בבא קמא – דף פ' עמוד א'

by

שאלו תלמידיו את רבן גמליאל מהו לגדל? אמר להן מותר.

והתנן: "אין מגדלין"?

אלא הכי קא בעו מיניה, מהו לשהות? אמר להן מותר, ובלבד שלא תצא ותרעה בעדר אלא קושרה בכרעי המטה. [ורבנן פליגי עליה דרבן גמליאל. רש"י. נראה לומר שלא נוח לגמרא לומר שרבן גמליאל חולק על סתם משנה כיוון שהלכה כרבן גמליאל ולכן הקשו שבמשנה נאמר אין מגדלים. אבל אין קושיא לומר שחולק על חכמים שבברייתא שאוסרים להשהות יותר מל' יום. ובתוספות פירשו שרבן גמליאל מתיר רק ל' יום קודם הרגל ואינו חולק על הברייתא. והרשב"א כתב: ומיהו מסתברא כדברי רש"י ז"ל, שהרי לאחר דברי רבן גמליאל אמרו ומעשה בחסיד אחד, דלכאורה משמע שדברי רבן גמליאל כמעשה של אותו חסיד]

 

תנו רבנן: "מעשה בחסיד אחד שהיה גונח מלבו [גונח – פלידר"א צועק מפני כאב הלב לא היה יכול להשיב רוחו. רש"י], ושאלו לרופאים ואמרו אין לו תקנה עד שינק חלב רותח משחרית לשחרית, והביאו לו עז וקשרו לו בכרעי המטה והיה יונק ממנה משחרית לשחרית.

לימים נכנסו חביריו לבקרו כיון שראו אותה העז קשורה בכרעי המטה חזרו לאחוריהם ואמרו לסטים מזויין בביתו של זה ואנו נכנסין אצלו? [לסטים מזויין – רועה בשדות אחרים וגוזל את הרבים. רש"י]

ישבו ובדקו ולא מצאו בו אלא אותו עון של אותה העז.

ואף הוא בשעת מיתתו אמר יודע אני שאין בי עון אלא עון אותה העז שעברתי על דברי חברי".

.

(כתובות ס' א':

"תניא רבי מרינוס אומר גונח יונק חלב בשבת מאי טעמא יונק מפרק כלאחר יד ובמקום צערא לא גזרו רבנן אמר רב יוסף הלכה כרבי מרינוס".

רש"י שם:

"גונח – המיילל מכאב לבו פליינדרי"א.
יונק חלב – משום רפואה ורפואתו חלב עז.
מפרק – הנותק דבר ממקום שגדל בו ולא מן המחובר אלא מן התלוש ותולדה דדש הוא שמפרק תבואה מקשיה (שבת ע"ג ב')
כלאחר יד – שאין דרך בני אדם לינק אלא לחלוב ביד.
ובמקום צערא – שמצטער מכאבו".

 

ומבואר שאין בו פיקוח נפש גמור, שאם כן היה מותר בשבת גם לולא היה כלאחר יד.

במאירי כאן כתב:

"אף על פי שבמקום פקוח נפש הותרו האיסורין להתרפא בהם, דבר שנאסר מכח תקנה ומחשש פסידת אחרים ראוי להחמיר בה ביותר". ובוודאי כוונתו שהוא קרוב לפיקוח נפש עד כדי שהתירו בשבת מלאכה כלאחר יד. אבל ודאי אינו פיקוח נפש גמור שאין דבר העומד בפני פיקוח נפש.

ואם התירו שבות בשבת שהוא איסור דרבנן חמור משום גדר מלאכת שבת, לכאורה כל שכן שהיה להם להתיר גם להשהות את העז, וכלפי זה כתב המאירי שכיוון שהוא תקנה ומחשש פסידת אחרים ראוי להחמיר בו. ועיין עוד לקמן)

 

.

 

אמר ר' ישמעאל, מבעלי בתים שבגליל העליון היו בית אבא, ומפני מה חרבו שהיו מרעין [בהמה דקה שלהן. רש"י] בחורשין, ודנין דיני ממונות ביחיד. ואע"פ שהיו להם חורשים סמוך לבתיהם שדה קטנה היתה ומעבירין דרך עליה. [ואע"פ שהיו חורשין סמוך לבתיהם ולא היו רועין בשדות אחרים, ומשום חורשין ליכא גזל דאמר לעיל אבל מגדלין בחורשין, ולקמן (פ"א א') נמי בתקנת יהושע תיקן שלא יקפיד בעל היער על כך, אפילו הכי נענשו מפני ששדה קטנה היתה ביניהם ושל אחרים היתה. רש"י]

 

תנו רבנן: "רועה [ בהמות שלו. רש"י. שדרכם היה שבעל הבהמות שוכר רועה לעדרו ובזה לא שייך שימכור אם עשה תשובה] שעשה תשובה [שלא לגדל בהמה דקה עוד. רש"י] אין מחייבין אותו למכור מיד, אלא מוכר על יד על יד.

וכן גר שנפלו לו כלבים וחזירים [תנן במתניתין דאסור לגדלן. רש"י] בירושתו אין מחייבין אותו למכור מיד, אלא מוכר על יד על יד.

וכן מי שנדר ליקח בית וליקח אשה בארץ ישראל אין מחייבין אותו ליקח מיד עד שימצא את ההוגנת לו.

ומעשה באשה אחת שהיה בנה מיצר לה וקפצה ונשבעה כל מי שיבא איני מחזירתו, וקפצו עליה בני אדם שאינן מהוגנין וכשבא הדבר אצל חכמים אמרו לא נתכוונה זו אלא להגון לה.

כשם שאמרו אין מגדלין בהמה דקה כך אמרו אין מגדלין חיה דקה. [צביים ושועלין. רש"י]

ר' ישמעאל אומר מגדלין כלבים כופרין [קטנים וננסים הם. לישנא אחרינא כלבים גדולים של ציידים ואין מזיקין. רש"י], וחתולים, וקופין, וחולדות סנאים [גדילות בסנה. רש"י], מפני שעשויים לנקר את הבית [מן העכברים. רש"י]".


מאי חולדות סנאים?

אמר רב יהודה שרצא חרצא. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] חרזא דקטיני שקיה [שדקים שוקיו] ורעיא ביני וורדיני [ורועה בין שיחי הסנה]. ומאי שרצא? דמתתאי שקיה [שוקיה גוצין. רש"י. ועיין עוד בזה בתוספות].


אמר רב יהודה אמר רב עשינו עצמנו בבבל כארץ ישראל לבהמה דקה. [שמיום גלות יכניה רבו שם תלמידים ונתיישבו שם בישוב קבוע. רש"י]

אמר ליה רב אדא בר אהבה לרב הונא, דידך [שלך] מאי? [הלא יש לך בהמה דקה. רש"י]

אמר ליה דידן קא מינטרא להו חובה. [שלנו שומרת אותם חובה. רש"י: חובה – שם אשתו]

אמר ליה חובה תקברינהו לבנה. [תקבור את בנה. רש"י: שאתה סומך עליה והיא אינה יכולה לשמור. מתוך תוספות בעמוד לעיל: ונראה דהא דאמרינן בפרק קמא דבבא מציעא (ה' ב') דרועה בהמות של אחרים כשר דאין אדם חוטא ולא לו, היינו דוקא גסה שמותר לגדל אבל דקה בארץ ישראל, או בבבל לרב, אין נראה לחלק בין מגדל שלו לשל אחרים, דהא אפילו קשורה בכרעי המטה אסור. ולא כדברי המפרש לקמן דסבר רב הונא שמותר למסור לאשתו כמו שמותר לרועה ולכך היתה מנטרת להו חובה, דהא כיון דבבל כארץ ישראל לבהמה דקה אין לו לחלק בין על ידי עצמו בין על ידי אחרים. והנהו עיזי דאכלי חושלי בנהרדעא בחזקת הבתים (בבא בתרא ל"ו א') וקאמר שאני עיזי דמסירי לרועה אף על גב דנהרדעא היא בבל, שמא לא היו כל כך נזהרים על דברי רב שאמר בבל כארץ ישראל לבהמה דקה. שגם רב הונא לא החמיר]

כולה שניה דרב אדא בר אהבה לא אקיים זרעא לרב הונא מחובה [כל שניו של רב אדא בר אהבה לא התקיים זרע לרב הונא מחובה. ומשמע שהיתה יולדת וקוברת, ולא שהיתה עקרה, שזהו שאמר לה רב אדא בר אהבה].


איכא דאמרי [יש שאומרים] אמר רב הונא אמר רב עשינו עצמנו בבבל כארץ ישראל לבהמה דקה מכי אתא [מכשבא] רב לבבל. [מכי אתא רב לבבל רבו מתיישבין שם מפני ישיבתו. לישנא אחרינא הוא בא ולמדנו להזהר בכך שראה שם רוב ישראל וישוב קבוע]

.

(יש לעיין במעשה באותו חסיד, ובמה שהחמירו עם חובה עד כדי כך. ולפי פשוטו החמירו בזה ביותר כיוון שהוא חורבן לכל הארץ שאי אפשר לשמרם ואוכלים כל השדות ונעשה רעב וחורבן בארץ. אמנם כל מה שבמציאות יש בו טעם למה הוא כך.

 

במהר"ל בספר נצח ישראל פרק כ"ד כתב:

"ודבר זה [שנתפזרו בכל העולם ולא גלו לארץ אחת] ראיה ברורה מחייבת שיהיה קץ לגליותינו. כי אם היו ישראל נשארים בגלותם [בארץ אחת], היה אפשר לומר כי נסתלק השם יתברך מאתם, והם כמו שאר גויי הארץ. אבל עתה שאינם בארצם והם תחת רשות אחרים [בכל העולם], ועל דבר זה לא נבראת שום אומה ולשון, והוא שלא כסדר העולם, דבר זה אי אפשר שיהיה כך תמיד ולא יהיה קץ לדבר זה.

ועם שאין הדבר הזה רק לזמן, מכל מקום אם לא שהשם יתברך גזר דבר זה על ישראל שיהיו בגלות תחת רשות האומות לא היה לדבר זה קיום אף זמן מה, לגודל ענין זה שתהיה האומה הזאת בארץ אחרת תחת ממשלת זרים [שאינו כפי הטבע. כפי שביאר לעיל מינה יעויין שם]. ואם לא כן היה ראוי שיהיה מחויב אחד משני דברים, או שיהיה חוזר אל הסדר, ויהיה הגלות בטל. או חס ושלום שיהיו גוברים על עצמם לגמרי.

אבל שיהיה קיים הגלות מצד עצמו אינו ראוי לפי הסדר, לכך גזירת השם יתברך הוא אשר מעמיד דבר זה.

 

וכן בפרק בתרא דכתובות: (קי"א א') "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה אִם-תָּעִירוּ וְאִם-תְּעוֹרֲרוּ אֶת-הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ" (שיר השירים ב, ז), אמר רבי יוסי בר חנינא ג' שבועות הללו למה, אחת שלא יעלו ישראל בחומה [יחד ביד חזקה. רש"י]. ואחת שהשביע הקב"ה לישראל שלא ימרדו באומות העולם. ואחת שהשביע אומות העולם שלא ישתעבדו בישראל יותר מדאי.

ורבי לוי אמר שש שבועות הללו למה, ג' הא דאמרן, אינך – שלא יגלו את הקץ [נביאים שביניהם. רש"י], ושלא ירחקו את הקץ [בעוונם. לישנא אחרינא שלא ידחקו גרסינן, לשון דוחק שלא ירבו בתחנונים על כך יותר מדאי. רש"י], ושלא יגלו את הסוד לאומות העולם. [אמרי לה סוד העבור ואמרי לה סוד טעמי התורה. רש"י]

"בצבאות או באיילות השדה", אמר רבי אליעזר, אם אתם מקיימים את השבועה – מוטב, ואם לאו – אני מתיר את בשרכם כצבאות וכאיילות השדה". עד כאן.

 

וביאור ענין זה, כי הגלות כמו שאמרנו הוא שנוי מסדר העולם, ודבר כמו זה קשה שיעמוד בשנוי הסדר שלו ותמיד הוא חפץ לבטל השנוי, דהיינו שיתקבצו מן הפיזור ויעלו בחומה לשוב מן האומות וזהו פירוד זה מזה. השני – שלא ימרדו ישראל באומות וזהו מצד ישראל. הג' – שלא ישתעבדו בהם יותר מדאי וזה מצד האומות, ובזה יהיה נשאר הגלות". עד כאן המהר"ל ועיין עוד שם.

 

עיקר מה שאומרת התורה בחילוק בין קין להבל שהבל היה רועה צאן וקין איש האדמה. וכן כשירדו למצרים אמרו שהם רועי צאן, ובעיני המצרים הוא תועבה. ואבותינו היו רועי צאן ומשה נבחן בצאן. וישראל נמשלו לצאן, ונאמר שה פזורה ישראל.

והעניין בזה שהצאן נקבצים זה אל זה ואל הרועה והולכים אחריו מכח תמימות שבהם שהולכים כצאן אחר הרועה. וזה כל מלאכת הרועה לקבצם שילכו אחריו, והקיבוץ הוא מכח התמימות והאמונה כלפי הרועה שהולכות אחריו מרצונן תמיד הגם שלפעמים הוא מובילן לשחיטה.

 

וזהו שה פזורה ישראל שקיבוצן יהיה מכח התמימות והאמונה כמו שהצאן נקבצים זה אל זה ואל הרועה. והגלות עיקרה היא הפיזור שאינם מקובצים.

ואותו חסיד היה צועק מפני כאב הלב ולא היה יכול להשיב רוחו מתוקף הכאב. ודווקא משום שלא היה בו עוון הרגיש ביותר, ועניין לינוק חלב רותח משחרית לשחרית הוא שורש כח הקיבוץ ששייך בצאן, וזה הקל על כאבו.

 

ושורש תיקון הגלות הוא שאת הגלות גופא יקבלו בתמימות ואמונה כמו צאן. אצל צאן להיות פזורים ללא רועה הוא תכלית היפוך טבען ותכלית הייסורים וכאב הלב. שכל מהותן הוא להתקבץ וללכת אחר הרועה, ואין היפוך מהות עבורן יותר מלהיות פזורות ללא רועה, ולזה מתנגד טבען בתכלית. ותיקון הגלות והשורש לגאולה הוא שאפילו את זה יקבלו בתמימות. ואפילו בדבר היחיד שיש בטבען למרוד כלפי הרועה, והוא במה שממאנים להיות פזורים, גם בזה לא ימרדו ויקבלו בתמימות והכנעה ואמונה.

 

ובתיקון דבר זה יהיה מתוקן הכל וזה התיקון של הגלות והכל תלוי בזה, ולכן אם עוברים על שבועות אלה מייד באה כליה גמורה ומתיר את בשרכם כצבאות וכאילות השדה שכל הקיום הוא עבור זה.

ולכן מה שעוסקים בגידול צאן יכול להביא לחורבן כל היישוב שאוכלות את כל השדות ונעשית הארץ חרבה. ואותו חסיד שלא היה בכח ליבו לעמוד בכאב שמירת שבועות אלה ולצפות לישועה בהכנעה, לא רצו להכנס אצלו.

ולכאורה תמוה מה עניין שישבו ובדקו אם יש בו עוון אחר. ואם מחמירים לא להכנס אצלו משום העמדת התקנה שחיי כל בני הארץ תלויים בה מה זה שייך אם יש בו עוון אחר. אלא בדקו שאם יש בו חסרון ביראת שמים ויש בו עוון שמא מחמת כן אינו יכול לעמוד בייסורים ומיקל, ואם כן יש לבקר אותו, וכי אם אדם חטא לא מצווים לקיים בו ביקור חולים. ומה שלא מצאו בו עוון מוכיח שמה שלא היה יכול להחמיר על עצמו הוא מחמת עוצם געגועיו לרועה ולא מחמת שחסרה בו יראת שמים. ודווקא משום כך גדול עוונו מנשוא ואין לבקר אותו שעובר על השבועות ועל ידי זה מחריב הכל.

 

ברכות ג' א':

תניא: אמר רבי יוסי פעם אחת הייתי מהלך בדרך ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל. בא אליהו זכור לטוב ושמר לי על הפתח והמתין לי עד שסיימתי תפלתי.

לאחר שסיימתי תפלתי אמר לי שלום עליך רבי, ואמרתי לו שלום עליך רבי ומורי.

ואמר לי בני מפני מה נכנסת לחורבה זו, אמרתי לו להתפלל. ואמר לי היה לך להתפלל בדרך. ואמרתי לו מתיירא הייתי שמא יפסיקו בי עוברי דרכים. ואמר לי היה לך להתפלל תפלה קצרה.

באותה שעה למדתי ממנו שלשה דברים, למדתי שאין נכנסין לחורבה, ולמדתי שמתפללין בדרך, ולמדתי שהמתפלל בדרך מתפלל תפלה קצרה.

ואמר לי בני מה קול שמעת בחורבה זו, ואמרתי לו שמעתי בת קול שמנהמת כיונה ואומרת אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין האומות.

ואמר לי חייך וחיי ראשך לא שעה זו בלבד אומרת כך אלא בכל יום ויום שלש פעמים אומרת כך.

ולא זו בלבד אלא בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין יהא שמיה הגדול מבורך, הקב"ה מנענע ראשו ואומר אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך, מה לו לאב שהגלה את בניו ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם)

 

 

תגים:

תגובה אחת to “בבא קמא – דף פ' עמוד א'”

  1. ברכות – דף ג עמוד א « תלמוד מוסבר ומאמרים Says:

    […] מה שנתבאר בזה בתלמוד מוסבר על בבא קמא פ' א' לגבי מעשה באותו […]

התגובות סגורות.


%d בלוגרים אהבו את זה: