בבא קמא – דף פ"ח עמוד א'

by

"החובל בעבד כנעני של אחרים חייב בכולן. רבי יהודה אומר אין לעבדים בושת".


מאי טעמא דרבי יהודה?

אמר קרא: (דברים כה, יא) ["כִּי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים יַחְדָּו אִישׁ וְאָחִיו וְקָרְבָה אֵשֶׁת הָאֶחָד לְהַצִּיל אֶת אִישָׁהּ מִיַּד מַכֵּהוּ וְשָׁלְחָה יָדָהּ וְהֶחֱזִיקָה בִּמְבֻשָׁיו. וְקַצֹּתָה אֶת כַּפָּהּ לֹא תָחוֹס עֵינֶךָ". – קצותה את כפה הוא ממון ומכאן לומדים תשלומי בושת] "כי ינצו אנשים יחדיו איש ואחיו", במי שיש לו אחוה, יצא עבד שאין לו אחוה. [יצא עבד שאין לו אחוה עם ישראל שאין בא בקהל. רש"י.

עבד כנעני אין לו קידושין, עיין רש"י יבמות ס"ח ב' שלמד כן מדכתיב בו עם הדומה לחמור. מה שאין לו קידושין אין זה שייך לאחווה, אלא כוונת רש"י דמשום שאינו בא בקהל ממילא אי אפשר לעבד בשום ענין להיות לו אח ישראל אף מן האם, שהרי אסור בישראלית ובתו אסורה לישראל, אם כן בכל זרע עבד עד עולם אי אפשר להיות להם אח ישראל. לשון הפני יהושע ועיין שם. וכן מוכח ממה שכתב לקמן לגבי גר וכן כתבו בתוספות בדעת רש"י: "יצא עבד שאין לו אחוה. פירוש אין יוצאי חלציו קרויין אחים מה שאין כן בגר ביוצא מחלציו רוצה הקונטרס לפרש".

וכעין זה כתבו תוספות בסנהדרין פ"ו א':

"יצא עבד שאין לו אחוה. פירש בקונטרס עבד אין לו אחוה ואפילו עם אחיו בני אביו דכתיב עם החמור עם הדומה לחמור. וקשה דאם כן גר ומשוחרר נמי [גם]. ונראה לפרש שאין לו אחוה שאין יוצאי חלציו קרויין אחוה מה שאין כן בגר". וכל זה דלא כהתורת חיים וכבר כתב הפני יהושע לחלוק עליו]

ורבנן, אחיו הוא במצות. [כל מצוה שאשה חייבת בה עבד חייב בה דגמר "לה" "לה" מאשה. רש"י]

אלא מעתה לר' יהודה זוממי עבד לא יהרוגו, דכתיב: (דברים יט, יט) "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו". [זוממי עבד – עדים שחייבוהו מיתת בית דין ונמצאו זוממין לא יהרוגו, אלמה קים לן דעבד כישראל לענין מיתת בית דין דתנן במסכת מכות (ח' ב') וישראל לוקה וגולה על ידי עבד. רש"י]

אמר רבא אמר רב ששת אמר קרא: (דברים יט, יט) "ובערת הרע מקרבך מכל מקום".


אלא מעתה לרבנן עבד יהא כשר למלכות?

אמרי ולטעמיך תיקשי לך גר לדברי הכל [תיקשי לך גר – שלידתו והורתו בקדושה [שהוא בן של גר וגיורת] אפילו לרבי יהודה יש לו אחוה, ופסול למלכות ואפילו לשוטר בעלמא אלא אם כן אמו מישראל בפרק החולץ ביבמות (מ"ה ב'). רש"י], אלא אמר קרא: (דברים יז, טו) [שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא] "מקרב אחיך" ממובחר שבאחיך.

[רמב"ם פרק א' מהלכות מלכים הלכה ד':

"אין מעמידין מלך מקהל גרים אפילו אחר כמה דורות עד שתהיה אמו מישראל, שנאמר לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא, ולא למלכות בלבד אלא לכל שררות שבישראל, לא שר צבא לא שר חמשים או שר עשרה, אפילו ממונה על אמת המים שמחלק ממנה לשדות, ואין צריך לומר דיין או נשיא שלא יהא אלא מישראל, שנאמר מקרב אחיך תשים עליך מלך כל משימות שאתה משים לא יהו אלא מקרב אחיך"]

אלא מעתה לרבנן יהא עבד כשר לעדות, דכתיב: (דברים יט, יח) "והנה עד שקר העד שקר ענה באחיו".

