בבא קמא – דף פ' עמוד ב'

by

רב ושמואל ורב אסי איקלעו לבי [נקלעו לבית] שבוע הבן [ברית מילה על שם שעברו עליו שבעה ימים. רש"י], ואמרי לה לבי ישוע הבן [משתה שעושין לפדיון הבן בכור. ישוע מתרגמינן פורקן כמו פדיון. רש"י].

רב לא עייל קמיה דשמואל [רב לא נכנס לפני שמואל. רש"י: טעמא אמרינן לקמן], שמואל לא עייל קמיה דרב אסי [שהיה גדול ממנו [רב אסי היה גדול משמואל]. ורב אסי תלמיד של רב הוה. רש"י] רב אסי לא עייל קמיה דרב [כיוון שהיה תלמיד של רב].

אמרי מאן נתרח? [מי יתאחר מבחוץ ויבא אחרונה יחידי. רש"י]

נתרח שמואל וניתי רב ורב אסי, ונתרח רב או רב אסי? [שלושתם לא היו יכולים להכנס, שהיה ראוי שיכנסו לפי חשיבותם רב תחילה ואחריו רב אסי ואחריו שמואל, אבל רב לא רצה להכנס לפני שמואל משום שרצה לנהוג בו כבוד משום מעשה שהיה וכמבואר לקמן. לכן היה צורך שאחד מהם יחכה בחוץ עד לאחר שעה, ויכנסו שניים מהם לפי חשיבותם, ולאחר שעה יכנס השלישי לבדו]

רב מילתא בעלמא הוא דעבד ליה לשמואל משום ההוא מעשה דלטייה אדבריה רב עליה. [מלתא בעלמא הוא דעבד לשמואל – שמואל קטן שבכולן היה, וזה שאין רב נכנס לפניו טיבותא ויקרא [טובה וכבוד] הוא דקא עבד ליה, משום מעשה דלטייה לשמואל בשמונה שרצים (שבת ק"ח א'). אדבריה עליה – הטעינו עליה לנהוג בו כבוד. רש"י.

שבת ק"ח א':

שמואל וקרנא הוו יתבי אגודא דנהר מלכא [היו יושבים על גדת נהר המלך. בבבל], חזינהו למיא דקא דלו ועכירי [ראו את המים שגליהם מגביהים והם עכורים].

אמר ליה שמואל לקרנא, גברא רבה קאתי ממערבא [אדם גדול בא מארץ ישראל] וחייש במעיה [וחש במעיו] וקא דלו מיא לאקבולי אפיה קמיה [דלו מיא לאקבולי אפיה – לעשות מחיצה סביביו כשהוא נפנה על דופני הספינה שלא יראה גילויו. עניין אחר לקנח. ועכירי – ענין צער משום צערו שאף הוא עכור. ומפני שלא היה רוח מנשבת וראה המים נעשין גלין הבין שלכבוד אדם גדול הוא. והנהר היה משוך מארץ ישראל לבבל. רש"י]

זיל תהי ליה אקנקניה [לך תהה על קנקנו].

אזל אשכחיה [מצאו] לרב.

אמר ליה [קרנא לרב], מניין שאין כותבין תפילין אלא על גבי עור בהמה טהורה?

אמר ליה דכתיב (שמות יג, ט) למען תהיה תורת ה' בפיך מן המותר בפיך.

מניין לדם שהוא אדום?

שנאמר (מלכים ב ג, כב) ויראו מואב מנגד את המים אדומים כדם.

מניין למילה שבאותו מקום? נאמר כאן ערלתו ונאמר להלן ערלתו, מה להלן דבר שעושה פרי אף כאן דבר שעושה פרי. אימא [אמור] לבו, דכתיב (דברים י, טז) ומלתם את ערלת לבבכם? אימא אזנו, דכתיב (ירמיהו ו, י) הנה ערלה אזנם?

דנין ערלתו תמה מערלתו תמה ואין דנין ערלתו תמה מערלת שאינה תמה.

אמר ליה מאי שמך?

קרנא.

אמר ליה יהא רעוא דתיפוק ליה קרנא בעיניה [יהי רצון שתצא לו קרן בעינו. רש"י: הבין בו שלנסותו בא]

לסוף עייליה שמואל לביתיה, אוכליה נהמא דשערי וכסא דהרסנא ואשקייה שיכרא [הכניסו שמואל לביתו, האכילו לחם שעורים, וכסא דהרסנא, שהוא דגים קטנים המטוגנים בשמן קרביהם ובקמח, והשקהו שיכר] ולא אחוי ליה בית הכסא [ולא הראה לו היכן בית הכסא] כי היכי דלישתלשל [כדי שיוכל לשלשל].

לייט [קילל] רב ואמר, מאן דמצערן לא לוקמוה ליה בני [מי שמצערני לא יעמדו לו בנים]. וכן הוה".

ומשום מעשה זה ביקש רב לנהוג כבוד בשמואל ולא רצה להכנס לפניו.

כתב המאירי:

"תלמיד חכם שהוא גדול מחברו, או בימים או במעלה, והטיח דברים כלפי חכם אחר שאינו גדול כמהו, ונתחרט על זה ורצה להנהיג את עצמו לנהוג כבוד לאותו חכם שקפחו בדברים להכניסו לפניו או לכל כיוצא בזה, רשאי האחר לקבל כבוד זה ואין בכאן משום יוהרא. מעשה היה ברב שקלל את שמואל שהיה בר מחלקתו וקטן הימנו, כמו שהתבאר במסכת שבת בפרק שמנה שרצים, ומאותה שעה קבל עליו להכניס את שמואל לפניו בכל מקום והיה שמואל מקבל את הכבוד ממנו"]

אדהכי והכי [בין כך וכך שהיו מסרבין זה בזה] אתא שונרא קטעיה לידא דינוקא [בא חתול וקטע ליד של תינוק].

נפק [יצא] רב ודרש חתול מותר להורגו [גם למי שאינו בעליו], ואסור לקיימו, ואין בו משום גזל, ואין בו משום השב אבידה לבעלים.


וכיון דאמרת "מותר להורגו", מאי ניהו תו [מה הוא שוב] "אסור לקיימו"? [אין סברא להתיר לאדם שאינו בעליו להרגו אלא אם כן בעליו עצמו מחוייב להרגו ולא הרג ולכן אחר מותר להרגו במקומו. לכן מקשה שאם השמיענו שמותר לאחר להרגו נלמד מזה שאסור לקיימו ואינו צריך להשמיענו]

מהו דתימא [מהו שתאמר] מותר להורגו, איסורא ליכא [היינו סוברים שמותר להרגו אבל אם לא הרגו שום אדם מותר לבעליו לקיימו], קא משמע לן [שאסור לקיימו].

אמרי וכיון דאמרת "אין בו משום גזל", מאי ניהו תו "אין בו משום השב אבידה לבעלים"?

אמר רבינא לעורו. [שאם מצאן מת אין חייב בהשבת העור. רש"י]

מיתיבי: "רבי שמעון בן אלעזר אומר מגדלין כלבים כופרין וחתולין וקופין וחולדות סנאים מפני שעשויין לנקר את הבית". לא קשיא הא באוכמא [שחור] הא בחיורא [לבן. רש"י: מועד להזיק אדם].

והא מעשה דרב אוכמא הוה?

התם אוכמא בר חיורא הוה. [מעשה של רב היה בשחור בן לבן, שמועד להזיק כמו לבן]

והא מבעיא בעיא ליה רבינא, דבעי רבינא אוכמא בר חיורא מהו?

כי קמבעיא ליה לרבינא באוכמא בר חיורא בר אוכמא, מעשה דרב באוכמא בר חיורא בר חיורא הוה.

.

(תוספות:

"מותר להורגו ואסור לקיימו. והא דאמר ריש לקיש בפרק קמא דסנהדרין (ט"ו ב' ושם) גבי ארי ונמר ודוב וזאב וברדלס ונחש דאפילו רבי אליעזר דאמר כל הקודם להורגו זכה היינו דוקא כשהמיתו [רק אם אותה חיה המיתה אדם מותר למי שאינו בעליה להרגה], אבל לא המיתו לא [וקשה למה כאן מתיר רב להרוג חתול אף אם לא הרג אדם].

היינו בקשורין בשלשלת שכן דרך לגדלן, והכא בחתול שאין קשורה.

אי נמי מהנהו [מההם] רגילים בני אדם להזהר ולא אתי לידי היזק, אבל מחתול אין נזהרין שאין יודעים אם היא בר אוכמא או בר חיורא שאין מכירים באבותיהם".

.

– – –

.

מעט יש לרמוז במה עוסקת הסוגיא.

