רב פפא משמיה דרבא אמר, אמר קרא "ורפא ירפא" ליתן רפואה במקום נזק. [ולומדים מריפוי גם לצער שבת ובושת שמשלם גם במקום שיש תשלומי נזק]
האי מבעי ליה [זה נצרך לו] לכדתנא דבי רבי ישמעאל, דתנא דבי רבי ישמעאל: ""ורפא ירפא" מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות".
אם כן נכתוב קרא ורופא ירפא, שמע מינה ליתן רפואה במקום נזק.
ואכתי מבעי ליה [ועדיין נצרך לו] לכדאמרן למיתני ביה [לשנות בו] קרא בריפוי. [נצרך לכפול לשון ריפוי ללמד שמשלם גם אם מכה לא ניתנה לאגד יתירה ועשה אגד יתירה, וכדלעיל עמוד א']
אם כן לימא [לומר] קרא או רפא רפא, או ירפא ירפא, מאי ורפא ירפא? שמע מינה ליתן רפואה במקום נזק.
מכלל דמשכחת להו שלא במקום נזק [יש להסיק שמוצאים אותם שלא במקום נזק. מכך שלמדנו מהפסוקים שחייב לשלם צער ריפוי שבת ובושת גם במקום נזק, ניתן להסיק שיש אפשרות למצוא אותם שלא במקום נזק], שלא במקום נזק היכי משכחת להו [איך מוצאים אותם]?
צער – כדקתני "צער כוואו בשפוד או במסמר ואפילו על צפורנו מקום שאינו עושה חבורה".
ריפוי – דהוה כאיב ליה מידי וסליק [שהיה לו מכה בבשרו והיתה מתרפא. רש"י. סליק פירושו עולה. והכוונה שהיתה הולכת ומתרפאת], ואייתי ליה סמא חריפא [והביא לו סם חריף] ואחווריה לבישריה [והלבין את בשרו. רש"י: הפכו למראה צרעת], דצריך לאותבי ליה סמא לאנקוטיה גוונא דבישריה [שצריך להשיב לו סם להאחיזו גוון בשרו. צריך להביא לו סם שישיב מראה בשרו לקדמותו וזהו ריפוי שלא במקום נזק].
שבת – דהדקיה באינדרונא ובטליה. [שסגרו בחדר וביטלו. דהיינו ביטלו ממלאכה. רש"י: דהדקיה – סגרו במסגר]
בושת – דרק ליה באפיה. [שירק לו בפניו]
"שבת רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין". [שבת רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין, שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו]
תנו רבנן: "שבת רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין. ואם תאמר לקתה מדת הדין, דכי מיתפח האי גברא [שכשיבריא אדם זה] לאו אגרא [שכר] דשומר קישואים הוא שקיל [נוטל], אלא דלי דוולא ושקיל אגרא [דולה דליים ונוטל שכר. רש"י: לקתה מדת הדין – כלומר לא שלם לו כל צרכו, דהא כי מתפח האי גברא מחולי זה שנקטע רגלו לא אגרא דשומר קישואין שקיל אלא דויל דוולא ושקיל אגרא יתירא [דולה דליים משתכר יותר משומר קישואים] ונמצא שכל ימי חליו אבד את זאת], אי נמי [אם גם. רש"י: כי נקטעה ידו] אזיל בשליח ושקיל אגרא [הולך בשליחות ונוטל שכר. רש"י: אזיל בשליחותא ושקיל אגרא יתירא ואיגלאי מילתא [ונגלה הדבר] דלאו בר שימור קישואין], מדת הדין לא לקתה, שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו [ולכשיתרפא אינו ראוי לדלות ולילך בשליחות. רש"י]".
.
(לפי רש"י שואלת הברייתא שאם קטע רגלו לכשיבריא יוכל לעבוד כדולה דליים ולהשתכר יותר משומר קישואים, ואם קטע ידו לכשיבריא יוכל לעבוד כשליח ולהשתכר יותר משומר קישואים. הברייתא מדברת על הזמן לפני שהבריא והוא עדיין חולה מחמת צער המכה ואינו עובד כלל ועל זמן זה משלם לו החובל שבת בנוסף לדמי הנזק. החובל אינו צריך לשלם לו שבת כמו שהיה יכול להשתכר לולא היה קטוע כלל, כיוון ששילם נזק על הרגל או היד כמה שפוחתים דמי עבד, הרי שילם כבר על מה שנחסר ביכולתו לעבוד מחמת חסרון הרגל או היד. אבל כיוון שגם ללא רגל או יד היה יכול לעבוד כדולה דליים או שליח לכאורה היה מקום לומר שישלם לו שבת על הזמן שהוא על משכבו כפי שהיה יכול לעבוד כדולה דליים או שליח.
ומשיבה הברייתא לפי רש"י שאינו צריך לשלם לו יותר משומר קישואים כיוון "שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו ולכשיתרפא אינו ראוי לדלות ולילך בשליחות".
וצריך ביאור שהרי אמר שלכשיתרפא יוכל לעבוד כדולה דליים או כשליח ומה הביאור בדברי רש"י שלכשיתרפא אינו ראוי לדלות ולילך בשליחות.
וכן לקמן בסמוך במימרא דרבא אמר שללא יד יכול רק לשמור קישואין ולא לעבוד כדולה דליים, וללא רגל יכול רק לשמור את הפתח ולא לעבוד כשליח.
ונראה הביאור שהנה ללא יד או ללא רגל בני אדם יכולים לעבוד בכל מיני עבודות כל אחד לפי כוחו וחריצותו וכשרונו ובקיאותו במלאכה, ולפי העבודה שנצרכת ומזדמנת לו באותה שעה, ואי אפשר לקבוע מה סתם אדם יכול להשתכר ללא יד או ללא רגל. וכוונת הברייתא שאדם יכול לעבוד כדולה דליים ללא יד או כשליח ללא רגל אין הכוונה שסתם אדם יכול כך, אלא הכוונה שהוא מצד עצמו באופן פרטי יש לו אפשרות לעבוד בזה. והיינו אומרים שהוא יוכל לתבוע מהחובל תשלומי שבת לפי מה שהוא בפני עצמו לפי כוחו יוכל לעבוד ללא יד או רגל, שזה מן הדין מה שראוי לו כיוון שבאמת מזה הוא בטל.
וכן מבואר לקמן עמוד ב' במי שסך סם על ראש אביו ועשה לו חטטים בראשו שמשלם לו שבת, כיוון שמלאכתו לנענע ראשו בין החנויות דרך שחוק ומחמת החטטים אינו יכול לעשות כן. ואע"פ שלא ביטלו משאר מלאכה משלם לו שבת כיוון שהוא מלאכתו בכך. ומבואר שתשלומי שבת הם לפי מה שאותו אדם בפני עצמו עושה ואל לפי סתם אדם.
ועל זה משיבה הגמרא שזה נכלל בתשלום דמי הנזק. דהיינו אם הוא קטוע יד או רגל, שמין כמה שווה עבד בשוק שראוי רק לשמירת קישואין וקונים אותו לשמור על קישואין, ובכלל דמי הנזק משלם את כל ההפרש בין עבד בריא לבין עבד שנקנה לצורך שמירת קישואין. וכיוון שאת ההפרש הזה שילם לו בכלל דמי הנזק על היד או הרגל, מעתה כל מה שיכול להשתכר יותר משמירת קישואין כאילו כבר קנאו החובל. וכמו שאומרים שאינו צריך לשלם לו כמה שיוכל להשתכר אם יש לו שתי ידיים ושתי רגליים, כיוון ששילם לו נזק על חסרון האיבר כאילו קנה ממנו את האיבר וכעת משלם שבת ללא האיבר. כך גם קנה כל מה שיכול להשתכר יותר משמירת קישואין וכעת אינו משלם שבת רק לפי כמה שיכול להשתכר בשמירת קישואין. ולא משום שאינו יכול להשתכר יותר אלא משום שבכלל דמי הנזק שילם על מה שהפחתו דמיו כעבד עד כדי דמים של מי שאינו ראוי אלא לשמירת קישואין. וכך היא המידה כיוון שמי שאינו חרוץ וחזק ובקי יוכל לעבוד רק כשומר קישואין השוו את המידות לשום כל מחוסר יד או רגל כאילו נפחתו דמיו כעבד עד כדי שאינו יכול אלא לשמור קישואין.
ולקמן עמוד ב' יתבאר יותר הגדר בין נזק לשבת. ששבת יכול גם להיות משתלם בתורת נזק, שנזק היינו ששמין אותו להימכר כעבד כמה דמים נחסר מכח החבלה. והקונה אותו יכול לחשב במחירו שכעת הוא נפל למשכב מחמת המכה ולא יכול לעבוד כלל ורק לאחר שיבריא יוכל לעבוד, ולפחות מדמיו גם על זה. עיין במאירי שכתב סברא זו. ואם ישלם לו החובל פחת זה על הזמן שאינו יכול לעבוד כלל בתורת נזק שנפחתו דמיו כעבד ממילא כבר לא יצטרך לשלם לו שבת, שהרי כבר שילם לו בדמי הנזק על כך שלא יוכל לעבוד כלל עד שיבריא. וכיוון ששבת שהיא מחמת נזק יכולה להיות גם בכלל נזק, ואעפ"כ אמרה התורה שלא יכלול את השבת בתוך הנזק אלא ישלמו בפני עצמו, צריך לדעת מה כוללים בנזק ומה כוללים בשבת. ובקטע רגלו היה אפשר לשלם לו נזק לפי כמה שנפחתו דמיו מעבד בריא לעבד שיכול לדלות דליים וכמה יקנוהו לדלות דליים, ואז ישלם לו שבת כדולה דליים. ואפשר לשום את הנזק כמה נפחתו דמיו כעבד שיכול רק לשמור על קישואין, ואז משלם שבת רק כשומר קישואין כיוון שעל מה שיכול להשתכר יותר כדולה דליים כבר כלל לו תשלום זה בכלל דמי הנזק.
ונראה שהנדון בסוגיא הוא כך, אם אנו באים לדון על תשלומי נזק, מכיוון שהרבה אנשים מחוסרי רגל אינם יכולים לעבוד אלא רק בשמירת קישואין, ומה שזה יכול לעבוד בדליים הוא משום רוב חריצותו וזריזותו, אין ראוי שישתכר החובל משום רוב חריצותו של הנחבל וישלם לו פחות משום שהוא יותר חרוץ מאחרים, שנמצא אם כן שיתרון חריצותו הוא לתועלת החובל ולא לתועלת עצמו ולקתה מידת הדין, אלא וודאי יש לחייב את החובל לשלם כאילו אינו יכול אלא לשמור קישואין.
אמנם כל זה רק כשדנים על נזק, אבל כשאנו באים לדון על שבת אז הוא להיפך, כיוון שהוא חרוץ ועובד בדליים יש לחובל לשלם לו שבת לפי דליים. ששבת משתלם לפי מה שהוא ואם הוא חרוץ יותר ראוי להשתלם שבת לפי זה.
ויש בזה סתירה, כיוון שאם נדון על נזק ונכריע שישלם לו כאילו פחתו דמיו להימכר כעבד לשמירת קישואין, ממילא לא ישלם שבת אלא רק כשומר קישואין, שאת מה שיכול להשתכר יותר כדולה דליים כבר כלל לו בדמי הנזק.
ואם נכריע שמשלם לו שבת כדולה דליים, ממילא לא יוכל לגבות נזק אלא כעבד שפחתו דמיו עד שיכול לדלות דליים. שאי אפשר שיגבה עוד על מה שהפחית דמיו להיות כעבד ששומר קישואין, שהרי משלם לו שבת כדולה דליים.
