בבא קמא – דף ע"ו עמוד א'

"גנב והקדיש ואחר כך טבח ומכר כו'". [גנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ד' וה']

אמרי בשלמא אטביחה לא מחייב, דכי קא טבח [שכשטבח] דהקדש קא טבח, ולא דמריה קא טבח [של הקדש טבח ולא של בעליו טבח.

בהמה שהוקדשה אין זה רק איסור שחל עליה, אלא גם מבחינת הבעלות זהו כמו הקנאה והיא עוברת לבעלות הקדש. לפני יאוש בעלים אין כח ביד הגנב להקדישה כיוון שאינה שלו. ואע"פ שיאוש בלבד לא קנה לגנב, שהתורה חידשה שייאוש מוציא את החפץ מרשות בעליו לרשות הפקר רק באבידה ולא בגניבה שבאה לידי גנב באיסור, מכל מקום סוף סוף יש ביאוש סילוק דעת הבעלים מהחפץ ומועיל לכך שיהיה כח ביד הגנב למכור ולהקדיש. שלגנב יש צד קניין בחפץ ורק בעלות הבעלים גורמת שלא ייצא לפועל ולא יחול, וככל שמסתלקת רשות הבעלים כך יכול צד הקנין של הגנב לצאת אל הפועל, ואע"פ שלא די בכך שיקנה די בכך שיהיה בכוחו להקנות ולהקדיש. ועיין ביאור ארוך בזה לעיל ס"ה א'.

רש"י: כי קא טבח דהקדש קא טבח, דהא בלאחר יאוש קיימינן, דאי לפני יאוש לא קדשה, וכיון דאייאוש [שהתייאש. הבעלים] קנייה הקדש ביאוש ושינוי רשות הלכך לאו דמריה קטבח], אלא אהקדש [על ההקדש] ליחייב, מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים? [חיוב תשלומי ד' וה' אינו רק על טביחה אלא גם על מכירה. ושואלת הגמרא שיתחייב ד' וה' משום מכירה, שלהקדיש הוא כמו למכור]

הא מני [זו מי היא]? רבי שמעון היא, דאמר קדשים שחייב באחריותן ברשותיה דמריה קיימי.

[אם אמר "הרי זו עולה" נקראת הבהמה נדבה ואם מתה או נגנבה אחרי שהפרישה ועוד לא הביאה אינו חייב להביא אחרת, שאמר רק על הבהמה הזו הרי זו. אבל אם אמר הרי עלי עולה הרי שחייב את עצמו וזה נקרא נדר, ואם הפרישה ומתה או נגנבה לפני שהביאה חייב להביא בהמה אחרת שהרי הטיל את החיוב על ראשו ולא על בהמה מסויימת (המשנה הראשונה במסכת קנים ומובאת בראש השנה ו' א' ועוד).

נדבה נקראת קדשים שאין להם אחריות ונדר נקרא קדשים שיש להם אחריות. רבי שמעון סובר לגבי בהמה שהיא נדר ויש עליה אחריות, שאע"פ שעצמיות גוף הבהמה בבעלות הקדש, מה שיש עליה אחריות שאם תמות או תגנב יפסיד הבעלים מהמיתה או הגנבה כיוון שיתחייב להביא אחרת, דבר זה גורם לדון את שווי הממון שבבהמה כממון ששייך לבעלים, ואע"פ שממשות גופה עצמו שייך להקדש [שהרי חלים עליה איסורי הקדש]. סברא זו נקראת "דבר הגורם לממון כממון דמי". לכן גם אחרי שהקדיש הגנב את הבהמה להיות נדר שיש עליו אחריות, הממון שבבהמה עדיין שייך לגנב משום האחריות ואינו שייך להקדש. ולכן אין זו נחשבת מכירה להתחייב עליה תשלומי ד' וה'.

