בבא קמא – דף פ"ב עמוד א'

by

והא כי אתא [כשבא. מארץ ישראל] ר' אבין אמר רבי יוחנן, אחד אילן הנוטה לתוך שדה חבירו ואחד אילן הסמוך למצר מביא וקורא שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ. [ומתניתא הויא תיובתא דקתני עשרה ותו לא ור' יוחנן אמורא הוא וקשיא ליה מתניתא. רש"י]

[כשמביא ביכורים קורא [דברים כ"ו]: "הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי-בָאתִי אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ. וכו'. ה וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי-שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב.  ו וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה.  ז וַנִּצְעַק אֶל-יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע יְהוָה אֶת-קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת-עָנְיֵנוּ וְאֶת-עֲמָלֵנוּ וְאֶת-לַחֲצֵנוּ.  ח וַיּוֹצִאֵנוּ יְהוָה מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים.  ט וַיְבִאֵנוּ אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן-לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.  י וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת-רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר-נָתַתָּה לִּי יְהוָה וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ".

אם אילן שלו נופו נוטה לתוך שדה חבירו חייב לקצוץ כמבואר במשנה כ"ז ב'. אם הוא סמוך למצר הוא יונק משדה של חבירו, ולכן נאמר בבבא בתרא כ"ו ב': "אמר עולא אילן הסמוך למצר בתוך שש עשרה אמה גזלן הוא [שיונק משדה חבירו. רש"י] ואין מביאין ממנו בכורים [אין צריך להביא ממנו בכורים דבעינן אשר תביא מארצך. רש"י]".

ורבי יוחנן חולק על עולא ואמר שם כ"ז ב': "אמר רבי יוחנן אחד אילן הסמוך למיצר ואחד אילן הנוטה מביא וקורא שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ [התנה עמהם שלא יקפידו על כך. רש"י]". וחידש רבי יוחנן שמכיון שאין חבירו מקפיד ומוחל לו על האדמה יכול גם לקרוא "האדמה אשר נתת לי".

וברמב"ם פרק ב' מהלכות ביכורים:

"הלכה י
הנוטע אילן בתוך שדהו והבריכו לתוך שדה חבירו או לרשות הרבים, או שהיה נוטע בשדה חבירו או ברשות הרבים והבריכו בתוך שדהו, או שהיה עיקרו בתוך שדהו והבריך קצתו בתוך שדהו ודרך הרבים או דרך היחיד מפסקת באמצע בין העיקר והצד המוברך, אינו מביא בכורים לא ממה שהוציא ברשות זו ולא מן הצד שברשות האחרון שנאמר בכורי אדמתך עד שיהיו כל הגידולין מאדמתך.

הלכה יא
נתן לו חבירו רשות להבריך בתוך שלו אפילו לשעה הרי זה מביא בכורים, ואם היה האילן סמוך למצר חבירו או נוטה לשדה חבירו אע"פ שחייב להרחיק הרי זה מביא ממנו וקורא שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ".

ובמשנה למלך כתב על זה: "תימה דבפרק מרובה (בבא קמא פ"ב א') מוכח דמאן דקאמר עשרה תנאין התנה יהושע פליג אהך, ולית ליה תקנה זו. ורבינו בפרק ה' מהלכות נזקי ממון כתב עשרה תנאים כו' וזה סותר למה שפסק כאן וצריך עיון. שוב ראיתי להרב לחם משנה שם שגם הוא תמה בהני פסקי דרבינו"]

אלא מאן [מי] תנא עשרה תנאין שהתנה יהושע? ר' יהושע בן לוי הוא. [ר' יהושע בן לוי אמרינהו ולא מתניתא, דרבי יהושע בן לוי אמורא הוה ורבי יוחנן פליג עליה. רש"י]

רב גביהה מבי כתיל מתני לה בהדיא [בפירוש]: ר' תנחום ור' ברייס אמרי משום זקן אחד, ומנו [ומי הוא] ר' יהושע בן לוי, עשרה תנאין התנה יהושע.


"עשרה תקנות תיקן עזרא:

א] שקורין במנחה בשבת

ב] וקורין בשני ובחמישי

ג] ודנין בשני ובחמישי

ד] ומכבסים בחמישי בשבת [בגדיהם לכבוד שבת. רש"י]

ה] ואוכלין שום בערב שבת [לקמן מפרש טעמא. רש"י]

ו] ושתהא אשה משכמת ואופה [ביום שהיא צריכה לאפות ואופה שחרית כדמפרש שתהא פת מצויה לעני המחזר. רש"י]

ז] ושתהא אשה חוגרת בסינר [דוגמת מכנסים קטנים. רש"י]

ח] ושתהא אשה חופפת וטובלת [חופפת במסרק ביום טבילתה משום חציצה, לקמן פריך הא דאורייתא היא. רש"י]

ט] ושיהו רוכלין [מביאים בשמים לנשים להתקשט בהם. רש"י] מחזירין בעיירות [ולא יוכלו בני העיירות לעכב עליהם. רש"י]

י] ותיקן טבילה לבעלי קריין".

.

.

(כתב בספר תורת חיים:

"עשר תקנות תיקן עזרא לפי שביאה ראשונה שבאו ישראל לארץ היתה על ידי יהושע וביאה שנייה היתה על ידי עזרא, לכך כי היכי שהתנה יהושע ותיקן עשרה תנאין להנהגתן וטובתן של ישראל כך תיקן עזרא עשר תקנות להנהגתן וטובתן של ישראל דהוקשו ביאות להדדי, כדאיתא בפרק חלק [סנהדרין צ"ח ב']: כדתניא (שמות טו) "עד יעבור עמך ה'" זו ביאה ראשונה [לארץ ישראל], "עד יעבור עם זו קנית" זו ביאה שניה, אמור מעתה ראויים היו ישראל לעשות להם נס בביאה שניה כביאה ראשונה, אלא שגרם החטא". עד כאן.

ארץ ישראל עניינה היציאה אל הפועל מלמעלה למטה שיתלבש האהבה שבלבם בגשמיות להיות איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו וכמו שנתבאר לעיל פ"א ב'. ולזה תקנות יהושע עוסקות ביישוב הארץ ועבודת השדה. והתקנה האחרונה עוסקת במת.

החטא הוא יסוד הקשיות שבחומר שממאן לקבל את הצורה, והוא גורם שהיציאה אל הפועל יש לה גבול ולבסוף מגיע לידי שימאן החומר בקבלת הצורה ויבוא לידי מיתה. וזהו שנאמר "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַ עָשָׂהוּ וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ" שהיציאה אל הפועל סופה להגיע להפסד הצורה מהחומר. ולכן גלו. ובביאה שניה תקנות עזרא עוסקות בתורה ובשבת ובצדקה ובייחוד איש ואשתו בקדושה. ובצדקה הוא דוקא בצדקה של אשה בבית שקרובה הנאתה שהיא נותנת לעני לחם ולא מעות וכמבואר בכתובות ס"ז ב'. וזהו ייחוד מלמטה למעלה לייחד את מה שיצא לפועל עם שורשו ולהחזירו למקורו. והוא מה שמתקן את היציאה לפועל שמלמעלה למטה ומצילו מן המיתה. ונקרא העלאת מים נוקבין.

ועל ידי זה התקנה האחרונה היא בטומאת קרי. ובכוזרי מאמר שני אות ס' כתב בביאור טומאת קרי: "כן הזרע הנפסד כי יש בו רוח חיים טבעי ובו ההכנה להיות לטפת ממנה דם ממנה יתהוה האדם, הפסדו של זרע זה הוא אם כן נגוד לתכונת החיות ורוח החיים". [אין הכוונה כאן לזרע שיוצא לחוץ אלא לזרע שמזריע את האשה וגם תקנת עזרא דיברה בזה וכמו שאמרו שלא יהיו מצויים אצל נשותיהם כתרנגולים]

דהיינו כיוון שמחזיר הכל אל מקורו בא לידי יצירת חיים שהוא היפך המיתה. אבל הייחוד מלמטה למעלה על ידי תורה ושבת וצדקה ואהבת אשתו עניינו שהוא נותן את עצמו במסירות נפש, אדם כי ימות באוהל, ושבת היא המנוחה מהיציאה אל הפועל ובסוד נקודת האמצע הפנימית להחזיר סוף סוף מעשה אל מחשבה תחילה. ויוצאים ממנו החיים, ועל ידי זה נוצרים חיים וכמו כשמזריע, אבל גם נשאר בו רושם החסרון מיציאת החיים שהוא טומאת קרי בבחינת מיתה. וצריך להחיות את עצמו מחדש על ידי יציאה אל הפועל מלמעלה למטה ועל ידי מעשה בעבודת השדה וכו' כעניין ביאה ראשונה. כי בלא זה נעשה חסרון בכח החיים שיצא ממנו רוח חיים טבעי כמו שכתב הכוזרי. וראשו של זה כרוך בעקבו של זה וצריך שיהיו כאחדים בידך.

כח היציאה אל הפועל מלמעלה למטה זהו אברהם שהיה כח המעשה והיה זריזין מקדימין למצוות כמו שאמרו בפסחים ד' א' "שזריזין מקדימים למצות שנאמר (בראשית כב, ג) וישכם אברהם בבקר". וליחד עם שורשו להחזיר למקורו במסירות נפש הוא יצחק שנעקד על המזבח. ונאמר בו "וַיַּשְׁקֵף אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים בְּעַד הַחַלּוֹן וַיַּרְא וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק אֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ". ובדברים כ"ד ה' נאמר "וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח" וכתב שם רש"י: ""וְשִׂמַּח" – ישמח את אשתו, ותרגומו "ויחדי ית אתתיה" [ושימח את אשתו] והמתרגם "ויחדי עם אתתיה" [ושמח עם אשתו] טועה הוא, שאין זה תרגום של וְשִׂמַּח אלא של וְשָׂמַח". עד כאן רש"י. שעניין זה כשהוא בקדושה אינו "עם" אשתו אלא "את" אשתו והוא עניין נתינת עצמו וכמו מסירת נפש. ויעקב היו שניהם לאחד בידו, הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו, ובזה סר ממנו המיתה לגמרי וכמו שאמרו בתענית ה' ב' "יעקב אבינו לא מת".

ועיין עוד בזה לקמן פ"ד א').

.

"שיהו קוראין במנחה בשבת" – משום יושבי קרנות. [יושבי חניות כל ימות החול עוסקין בסחורה ואין קורין בשני ובחמישי תקון בגינייהו קריאה יתירה. רש"י. ובמאירי כתב: שהשבת אחר אכילה ושינה זמן ישיבת קרנות הוא לפחותים ולהמון מצד שאין מלאכה בשבת, ותקן שבאותה שעה יתקבצו כלם וישמעו דבר תורה]

"ושיהו קוראין בשני ובחמישי" – עזרא תיקן? והא מעיקרא הוה מיתקנא [והרי מתחילה היה מתוקן], דתניא: (שמות טו, כב) ""וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים", דורשי רשומות [מקראות. רש"י] אמרו אין מים אלא תורה, שנאמר: (ישעיהו נה, א) "הוי כל צמא לכו למים". כיון שהלכו שלשת ימים בלא תורה נלאו, עמדו נביאים שביניהם ותיקנו להם שיהו קורין בשבת, ומפסיקין באחד בשבת, וקורין בשני, ומפסיקין שלישי ורביעי, וקורין בחמישי, ומפסיקין ערב שבת, כדי שלא ילינו ג' ימים בלא תורה".

מעיקרא תקנו חד גברא תלתא פסוקי [איש אחד שלושה פסוקים], אי נמי תלתא גברי [שלושה אנשים] תלתא פסוקי, כנגד כהנים לוים וישראלים. אתא [בא] הוא תיקן תלתא גברי ועשרה פסוקי כנגד עשרה בטלנין [עשרה בטלנין – בני אדם כשירים בטלין ממלאכתן לעסוק בצרכי ציבור ולבא קודמין לבית הכנסת כדי שיהו מצוין עשרה לעת התפלה, ומתפרנסים משל צבור. רש"י].

.

.

(מתוך התוספות:
כדי שלא ילינו ג' ימים בלא תורה. ואם תאמר מאי שנא שתיקנו שני וחמישי [ולא שלישי וחמישי]?

ויש לומר משום דאמר במדרש משה רבינו עליו השלום עלה בחמישי לקבל לוחות האחרונות וירד בשני ונתרצה לו המקום, ולפי שהיה עת רצון באותה עלייה וירידה קבעו בשני וחמישי. ולכך נמי נהגו להתענות בב' וה'.)

.

.

"ודנין בשני ובחמישי" – דשכיחי דאתו למקרא בסיפרא [שמצויים שבאים לקרוא בספר. בימי שני וחמישי באים לעיר לקרוא בתורה ואז יושבים בית דין קבועים].


"ושיהו מכבסין בחמישי בשבת" – משום כבוד שבת.


"ושיהו אוכלין שום בערב שבת" – משום עונה [שמצות עונה בלילי שבת כדרב יהודה, והשום מרבה את הזרע כדלקמן. רש"י], דכתיב: (תהלים א, ג) "אשר פריו יתן בעתו", ואמר רב יהודה, ואיתימא [ואם תאמר] רב נחמן, ואיתימא רב כהנא, ואיתימא ר' יוחנן, זה המשמש מטתו מערב שבת לערב שבת.

תנו רבנן: "חמשה דברים נאמרו בשום, משביע, ומשחין [מחמם את הגוף. רש"י], ומצהיל פנים, ומרבה הזרע, והורג כנים שבבני מעיים. ויש אומרים מכניס אהבה [מתוך שמשמח את הלב. רש"י] ומוציא את הקנאה". [במשנה ברורה סימן ר"פ כתב: "כתב בספר חסידים סימן ש"ץ דשומים מבטלים תאוה, רק שומים צלויים מרבים זרע"]

"ושתהא אשה משכמת ואופה" – כדי שתהא פת מצויה לעניים.

"ושתהא אשה חוגרת בסינר" – משום צניעותא. [להתרחק מן העבירה. רש"י]

"ושתהא אשה חופפת וטובלת" – דאורייתא היא? דתניא: (ויקרא יד, ט) ""ורחץ את בשרו במים [משמע שיגע בשרו למים. רש"י]" – שלא יהא דבר חוצץ בין בשרו למים. "את בשרו" – את הטפל לבשרו, ומאי ניהו [ומה הוא] – שער [לומדים שגם בשיער חציצה פוסלת את הטבילה. וממילא מחוייבת לחפוף במסרק]".

אמרי דאורייתא לעיוני דלמא מיקטר [להסתכל שמא נקשר], אי נמי מאוס מידי [או גם מלוכלך במאומה], משום חציצה. ואתא איהו [ובא הוא] תיקן חפיפה [במסרק להרחקה דמילתא. רש"י].

תגים:


%d בלוגרים אהבו את זה: