"חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה".
אימיה [אמו] דרב שמואל בר אבא מהגרוניא [שם מקום], הות נסיבא [היתה נשואה] ליה לר' אבא, כתבתינהו לנכסי [כתבה את נכסיה. בשטר הקנאת מתנה. רש"י: "כתבתינהו לנכסי מלוג לאחר שנישאת לר' אבא". נכסי מלוג הם נכסים שהיו לה לפני נישואיה ואחר הנישואין הגוף שלה והבעל אוכל פירות] לרב שמואל בר אבא ברה. [בנה. היא הקנתה את הנכסים לבנה. והקנאה זו אינה מועילה שבנה יאכל פירות כיוון שזכות אכילת פירות היא של הבעל. אבל כוונתה היתה שאחרי מותה כשכבר פקעה זכות אכילת פירות של הבעל, יזכה בנה בנכסים מכח מתנתה ולא יירש אותם בעלה]
בתר דשכיבא [לאחר שמתה] אזל [הלך] רב שמואל בר אבא קמיה [לפני] דרבי ירמיה בר אבא, אוקמיה בנכסי [העמידו בנכסים].
אזל [הלך] ר' אבא [אביו של רב שמואל בר אבא] אמרה למילתא [אמר את הדבר] קמיה דרב הושעיא, אזל רב הושעיא אמרה קמיה דרב יהודה, אמר ליה הכי [כך] אמר שמואל, האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה, הבעל מוציא מיד הלקוחות. [הבעל מוציא – שהבעל יורש את אשתו והוא היה לוקח ראשון [מכח תקנת אושא ויתבאר לקמן]. רש"י. רב יהודה בשם שמואל סובר שר' אבא זוכה בנכסים ולא רב שמואל בר אבא בנו]
אמרוה קמיה דרבי ירמיה בר אבא, אמר להו אנא מתניתא ידענא [אני משנה יודע], דתנן [בבא בתרא קל"ו א']: "הכותב [כותב בשטר הקנאה אם הוא קרקע, או אומר ועושה קניין אם הוא מטלטלין] נכסיו לבנו [הוא הדין לאחר. רשב"ם בבא בתרא קל"ו א'] לאחר מותו [לאחר מותו – מהיום ולאחר מותו, שהגוף קנוי לבן מהיום אלא שהאב אוכל הפירות עד יום מותו. רש"י] הבן אינו יכול למכור [לגמרי בחיי האב. רשב"ם שם] מפני שהן ברשות האב [לאכול פירות אלא בין שניהן יכולין למכרן לגמרי מעכשיו, שהאב ימכור פירות והבן ימכור הגוף. רשב"ם שם], והאב אינו יכול למכור מפני שהן כתובין לבן. [האב אינו יכול למכור לאחר הגוף והפירות לגמרי מפני שכתובין לבן הגוף מעכשיו ופירות לאחר מיתה. רשב"ם שם]
מכר האב מכורים עד שימות [לוקח אוכל פירות עד שימות האב וכשימות האב הולך הבן ומוציא מיד הלקוחות. רש"י], מכר הבן אין לו ללוקח עד שימות האב".
[בתחילת המשנה בבבא בתרא נאמר:
"הכותב נכסיו לבניו צריך שיכתוב מהיום ולאחר מיתה". ופירש רשב"ם: "בריא שרוצה לישא אשה ואינו רוצה לשעבד נכסיו לאשתו פן יפסידו בנים שיש לו מאשתו ראשונה, ורוצה לכתוב להם נכסיו לאחר מותו אלא שיאכל פירות בחייו, צריך שיכתוב מהיום ולאחר מיתה [הוא מקנה את המתנה מהיום ולאחר מיתה] דמשמע מהיום יהא קנוי לך הגוף לבדו ולאחר מיתה תהא נגמרת המתנה שתאכל גם הפירות לאחר מיתתי. אבל בלא מהיום [אם הקנה להם לאחר מיתה] לא נתן להם כלום דאין מתנה לאחר מיתה, דבההיא שעתא [דבאותה שעה. של אחר מיתה] אין לו חלק בהן שיוכל להקנותן"]
כי מיית אב [כשמת האב] מיהא אית ליה ללוקח [על כל פנים יש לו ללוקח], ואע"ג דמת הבן בחיי אב, דלא אתו [באו] לידי הבן. כרבי שמעון בן לקיש [בבא בתרא קל"ו ב'] דאמר לא שנא [אינו שונה] מת הבן בחיי האב דלא אתו לידיה דבן, לא שנא מת האב בחיי הבן דאתו לידיה דבן, קנה לוקח.
דאתמר [שנאמר. בבא בתרא שם, על המשנה שהובאה לעיל], מכר הבן בחיי האב, ומת הבן בחיי האב, רבי יוחנן אמר לא קנה לוקח. ריש לקיש אמר קנה לוקח.
רבי יוחנן אמר לא קנה לוקח – אמר לך כי קתני מתניתין מכר הבן לא קנה לוקח עד שימות האב, וכי מיית [וכשמת] האב אית ליה ללוקח [יש לו ללוקח], דלא מת הבן בחיי האב דאתו לידי הבן [דברי המשנה שכשמת האב יש לו ללוקח הם דווקא כשלא מת הבן בחיי האב שבאו לידי הבן אחרי מות האב ואז זוכה בהם הלוקח מכח הקנאת הבן. רש"י: דלא מת הבן בחיי האב דאתו ליד הבן – דמה מכר לו ראשון [הבן] לשני [ללוקח] כל זכות שתבא לידו]. אבל מת הבן בחיי האב, דלא אתו לידיה דבן, כי מיית אב [כשמת אב] נמי [גם] לית ליה [אין לו] ללוקח. אלמא [אלא לומר] קא סבר קנין פירות [שהיו קנוין לאב לפירות] כקנין הגוף דמי [דומה], וכי זבין לאו דידיה זבין [וכשמכר לא שלו מכר].
ר' שמעון בן לקיש אומר קנה לוקח – כי קתני מתניתין מכר הבן אין ללוקח עד שימות האב, כי מיית [כשמת] אב מיהת [על כל פנים] אית ליה ללוקח, לא שנא לא מת הבן בחיי האב דאתו לידיה דבן, ולא שנא מת הבן בחיי האב דלא אתו לידיה דבן קנה לוקח. אלמא קסבר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, וכי קא זבין דידיה קא זבין [וכשמכר שלו מכר].
[רשב"ם בבא בתרא שם:
"רבי יוחנן אמר לא קנה לוקח – אפילו לכשימות האב אחר כך, שמעולם לא היו ראוין לבא לידי הבן, אלא יחזרו לשאר יורשי האב.
ומיהו אם לא מכרן הבן בחיי האב היה מודה רבי יוחנן שאף על פי שמת הבן ואחר כך מת האב אפילו הכי יורשי הבן [בני אותו בן ולא אחיו] יורשין את מתנתו ולא יורשי האב [אחי הבן], אבל גבי מכירה הרי סילק נפשו משעת מכירה וגם לא בא לידו שיוכל הלוקח לזכות מכחו. וכו'.
קנין פירות – שיש לו לאב [לאכול פירות כל ימיו] כאילו הגוף קנוי לו דמי, ולא היה הבן יכול למכור אלא על מנת דאתו לידיה, וכיון דלא אתו לידיה לא קני לוקח. ומיהו אם לא מכרן הבן ולא סילק נפשו מהם ומת הבן בחיי האב, לכשימות האב יירש בן הבן את זכות אביו שהיה לו בקרקע]
ואנן השתא [ואנחנו עכשיו] בין ר' ירמיה בר אבא ובין רב יהודה כר' שמעון בן לקיש סבירא להו [כריש לקיש [רבי שמעון בן לקיש מכונה "ריש לקיש"] סבירא לן – דפסקינן הלכתא כריש לקיש בתלת [בשלוש], חדא הא, והחולץ למעוברת ומתנה באמצע בפרק החולץ (יבמות ל"ו א'). רש"י. ומלבד שלוש אלה הלכה כרבי יוחנן כשחוקל עם ריש לקיש], וקאמר ר' ירמיה בר אבא אי סלקא דעתך [אם עולה בדעתך] קנין פירות כקנין הגוף דמי [אם עולה בדעתך שריש לקיש שפוסקים הלכה כמוהו שזוכה הלוקח גם כשמת בן בחיי אב סובר קניין פירות כקניין הגוף דמי], כי מיית [כשמת] אב ומיית הבן בחיי האב אמאי [למה] אית ליה [יש לו] ללוקח, כי קא זבין האי לאו דידיה קא זבין? אלא לאו שמע מינה קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי? [מוכרחים אנו לומר שריש לקיש סובר קניין פירות לאו כקניין הגוף דמי. ומאחר שלהלכה פוסקים כמוהו ממילא יש לנו לדון בכל מקום שקניין פירות לאו כקניין הגוף דמי ונלמד גם לגבי מתנת אמו של רב שמואל בר אבא שהיא מועילה. רש"י: אלא לאו שמע מינה כו' לאו כקנין הגוף דמי – הני נכסי מלוג הקנויין בחייה לבעל לפירות לאו כקנין הגוף דמי ומתנתה מתנה ואע"ג דמתה בחייו]
.
.
(אם אדם רוצה למכור ללוקח אכילת פירות בשדהו, או למכור שדהו ולשייר לעצמו אכילת פירות, כמו בסוגייתנו, אי אפשר למכור או לשייר רק זכות אכילת פירות. שאין זה קניין על גוף חפץ אלא רק קניין על הסכמה שיש לו רשות לאכול פירות. וקניין שאינו על גוף חפץ הוא רק קניין דברים ואינו חל, שקניין אינו יכול לחול אלא על גוף חפץ.
כדי שהקניין יוכל לחול, צריך שבעל הזכות על אכילת פירות יקנה שותפות בגוף השדה. אחרי שלשניהם יש בעלות על גוף החפץ, ועל ידי זה קניין של כל אחד מהם יכול לחול ואינו קניין דברים אלא קניין על חפץ, מעתה את הזכויות הנובעות מכח הבעלות ומימושה הם יכולים להתנות ביניהם כחפצם איזו זכות תהיה לאיזה שותף. ואז יכולים להתנות שלשותף אחד אין שום זכות בשדה מלבד אכילת פירות, ולשותף השני יש את זכות הבעלות על השדה לתמיד אחרי סוף הזמן הקצוב לשותף השני לאכול פירות [על פי רוב קניין אכילת פירות הוא מוגבל בזמן, שאם לא כן כיוון שהוא לבדו אוכל את כל הפירות לתמיד אין טעם להותיר שותפות לשני שאין בשותפותו שום זכות ואינה שווה מאומה].
בשותפים סתם, מן הסתם זכויות מימוש הבעלות כולן בשווה, ולכל עניין נדון בו כחפץ של שותפים. אמנם אם חילקו את הזכויות שאחד אוכל את כל הפירות לזמן קצוב והשני זוכה בכל אחרי תום הזמן, מאחר שכבר התנו שאין זכותם שווה, מעתה לגבי עניינים שלא התנו בפירוש ביניהם למי יש זכות למממש את הבעלות, אין לנו לדון בסתמא שזכותם שווה. ובזה רבי יוחנן סובר שהבעלים העיקרי הוא בעל קניין הפירות כיוון שכעת כל אכילת פירות הקרקע היא רק שלו. וריש לקיש סובר שהעיקרי הוא בעל הזכויות שנקראות גוף, שזכויותיו הן לתמיד ולא רק לזמן מוגבל. וזה נוגע לא רק למכירה אלא גם לדינים אחרים וכגון מי עיקר הבעלים לעניין מקרא ביכורים מפירות אילן שיש לו בו קניין פירות או לעניין דין יום או יומיים אם הרג את העבד שיש לו בו קניין פירות ועוד כיו"ב.
כשנתן האב לבן זכות גוף בקרקע והשאיר לעצמו זכות אכילת פירות, תנאי השותפות נתפרש לגבי אכילת פירות וזמנה, אבל לא נתפרש לגבי למי יש כח למכור בזמן שהאב חי.
ובזה רבי יוחנן סובר שכיוון שקניין פירות כקניין הגוף דמי אין לבן כח למכור. ואם הבן חי אחרי מות האב מה שעשה קניין בחיי האב חל רק כעת אחרי מות האב כשהבן זוכה גם באכילת פירות ונעשה בעלים גמור, ואז זוכה הלוקח. אבל אם מת הבן לפני האב מכירתו אינה כלום שאין לו כח למכור כיוון שהבעלים העיקרי הוא האב בעל הקניין פירות, ולכן אחרי מות האב לא זוכה הלוקח [ומה שהאב הקנה לבן בחייו קניין גוף לא מועיל שכעת יירשו מכח זה יורשי הבן, כיוון שמכירת הבן אע"פ שאין בה כח להקנות ללוקח, מכל מקום יש בה כח להוציא מרשותו מה שזכה וכשמוכר הבן נעשה הכל של האב שנסתלק הבן ואחרי מות האב זוכים יורשי האב].
וריש לקיש סובר שקניין פירות אינו גורם שהשותף שיש לו זכות זו הוא הבעלים העיקרי, ולכן מועילה מכירת הבן באותה שעה שנעשית. ואם מת הבן בחיי האב, אחרי שמת האב זוכה הלוקח, כיוון שבשעת מכירת הבן זכה הלוקח בכל מה שיש לבן.
מה שכשמת האב לא יורשים שאר בניו את זכות אכילת הפירות שיש לו בשדה זהו כיוון שזכותו היתה מראש מוגבלת לזמן קצוב ובמותו תם הזמן, וחלקו בגוף השדה כבר אין מכוחו שום זכות של בעלות. ואפשר שכיוון שכבר אינו שווה פרוטה הוא אינו שלו כלל, או שנשאר שלו ויורשים אותו שאר בניו ואין בזה נפקא מינה שאין מכח זה שום זכות בנכסים.
הנדון של סוגייתנו לכאורה תלוי במחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש. שנכסים שיש לאשה מבית אביה והיא מכניסה לבעלה כנדוניא, נעשים נכסי מלוג, והיינו שנעשה הבעל שותף ולו יש זכות אכילת פירות ולה יש זכות גוף. אמו של רב שמואל בר אבא הקנתה לו את מה שיש לה בנכסים מהיום ולאחר מיתה. וכוונתה שאחרי שהיא תמות וייגמר זמן אכילת פירות של הבעל, יזכה בנה בנכסים מכח הקנאתה שהקנתה מחיים ולא יירש אותם בעלה.
והיא כמו הקנאת הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב. שכאן לא באו הנכסים מעולם לידיה כיוון שמתה לפני בעלה, ואנו דנים האם הועילה הקנאתה על זכויות הגוף שיש לה בזמן ההקנאה, או שזכות אכילת פירות של הבעל מעכבת את חלות הקנאתה. וכמו מת הבן בחיי האב שיש לבן זכויות גוף והקנה אותן, והוא מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש האם הקנאתו מועילה בשעת ההקנאה ואין צורך שיבואו הנכסים לידו, או שזכויות אכילת הפירות של האב מעכבות את ההקנאה.
והגמרא מסייעת לרב ירמיה בר אבא שאמר שרב שמואל בר אבא זוכה מכח הקנאת אמו, כיוון שאנו פוסקים הלכה כריש לקיש וגם רב יהודה מודה בזה, ומוכרח שלריש לקיש קניין פירות לאו כקניין הגוף דמי שאם לא כן מדוע פסק שמועילה הקנאת הבן כשמת בחיי האב, לכן יש לפסוק שמועילה הקנאת האם להקנות לרב שמואל בר אבא אע"פ שלא באו לידיה. ועיין עוד בזה כאן)
.
.
אהדרוה לקמיה [החזירוה לפני] דרב יהודה. אמר להו הכי [כך] אמר שמואל: זו אינה דומה למשנתנו. [אין ללמוד מהמשנה בבבא בתרא וממה שפוסקים שם כריש לקיש במת הבן בחיי האב לגבי נדון דידן האם זוכה רב שמואל בר אבא במתנת אמו]
מאי טעמא?
אמר רב יוסף בשלמא אי [אם] תני איפכא הכותב נכסיו לאביו איכא למפשט מינה [יש לפשוט ממנה] דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, אלא השתא [כעת] דקתני הכותב נכסיו לבנו משום דראוי ליורשו הוא. [הכותב נכסיו לאביו – לאחר מותו ומכר האב בחיי הבן ומת האב בחיי הבן, ואמר לן ריש לקיש דקנה לוקח, שמעינן מינה משום דקנין פירות שהן קנויין לבן לאו כקנין הגוף דמי. אבל השתא [כעת] דלמא [שמא] היינו טעמא דקנה לוקח אע"ג דלא אתי לידי דבן, משום דראוי ליורשו הוא, ואע"ג דבעלמא כקנין הגוף דמי הכא גופא ודאי אקני אב לבן בחייו למוכרן כשירצה, דאי משום לאחר מיתה בלאו הכי הוה ירית ליה [היה יורש אותו]. אבל רב שמואל בר אבא לא היה ראוי לירש את אמו אלא רבי אבא בעלה היה ראוי ליורשה. רש"י.
רב יהודה בשם שמואל אומר שאמנם אנו פוסקים הלכה כריש לקיש, אבל אין ללמוד מזה שלהלכה בכל מקום קניין פירות לאו כקניין הגוף דמי. שיש לומר שבכל מקום קניין פירות כקניין הגוף דמי ואם מוכר בעל קניין הגוף ולא הגיעו הנכסים לידו לא קנה לוקח, ודווקא בבן שמכר בחיי האב קנה לוקח אפילו מת הבן בחיי האב, ששם כשחלקו את זכויות הבעלות שיש להם מכח שותפותם הסכים האב לתת לבן זכות למכור בחייו את הגוף שיש לו ותחול מכירתו מייד ויזכה לוקח גם אם לא באו לידי הבן, כיוון שגם אם מכר הבן בחיי האב עדיין נשארה אכילת פירות לאב כל חייו ולאחר מותו ממילא יורש הבן גם אם לא מכר ולא אכפת לאב שמוכר מה שראוי לירש. אבל בנדון דידן לא מסכים הבעל להקנות לאשה זכות למכור גוף שתחול הקנאתה מייד כשהוא אוכל פירות, כיוון שלאחר מותה הוא יורש אותה ומכירתה מפקיעה ממנו את ירושתו, וכל זמן שלא היתה הסכמה מיוחדת מצד בעל קניין הפירות לתת זכות מכירה לבעל קניין הגוף הדין הוא מסתמא שקניין פירות כקניין הגוף דמי, ובעל קניין הגוף אינו יכול למכור באופן שגם אם לא באו נכסים לידיו תחול מכירתו]
אמר ליה אביי אטו ברא ירית אבא, אבא לא ירית ברא? [וכי בן יורש אב ואב לא יורש בן. גם אם הבן כותב נכסיו לאביו יש לומר משום דאביו ראוי ליורשו כשאין לבן בנים. רש"י: אבא לא ירית ברא – ואי הוה תני נמי [גם] איפכא הוה אמרת נמי טעמא משום דראוי ליורשו הוא]
אלא לאברוחינהו לנכסי מבריה קא אתי [להבריח את הנכסים מבנו בא], הכא נמי [כאן גם] לאברוחינהו לנכסי מאחוה [מאחיו] אתי. [אלא על כרחך ברא [בן] דכתב נכסי לאבוה [שכתב נכסיו לאביו] בני אית ליה [בנים יש לו], והאי דכתב נכסי לאבוה לאברוחינהו מבני קאתי, דכי מיית לא ירתו ליה בני אלא אבוה [שכשמת לא ירשוהו בניו אלא אביו], וכי הוה תני איפכא הוה אמרת התם דקני לוקח שלקחו מן האב הוה טעמא משום דקנין פירות שיש לו לבן לאו כקנין הגוף הוא וכי זבין [מכר] אב דידיה קזבין [שלו מכר].
הכא נמי – הכותב נכסיו לבנו ודאי בני אחריני אית ליה [בנים אחרים יש לו] ולאברוחינהו מאחיו משאר בניו של אב הוא דכתב ליה, ומדאמרינן קנה לוקח שמע מינה קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. רש"י]
.
.
(כתב בשיטה מקובצת:
"וכתב הר"מ מסרקסטה ז"ל, וזה לשונו: הכותב נכסיו לבנו מהיום ולאחר מותו האב אוכל פירות עד שימות. וכן נראה לומר שיש לו לעשות מהן צרכי קבורתו, לא כל הימנו להפיל עצמו על הצבור אם נתן לו כל נכסיו. עד כאן".
הנה אם לפני מותו נתן האב את כל נכסיו במתנה גמורה לאחר גוף ופירות ולא הותיר לעצמו מאומה, ואחר כך מת, פשוט שלא מוציאים ממקבל המתנה דמי קבורה אלא קוברים אותו משל ציבור כמי שאין לו נכסים.
אמנם כאן האב שיש לו זכות אכילת פירות זהו משום שיש לו קניין בגוף לעניין פירות, דהיינו שיש לו בעלות כשותף על גוף הנכסים, רק ההסכמה בין השותפים על זכויות השימוש בנכסים היא שלאב יש אכילת פירות בלבד בזמן שהוא חי. וזו כמו הסכמה בין שניים שנו שדה בשותפות שזה יניח בה שוורים וחבירו לא יניח שם פירות וכל כיו"ב. ועל זה אמר הר"מ מסרקסטה שמכיוון שבמותו יש לו נכסים, דהיינו חלקו בשותפות השדה, ורק הסכים עם בנו שכל השימושים לבנו מלבד מה שהוא אוכל פירות בחייו, אין הציבור משועבדים להסכמתו זו שמכח זה יקברוהו משל ציבור, כיוון שסוף סוף יש לו שותפות בשדה אומרים הציבור שיקחו מחלקו שיש לו בשדה לצרכי קבורה)
.
.
אלא מאי אינה דומה למשנתנו, משום תקנת אושא. [כשהיתה סנהדרין באושא שגלתה וישבה שם סנהדרי גדולה כדאמרינן בראש השנה (דף ל"א) גבי עשרה מסעות. רש"י בבא מציעא ל"ה א']
דאמר רבי יוסי בר חנינא באושא התקינו האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה, הבעל מוציא מיד הלקוחות. [באושא התקינו – דאע"ג דבעלמא לאו כקנין הגוף דמי, בעל בנכסי אשתו אלמוה רבנן לשעבודיה [חיזקוהו חכמים לשיעבודו] משום איבה [שלא יבוא לידי איבה עם אשתו אם תמכור נכסי מלוג שלה], והוי כלוקח ראשון. רש"י]
.
.
(תקנת אושא לא היתה לומר שבעל בנכסי אשתו תיקנו לו שקניין פירות שלו כקניין הגוף דמי ומעכב על מכירת אשתו אע"פ שבעלמא הלכה כריש לקיש שקניין פירות לאו כקניין הגוף דמי. אלא התקנה היא שעם תנאי הכתובה שתיקנו זכיות הבעל בנכסי אשתו, תיקנו גם שהוא כבר קנה את גוף נכסיה בקניין של מהיום ולאחר מיתה. ולכן אם היא מוכרת באופן כזה אין מכירתה מועילה כיוון שכבר הם מכורים לבעל באופן כזה. וזהו שכתב רש"י שהוא כלוקח ראשון.
וכן כתב המאירי כאן:
"הבעל יורש את אשתו בכל נכסיה, אפילו נכסי מלוג [שהביאה בנדוניא מבית אביה], ולא ירושה בלבד עד שלא יירש אלא הנמצא בנכסי מלוג שלה שלא מכרתן, וכן שבלשון ירושה לא תהא רשאה להניח לאחרים, הא בלשון מתנה או מכירה תהא רשאה [אם יש לבעל רק דין ירושה היא יכולה למכור בחייה ורק להוריש לאחרים אינה יכולה], אלא אף מה שמכרה מנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא כל זכות הלקוחות מידם ונשארים הנכסים בידו.
שכך התקינו באושא, האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה, אף על פי שידוע שלא היה לבעלה בהם אלא קנין פירות וידוע בקנין פירות שאינו כקנין הגוף ונמצא שהגוף שלה ומכרתה הן בלשון מעכשו לגמרי הן מעכשו לאחר מיתת בעלה והיה ראוי לומר שיהו הלוקחים במקומה עד שאם תמות היא בחיי בעלה לא יהא הבעל יורש אלא יחזיק בהם לפירות כאלו היא חיה עד שימות וכשימות יזכו הם במקום האשה כאלו היא חיה, שהרי במקומה הם, מכל מקום כח התקנה מפקיע מדבר זה, שלא יורש בלבד עשאוהו אלא אף לוקח, רוצה לומר שמשעה שנשאה נעשה לוקח בנכסיה מעכשו ולאחר מיתתה והרי הוא לוקח ראשון, וכשמתה בחייו מוציא זכות הגוף שמכרה מיד הלוקח ונשאר הקרקע בידו לחלוטין.
ומכל מקום אם מת הוא בחייה הרי זכתה היא בנכסיה וכשזכתה היא זכו הלוקחים ממנה.
ונכסי צאן ברזל אף הדין בהם כך הוא אלא שלא הוצרכו בהם לתקנה שהרי קנין הגוף יש לו בהם ואין מכירתה בהם כלום אף מן הדין, לענין שאם תמות היא בחייו יהו הם במקומה, אלא שמכל מקום כשתזכה היא יזכו הם במה שהיא זוכה מה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבא לידו".
ובקצות החושן סימן ק"ג סעיף קטן ט' דייק לשיטת רש"י שסובר שתקנת אושא היתה לחזק את שעבוד הבעל שיהיה לו חוזק כמו של קניין הגוף ולא של קניין פירות בלבד עיין שם שהאריך. ועיין עוד לשון רש"י בבבא מציעא ל"ה א' דיבור המתחיל "בעל", ובכתובות ע"ח ב' דיבור המתחיל "בחייה", וצריך תלמוד ואין כאן מקומו)
תגים: חומר למחשבה - בבא קמא
תלמוד מוסבר ומאמרים - בבא קמא 