רש"י: רבי שמעון היא – וכגון שאמר הרי עלי עולה, והפריש גניבה זו לנדרו, דכיון דחייב באחריותו ודבר הגורם לממון הוא כממון דמי, ולאו מכירה היא. ומיהו לענין טביחה פטור [אם הממון שבבהמה לא שייך להקדש כיוון שיש עליה אחריות מחשיבים אותה כממון הגנב, הרי הממון הוא של הבעלים ואם הגנב טובח נאמר שטובח משל בעלים ולא כמו שאמרנו מקודם שטובח משל הקדש, ולמה אין מחייבים אותו על הטביחה], דאע"ג דברשות גנב קיימא דאם אבדו חייב באחריותם להקדש, חל עליה מיהא [על כל פנים] שם הקדש לאפוקי מרשות מרה קמא [להוציא מרשות בעליה הראשונים] ולאו דמרה קא טבח [ולא של בעליה טבח. שכדי להתחייב על טביחה צריך שיטבח את עצם גוף הבהמה שהוא של הבעלים, וכאן רק ממון שבה אינו של הקדש אבל עצמיות גופה הוא של הקדש]]

הא מדסיפא רבי שמעון הוי, רישא לאו רבי שמעון? [בסוף המשנה נאמר רבי שמעון אומר וכו', ומשמע שלפני כן אינה כדעת רבי שמעון]

אלא הכא [כאן] במאי עסקינן, בקדשים קלים [שהקדישו לשלמים. רש"י], ואליבא דר' יוסי הגלילי דאמר קדשים קלים ממון בעלים הוא, וברשותיה קיימי. [וברשותו עומדים. אם הקדיש בהמה לעולה, שהיא קדשי קדשים, אחרי הקרבתה אין בה אכילה לבעלים, ולכן משעה שהקדישה וכבר דינה להיות קרבה למזבח היא בבעלות הקדש. אם הקדיש בהמה לשלמים, שהם קדשים קלים, אחרי הקרבתה למזבח הכהנים אוכלים חזה ושוק, מקצת איברים הנקראים אימורים נשרפים על המזבח, ואת שאר הבשר אוכלים הבעלים.

אחרי הקרבת הבהמה למזבח לכל הדעות כולה שייכת להקדש, ומה שהבעלים אוכלים הוא משל הקדש, וכאורחים האוכלים משל בעל הבית, וזה נקרא משולחן גבוה קא זכו.

לפני שהוקרבה הבהמה למזבח נחלקו חכמים ורבי יוסי הגלילי, שלדעת חכמים משעה שהקדישה היא בבעלות הקדש. ולרבי יוסי הגלילי כיוון שיש בה אכילה לבעלים אחרי שתוקרב, כל זמן שלא הוקרבה למזבח, אע"פ שחל עליה שם הקדש ודינים ואיסורים של הקדש וחייב להביאה למזבח, מכל מקום הממון שהיא שווה עדיין שייך לבעלים עד שתוקרב על המזבח [גם בכור בהמה טהורה, מעשר בהמה וקרבן פסח הם קדשים קלים, ועוד קצת ידיעות בזה הבאתי לעיל י"ב ב'].

רש"י: ואליבא דר' יוסי הגלילי – בפרק קמא (י"ב ב'), הלכך לאו מכירה היא.

ומיהו מרשות מרה קמא אפקינהו שם הקדש [ועל כל פנים מרשות בעלים הראשונים הוציאה שם הקדש], וכי קא טבח לאו דמרה קא טבח [לא של בעליה טבח. רש"י בא ליישב אם כן כיוון שהם של בעלים למה פטור על טביחה, שהרי לא של הקדש הוא טובח אלא של בעלים. ונראה בכוונת יישובו שרבי יוסי הגלילי סובר רק ששווי הממון שבבהמת קדשים קלים הוא של בעלים, אבל עצמיות גופה הוא של הקדש שהרי חלים עליה כל דיני ואיסורי הקדש וחייבים להעלותה על המזבח. וכדי להתחייב ד' וה' צריך שיטבח את עצמיות גוף הגניבה שהוא של הבעלים, וכאן עצמיות הגוף הוא של הקדש, ורק הממון שבה הוא של הבעלים].

לישנא אחרינא בטביחה משום הכי [כך] לא מחייב, דבשעת טביחה דהקדש נינהו [של הקדש הם] דאמר בפרק קמא דכי אמר רבי יוסי הגלילי ממון בעלים מחיים, אבל לאחר טביחה לא אלא משלחן גבוה קא זכו. ולא נהירא לי דבכי האי שחיטה לא אמר ר' יוסי הגלילי דמשלחן גבוה קא זכו, אלא במקדש בחלקו שחלקו בקדשים, דהויא התם שחיטה וזריקה והקטרת חלבים [רק הקרבה על המזבח כדינה שמקבל את הדם וזורקו ומעלה איברים הנשרפים על המזבח, גורמת שלרבי יוסי כבר לא תהיה הבהמה ממון בעלים], אבל בשעת טביחה אכתי [עדיין] ממון בעלים הם].

אבל קדשי קדשים מאי, משלם תשלומי ד' וחמשה? [משום שהקדשתן היא כמו מכירה, שהרי לכל הדעות הם ממון הקדש, ויתחייב ד' וה' משום מכירה]

אדתני רישא "גנב וטבח ואחר כך הקדיש משלם תשלומי ד' וה'" [דמשמע דלא מצי [שלא יכול] למיתני חיובא בתר דאקדיש. רש"י], ליפלוג וליתני בדידה [לחלק ולשנות בה עצמה. רש"י: לפלוג וליתני בסיפא ולאשמועינן חיובא אפילו היכא דאקדיש קודם טביחה], במה דברים אמורים בקדשים קלים אבל בקדשי קדשים משלם תשלומי ארבעה וחמשה [אפילו אם לא טבח לפני שהקדיש ומשום שההקדש הוא כמכירה].

אלא לעולם לא שנא קדשי קדשים ולא שנא קדשים קלים [בשניהם אינו מתחייב ד' וה' על ההקדש משום מכירה], ודקשיא לך מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים, מכרו להדיוט מעיקרא תורא דראובן [מתחילה שור של ראובן] והשתא תורא דשמעון [ועכשיו שור של שמעון], מכרו לשמים מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן. [מכרו להדיוט מעיקרא תורא דראובן – קודם שמכרו קרוי השור על שמו של גנב ומשמכרו קרוי על שם לוקח אבל מכרו לשמים עדיין שם המקדישו עליו שקרוי עולתו של פלוני. רש"י. יש לעיין אם התחדש כאן שחיוב תשלומי ד' וה' לא תלוי כלל בקניין אלא רק במה שבפי בני אדם נקרא הבעלים בשם אחר, או שעיקר המחייב בתשלומי ד' וה' הוא עצם הקניין, רק שבנוסף יש דין מיוחד בתשלומי ד' וה' שצריך גם שישתנה שם הבעלים כדי שיהיה ניכר על ידי זה שחל הקניין. ומסתבר לפום ריהטא כהצד השני]

"רבי שמעון אומר וכו'". [רבי שמעון אומר קדשים שחייב באחריותם משלם תשלומי ד' וה', שאין חייב באחריותם פטור]

אמרי נהי דסבר רבי שמעון מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים, איפכא מיבעי ליה, קדשים שחייב באחריותן פטור דאכתי לא נפק מרשותיה [שעדיין לא יצא מרשותו. גם אחרי שהקדיש ממון בעלים הוא משום דבר הגורם לממון כממון דמי, ואין זו מכירה], קדשים שאינו חייב באחריותן חייב דמפקי ליה מרשותיה [שמוציאים אותה מרשותו. והיא מכירה כיוון שאינו ממון בעלים]?

[רש"י: אמרי נהי דסבר רבי שמעון כו' – דקא סלקא דעתך משום טביחה לא מחייב ליה רבי שמעון דאפילו הפרישו לשם נדר המוטל עליו אחריות, נפק מרשות מריה קמא ונעשה זה שומר להקדש וכי טבח לאו דמריה קא טבח [כיוון שהגוף עצמו לעולם הוא של הקדש וצריך טביחה בגוף עצמו של הבעלים], וכי מחייב ליה רבי שמעון אשעתא דהקדש קמחייב ליה דהויא מכירה, הלכך מיבעי ליה למימר איפכא.
קדשים שחייב באחריותן פטור דאכתי לא נפיק מרשותיה – הלכך לאו מכירה היא. ואטביחה נמי לא מחייב דמרשות מריה קמא נפיק.
שאין חייב באחריותן חייב – אשעת הקדש. דמכירה היא]

אמרי רבי שמעון אמילתא אחריתי קאי [על דבר אחר עומד], והכי קתני, אין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי ד' וה', וכן גונב הקדש [שהקדישו הבעלים] מבית בעלים פטור, מאי טעמא: (שמות כב, ו) "וגונב מבית האיש" – ולא מבית הקדש [אחרי שהבעלים הקדיש אפילו אם הבהמה בביתו כבר אין נחשב שהבהמה בביתו כיוון שאינה שלו, אלא היא נחשבת כאילו היא בבית הקדש כיוון ששייכת להקדש]. רבי שמעון אומר קדשים שחייב באחריותן חייב. מאי טעמא? קרינא ביה "וגונב מבית האיש" [כיוון שדבר הגורם לממון כממון דמי והם ממון של הבעלים נחשבת שהיא עדיין בבית הבעלים], ושאינו חייב באחריותן פטור, דלא קרינן ביה וגונב מבית האיש. [כיוון שגם לרבי שמעון היא ממון של הקדש. רש"י: אמילתא אחריתי קאי – דהיכא דאקדיש גנב בין לנדר בין לנדבה לא מחייב ליה רבי שמעון, לאו אשעתא דהקדש משום דעדיין שמו עליו נדבתו של פלוני, ולאו אטביחה דהא מרשות מריה קמא נפק. אלא אגונב הקדש שהקדישו בעלים קאי, דכיון דחייב בעלים באחריות כי קא טבח דמריה קא טבח [כשטבח של בעליו טבח] דדבר הגורם לממון כממון דמי]

.

(דבר הגורם לממון כממון דמי.

בבעלות אדם על חפץ, בדעת בני אדם מתחלק עניין הבעלות לשני עניינים. האחד הוא בעלות על עצמיות בגוף של החפץ. בעלות זו אינה תלויה בשוויו. ואפילו איסורי הנאה שאין להם שווי פרוטה וגם אינו יכול להינות מהם ולהשתמש בהם, עדיין יש לו בהם בעלות על עצם גופם לרוב הראשונים. עיין קצות החושן סימן ת"ו סעיף קטן ב'.

מלבד הבעלות על עצמיות הגוף, יש גם בעלות על הממון שהחפץ שווה. ויש לעיין, שהרי בעלות על שווי ממון בנפרד מבעלות על הגוף, הרי שווי הממון הוא רק כח שיש לו לקנות ולא גוף דבר גשמי, וכיצד תיתכן בו בעלות.

כשאדם בעלים על מטבע, אינו מקפיד על בעלותו על עצם הגוף, אלא רק על השווי של החפץ [בלשון הגמרא דעתיה אצורתא. דעתו על הצורה, שבה כתוב השווי של המטבע, ולא על גופה]. לכן מעיקר הדין מותר לראובן להניח בארנקו של שמעון מטבע ולקחת תמורתו מטבע אחר באותו ערך בלא לשאול רשות. כי שמעון אינו מקפיד על גוף המטבע שלו אלא רק על ערך הממון שבו.

יש לעיין כשאדם בעלים על מטבע, האם הוא בעלים גם על עצמיות גופה, רק מרשה לאחר לזכות בו כל זמן שיתן תמורתו מטבע כזו, או שאינו בעלים כלל על גופה של המטבע והוא הפקר.

ונראה לעניות דעתי שגוף המטבע הוא הפקר, כיוון שייאוש גורם שהחפץ ייצא מרשות בעליו לרשות הפקר כמו שביארתי לעיל ס"ו א', ולא כפי שטועים לחשוב שגוף החפץ נשאר של הבעלים גם לאחר יאוש ורק מרשה לאחרים לזכות בו. ומה שאינו מקפיד שכל אדם יזכה בגוף המטבע אם יתן מטבע אחרת כמוה הוא כמו ייאוש.

וכן מוכח מכך שמטבע אינו עושה חליפין. והרי אם יש לו כלי והוא מרשה לאחרים לזכות בכלי אבל עדיין הכלי שלו, בוודאי מועיל הכלי לעשות חליפין, ומה שונה מטבע מזה. אלא בוודאי החילוק שבמטבע הוא בעלים רק על הממון, והגוף עצמו הוא הפקר. וכן יש כמה חילוקי דינים בין מטבע לפרי, ואם מטבע גופו שלו הרי הוא כמו כל פרי, ומה בכך שמרשה לאחרים להחליפו.

הביאור בזה הוא משום שבאמת בעלות על שווי ממון הוא עניין נפרד מבעלות על גוף החפץ. שווי ממון הוא כח, שיש בכוחו לקנות, והבעלות היא על הכח. ובגוף חפץ ששווה פרוטה מונח כח זה. אבל החפץ משמש לכח רק כידית, או ככלי, כדי שיהיה אפשר לאחוז בו ולהיות בעלים עליו. ואין החפץ והכח דבר אחד כלל. על גוף המטבע עצמו אין לבעליו בעלות והוא הפקר, ורק הוא משתמש בגוף המטבע כידית לאחוז את הכח לקנות, שגוף המטבע משמש ככלי או ידית אליו.

וזה דומה למי שמחזיק יין שלו בכלי הפקר. שכל אחד יכול לזכות בכלי ההפקר, אבל אסור לו לשפוך את היין, אבל מותר לו לשפוך את היין לכלי אחר כמו זה ולקחת את הכלי לעצמו. והטעם שאסור לאחרים לקחת ממנו בלי רשות את הכוס עם היין אינו משום גזילת הכוס אלא משום גזילת היין. שאם יגזול את הכוס ולא יעביר את היין לכלי אחר הוא גוזל גם את היין. וכך הגוזל מטבע הוא גזלן משום שגזל את הכח שהמטבע משמשת לו ככלי, ולא משום גוף המטבע עצמו. וזה הביאור שבמטבע דעתיה דאיניש אצורתא ויש בו חילוקי דינים משאר חפצים.

וכמו שלא שייך בעלות על יין בלי שיהיה בתוך איזה כלי, כך לא שייך בעלות על כח לקנות בלי שיהיה מונח באיזה חפץ. אבל אין זה מכריח שגוף החפץ יהיה שלו, ויכול להשתמש גם בחפץ הפקר לשם כך.

מהות הבעלות על ממון, באופן נפרד מגוף החפץ, וכגון מה שהוא בעלים עליו כשהוא בעלים על מטבע, היא שביציאת הכח, שהוא שווי הממון, אל הפועל, יתרבו נכסיו. אמנם בבהמת הקדש שחייב באחריותה אין כאן מי שיכול להוציא לפועל את הכח באופן שהוצאת הכח אל הפועל תרבה נכסיו. שהקדש אינו יכול למכור בהמת הקדש ולקנות בדמיה דבר אחר. מצד שני, מי שנדר את הבהמה יש לו שייכות אצל כח זה באופן הפוך, שהיפסדות הכח בלא שייצא אל הפועל מקטינה את כמות נכסיו. שכיוון שחייב באחריותה אם תיפסד הבהמה יתמעטו נכסיו שהוא חייב באחריותה ויצטרך להביא אחרת.

דעת רבי שמעון ששייכות זו הופכת אותו לבעלים על הכח, דהיינו שווי הממון. ואע"פ שאין הגוף שלו אלא שייך להקדש, לא אכפת לנו שישתמש בגוף ככלי להחזיק את הכח. שכמו שיכול להשתמש בכלי של הפקר להחזיק את הכח שלו, וכמו במטבע, כך יכול להשתמש גם בגוף ששייך לאחר. ועיין תוספת ביאור בזה לקמן צ"ח ב'. ועיין עוד לעיל ע"א ב'.

וכל זה לא שייך היכן שהבעלים על הגוף יכול למכור. וכגון שלוי יתחייב ליהודה שכל הפסד שיקרה לבהמת יהודה ישלם לו לוי כשווי ההפסד. באופן כזה בוודאי מודה רבי שמעון שלוי לא נעשה הבעלים הממוני של הבהמה אע"פ שהיא גורמת לו לממון. שהרי יהודה יכול לשלם אותה כדמים תמורת חפץ אחר ולהרבות נכסיו, וזוהי שייכות בכח הממון שבה יותר ממה שלוי שייך בו שאם ייפסד יגרום לו למיעוט קנייניו. וכן מבואר מדברי קצות החושן סימן שפ"ו סעיף קטן ז', וזה פשוט.

וגם לרבי יוסי הגלילי בקדשים קלים הממון שייך לבעלים אבל הגוף שייך להקדש, ואין סתירה בזה כיוון שאין חילוק בין משתמש במטבע הפקר ככלי להחזיק שווי הממון או משתמש בבהמת הקדש. ורק בחפץ של אחר שהאחר יכול למכרו אין הוא יכול להשתמש בו ככלי להחזיק בו שוויות ממון שלו, כיוון שכבר הוא משמש להחזיק שוויות ממון של חבירו. אבל מכיוון שהקדש אינו יכול למכור מה ששלו הוא דומה בזה למטבע של הפקר, ולא לחפץ ששייך לאדם אחר שיכול למכרו.

דין טביחה תלוי בבעלות על הגוף עצמו, וצריך שדווקא יהיה גוף הבעלים של הנגנב כדי לחייבו ד' וה' על טביחה. כיוון שטביחה היא עניין ששייך בגוף ולא בממון. אבל לעניין מכירה, וכן לעניין וגונב מבית האיש, תלוי בבעלות על הממון שבו ולא על הגוף)

.

מכדי שמעינן ליה לרבי שמעון דאמר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה [שמעינן ליה לרבי שמעון – דמתניתין דפטר אטביחת טריפה [לעיל ע' א']. רש"י], קדשים נמי [גם] שחיטה שאינה ראויה היא? [קדשים נמי שחיטה שאינה ראויה היא – דקדשים הנשחטין בחוץ פסולין ומאי טעמא דרבי שמעון דאמר קדשים שחייב באחריותן חייב דמשמע שאם גנב קדשים וטבחן דחייב בתשלומי ד' וה'. רש"י]

כי אתא [כשבא. מארץ ישראל לבבל] רב דימי אמר ר' יוחנן, בשוחט תמימים מבפנים לשם בעלים.

והרי חזרה קרן לבעלים? [הואיל ולשם בעלים נזבחו. רש"י. הזבח עלה לשם בעלים, וכיוון שהשחיטה היא החזרת הקרן לבעלים לא יתחייב עליה בתשלומי ד' וה']

אמר רבי יצחק בר אבין שנשפך הדם. [ומיהו בשעת שחיטה ראויה היא. רש"י. כיוון שאחרי השחיטה נשפך הדם ולא נאסף בכלי ונזרק על המזבח לא עלה הזבח לשם בעלים ואינה החזרת הבהמה לבעלים. אבל בשעת השחיטה לפני שנשפך הדם התירה השחיטה את הבהמה והיא שחיטה ראויה וחייב עליה לרבי שמעון]

תגים: חומר למחשבה - בבא קמא