ונמצא שיש כאן שתי סברות סותרות. וזו שאלת הברייתא, כיוון שסברת דין שבת אומרת לשלם לו שבת כדולה דליים, לקתה מידת הדין. ומבאר שלא לקתה כיוון שסברת נזק אומרת לשלם לו פחת דמיו כעבד עד עבד ששומר קישואין וממילא זה מכריע גם לגבי שבת שישלם לו כשומר קישואין. ומכריעים לפי סברת הנזק ולא לפי סברת השבת כיוון שהו אעיקר ודנים עליו מקודם.
ולשון רש"י "ולכשיתרפא אינו ראוי לדלות ולילך בשליחות", אין הכוונה שאינו יכול לדלות, אלא כיוון שנתן לו דמי רגלו ודמי ידו לפי שומה כאילו נפחתו דמיו עד דמי עבד ששומר קישואין ולא דולה, מעתה לגבי דמי שבת אינו נחשב כראוי לדלות.
במאירי כתב:
וגדולי המפרשים פירשו שכבר נתן לו דמי ידו או דמי רגלו שבשעה שאמדוהו כמה היה שוה ביד וכמה היה שוה בלא יד אמדוהו עד שמירת קישואין שכל הלוקחו אינו לוקחו אלא לשמירת קישואין וכיוצא בו, מפני שזו היא רוב מלאכתו וכו'. וכן לפירוש זה בסימא את עינו עד טחינה בריחיים. וזהו עיקר הפירושים מפני שענין טחינה בריחיים מתבאר יותר לפירוש זה".
וכן כתב ברשב"א:
"והראב"ד ז"ל פירש ואם תאמר לקתה מדת הדין דלכי מיתפח האי גברא לא להוי שומר קשואים אלא אף על פי שנשברה רגלו יכול הוא לדלות ולהשקות את הירק, וכן אם נקטעה ידו אף על פי כן יכול הוא ללכת בשליחות וליטול שכר יותר משמירת קשואים, לא לקתה מדת הדין שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו ואמדוהו כמה היה שוה ביד וכמה היה שוה עכשיו בלא יד וכל הלוקח אותו בלא יד אינו לוקח אותו אלא כשומר קישואין מפני כי הוא רוב מלאכתו ופוחת מדמיו עד שומר קישואין, וכל מה שפוחתה זה מדמיו מוסיף זה בתשלומין, משום הכי אין לנו לשום את שבתו עכשיו אלא כשומר קישואין. עד כאן".
וזהו הנכון והפשוט בשיטת רש"י לעניות דעתי. ועיין בחכמת שלמה ובמהרש"א ופני יהושע שנדחקו)
.
.
אמר רבא קטע את ידו נותן לו דמי ידו, ושבת רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין [קיטע ידו – עדיין הוא ראוי לשומר קישואין הלכך שבת כל ימי חליו נותן לו שכר שימור קישואין. רש"י].
שיבר את רגלו נותן לו דמי רגלו, ושבת רואין אותו כאילו הוא שומר את הפתח [שיבר את רגלו – ושוב אינו ראוי לשמור קישואין שצריך להלך סביב הגנה. רש"י].
סימא את עינו נותן לו דמי עינו, ושבת רואין אותו כאילו הוא מטחינו בריחים.
חירשו [אין ראוי לכלום. רש"י] נותן לו דמי כולו.
בעי רבא קטע את ידו ולא אמדוהו [ולא אמדוהו בית דין, ולא אמרו למזיק תן לו כך וכך ריפוי, כך וכך שבת צער ובושת, ואחרי כן שיבר את רגלו קודם שיתרפא. רש"י], שיבר את רגלו ולא אמדוהו, סימא את עינו ולא אמדוהו, ולבסוף חירשו, מהו?
מי [האם] אמרינן כיון דלא אמדוהו, בחד אומדנא סגי ליה [באומדן אחד די לו] ויהיב ליה דמי כוליה בהדי הדדי [ונותן לו דמי כולו ביחד], או דלמא [שמא] חדא חדא אמדינן ויהבינן ליה [אחד אחד אומדים ונותנים לו]. נפקא מיניה דבעי למיתב ליה צער ובושת דכל חדא וחדא [שצריך להשיב לו צער ובושת של כל אחד ואחד. אומדים צער ובושת של קטיעת היד, ועוד צער ובושת של קטיעת הרגל, וכן צער ובושת על שסימא עינו ועל שחרשו]. נהי [אע"פ] דנזק וריפוי ושבת דכל חדא וחדא לא יהבינן ליה, דכיון דקא יהיב ליה דמי כוליה כמאן דקטליה דמי [שכיון שנותן לו דמי כולו כמי שהרגו דומה. דהיינו על שחרשו נותן לו דמי כולו וכלול בזה נזק ושבת גם על שחיסרו רגל ויד ועין] והא יהיב ליה דמי כוליה [והרי נותן לו דמי כולו], צער ובושת מיהת [על כל פנים] דכל חדא וחדא יהיב [של כל אחד ואחד נותן], דהא הוה ליה צער ובושת [שהרי היה לו צער ובושת. על קטיעת היד הרי היה לו צער ובושת בפני עצמם שאינם בכלל מה שנותן דמי כולו, וכן על קטיעת הרגל וחיסור העין].
[רש"י: חדא חדא אמדינן – ואע"ג דבנזק לא נפקא לן מינה מידי דהא סוף סוף כל שעה הולכין ופוחתין את דמיו הלכך בין אומד כולה בין אומד כל אחד בפני עצמו מדה אחת היא. נפקא מינה למיתב ליה צער ובשת דכל אחד – אבל ריפוי לא, שהרי לא נתרפא בינתים. ושבת לא שהרי נותן לו דמי כל מה שהיה שוה מתחילה והרי הוא עבדו].
.
.
(בגדר חיוב ריפוי.
בקובץ שיעורים [מהגאון רבי אלחנן וסרמן ז"ל] על כתובות ס"ה א' באות רי"ח כתב שחיוב ריפוי אינו חוב ממון כלל אלא רק שחייב לרפא אותו.
אמנם מסתבר בעיני שהוא חוב ממון לשלם גרמת ההפסד של דמי הריפוי, וכמו שבת שהוא חיוב לשלם גרמת הפסד ביטול המלאכה, ומשמע מהסוגיות שהם עניין דומה.
וכן משמע ברמב"ם פרק ה' מהלכות חובל ומזיק הלכות ו' ז' שכתב:
"הלכה ו
הודה החובל שהוא חבל משלם חמשה דברים, שהרי העדים היו שם שנכנס לתוך ידו שלם בשעת המריבה ויצא חבול, אבל אם לא היו שם עדים כלל והוא אומר חבלת בי והודה מעצמו פטור מן הנזק ומן הצער וחייב בשבת ובושת וריפוי על פי עצמו, לפיכך אם כפר ואמר לא חבלתי נשבע שבועת הסת.
הלכה ז
ולמה משלם אדם שלשה דברים אלו על פי עצמו, שהשבת והריפוי ממון הוא ואינו קנס, שאם לא יתן לו הרי חסרו ממון שהוא מתרפא בו ובטל ממלאכתו, והבושת לא הגיעה לו אלא בשעה שהודה בפנינו שהוא חבל בו, שהנחבל שלא חבל בו בפני בני אדם אין לו בושת והודאתו בבית דין היא שביישה אותו".
ומלשונו בהלכה ז' " שאם לא יתן לו הרי חסרו ממון שהוא מתרפא בו ובטל ממלאכתו", ומשמע ששניהם גדרם דומה שהתורה חייבה בהם גרמא כמפסיד בידיים וחייב לשלם את הממון שהפסידו ולא שחייב לרפא אותו.
אמנם גם אם נאמר שהוא חוב ממון, בוודאי אין הכוונה שהוא חוב ממון לשלם כשווי הריפוי ואם ירצה הנחבל יתרפא ואם לא לא. שמשמע שאם לא רצה הנחבל להתרפא החובל פטור מלשלם לו.
לעיל עמוד א' שואלת הגמרא האם יכול החובל לומר שירפא בחינם בעצמו או על ידי קרובו. אם הוא חוב ממון לשלם בכל אופן פשוט שאינו יכול לכוף את הנחבל להמיר את הממון ברפואה בחינם על ידי החובל. ולא מסתבר לומר שמה ששואלת הגמרא שיאמר החובל שהוא ירפא בעצמו או יביא את קרובו שירפא בחינם וכיו"ב, הוא משום שיכול לשלם מטלטלין שווה כסף ואפילו סובין והרי הוא משלם את חיובו על ידי עבודה שהיא שווה כסף. שאם כן הוא הדין שהיה אפשר לדון אם יפרע את חוב דמי הריפוי על ידי שיביא לו את קרובו שיבנה את ביתו בחינם אם יש אומדן שצריך לזה וכל כיו"ב, ולא משמע שבזה דנה הגמרא.
אלא נראה לומר שאם ירפא בעצמו או על ידי קרובו בחינם ממילא נמצא שלא הזיקו את ממון הריפוי ואין עליו חיוב לשלם גרמת הפסד דמי הריפוי. ואם בכוחו לעשות שלא יהיה צורך בדמי ריפוי היינו אומרים שאין הנחבל יכול למנוע ממנו. ולכן נצרכו הסברות שדומה עליו כאריה אורב או שרפואת חינם אין בה ממש וכיו"ב.
אם נאמר כהקובץ שיעורים שהחיוב אינו חוב לשלם ממון אלא חיוב לרפא, צריך עיון שהגמרא לעיל עמוד א' שואלת האם יוכל הנחבל לומר שלם לי וארפא את עצמי. ומביאה טעם שהחובל יכול לומר שיפסיד ממון אם יפשע הנחבל בעצמו או שייצא לו שם רע. ואם החוב אינו חוב ממון אלא לרפא, אם כן גם בלא הטעם שיפסיד או שייצא לו שם רע, החובל אינו חייב לשלם ממון אלא רק לרפא ויכול לסרב לשלם לו בלא צורך לטעם שיפסיד או שייצא לו שם רע. שאם יש חיוב על החובל לרפא ולא לשלם ממון הוא זה שבידו לומר איזה רופא ישכור ואינו חייב להסכים לשכור את הנחבל כרופא.
אבל אם הוא חוב ממון לשלם גרם הפסד הממון של שכירות הרופא, אם כן הנחבל יכול לומר איזה רופא ברצונו לשכור והיה יכול לשכור את עצמו לולא שהחובל היה חושש שיפסיד או שייצא לו שם רע.
ובקובץ שיעורים שם הביא מגיטין י"ב ב' שהחובל בעבד דמי משלם דמי הריפוי לעבד כיוון שצריך להתרפא בו, ולא זוכה בו הרב מדין מה שקנה עבד קנה רבו, והוכיח מזה שהחיוב הוא רק לרפא ואינו חוב ממון. שאם היה חוב ממון יד עבד כיד רבו. ואינו מוכרח לעניות דעתי, כיוון שאינו חוב ממון כפי שומת כמה עולה להתרפא, אלא הוא חוב ממון כמזיק עבור גרם הפסד ממון הריפוי, ואם אין ריפוי אין גרם הפסד ואינו חייב, לכן אינו משלם לרבו כחוב ממון בעלמא, שהחוב הוא רק אם באמת העבד יתרפא ואם לא ירצה האדון לרפא את העבד נמצא שהחובל היה פטור. ואם העבד לא ישלם ממון זה לרופא החובל אינו חייב לו שהרי לא גרם להפסידו סך ממון זה, ואם ישלם לרופא ממילא לא יהיה של רבו. ולכן אין מקום שישלם לרבו. ועיין שם בסוגיא בתוספות דיבור המתחיל "שבתו", וצריך עוד עיון.
כאן רש"י כתב שגם אם אומדים אחד אחד לא ישלם דמי ריפוי היד ובנוסף דמי ריפוי הרגל ובנוסף דמי ריפוי העין. כיוון שבסוף נתחרש לפי שהספיק להוציא ממון על הריפוי ולהתרפא, הרי לא נחסר הנחבל ממון הריפוי, וכיוון שחיוב החובל הוא על היזק שהפסידו דמי הריפוי הרי לא הפסידו ופטור.
ולפי זה גם אם נחבל ומת לפני שאמדוהו יהיה פטור החובל מלשלם דמי ריפוי ליורשיו.
ובתוספות חולקים וכתבו: "נהי דנזק וריפוי ושבת דכל חדא וחדא לא יהיב ליה. תימה בשלמא נזק ושבת דין שלא יתן שכל זה בכלל דמי כולו, אלא ריפוי למה פשיטא ליה שיהיה בכלל דמי כולו יותר מצער ובושת?
ונראה דגרס ריפוי בהדי [עם] צער ובושת ולא בהדי נזק ושבת.
אך אכתי [עדיין] קשה דמאי קמיבעיא ליה דלמה יפטר מריפוי וצער ובושת דכל חדא וחדא בשביל שחרשו לבסוף ונותן לו דמי כולו, מאי שנא מקיטע ידו שאע"פ שהוא נותן נזק שהוא דמי ידו נותן ריפוי צער ובושת. ועוד אטו [וכי] אם חבל בחרש וכי יפטר מריפוי צער ובושת?
מיהו מהא דתנן לקמן (פ"ז א') "החובל בחרש חייב" אין לדקדק [שכל חובל בחרש משלם] דמצינן למימר דהתם בחרש בידי שמים כדברי רבינו תם, או הוא בר אומנות.
ועוד דלעיל אשכחן דחייב ריפוי שלא במקום נזק. ועוד תימה דפעמים מרויח במה שחרשו לבסוף כגון שהצער והריפוי היה עולה יותר מדמי כולו.
ונראה לר"י דפשיטא דמשלם צער ובושת וריפוי דכל חדא וחדא, ומבעי ליה כגון שקיטע ידו יום ראשון ולא אמדוהו וביום שני שיבר רגלו ולא אמדוהו וביום השלישי חרשו, מי אמרינן דחשיב כאילו עשה הכל בפעם אחת ואומדין הכל ביחד, או דלמא כיון שהחבלות היו בזה אחר זה אומדין לכל אחת ריפוי וצער ובושת שלה בפני עצמה. ונפקא מינה שאין עולה כל כך כשאומדין הכל ביחד כמו שעולה כשאומדין כל אחת בפני עצמה".
ונראה פשוט שהתוספות מודים שאם לא רצה הנחבל להתרפא אינו חייב לו, וכמו שמשמע בסוגיא לעיל עמוד א'. וכן אם מת לפני שאמדוהו לא יתחייב כעת בריפוי.
אלא שהתוספות סוברים, ובוודאי כך הפשטות, שחרש אינו כמת, וגם אחרי שנתחרש הוא עדיין צריך לרפואת ידו ורגלו ועינו. וממילא תמוה מאוד כיצד ייתכן שהחובל פטור מהם.
ושמא רש"י סבר שחרש בידי אדם ואין לו מלאכה אינו חייב לשלם לו על ריפוי אם חבל בו. כיוון שכבר נעשה בו מעשה המוציאו לגמרי מכלל היכולת להשתכר וקיבל עליו דמי כולו ומעתה ריפוי לא יועיל לו להשתכר יותר מאשר אם לא יתרפא. וזה תמוה. ויותר נראה לחלק, שאם חבל בחרש ודאי חייב לו דמי ריפוי כמו שחייב לו צער, שאין זה תלוי אם על ידי הריפוי יוכל להשתכר אלא משום שכל שלא נתרפא הוא בצער מהחולי.
אמנם בסוגייתנו נאמר: "נהי דנזק וריפוי ושבת דכל חדא וחדא לא יהבינן ליה דכיון דקא יהיב ליה דמי כוליה כמאן דקטליה דמי והא יהיב ליה דמי כוליה". ולתוספות כמאן דקטליה אינו מתפרש כפשוטו אלא הכוונה שכעת אינו יכול להשתכר כלל ומשלם לו נזק דמי כולו כעבד בשוק כיוון שהזיקו מלהיות יכול לעבוד. ויש לומר שלרש"י כמאן דקטליה הוא כפשוטו, שאע"פ שאין בזה דין רוצח מצד חיוב תשלום דמים הוא משלם לא רק על שאינו יכול לעבוד כלל אלא משלם כאילו הרג אותו ממש.
שחירש אינו כמו קיטע כל אבריו, שקיטע כל איבריו הוא רק אינו יכול לעבוד, אלא הטעם שחירש אינו יכול לעבוד אע"פ שכל איבריו בריאים במקומם הוא מכיוון שיצא מכלל בר דעת וכמו שאינו אדם לחייבו במצוות כך אינו אדם לעניין שיוכל לעבוד ולכל עניין ואע"פ שהשומה כמה משלם אחת היא אם היא על מה שאינו יכול כלל לעבוד או על מה שכאילו הרגו, מכל מקום יש חילוק בסיבת התשלום. וכמו שאם משלם לו דמי כולו מעתה אינו חייב לו שבת כלל שכאילו הוא קנאו לעבד לעניין זה, כך אם משלם משום שנחשב שהרגו, מעתה כאילו כל מה שהוא חי קנוי לו לעניין זה ואינו חייב יותר לשלם לו ריפוי.
ומה שפטור מריפוי אינו משום שהוא חרש, שאם חבל בחרש שחירשו אדם אחר משלם ריפוי. אלא רק משום שהוא זה שחירשו ושילם לו כאילו הרגו, מסיבת ששילם כמו שהרגו כבר אינו חייב לו יותר ריפוי. ואם יחבול בו מחדש אחרי שחירשו נראה שעל זה יתחייב ריפוי כיוון שהוא עניין חדש. ורק על מה שחבל לפני שחירשו נפטר כיוון שכשחירשו שילם כאילו הרגו לגמרי.
ואם היה הנחבל מתרפא לפני שחירשו ונחסר כבר דמי הריפוי לפני שחירשו בוודאי היה חייב לשלם לו על גרמת ההפסד, אבל כיוון שלא הספיק להתרפא עד שחירשו, וכשחירשו נחשב כמו שהרגו לעניין חיוב הריפוי, לכן לרש"י פטור כמו אם היה באמת מת לפני שהתרפא שאז גם התוספות מודים שהחובל פטור. ועניין זה צריך עוד תלמוד.
.
ושוב ראיתי בשיטה מקובצת בשם הראב"ד שכתב:
"וזה לשון הראב"ד ז"ל: נפקא מינה למיתבא ליה צער ובושת דכל חדא וחדא, דנהי דנזק וריפוי לא יהיב דכל חדא וחדא דהא כמאן דקטליה דמי ויהיב ליה דמי כוליה ואין ריפוי למתים, אבל צער ובושת דכל חדא וחדא יהיב ליה שהרי הרבה בבושותיו ובצער".
ולשונו מורה כמו שכתבתי בע"ה)
.
.
ואם תימצי לומר [ואם תמצא לומר. כלומר אם תנקוט כצד זה של האיבעיא לעיל] כיון דלא אמדוהו קא יהיב ליה דמי כוליה בהדי הדדי [ביחד], אמדוהו מהו?
מי [האם] אמרינן כיון דאמדוהו חדא חדא בעי למיתב ליה, או דלמא כיון דלא שלים יהיב ליה דמי כוליה? תיקו. [לשיטת רש"י שחירשו נדון כאילו הרגו ממש יש מקום להבין שאע"פ שאמדוהו אחרי כל מעשה ומעשה מכיוון שעדיין לא שילם לו, וכעת חירשו וכאילו הרגו, ישלם רק דמי כולו ותו לא. אבל לתוספות שאין זה כאילו הרגו אינו מובן כיצד ייתכן שאם כבר אמדוהו אחרי כל מעשה לא ישלם לפי מה שאמדו וצריך עיון]
תגים: חומר למחשבה - בבא קמא
תלמוד מוסבר ומאמרים - בבא קמא 