הוריות י"ג א':

"שאלו תלמידיו את רבי אלעזר מפני מה הכלב מכיר את קונו וחתול אינו מכיר את קונו?

אמר להם ומה האוכל ממה שעכבר אוכל משכח, האוכל עכבר עצמו על אחת כמה וכמה.

שאלו תלמידיו את רבי אלעזר מפני מה הכל מושלים בעכברים? [כלומר מפני מה נתנה מפלה יתירה לעכברים שנרדפין תדיר תדיר. רש"י]

מפני שסורן רע. [ שיצר לבם רע הוא יותר מדאי. סורו שר שלהם]

מאי היא?
רבא אמר אפילו גלימי גייצי. [אפילו גלימי [בגדים] – דלאו מאכל ולית בהו הנאה, אפילו הכי גייצי להו. גייצי – נושכין. רש"י]

רב פפא אמר אפילו שופתא מרא [קת של גרזן עשויה מעץ] גייצי".

 

עכבר הוא מבחינת הכילוי וההעדר. בגדים הם מצד הכבוד וכמו שאמרו מאניה מכבדותיה, וקת הגרזן הוא מצד ונשל הברזל מן העץ שנאמר ברוצח בשגגה. והשכחה היא עניין העדר. שבהיותו זוכר את הדבר יש לו מציאות אצלו, וכששוכחו שולט בו העדר המציאות.

חתול גם הוא בבחינת העדר. שאינו מכיר את קונו כיוון שהוא שוכח מחמת שאכל עכבר. ואם אין לבוראו מציאות אצלו ממילא הוא עצמו אין לו בחינת מציאות. ובביאור הגר"א על הגדה של פסח בפירושו לחד גדיא פירש לגבי שונרא "וְאָתָא שׁוּנְרָא השבטים שקנאו ביוסף ומכרו אותו למצרים. כטבע השונרא שמקנאת. וְאָכְלָה לְגַדְיָא [הוא יוסף שנמסרו לו הבכורה והברכות שקנה יעקב מעשיו]". והקנאה היא מיסוד ההעדר שמתקנא ביש ומכלה אותו.

 

ובחתול יש בחינת תיקון, שהוא מנקה את הבית מעכברים. והתיקון הוא כשהחתול שחור. שאז הוא מגלה את בחינת ההעדר שבו, ששחור הוא העדר האור, ובשחור מתגלה שהוא העדר. וכשההעדר מתגלה בו עצמו שהוא העדר בזה הוא מבטל את עצמו ומתכלה ואינו מזיק יותר. אבל אם הוא לבן ההעדר מעמיד את עצמו כדבר שיש בו מציאות, ואז הוא מזיק וקוטע יד שהיא בחינת הכח היוצא אל הפועל וההתממשות, וגם תינוק הוא בחינת הבכח היוצא אל ההתממשות בפועל. שההעדר בבחינת שיש לו מציאות אינו מכלה את הנקודה הפנימית שאין לו שליטה בה, אבל מזיק במקום תחילת יציאתה אל הפועל.

ומה שתלה באבותיו אם הם שחורים או לבנים ולא בו עצמו, העניין הוא שתלוי בכוונה הפנימית ולא במראה העיניים, וזה קשה להכיר וזהו שכתבו התוספות שהוא מזיק ביותר כיוון שאין נזהרים מכיוון שאין מכירים באבותיו, דהיינו בשורש הכוונה הפנימית. שאביו הוא תחילת ההרהור הראשון ואבי אביו הוא מה שבתוכיות ליבו עוד מקודם, הוא הרצון הראשון שבליבו האם לבטל את ההעדר מיניה וביה בסוד עבירה לשמה או לתת לו ממש, ובזה תלוי אם יזיק או יתקן. ומיבעיא ליה לרבינא היכן שהרצון הראשון היה לשמה ובהרהור שלטה בו נגיעה).

(חב"ד בי"ח בח"ן סימן) [אלו אותיות האמצעיות של שמות החכמים שמביא להלן, ח' לאחא, ב' לאבא וכן הלאה, והוא סימן לזכרון]

אמר רבי אחא בר פפא משום רבי אבא בר פפא משום רבי אדא בר פפא, ואמרי לה [ויש אומרים אותה] אמר ר' אבא בר פפא משום רבי חייא בר פפא משום רבי אחא בר פפא, ואמרי לה אמר ר' אבא בר פפא משום רבי אחא בר פפא משום רבי חנינא בר פפא, מתריעין על החיכוך בשבת [מתריעין בצבור ובתחנה ובשופרות ובחצוצרות במסכת תענית. חיכוך – שחין שמתחכך האדם עליה. רש"י. ועיין תוספות ובסוגיא תענית י"ד א' וצריך עיון ואין כאן מקומו], ודלת הננעלת לא במהרה תפתח [ודלת הננעלת על האדם מהיות מצליח לא במהרה תפתח. ונפקא מינה לאפושי ברחמי [להרבות בתחנונים]. רש"י], והלוקח בית [מנכרי. רש"י] בארץ ישראל כותבין עליו אונו [שטר מכירה. רש"י] אפילו בשבת.


מיתיבי [ברייתא בתענית י"ד א']: "ושאר פורעניות המתרגשות ובאות על הצבור כגון חיכוך, חגב, זבוב, צירעה, ויתוש, ושילוח נחשים ועקרבים, לא היו מתריעין [בשבת. רש"י] אלא צועקים [ביחיד. רש"י]"?

לא קשיא כאן בלח כאן ביבש [על היבש מתריעין בציבור שהוא קשה יותר. ועל הלח צועקים ביחיד]. דאמר רבי יהושע בן לוי שחין שהביא הקב"ה על המצרים לח מבחוץ ויבש מבפנים, שנאמר: (שמות ט, י) "ויהי שחין אבעבועות פורח באדם ובבהמה". [אבעבועות פורח – בפריחתו, דהיינו מבחוץ, הוא מבעבע דהיינו לח, מכלל דבפנים הוי יבש. רש"י]

"ודלת הננעלת לא במהרה תפתח", מאי היא?

מר זוטרא אמר סמיכה. [שיטה מקובצת: מר זוטרא אמר לסמיכה, דהיכא דנמנו על חכם אחד לסמכו ולקרותו רבי וננעל הדלת, לא במהרה תפתח, לא מתרמי מילתא למסמכיה [לא יזדמן הדבר לסמוך אותו] אלא על ידי הדחק. גאון ז"ל]

רב אשי אמר כל המריעין לו לא במהרה מטיבין לו.

רב אחא מדיפתי אמר לעולם אין מטיבין לו. ולא היא, רב אחא מדיפתי מילתא דנפשיה הוא דאמר. [מלתא דנפשיה – בבבא בתרא בהשותפין (י"ב ב') דאימנוה לאותוביה ברישא [שנמנו להושיבו בראש] ולא איסתייעא מילתא. רש"י. רב אחא מדפתי אמר מה שאירע לו עצמו, שלעולם לא ישב בראש אחרי אותו מעשה. ולא אמר שבכל אדם הוא כך]

"והלוקח בית בארץ ישראל כותבין עליו אונו אפילו בשבת", בשבת סלקא דעתך?

אלא כדאמר רבא התם [שם] אומר לנכרי ועושה [צרכי חולה שאין בו סכנה אומר לנכרי ועושה. עיין שבת קכ"ט א' וביצה כ"ב א'], הכא נמי [כאן גם] אומר לנכרי ועושה. ואע"ג דאמירה לנכרי שבות היא [גזירת חכמים להרחיק ממלאכה בשבת נקראת שבות], משום ישוב ארץ ישראל לא גזרו ביה רבנן.


אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, הלוקח עיר בארץ ישראל כופין אותו ליקח לה דרך מארבע רוחותיה משום ישוב ארץ ישראל.

4 תגובות to “בבא קמא – דף פ' עמוד ב'”

  1. אלמוני Says:

    אם יוכל הרב בבקשה להסביר יותר בעניין שכתב על החתול

    • נראה לכאורה Says:

      לצערי אני לא יכול לעזור הרבה.

      במסכת תענית ה' ב' נאמר:
      "אמר רבי יוחנן יעקב אבינו לא מת.
      אמר לו, וכי בכדי ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא וקברו קברייא? [וכי בחינם ספדו הסופדים וחנטו החונטים וקברו הקוברים]
      אמר ליה מקרא אני דורש שנאמר "ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים", מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים".

      ושמעתי בשם הרב יצחק הוטנר ז"ל ששאל מה התירוץ מקרא אני דורש וכו'. הרי עדיין נשאר קשה שראינו שספדו וחנטו וקברו.
      והסביר שכמו שבתורה יש פשט ודרש, גם במציאות יש שני פנים, יש מציאות על דרך הפשט ובמציאות יש גם פן עמוק ונסתר של דרש.
      ובתחילה סבר שהמימרא יעקב אבינו לא מת היא מצד הפשט שבתורה והקשה שבפשט של המציאות ראינו שספדו וחנטו וקברו, ועל זה תירץ שהוא מצד הדרש שבתורה, ואז כבר לא קשה, כי בעומק המציאות יש צד נסתר שבו יעקב לא מת.

      מה שכתבתי שייך לחלק הרמז שבתורה (שיש פשט רמז דרש וסוד), ומציאותו בתורה היא מציאות של רמז וגם במציאות עצמה הוא קיים באופן כזה. ולכן אי אפשר לבאר יותר מאשר לרמוז. ואמרו על זה ודי לחכימא ברמיזא. וחכמה כאן פירושה זקנה. זקן הוא נוטריקון זה קנה חכמה. שעם מרוצת השנים שיש בהן לימוד והתנסויות ויסורים נקנית שייכות לחלק הזה. ואם התעוררה בך התעניינות בוודאי יש לך שייכות ורצון ומה שצריך זו רק סבלנות לתת לשנים לעשות את שלהן.

      כל טוב.

  2. kuzar@research.haifa.ac.il Says:

    כבוד הרב, הואל נא להסביר לי את עניין "הלוקח עיר". בהנחה ש"לוקח" פירושו "קונה", איך יכול אדם לקנות עיר? או האם יש כאן משמעות אחרת? ובדומה, איך אפשר "לקנות דרכים"?
    תודה,
    רון

    • נראה לכאורה Says:

      שלום,
      רש"י כתב לגבי קונה בית שמדובר שקנה מנכרי.
      ברא"ש פרק ג' מנדרים סימן י"א כתב:
      "והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא. ומי ששכר המכס מן המלך אסור לגנוב לו המכס, וכההיא דפרק חזקת הבתים (דף נה א) אריסא דפרסאי עד ארבעים שנין (שם נד ב), ומלכא אמר מאן דיהב טסקא ליכול ארעא, וגם כרגא דקרקפתא דאמר מלכא לא יהא בארצי אם לא יתן כך וכך, והיינו טעמא דדינו דינא שארץ שלו היא. ואף הדיוט שיש לו קרקע כך דינו שלא יהנה אדם מארצו אלא מדעתו ובקצבתו". וכעין זה כתבו בכמה ראשונים.
      ויש להעמיד שמדובר שקנה עיר ממלך נכרי ואמרו שיקנה ממנו גם את הדרכים.

      במגילה כ"ה ב' נאמר במשנה: "בני העיר שמכרו רחובה של עיר".
      ושם כ"ו א':
      "אמר רבא לא שנו אלא שלא מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אבל מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אפילו למישתא ביה שיכרא שפיר דמי".
      כל קהילה, בין של ישראל ובין של נכרים, אם בני הקהילה חיים כקהילה מסודרת ויש בקהילה מי שקובע את ענייני הרבים, ומסדרי הקהילה שיש לו רשות למכור דבר של הציבור, קניינו חל.
      ברמב"ם פרק א' מהלכות מלכים הלכה ד' מבואר שקהילה יש בה דין מלכות. לכן יש חיוב לשמוע לרב הקהילה ולקיים מנהגי הקהילה. וביד המלך שם ביאר שעניין מלכות יסודו הוא בטבע המוטבע בבריות שרצונם לחיות כאיברים בגוף מסודר. וכעין זה כתב אריסטו שבני אדם הם חי חברתי, וכעין נמלים ודבורים. ועיקר עניין מלכות הוא הטבע הזה של הבריות, ומכוחו מולך המלך. ויש מלך על פי נביא שיש לו כל דיני מלך, אבל כל קהילה יש בה דין מלכות במקצת גם כן, ודי בזה לדיני קניינים. ולכן אם הבריות, בין ישראל בין נכרים חיים בסדר חברתי ולפי סדר זה יש מנהיג או ז' טובי העיר או כל כיו"ב שלפי אותו סדר הרשות בידו למכור, חל ממכרו מדיני ממונות שיש לזה דין מלך, ומלך הוא בעלים על כל אשר תחת מלכותו מצד דיני הקניינים וכמו שמשמע מהרא"ש שהבאתי.

התגובות סגורות.


%d בלוגרים אהבו את זה: