מ"א ב': "לא שמה עדות – הואיל ואי אפשר לקיים בו ודרשת וחקרת ודרשו השופטים והנה עד שקר וגו'". וכן כתבו בתוספות הראשון במסכת מכות.
וביאר בזה בקובץ שיעורים פסחים שם:
"וקשה דאכתי מנלן [שעדיין מניין לנו] דאם אינו יכול לקיים כאשר זמם עדותן בטילה, וצריך לומר דזה ידעינן ממילא שאין כח עדות אלא אם הוא באותו אופן הכתוב אבל באופן אחר מהכתוב לא מצינו שתועיל עדותן, ואין אנו יכולין לחדש דין עדות מעצמנו".
לדעת סומכוס הטעם בדין זה הוא משום שכשיודעים שאי אפשר יהיה להזימם אינם מתייראים לשקר ויש חסרון בנאמנותם. ולכן בסוגייתנו שאין חסרון בנאמנותם אין עדותם פסולה. ולחכמים כאן שחולקים של סומכוס צריך לומר שהיא מגזירת הכתוב בלא טעם, או שמא מודים לטעם של סומכוס רק סוברים שאחרי שנתחדש כך הדין שוב אין לחלק וגם כשאין את הטעם העדות נפסלת.
ומה שפסולים כשאינם יודעים את השעה אע"פ שאפשר להזימם על ידי היום שיאמרו המזימים כל היום עמנו הייתם, לסומכוס שתלוי אם הם מתייראים או לא צריך לומר שלא מצוי שיזימו אותם על ידי היום ואינם מתייראים מזה. ורש"י בפסחים לא כתב טעם זה לפסול כשאינם יודעים את השעה [משום שאינם מתייראים מהזמת היום], אלא כתב שהוא מגזירת הכתוב, זהו כחכמים שאין אנו הולכים לדינא אחרי הטעם.
ועיין בתוספות הראשון במסכת מכות וכל מה שכתבו שם, והסוגיא בסנהדרין שהביאו, הכל אינו לפי סברת סומכוס, כיוון שאין הלכה כמותו.
בסנהדרין י"ז ב' נאמר שכדי שיהיו בעיר סנהדרין צריך שיהיו בה מאה ועשרים איש, ונאמר על זה בגמרא: "עשרים ושלשה כנגד סנהדרי קטנה, ושלש שורות של עשרים ושלשה הרי תשעים ותרתי, ועשרה בטלנין של בית הכנסת הרי מאה ותרי, ושני סופרים, ושני חזנין, ושני בעלי דינין, ושני עדים, ושני זוממין, ושני זוממי זוממין, הרי מאה וארביסר.
ותניא כל עיר שאין בה עשרה דברים הללו אין תלמיד חכם רשאי לדור בתוכה: בית דין מכין ועונשין, וקופה של צדקה נגבית בשנים ומתחלקת בשלשה, ובית הכנסת, ובית המרחץ, ובית הכסא, רופא, ואומן, ולבלר, ומלמד תינוקות".
ולגבי עדים זוממים פירש רש"י: "ושני זוממין – שיתייראו העדים להעיד שקר שלא יזומו.
ושני זוממי זוממין – שמא יתחייב בעל דין על פי עדים וישכיר שנים להזימן לפיכך צריך שנים אחרים בעיר שיתייראו אלו מהם אם נבוא להזים העדים יבאו אלו השנים ויזימו אותנו".
ויש שטעו להוכיח מכאן שהטעם בעדות שאי אתה יכול להזימה הוא משום שכדי להאמינם אנו צריכים שיתייראו שמא יוזמו וכסומכוס, ואין לזה שייכות כלל, שהרבה דברים ממה שמונה הגמרא שם אינם מן הדין ורק לכתחילה טוב ומתוקן שיהיה כן, והגמרא ורש"י לא הזכירו שיש לזה שייכות לדין עדות שאי אתה יכול להזימה. ופשוט שהדין של עדות שאי אתה יכול להזימה לא תלוי היכן נמצאים המזימים, אם הם בעיר זו או בעיר אחרת.
.
הנה דעת רבי עקיבא במכות ה' ב' שאם העידו שלושה עדים ביחד ונמצא אחד מהם קרוב או פסול, לא אומרים שתתקיים העדות בשניים האחרים, אלא כל העדות פסולה.
וזה שייך רק בקרוב או פסול, שבקרוב אמרה תורה לא יומתו אבות על בנים [סנהדרין כ"ז ב' ורמב"ם תחילת פרק י"ג מהלכות עדות, ולומדים לשאר קרובים], ובפסול אמרה תורה אל תשת רשע עד, שהתורה לא אמרה שאין זו עדות אלא שאין לדון על פי עדות זו. ומכיוון שהוא חפצא של עדות הוא מצטרף לשניים האחרים להיות כת של שלושה עדים, וכיוון שהוא פסול, לרבי עקיבא הוא פוסל את כל הכת.
אבל מי שאינו עד כלל ולעדותו אין דין עדות כלל אינו פוסל את השניים האחרים. לכן אשה אינה פוסלת משום שהתורה אמרה ועמדו שני האנשים [שבועות ל' א'. ועיין רמב"ם הלכת עדות פרק ט' הלכה ב' ובכסף משנה שם] ואשה אינה בכלל זה ולא נתחדש לגביה דין עדות כלל. וכן קטן אינו בכלל ועמדו שני האנשים. וכן כתב האורים ותומים על שולחן ערוך סוף סימן ל"ו שאשה אינה פוסלת מטעם נמצא אחד מהם קרוב או פסול [אין הספר תחת ידי וראיתי שמובא כן בשמו בספר דבר אברהם חלק ג' סימן י"ב].
עדות שאין אתה יכול להזימה לפי ביאור הקובץ שיעורים אין זה לימוד שהוא עדות רק שהתורה אסרה לדון על פי עדות כזו, וכמו קרוב או פסול, אלא שלא מצאנו עדות כזו בתורה, שכל עיקר דין עדות שנתחדש בתורה הוא בפסוק שבו נאמרו עדים זוממים ורק עדות שאתה יכול להזימה נתחדשה בתורה. ולפי זה צריך להיות הדין שאם יש כת של שלושה עדים ואחד מהם הוא עדות שאי אתה יכול להזימה לא יפסול את השניים האחרים לרבי עקיבא. וכן נראה דעת רש"י בסנהדרין מ"א ב' לפי מה שנתבאר בתוספות שם דיבור המתחיל "כמאן", ורש"י נדחק לא לפרש כהתוספות.
וכן נראה ממה שכתב רש"י בבא קמא פ"ח א': "פסולה לעדות – דכתיב גבי עדים זוממין ועמדו שני האנשים ותניא בשבועות (דף ל.) בעדים זוממין הכתוב מדבר דמשמע אנשים ולא נשים קטן נמי מהכא נפקא לן דכתיב אנשים ולא קטנים ועוד דעדות שאי אתה יכול להזימה היא דלאו בר עונשין הוא". וקטן וודאי אינו מצטרך לשני עדים אחרים לפסלם אם הוא קרוב או פסול כיוון שאינה עדות כלל, וכמו אשה. ומדהוסיף רש"י שהיה אפשר ללמוד פסול קטן מכך שהוא עדות שאי אתה יכול להזימה משמע שהוא באותו אופן כמו שלומדים מ"ועמדו שני האנשים" שאינו פוסל את האחרים משום קרוב או פסול.
אמנם התוספות עצמם בסנהדרין מ"א ב' דיבור המתחיל "כמאן", כתבו בפירוש שאם אחד משלושת העדים הוא עדות שאי אתה יכול להזימה הוא פוסל את שני האחרים כמו נמצא קרוב או פסול. וכן הוכיח מדבריהם בדבר אברהם שם והביא כן גם מתוספות יבמות דף כ"ה א' דיבור המתחיל "הוא ואחר".
ומהתוספות נראה שלא פירשו כהקובץ שיעורים שהתורה לא חידשה אלא דין עדות שאתה יכול להזימה. אלא פשוט שגם באינו יכול להזימה כיוון שהוא כשר ומעיד יש כאן חפצא של עדות, ורק לומדים מהפסוק שלא לדון על פי עדות כזו, וכמו קרוב או פסול.
ודעת רש"י שאינה עדות כלל היא דלא כסברת סומכוס שהיכן שהודאתו מסייעת להם ואין חשש לנאמנותם כשרה עדותם אע"פ שאין אתה יכול להזימה. ובהכרח לסומכוס עדות שאין אתה יכול להזימה יש בה דין עדות, שהרי כשאין מקום לחשוש לשקר כשר. ורש"י כתב דלא כסומכוס משום שלא קיימא לן כמותו)
.
אמר מר: "הן משלמין תשלומי כפל", [תשלומי כפל אמר סומכוס בכי האי גוונא דקמאי משלמין כפל, דמשמע קרן וכפל, ואמאי [ולמה]? כיון דקא מודי ואמר גנבתי איהו קרן קא בעי לשלומי [הוא זה שצריך לשלם את הקרן], דבשלמא קנסא דכפל הוו קא בעי לאפסודי בעדות שקר דידהו [היו רוצים להפסידו בעדות שקר שלהם], דאכתי [שעדיין] לא עמד בדין ואיכא למימר [ויש לומר] דמודה ומיפטר, אלא קרן הוא מחוייב וקאי ולא מפסדי ליה מידי [מאומה]. רש"י] מדקא מודה דגנב קרן בעי שלומי [מכך שמודה שגנב, קרן צריך לשלם]?
אמר רבי אלעזר משמיה דרב תני: "תשלום דכפל". [משלמין את הכפל והוא משלם שלשה לבד הקרן. רש"י]
תגים: חומר למחשבה - בבא קמא
תלמוד מוסבר ומאמרים - בבא קמא 