אמר עולא עדות לא מצית אמרת [אין אתה יכול לומר. רש"י: עדות לא מצית אמרת, דאי לא נפקא לן פסולא מאחיך תיתי [תבוא] מקל וחומר], אתיא [באה. נלמדת] עדות בקל וחומר מאשה, ומה אשה שהיא ראויה לבא בקהל פסולה לעדות [דכתיב גבי עדים זוממין "ועמדו שני האנשים" ותניא בשבועות (ל' א') בעדים זוממין הכתוב מדבר דמשמע אנשים ולא נשים. קטן נמי מהכא נפקא לן דכתיב אנשים ולא קטנים, ועוד דעדות שאי אתה יכול להזימה היא דלאו בר עונשין הוא. רש"י], עבד שאינו ראוי לבא בקהל אינו דין שפסול לעדות?

מה לאשה שכן אינה ראויה למילה, תאמר בעבד שהוא ראוי למילה?

קטן יוכיח שישנו במילה ופסול לעדות.

מה לקטן שאינו במצות, תאמר בעבד שהוא במצות?

אשה תוכיח שישנה במצות ופסולה לעדות.

וחזר הדין לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבהן שכן אינן בכל המצות [אינן בכל המצות – אלא במקצת דהא אשה מחוייבת בלאוין ועונשין וקטן ישנו במילה. רש"י] ופסולין להעיד, אף אני אביא את העבד שאינו בכל המצות ופסול להעיד.

מה להצד השוה שבהם שכן אינו איש [שאין איש – ולא קרינא בהו שני אנשים. רש"י], תאמר בעבד שהוא איש?


אלא תיתי [תביא. תלמד] מגזלן. [מגזלן – דראוי לבא בקהל ופסול לעדות דכתיב (שמות כג) "לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע לִהְיֹת עֵד חָמָס", כלומר אל תשת רשע דחמס עד. רש"י. ונלמד בקל וחומר מה גזלן שראוי לבא בקהל פסול לעדות, עבד שאינו ראוי לבא בקהל אינו דין שפסול לעדות?]

מה לגזלן שכן מעשיו גרמו לו, תאמר בעבד שאין מעשיו גרמו לו?

אלא תיתי מגזלן ומחד מהנך. [מאלה. אשה או קטן בהצד השווה. רש"י: והצד השוה שבהן שאינם זהירים בכל המצות זה מפני רשעו וזה מפני שלא נצטוה]

.

.

(שיטה מקובצת:

"מגזלן וחד מהנך. והצד השוה שבהן שאינם זהירים בכל המצות זה מפני רשעו וזה מפני שלא נצטווה. כך פירש רש"י ז"ל. וזה תימה שאין זה צד שוה, שהגזלן מחויב הוא בכל המצוות אלא שפרק עול בגזל. ונראה לפרש שאף הגזלן אינו בכלל כל המצות שהרי פסול לדון אף אני אביא העבד שאינו בכלל כל המצות. הרשב"א ז"ל".

אמנם לעיל נאמר לגבי אשה וקטן: "הצד השוה שבהן שכן אינן בכל המצות" ופירש רש"י "אינן בכל המצות – אלא במקצת דהא אשה מחוייבת בלאוין ועונשין וקטן ישנו במילה", ולולא שהיה נדחה מפני שיש לפרוך שכן עבד נקרא איש, היינו לומדים מהצד השווה מאשה וקטן לפסלו לעדות. וצריך ביאור שהרי קטן אינו מחוייב במצוות כלל וגם לא במצוות מילה. ומה שנאמר לגבי קטן שכן ישנו במילה היינו שראוי למילה אבל לא שמחוייב במילה, וקשה שאין צד שווה לאשה וקטן. ונראה לפום ריהטא שהצד השווה אינו אלא שימוש לשון בעלמא ובאמת אין בהם צד שווה אלא כוונת הגמרא שמבין שניהם בטלה הפירכא, שאם תפרוך על אשה שכן אינה ראויה למילה תוכיח מקטן שראוי למילה, ואם תפרוך על קטן שכן אינו במצוות תוכיח מאשה שישנה במצוות.

וגם במסקנא הכוונה שלומד מגזלן ואחד מאלה ולא שיש בהם צד שווה ורש"י כתב צד השווה לפי שימוש הלשון דלעיל. והכוונה גם כן רק שמבין שניהם בטלה הפרכא. וצריך לי עוד עיון.

.
– – –
.

תוספות:

"יהא עבד כשר לעדות. תימה הא ילפינן בכל דוכתא [בכל מקום] גזירה שוה ד"לה" "לה" מאשה? [ונוכל ללמוד מהגזירה שווה שהוא פסול לעדות כאשה]

וכי תימא [תאמר] דאתי "אחיו" [לחכמים שהוא נקרא אחיו במצוות] ומרבה עבד ומפיק [ומוציא] מגזירה שווה, אם כן גם מקל וחומר דקאמר נפיק?

ויש לומר דכי גמרינן "לה" "לה" מאשה [חגיגה ד' א': "כל מצוה שהאשה חייבת בה עבד חייב בה, כל מצוה שאין האשה חייבת בה אין העבד חייב בה, דגמר לה לה מאשה"] היינו להחמיר על העבד לעשותו כישראל לכל הפחות במצות שהאשה חייבת, אבל לגרעו מאיש ולפוסלו לעדות כאשה לא נלמוד, דמן הדין כשר הוא לעדות דכתיב "ועמדו שני האנשים" והאי איש הוא. ועובד כוכבים אע"ג דאיש הוא מכל מקום אין אחיו, אבל עבד שהוא איש ואחיו במצות ליתכשר. [ולכן לא לומדים מגזירה שווה "לה" "לה" לפסלו, אבל מקל וחומר פוסלים אותו]

ורש"י פירש בפרק קמא דגיטין (דף יא) גבי שטרות העולין בערכאות של נכרים כשרים לעדות מן התורה ושמעתין לא מוכחא הכי [עיין רש"י גיטין ט' ב' דיבור המתחיל "כשרין" ודיבור המתחיל "פסולא", ולפום ריהטא נראה שדעתו שמדין תורה נכרי פסול לעדות שמכשיר רק מכח דינא דמלכותא דינא וצריך עיון]".

מהתוספות מבואר שהגזירה שווה מאשה באה להחמיר על עבד כנעני לחייבו במצוות שהאשה חייבת בהן, וללא הגזירה שווה היה פטור מכל המצוות.

וצריך ביאור מניין היה פשוט להם כך, שיש לפום ריהטא מקום לומר שעיקר גרות עבד כנעני היא בטבילה הראשונה להעשות עבד כנעני שאז הוא מקבל מצוות ונכנס בברית במילה וטבילה. ורק קניין האדון בו מעכב על גירות זו והוא הסיבה לתת בו דין עבד כנעני ולא דין גר. וללא הגזירה שווה לא היינו יודעים שקניין האדון פוטר אותו ממצוות עשה שהזמן גרמא והיינו סוברים שחייב בהן ככל גר, ובאה הגזירה שווה להקל עליו לפטרו ממצוות שנשים אינן חייבות בהן.

לעניין האם עבד מעיקר דינו הוא כגר ורק קניין אדונו מעכב עליו, עיין בזה חידושי הגר"ח הלוי סולובייצ'יק על הרמב"ם פרק י"ג מהלכות איסורי ביאה הלכה י"ב ושם הלכה י"א בעניין הטבילה שעבד טובל כשהוא משתחרר. ועיין עוד בחידושי הרמב"ן יבמות מ"ז ב', ובמגיד משנה ואור שמח על הרמב"ם שם הלכה י"ב, וצריך לי עוד תלמוד רב בזה ואין כאן מקומו.

בחגיגה ד' א' נאמר:

"בשלמא נשים [פטורות מן הראיה שצריכים להתראות בעזרה ברגל] כדאמרן, אלא עבדים מנלן?

אמר רב הונא אמר קרא: (שמות כג, יז) "אל פני האדון ה'"  – מי שאין לו אלא אדון אחד יצא זה שיש לו אדון אחר.

הא למה לי קרא, מכדי כל מצוה שהאשה חייבת בה עבד חייב בה כל מצוה שאין האשה חייבת בה אין העבד חייב בה דגמר לה לה מאשה?

אמר רבינא לא נצרכה אלא למי שחציו עבד וחציו בן חורין".

ומשמע שהסברא החיצונה היתה לחייב עבד בראייה, וסבר שצריך ללמוד מפסוק לפטרו וללא הלימוד מפסוק היה חייב. ועל זה אומר שאין צריך את הפסוק כיוון שלומדים מגזירה שווה מאשה שאינו חייב. ומשמע שללא הגזירה שווה וללא הפסוק היה העבד חייב בראיה כמו שסבר מתחילה. ובעל כרחך משום שהיינו סוברים שהוא כמו גר להתחייב במצוות, והגזירה שווה באה להקל עליו ודלא כהתוספות וצריך עיון.

ברשב"ם בבא בתרא נ' א' כתב דבר מחודש וכמדומני שלא נמצא לו חבר, שכתב שם בדיבור המתחיל "מפני" שהטעם שרוצח עבד כנעני נהרג עליו כאילו רצח ישראל הוא משום שלומדים גזירה שווה "לה" "לה" מאשה. ומשמע שללא הגזירה שווה היינו אומרים שדינו כנכרי ולא אומרים שטבילתו לעבדות היא כמו גירות לעניין זה.

אמנם בכסף משנה על הרמב"ם הלכות רוצח פרק ב' הלכה י' הביא מהמכילתא שמה שנאמר ומכה איש ומת גם עבד כנעני בכלל, ובא הפסוק לחדש להוציאו לדין יום או יומיים לדבי האדון, ולגבי כל אדם נשאר בדין מכה איש ומת, עיין שם. וכן הוא ברש"י על החומש שמות כ"א כ' ובפשטות הוא דעת כל הראשונים שסתמו ולא כתבו כהרשב"ם. ומשמע שלולא גזירת הכתוב של יום או יומיים היה פשוט שההורגו נהרג עליו כמו שנהרג על ישראל ואין צורך ללימוד מיוחד לחדש שנהרג עליו. וזהו כיוון שמסברא היינו אומרים שכיוון שטבל וקיבל מצוות הוא כמו גר לעניין רציחתו.

וכן במכות ח' ב' מבואר שישראל שהרג עבד בשגגה גולה עליו, ולא מביא על זה לימוד, ומשמע שאין סברא לחלק בינו לבין ישראל לעניין זה, ובעל כרחך משום שהיה פשוט שדינו כמו גר.

 

.

 

(בעבד נאמר עם הדומה לחמור, וביבמות ס"ח ב' רש"י לומד מכך שאין לו קידושין, ובסנהדרין פ"ו א' כתב רש"י: "עבד שאין לו אחוה – ואפילו עם אחיו בני אביו דכתיב (בראשית כב) עם החמור עם הדומה לחמור אינו אלא כבהמה".

אמנם אין זה נוגע לנדון האם נכנס לברית כגר להיות ישראל, שזה נאמר לפני מתן תורה ולפני הברית, והכוונה בזה היא משום שהוא קניין כספו של אדונו הקניין גורם להחשיבו בטל לגביו ואין לו חשיבות להיות עומד בפני עצמו לקדש אשה ולהיות לו יחס להחשב כאב בפני עצמו לבניו ואח לאחיו, ואין לזה שייכות לנדון עד כמה הוא בכלל בני ישראל או כנכרי, שזה תלוי רק בכניסה לברית בקבלת מצוות טבילה מילה וקרבן.

ובהקדמת רבי חיים ויטאל לשמונה שערים כתב:

"כי הרי מפורש בכתוב ויאמר אברהם אל נעריו שבו לכם עם החמור ודרשו בו רז"ל עם הדומה לחמור. ואין כוונתם כי אמר להם כך על היותם נעדרים בלתי חכמה כי הרי הכתוב אמר והעיד על אליעזר שהוא אחד מהם הוא דמשק אליעזר ודרשו חז"ל דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים, אמנם כבר ביארו חז"ל עצמם ואמרו הטעם לפי שלא ראו ענן השכינה קשור על ההר ולכן קראם עם הדומה לחמור מה חמור אינו רואה אף אתם כך. ואף אם במקום אחר נראה כי קרא כך לאליעזר מפני שהוא עבד והנה הוא קנין כספו כמו בהמתו וחמורו, אין זה רק אסמכתא בעלמא, כי הרי ישמעאל בנו היה שם והרי ישמעאל בן אברהם היה והבן הולך אחר משפחת אביו".

ומשמע כמו שכתבתי שהכוונה רק לומר שהוא קנוי והקניין גורם שלא יהיה לו יחס בפני עצמו ואין לזה שייכות עד כמה הוא נחשב כגר)

.

עיין בתוספות זבחים ק"ג א' שכתבו בזה דרך אחרת וזה לשונם:

"אין לי אלא עולת איש, גרים נשים ועבדים מנין. משמע מחד קרא הוה ממעטינן נשים ועבדים, ודין הוא דהא ילפינן מהדדי [לומדים זה מזה] בגזירה שווה ד"לה" "לה" מאשה.

והקשה הרב רבינו חיים דבפרק החובל (בבא קמא פ"ח א') מצריך תרי קראי גבי עדות, חד למעוטי נשים וחד למעוטי עבדים. [זהו כקושיית התוספות כאן מדוע לא לומד מהגזירה שווה "לה" "לה" שעבד פסול לעדות כאשה]

ויש לומר דגבי מצות הוא דילפינן מהדדי בגזירה שווה ד"לה" "לה", אבל גבי עדות לא שייך למילף, דאין תלוי בנאמנות, שהרי משה ואהרן לא מעידין לא משום דלא מהימני, הלכך היכא דגלי גלי [היכן שגילה גילה]".

מבואר שאם הטעם שאשה פסולה לעדות היה משום שחסר בנאמנותה, היה אפשר בגזירה שווה שגם עבד פסול. אבל מכיוון שאין טעם הפסול משום חסרון נאמנות, לא לומדים בגזירה שווה ואומרים שהיכן שגילה הכתוב לפסול גילה ולא לומדים ממנו למקום אחר.

מה שפסול אשה אינו משום חסרון נאמנות לומדים התוספות מכח שפסול קרוב אינו משום חסרון נאמנות, שהרי גם משה ואהרן פסולים משום קרובים והם אינם חשודים על חסרון נאמנות ובעל כרחך שפסול קרובים הוא חידוש מגזירת הכתוב ולא משום חשש שקר. והתוספות סוברים שכמו כן יש לומר שהרי גם מרים אחות משה פסולה לעדות משום שהיא אשה, ואינה חשודה על חסרון נאמנות, ובהכרח שגם פסול אשה אינו משום חסרון נאמנות.

ונראה כוונתם שמאחר שאין הפסול מטעם שחוששים לשקר, אם כן הוא חידוש בלא טעם. ובחידוש אומרים אין לך בו אלא חידושו ולא לומדים ממנו. ולכן אי אפשר ללמוד מאשה שגם עבד יהיה פסול לעדות)

.

.

מר בריה דרבינא אמר [ללמוד שעבד פסול לעדות], אמר קרא: (דברים כד, טז) [לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ] "לא יומתו אבות על בנים" – לא יומתו על פי אבות שאין להם חייס בנים [חייס בנים – יחס בנים. לא יומתו אבות על בנים – לא יומת שום אדם על פי מי שאין בנו מיוחס ונקרא על שם אביו והיינו עבד. רש"י]. דאי סלקא דעתך [שאם עולה בדעתך] כדאמרינן לא יומתו אבות על בנים בעדות בנים [דאי סלקא דעתך כוליה קרא לכדאמר בסנהדרין (כ"ז ב') אתא [בא] לפסול קרובים. רש"י], לכתוב רחמנא לא יומתו אבות על בניהם [מדשני למכתב בנים סתמא שמע מינה תרתי. רש"י]. מאי בנים? שמע מינה דלא יומתו על פי אבות שאין להם חייס בנים. [תורת חיים: פירוש כיון דלפסול קרובים קאתי [בא], וטעמא דבנים פסולים לאבות משום דבניהם נינהו [הם], לכתוב על בניהם, מאי בנים דמשמע שהן בנים דעלמא, אלא שמע מינה דלא יומתו [שום אדם] על פי אבות שהבנים שלהן לאו בניהם הן אלא בנים דעלמא נינהו, דהיינו שאין להן חייס בנים [והיינו עבדים]]

אלא מעתה ובנים לא יומתו על אבות, הכי נמי [כך גם] לא יומתו על פי בנים שאין להם חייס אבות [מכך שלא כתב אבותיהם, אלא אבות ומשמע אבות דעלמא, נלמד שלא יומתו שום אדם על פי בנים שאבותיהם לא נחשבים אבותיהם אלא אבות דעלמא והיינו גר שאביו הנכרי לא נקרא אביו], אלא גר הכי נמי דפסול לעדות?

אמרי הכי השתא [כך כעת. לשון תמיה]? גר נהי [אע"פ] דאין לו חייס למעלה [שאינו מתייחס אחר אביו להיות קרוי בנו. רש"י: גר אין לו חייס דכתיב וזרמת סוסים זרמתם. ואע"ג דכתיב בלאדן בן בלאדן [והרי הוא מתייחס להיקרא על שם אביו] הני מילי בגיותן, אבל נתגיירו הבנים לא נתיחסו אחר אביהם. בפרק הבא על יבמתו (יבמות ס"ב א') [יש לעיין שאם הוא משום זרמת סוסים זרמתם, מה החילוק בין נתגייר בנו לבין לא נתגייר. ואם משום גר שנתגייר כקטן שנולד אם כן אין צורך בפסוק זרמת סוסים. ואין כאן מקומו]] למטה יש לו חייס [בנו נקרא על שמו. רש"י], לאפוקי [להוציא] עבד דאין לו חייס לא למעלה ולא למטה [שאינו חשוב בנו של אביו, ולא אב לבניו], דאי סלקא דעתך גר פסול לעדות לכתוב רחמנא לא יומתו אבות על בניהם לכדאמרינן לא יומתו בעדות בנים. [רש"י: דאי סלקא דעתך גר נמי פסול דדרשינן: "על אבות" – על בנים שאין להם חייס אבות, למה לי לאשתנויי בתרוייהו [בשניהם]? לכתוב ברישיה על בניהם לפסול קרובים, ובסיפיה לישתני ולכתוב סתמא על אבות, ושמעינן תרתי [שתיים] מדלא כתיב על אבותיהם]

ונכתוב רחמנא ובנים לא יומתו על אבות [יכתוב רק זה ולא יכתוב לא יומתו אבות על בנים] דשמעת מינה תרי [שתיים], חדא [אחד] לא יומתו בנים בעדות אבות [והיינו לפסול קרובים], ואידך [ואחרת] לא יומתו על פי בנים שאין להם חייס אבות [ממה שלא כתב אבותיהם אלא אבות. ונלמד לפסול גר], ועבד נפקא ליה בקל וחומר מגר, ומה גר דלמעלה הוא דאין לו חייס אבל למטה יש לו חייס פסול לעדות, עבד שאין לו חייס לא למעלה ולא למטה אינו דין שיהא פסול לעדות?

אלא מדכתב רחמנא "לא יומתו אבות על בנים" דמשמע לא יומתו על פי אבות שאין לו חייס בנים, שמע מינה עבד שאין לו חייס לא למעלה ולא למטה הוא דפסול לעדות, אבל גר כיון דיש לו חייס למטה כשר לעדות. [אלא מדכתב רחמנא על בנים למפסל לעבד שמע מינה גר כשר דתו ליכא קל וחומר. רש"י]


וכי תימא [תאמר] לכתוב רחמנא ובנים לא יומתו על אבותיהם, למה לי דכתב רחמנא "ובנים לא יומתו על אבות" דמשמע לא יומתו על פי בנים שאין להם חייס אבות?

איידי [אגב] דכתב לא יומתו אבות על בנים, כתב נמי [גם] ובנים לא יומתו על אבות.

תגים:


%d בלוגרים אהבו את זה: