בבא קמא – דף פ"ה עמוד א'

by

"אומדין כמה אדם כיוצא בזה רוצה ליטול וכו'". [צער כואו בשפוד או במסמר ואפילו על ציפורנו מקום שאינו עושה חבורה אומדין כמה אדם כיוצא בזה רוצה ליטול להיות מצטער כך]

צער במקום נזק [היכא [היכן] דקטע את ידו ונתן לו דמיה. רש"י] היכי שיימינן? [איך שמין. רש"י: היכי שיימינן את הצער הלא יש לו לקוצצה בשביל הדמים שנוטל]

אמר אבוה דשמואל אומדין כמה אדם רוצה ליטול לקטוע לו ידו.

לקטוע לו ידו? לא צער לחודיה הוא, הא כולהו חמשה דברים איכא [יש]. ועוד בשופטני [בשוטים] עסקינן? [וכי בשוטה אנו עוסקים שירצה לקטוע ידו עבור ממון]

אלא לקטוע ידו הקטועה. [ידו הקטועה ומחוברת בגידין צמותין ואינה ראויה לו למלאכה. רש"י]

ידו הקטועה נמי [גם] לא צער לחודיה איכא [יש], הא צער ובושת איכא, דכסיפא ליה מילתא [שבושה לו הדבר] למשקל מבשרו למשדייה לכלבים [לקחת מבשרו לזרקו לכלבים].

אלא אומדין כמה אדם רוצה ליטול לקטוע לו ידו המוכתב למלכות בין סם לסייף. [ידו המוכתבת למלך לקוצצה בסם שאין שם צער כלל, כמה רוצה ליטול לקוצצה בסייף. רש"י]

אמרי הכא נמי לא שקיל ומצער נפשיה. [כאן גם לא נוטל ומצער עצמו. רש"י: הא לא שקיל כל ממון שבעולם לצער נפשיה לקוצצה. וכאן כבר נעשה מעשה]

.

.

(לפני שנעשה מעשה אם נשאל בשוק כמה אדם רוצה ליטול כדי שיצטער צער כזה השומא תהיה יותר מכל ממון שבעולם. ולכאורה נאמר שאם כך השומא אם כן זהו באמת שווי הממון של הצער.

ונראה שהנה אם לאדם יש את כתונת הפסים שיוסף בעצמו לבש שאם תוצע למכירה בשוק שוויה לא יסולא בפז, אם יזיק לו אדם אותה פשוט שיתחייב לשלם רק כשווי כתונת כמו זו שלא לבש אותה יוסף. כיוון שהכתונת מצד גוף החפץ אינה משמשת אלא ללבישה, והידיעה שיוסף לבש אותה אינה בתוך גוף החפץ, שהרי אם אדם לא יאמרו לו מי לבש כתונת זו, מה שיש לו גוף החפץ לחוד לא יראה בו ערך אלא ללבישה. ונמצא שמה שרוצים לשלם עבורה ממון רב מאוד זהו עבור הידיעה שיש ברשותם כותונת שלבש יוסף ולא עבור גוף הכתונת. וממון נחשב קיים לגבי דיני ממונות רק כשהוא בתוך גוף חפץ ולא כשהוא אינו בתוך שום גוף שאז הוא נחשב קניין דברים לחוד ולא חל.

וכמו כן לגבי הצער, יש חילוק, שהתורה החשיבה צער הגוף כחפצא של ממון לשלם עליו נזיקין, ושוויו מצד עצם הצער הוא כפי ששמין אותו לאחר שכבר נצטער. כי לפני מעשה מלבד שווי הממון ששווה הצער מצד עצמו, יש גם את הידיעה והפחד שהוא עתיד להצטער, והם גורמים שלא יתרצה אף בעבור ממון רב מאוד גם אם יש בממון הזה כדי השווי של הצער מצד עצמו. ולכן יש לשום את הצער כפי שומתו לאחר מעשה ולא כפי שומתו שלפני מעשה.

לשון רש"י: "וכאן כבר נעשה מעשה". ולפי פשטות הלשון הוא קשה, שהרי אם אדם שבר כד של חבירו, הוא משלם כשווי הכד כמו שהיה שווה לפני שנעשה מעשה, אע"פ שעכשיו כשאנו דנים כבר נעשה מעשה. ונראה לפרש על דרך שביארתי, שכאן הנחבל אינו יכול לטעון שאף בממון רב מאוד לא היה מתרצה לכתחילה לצער כזה ולתבוע לפי שווי זה, כיוון שכבר נעשה מעשה אינו יכול לתבוע כמו שהיה תובע לפני שנעשה מעשה, וכעת השומה היא רק לפי שווי הצער בעצמו ולא לפי שווי הידיעה והפחד שעתיד להצטער)

.

.

אלא אומדין כמה אדם רוצה ליתן לקטוע לו ידו המוכתב למלכות בין סייף לסם. [כמה אדם רוצה ליתן לשליח המלך מידו המוכתבת למלכות לקוטעה בסייף ויקטענה השליח בסם. רש"י]

האי "ליטול", ליתן מבעי ליה? [במשנה נאמר: "אומדין כמה אדם כיוצא בזה רוצה ליטול וכו'", והגמרא מקשה שלפי זה היה צריך לומר כמה אדם רוצה ליתן, שהרי שמין לפי כמה שהיה נותן לשליח המלך]

אמר רב הונא בריה דרב יהושע ליטול זה מזה מה שנתן זה. [ליטול מן המזיק מה שנתן זה למלך. רש"י]

.

.

(תוספות לעיל כ"ו ב':

"האי מיבעי ליה ליתן צער במקום נזק [מהפסוק פצע תחת פצע]. וריפוי ושבת ובושת כולהו מצער ילפינן דחייב במקום נזק, כדמשמע בהחובל (לקמן פ"ה א') דאמר תנא וכולן חייבין בתשלומין במקום נזק מנהני מילי אמר רב זביד משמיה דרבא אמר קרא פצע תחת פצע כו', משמע דכולהו ילפינן מצער. ולרב פפא דאמר התם אמר קרא ורפא ירפא ליתן ריפוי במקום נזק כולהו ילפינן מריפוי.

ואם תאמר דהכא משמע דצער שלא במקום נזק פשוט טפי [יותר], דאיצטריך קרא לצער במקום נזק, ובפרק החובל (שם עמוד ב') משמע איפכא דאמר צער שלא במקום נזק דמשלם מאן תנא,

ויש לומר דשלא במקום נזק דלקמן היינו במקום שלא עשה רושם, כדקתני כוואו על צפרניו, וצער שלא במקום נזק דהכא היינו על בשרו שניכר רישומו ולא אפחתיה מכספיה. וצער במקום נזק דהכא כגון קיטע ידו ושיבר רגלו דאפחתיה מכספיה דההוא לא שמעינן ליה לא מחבורה ולא מכוויה".

שיטה מקובצת לעיל פ"ג ב':

כוואו בשפוד וכו'. בצער קא מיירי ואין בו משום ביטול מלאכה ולא שייך ביה נזק אפילו הכי מתחייב לשלם שיעור צערו אומדין כמה אדם כיוצא בזה רוצה ליטול וכו'. ואף על גב דבגמרא משמע דלאו בשופטני עסקינן שירצה לסבול שום צער רב בשום ממון שבעולם הני מילי בחתיכת יד ורגל שהוא חסרון גדול אבל בצער מועט כזה אפשר שיסבול. ובצער במקום נזק שאינו על צפרניו אלא שנקטעה רגלו שאי אפשר לעשות אומדנא כזו דלאו בשופטני עסקינן אומדין כמה אדם רוצה ליתן לפדות ידו המוכתבת למלכות וכו' כדאמרינן בגמרא. ה"ר יהונתן ז"ל")

.

.

"רפוי הכהו חייב לרפאותו וכו'". [ריפוי הכהו חייב לרפאותו. עלה בו צמחים אם מחמת המכה חייב שלא מחמת המכה פטור. חייתה ונסתרה חייתה ונסתרה חייב לרפאותו. חייתה כל צורכה אינו חייב לרפאותו]

תנו רבנן: "עלו בו צמחים מחמת המכה ונסתרה המכה חייב לרפאותו וחייב ליתן לו דמי שבתו. [דמחמת הצמחים נפל למשכב. רש"י]

שלא מחמת המכה אינו חייב לרפאותו ואינו חייב ליתן לו דמי שבתו.

ר' יהודה אומר אף מחמת המכה חייב לרפאותו ואינו חייב ליתן לו דמי שבתו.

וחכמים אומרים שבתו ורפואתו, כל שחייב בשבת חייב בריפוי ושאינו חייב בשבת אינו חייב בריפוי". [וחכמים אומרים שבתו ורפואתו כל שישנו כו' – הקישן הכתוב, וזה שאין חייב בשבת אינו חייב בריפוי. ורבנן קמאי מחייבי ליה לתרוייהו [לשתיהן]. רש"י. נמצא שלוש דעות בצמחים שעלו מחמת המכה. לחכמים שבתחילת הברייתא חייב ריפוי ושבת. לרבי יהודה חייב ריפוי ולא שבת. וחכמים שבסוף הברייתא סוברים שמחמת שפטור משבת כסברת רבי יהודה פטור גם מריפוי כיוון שהוקשו זה לזה ואין משלם ריפוי במקום שאינו חייב שבת]

במאי קא מיפלגי [במה חולקים]?

אמר רבה אשכחתינהו לרבנן בבי רב דיתבי וקאמרי [מצאתים לרבנן בבית רב שיושבים ואומרים], הכא במכה ניתנה לאגד קמיפלגי [חולקים], רבנן סברי מכה ניתנה לאגד [ניתנה לאגד – ניתנה רשות לנחבל לאוגדה ולעטפה מפני צער הצנה, ועולין הצמחים מחמת הבל וחום האגד. רש"י], ורבי יהודה סבר מכה לא ניתנה לאגד [לא ניתנה – רשות לאגד וזה להנאתו אגד הלכך צמחים שעלו בה אין על המזיק להתחייב עליהן. רש"י], ריפוי דתנא ביה קרא [דשנה עליו הכתוב. רש"י. שמות כ"א י"ט: "אִם יָקוּם וְהִתְהַלֵּךְ בַּחוּץ עַל מִשְׁעַנְתּוֹ וְנִקָּה הַמַּכֶּה רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא". הכתוב כפל לשון ריפוי "ורפא ירפא" לחייב גם היכן שיש סברא לפטור משום מכה לא ניתנה לאגד ובשבת לא כפל ולכן חייב] מיחייב, שבת דלא תנא ביה קרא לא מיחייב.

ואמינא להו אנא [ואמרתי להם אני] אי [אם] מכה לא ניתנה לאגד ריפוי נמי [גם] לא מיחייב.

.

.

(נראה שרוב בני אדם עוטפים את המכה באגד, ומיעוטם אינם עוטפים כיוון שחוששים לצמחים שלפעמים הבל האגד גורם. ומכה נתנה לאגד היינו שמצד הדין נחשב דרך בני אדם לעטוף את המכה ולא לחשוש לצמחים, וכל שעושה הנחבל כדרך בני אדם יש לו רשות ואין החובל יכול לומר שהיה לו שלא לעטוף. ומכה לא ניתנה לאגד הפירוש שאין זה בכלל דרך בני אדם כיוון שיש החוששים לצמחים. ובזה נחלקו שלדעת רבנן דבי רב אינו נחשב מזיק את עצמו, כיוון שכוונתו משום צער הצינה וסבור שמא לא יעלה צמחים ויש צד גדול שלא יעלו צמחים. ולשיטתם יש חילוק ששבת שהוא כמו כל שאר חיובי ממון, כל שיש צד לחובל לפטור את עצמו ולומר שמחמת הנחבל שעטף עלו הצמחים יכול מספק לפטור את עצמו מחיוב הממון. ובריפוי כפלה התורה "ורפא ירפא" לחייבו לרפא גם היכן שיש צד לתלות את הצמחים במה שהנחבל עטף, וצריך בירור גמור שהצמחים בסיבת הנחבל כדי לפטרו.

ורבה סובר שאם מכה לא ניתנה לאגד נחשב הניזק פושע גמור לגבי הצמחים שהיה לו להעלות על דעתו ולחשוש, וכאילו הוא הזיק את עצמו. ועיין עוד לקמן בסמוך מה שהבאתי מלשון הרשב"א)

.

.

אלא דכולי עלמא מכה ניתנה לאגד ולא ניתנה לאגד יתירה, ר' יהודה סבר כיון דלא ניתנה לאגד יתירה ריפוי דתנא ביה קרא מיחייב, שבת דלא תנא ביה קרא לא מיחייב [לגבי מכה ניתנה לאגד רק לא לאגד יתירה סובר רבה כמו שביארתי לעיל בדעת רבנן דבי רב לגבי מכה נתנה לאגד, שמה שהנחבל עשה אגד יתירה אע"פ שדרך בני אדם לעשות רק אגד, אינו נדון בוודאי שבתוספת העיטוף נחשב כמזיק את עצמו אלא נחשב כספק אם אפשר לתלות בו את הצמחים ולכן בשבת תולים בו ופטור החובל, ובריפוי שכפל בו הכתוב משלם החובל. ורק אם מכה לא ניתנה לאגד כלל סובר רבה שדנים בוודאי שנחבל הזיק את עצמו], ורבנן [תנא קמא. רש"י] סברי כיון דתנא ביה קרא בריפוי [ששנה בו הכתוב. דהיינו כפל "רפא ירפא"], אשבת נמי מיחייב [על שבת גם מתחייב] דאיתקש [שהוקש] לריפוי.

ור' יהודה סבר שבת לא מיחייב דמעטיה רחמנא "רק". [רק שבתו יתן]

ורבנן "רק" לשלא מחמת המכה הוא דאתא. [רק לשלא מחמת המכה אתא – שעבר על דברי רופא כדמפרש לקמן. רש"י. ומבואר בגמרא לקמן למה נצרך לזה פסוק]

.

(כתב הרשב"א:
"ולא ניתנה לאגוד יתירא. ואע"ג דלא ניתנה לאגוד יתירא אע"ג דאגדו אגוד יתירא לאו פושע גמור הוא, ומדשנה בו הכתוב רפוי חייב, מה שאין כן אי אמרינן דלא ניתנה לאגוד כלל דאז הוה פושע גמור, ואי אפשר שחייב הכתוב ברפוי מי שפשע פשיעה גמורה בעצמו")

.

.

ולרבנן בתראי [אחרונים. שבסוף הברייתא] דאמרי כל שחייב בשבת חייב בריפוי וכל שאינו חייב בשבת אינו חייב בריפוי, ריפוי דתנא ביה קרא למה לי? [מה לומדים מכפילות הפסוק "ורפא ירפא"]

מיבעי ליה לכדתנא דבי ר' ישמעאל, דתניא דבי ר' ישמעאל: "אומר: (שמות כא, יט) "ורפא ירפא" מכאן שניתן רשות לרופא לרפאות". [נתנה רשות לרופאים לרפאות – ולא אמרינן רחמנא מחי [מכה], ואיהו מסי [והוא מרפא]. רש"י]

.

.

(אם ביתו של אדם נחרב מחמת סופה או רעש לא צריך פסוק מיוחד ללמד שמותר לאדם לבנות את ביתו מחדש ולא שואלים רחמנא החריב והוא בונה? או אם היתה בצורת וחפרו באר ומשקים את השדות ולא אומרים רחמנא מכה והוא מרפא? וכל כיו"ב בכל מיני פגעים רח"ל. ומאז שנאמר לאדם בזיעת אפיך תאכל לחם נמסר האדם למקרי הטבע והוא מצווה להשתדל כפי דרכי הטבע, והנהגת הקב"ה את העולם מסתתרת מאחרי דרכי הטבע ואדרבה אין אדם רשאי לומר לא אחרוש ולא אזרע והקב"ה ישלח לי כדי פרנסתי שאנו מצויים לקבל עלינו את העונש שנגזר על החטא. וכן מי שבריא מצווה לנהוג כפי דרכי הנהגת הבריאות לפי דרך הטבע. וצריך ביאור למה דווקא בריפוי היינו סוברים שאסור לעסוק ברפואות לולא הפסוק שניתנה רשות לרופא לרפא.

ונראה לעניות דעתי לפי הגמרא בשבת י"ב ב':

"אמר רבה בר בר חנה כי הוה אזלינן בתריה דרבי אלעזר לשיולי בתפיחה [לשאלו בחולה], זימנין [לפעמים] אמר המקום יפקדך לשלום, וזימנין אמר רחמנא ידכרינך לשלם.

היכי עביד הכי [איך עשה כך] והאמר רב יהודה לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי. ואמר רבי יוחנן כל השואל צרכיו בלשון ארמי אין מלאכי השרת נזקקין לו שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי.

שאני חולה דשכינה עמו [ואין המתפלל צריך שיזדקקו לו מלאכי השרת להכניס תפלתו לפנים מן הפרגוד. רש"י], דאמר רב ענן אמר רב, מנין ששכינה סועד את החולה, שנאמר: (תהלים מא, ד) "ה' יסעדנו על ערש דוי".

תניא נמי הכי: "הנכנס לבקר את החולה לא ישב לא על גבי מטה ולא על גבי כסא אלא מתעטף [מאימת שכינה כאדם היושב באימה ואין פונה לצדדין. רש"י] ויושב לפניו, מפני ששכינה למעלה מראשותיו של חולה שנאמר ה' יסעדנו על ערש דוי".

ואמר רבא אמר רבין מנין שהקב"ה זן את החולה שנאמר: "ה' יסעדנו על ערש דוי"". עד כאן הגמרא.

ונראה הביאור שכשאדם חולה הוא מרגיש שאין בידו לפעול מאומה וליבו נשבר ומפקיד עצמו בידי הקב"ה, ועל דרך שנאמר (ישעיהו נ"ז ט"ו): "כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא שֹׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים". ואמרו על זה בסוטה ה' א': "ואת דכא ושפל רוח" – רב הונא ורב חסדא, חד אמר אתי דכא [אני מגביהו עד ששוכן אצלי והיינו אשכון את דכא. רש"י], וחד אמר אני את דכא [אני מרכין שכינתי אצלו. רש"י]. ומסתברא כמאן דאמר אני את דכא, שהרי הקב"ה הניח כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני ולא גבה הר סיני למעלה".

וכיוון שאדם חולה הוא קרוב אצל הקב"ה עד שמכיר בו בעצמו ואינו צריך למלאכים שיכניסו תפילתו אל לפנים הפרגוד, כיוון שאין פרגוד חוצץ בינו לקב"ה, היינו אומרים שראוי שלא יעסוק ברפואות. כיוון שלעולם רק הקב"ה מרפא ועושה כל דבר, וכל מעשה האדם וחריצותו הוא רק כעין פרגוד, וחולה אין בו פרגוד ולכן אין לו לעסוק ברפואות. וכלפי זה חידשו שאעפ"כ עדיין ניתנה רשות לרופא לרפא.

כתבו בתוספות:

"שניתנה רשות לרופא לרפאות. ואם תאמר והא מ"רפא" לחודיה שמעינן ליה? [ולמה כפל "רפא ירפא"]

ויש לומר דהוה אמינא [שהיינו אומרים] הני מילי [דברים אלה] מכה בידי אדם, אבל חולי הבא בידי שמים כשמרפא נראה כסותר גזירת המלך. קא משמע לן דשרי [שמותר]".

וצרך ביאור למה דווקא חולי הבא בידי שמיים נחשב כנראה שסותר גזירת המלך. הרי גם אם הכהו אדם או נפל ונחבל הוא גזירת המלך.

ונראה בזה לפי מה שביאר בשיחות רבי ירוחם הלוי ז"ל, שאם מחלה היתה כמו כל קלקול היה ראוי שכל מחלה יהיה עניינה אחר לפי קלקולה. וכמו בחבלה שכל חבלה היא באופן אחר לפי מקרה החבלה. וכן כל בית שהתרועע הוא באופן אחר לפי עניין מה שאירע לו וכיצד היה בנוי. ואילו במחלות יש להן שמות ידועים וכל שם של מחלה יש בו מהלך מסויים ידוע ואינו כמו כל מקרה של קלקול ויציאה מן הסדר שאין בו מהלך מסויים ידוע. וזהו משום שמחלה אינה רק העדר ומקרה של יציאה מן הסדר כמו חבלה או קילקול בבית וכל כיו"ב. אלא המחלות אינן רק העדר סדר פעולת הגוף כתקנו אלא הן בריות מיוחדות שנבראו כשליחים של הקב"ה לענוש את הבריות ולכן יש בהן צורה וסדר ומהלך ושם מיוחד. ולכן מחלה בידי שמיים צורת הדבר אינה רק כמו קלקול בעלמא וכמו חבלה, אלא צורת הדבר שיש כאן שליח מיוחד מלמעלה, ונראה יותר כסותר גזירת המלך אם מרפא)

.

.

תנו רבנן: "מנין שאם עלו בו צמחים מחמת המכה, ונסתרה המכה, שחייב לרפאותו, וחייב ליתן לו שבתו? תלמוד לומר: "רק שבתו יתן ורפא ירפא". [תלמוד לומר שבתו יתן ורפא ירפא – שינה הכתוב בריפוי לחייבו אף על הצמחים והקיש שבת לריפוי. רש"י]

יכול אפילו שלא מחמת המכה?

תלמוד לומר "רק".

ר' יוסי בר יהודה אומר אף מחמת המכה פטור, שנאמר "רק"".


איכא דאמרי [יש שאומרים. בדעת רבי יוסי בר יהודה] אף מחמת המכה פטור לגמרי כרבנן בתראי [בברייתא שהובאה לעיל שדורשים שהיכן שפטור משבת פטור גם מריפוי], ואיכא דאמרי אף מחמת המכה פטור משבת וחייב בריפוי, כמאן [כמי]? כאבוה [כאביו רבי יהודה שסובר כך בברייתא לעיל].


אמר מר: "יכול אפילו שלא מחמת המכה? תלמוד לומר "רק"".

שלא מחמת המכה בעי קרא?

אמרי מאי שלא מחמת המכה, כדתניא: "הרי שעבר על דברי רופא ואכל דבש או כל מיני מתיקה, מפני שדבש וכל מיני מתיקה קשין למכה, והעלה מכתו גרגותני, יכול יהא חייב לרפאותו? תלמוד לומר "רק"". [תוספות: "עבר על דברי הרופא. לא חשיב ליה פושע כל כך". וכוונתם שמשום כך נצרך הפסוק ללמד שפטור]

מאי גרגותני?

אמר אביי נאתא כריכתא [בשר מת. רש"י]. מאי אסותיה [מה רפואתו]? אהלא [שורש עשב ששמו אהל. רש"י שבת נ' ב'] וקירא [שעוה. רש"י] וקלבא [רשינ"א שבחביות של יין. רש"י. ובשבת קל"ג ב' כתב: וקלבא רישינ"א (שרף היוצא מן העץ) – הוא זפת של עץ שמוציאים ממנו שלא על ידי האור והיא לבנה].


ואי [ואם] אמר ליה אסייך אנא? [ואי אמר ליה מזיק אסייך אנא, אני מרפא אותך, ואיני נותן דמי אסייך [רפואתך]. רש"י]

אמר ליה דמית עלי כאריא ארבא [דומה אתה עלי כארי אורב].

ואי [ואם] אמר ליה מייתינא אסיא דמגן במגן? [אביא רופא חינם שירפא בחינם. רש"י: אסיא דמגן – שירפא בחנם וקרובו הוא]

אמר ליה אסיא דמגן במגן מגן שוה. [רופא חינם שמרפא בחינם, חינם שווה. שאין ממש ברפואתו]

ואי אמר מייתינא לך אסיא רחיקא [רופא שבא מרחוק ומוזיל את הדמים]?

אמר ליה אסיא רחיקא עינא עוירא. [רופא רחוק מעוור את העין. רש"י: שעתיד לילך לדרכו ואין חושש אם עיור עינו של זה.

בניהו בו יהוידע: פירוש הנכון בזה הוא פירוש הרב המאירי ז"ל, שהביאו בשיטה מקובצת, כלומר מעויר עניני העולם ברמאותו, שאינו יודע לרפאות ומחזיק עצמו לרופא מומחה לרפאות גם חלאים קשים ולא אכפת לו מן הגנות לבסוף, מאחר דאינו תושב אלא אורח והולך אחר כך למקומו הרחוק עיין שם]

ואי אמר ליה היאך [זה. הנחבל] הב לי לדידי [תן לי] ואנא מסינא נפשאי [ואני ארפא את עצמי]?

אמר ליה פשעת בנפשך [בעצמך. שלא תרפא היטב] ושקלת מינאי טפי [ותיטול ממני יותר].

ואי אמר ליה קוץ לי מקץ? [קצוץ לי דמים קבועים]

אמר ליה כל שכן דפשעת בנפשך וקרו לי שור המזיק. [כל שכן דלא ניחא לי בהכי [בכך], דאי [שאם] פשעת בנפשך גנאי גדול הוא לי דקרו לי שור המזיק. רש"י. ועיין לקמן עמוד ב' מה שכתבתי בעניין גדר חיוב ריפוי אם הוא חוב ממון או שחייב רק לרפא, ונתבאר שם גם סוגיא זו]

.

תנא: "וכולן משתלמין במקום נזק".

מנהני מילי [מנא הני מילי. מניין דברים אלה]?

אמר רב זביד משמיה דרבא, אמר קרא: (שמות כא, כה) "פצע תחת פצע", ליתן צער במקום נזק. [כתבו בתוספות לעיל כ"ו ב': "וריפוי ושבת ובושת כולהו מצער ילפינן דחייב במקום נזק. כדמשמע בהחובל (לקמן פ"ה א') דאמר תנא וכולן חייבין בתשלומין במקום נזק, מנהני מילי אמר רב זביד משמיה דרבא אמר קרא פצע תחת פצע כו', משמע דכולהו ילפינן מצער"]

האי מבעי ליה לרבות שוגג כמזיד ואונס כרצון [לעיל כ"ו ב']?

אם כן נכתוב קרא פצע בפצע, מאי פצע תחת פצע? שמע מינה תרתי [שתיים].

תגים:


%d בלוגרים אהבו את זה: