אמר רב אידי בר אבין, אף אנן נמי תנינא [לתקנת אושא]: "מעידים אנו באיש פלוני שגירש את אשתו ונתן כתובתה והרי היא תחתיו ומשמשתו [עד כאן תוכן עדותם, ועניינה שמעידים שכבר קיבלה כתובתה ואין לה יותר כתובה, ולכאורה אם נמצאו זוממים עליהם לשלם לה כתובתה שזה מה שבאו להפסידה בעדותם] ונמצאו זוממין, אין אומרים ישלמו כל כתובתה אלא טובת הנאת כתובתה.
איזהו טובת הנאת כתובתה? אומדין כמה אדם רוצה ליתן בכתובה של זו שאם נתארמלה [נתאלמנה] או נתגרשה, ואם מתה יירשנה בעלה". [הם העידו שכבר נתקבלה כתובתה, והוזמו ונמצא שבאמת היא עדיין אשתו ועוד לא נתקבלה כתובתה. ומחדשת הברייתא שלא חייבים לא כל סך הכתובה, כיוון שלא באו להפסידה כל הכתובה, שאפשר שהיא תמות לפני בעלה ויירשנה, ואם יהיה כך עדותם לא הפסידה אותה כלום שאם מתה לפני בעלה גם ללא עדותם אין לה כתובה. רש"י: והרי היא תחתיו – דאי [שאם] ודאי נתגרשה על ידי עדים אחרים, כי משתכחי הנך עדים [כשנמצאים עדים אלה] זוממין הוו משלמין לה כל כתובתה, דהא בעו לאפסודי כולה מינה, דקאמרי נתן לה. אבל השתא [כעת] שמא אינה עתידה ליטול כתובתה לעולם שמא תמות ויירשנה בעלה ונמצא שלא היו מפסידין אותה כלום.
לפיכך אין אומרים ישלמו לה כתובתה אלא אומדים כמה אדם רוצה ליתן לה מיד בכתובתה על הספק שאם נתארמלה או נתגרשה יטלנה הוא ואם תמות יירשנה בעלה והוא יפסיד מה שנתן, ודמים הללו יתנו לה העדים דטובת הנאה זו מפסידין אותה מיד שאם תבא למוכרה בטובת הנאה זו לא תוכל [שהם העידו שכבר שילם לה כתובתה]. טובת הנאה כלומר דבר מועט. רש"י]
ואי סלקא דעתך [ואם עולה בדעתך] ליתא [אינה] לתקנת אושא, אמאי [למה] יירשנה בעלה, תזבין [תמכור] כתובתה לגמרי?
אמר אביי אם אמרו בנכסי מלוג, יאמרו בנכסי צאן ברזל? [אם אמרו בנכסי מלוג שתוכל למוכרן ואין הבעל מוציא מיד הלקוחות שהרי אם פיחתו פיחתו לה ואם הותירו הותירו לה.
יאמרו בנכסי צאן ברזל – בכתובתה, דהיינו נדוניא שהכניסה לו בשומא מבית אביה וכותבין אותה בכתובתה ומקבל עליו חתן אחריות, ואם פיחתו פיחתו לו ואם הותירו הותירו לו, כדאמרינן ביבמות באלמנה לכהן גדול (ס"ו א') נכסי צאן ברזל נכסים העומדים באחריות המקבל לשלם כעין ברזל זה שהוא קשה להיות פוחת, והתם ודאי לא מצי מזבנה. רש"י]
.
[כתובה הוא הממון שמשלם הבעל לאשה אם גירש אותה או אם מת. יש דעות שהיא מהתורה ויש דעות שהיא תקנת חכמים כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה.
יסוד הכתובה הוא מאתיים לבתולה או מאה לאלמנה וזה עיקר הכתובה ומשלם הבעל משלו. מלבד זה יש תוספת כתובה שהבעל מוסיף מרצונו על סך זה. מלבד זאת האשה מכניסה נכסים שיש לה מבית אביה כנדוניא, ונכסים אלה שמורים לה בחזקת הבעל בתורת כתובה, ואם הוא מגרשה או מת משלם לה אותם בתורת תשלומי כתובה. נכסים אלה יש בהם שני אופנים. האחד הוא נכסי מלוג שהגוף שלה והבעל אוכל פירות, ואם אבד הגוף אבד לה. גם נכסים שנופלים לה בירושה בזמן שהיא נשואה נעשים נכסי מלוג.
האופן השני הוא נכסי צאן ברזל, שאם רצו יכולים לשום נכסים שהכניסה לו מבית אביה לפי שווים, והבעל מקבל עליו שווי זה כחלק מהסך שמגיע לה בדמי כתובתה, ואם אבדו אבדו לו ואם הוקרו הוא זוכה ביוקר, וזהו כאילו קנה את הנכסים להיות שלו והוא הוסיף לה שוויים בדמי כתובתה. ולפי זה אם כשהוא מגרשה רוצה לתת לה את שווי הנכסים ולא אותם עצמם יש מקום לומר שהרשות בידו שזה כאילו הוא קנה אותם להיות שלו וחייב לה רק את דמיהם כתוספת לכתובתה. וזו דעת רבי אמי יבמות ס"ו ב', אמנם להלכה נדחתה דעתו וגם נכסי צאן ברזל אינו קניין גמור לבעל, וצריך ביאור בגדר הקניין שלהם, עיין שם בסוגיא ובשולחן ערוך אבן העזר פ"ח סעיפים ב' וג'.
ובכל אופן גם ללא תקנת אושא, וגם אם קניין פירות לאו כקניין הגוף דמי, בוודאי אינה יכולה למכור נכסי צאן ברזל לפני שנתגרשה וזכתה בהם, שאין זה כמו נכסי מלוג שלבעל יש רק קנין פירות והגוף שלה, אלא כיוון שאם אבד הגוף אבד לבעל והוא משלם דמים נחשב שגם הגוף הוא בבעלות הבעל ואין לה בהם גוף שתוכל למכרו.
אמנם היא יכולה למכור נכסי צאן ברזל בתורת טובת הנאה, שהלקוח ישלם כעת כמה ששווה צד הספק שמא יגרשנה בעלה או שימות לפניה ואז יבואו לרשותה ויזכה בהם הלקוח מכח מכירתה]
.
אמר אביי טובת הנאה הואיל ואתא לידן [ובא לידינו] נימא בה מילתא [נאמר בה דבר], טובת הנאה לאשה הויא [טובת הנאה – אשה המוכרת כתובתה לאחרים בטובת הנאה והדמים שלה הן ואין לבעל בהן כלום. רש"י. לא אומרים בזה מה שקנתה אשה קנה בעלה שאין זה קניין חדש שלאחר הנישואין אלא זהו ממון שלה של כתובתה, וגם אין הבעל אוכל פירות כמו שאוכל מממון כתובתה וכמבואר לקמן שזה נחשב פירי פירות ולא תקנו לו], דאי סלקא דעתך [שאם עולה בדעתך] לבעל הויא, לימרו לה עדים מאי אפסדינך [מה הפסדנוך], אי הות מזבנת [אם היית מוכרת] לה לטובת הנאה בעל הוה שקיל מינך [בעל היה לוקח ממך. ולכן גם טובת הנאה אין להם לשלם].
אמר רב שלמן משום דאיכא רווח ביתא. [רווח ביתא – אפילו אם הבעל נוטלן נוח לאשה למוכרה בחייה כדי שתהא פרנסתה מצויה בביתה בריוח. רש"י]
.
.
(יש לעיין, מה הביא אביי ראייה מהברייתא, שיש לומר שהבעל זוכה בדמי טובת ההנאה והם הפסידו בעדותם את הבעל ומה שאמרה הברייתא משלמים היינו משלמים לבעל.
וצריך לומר שעל הצד שהבעל זוכה, אין הלקוח משלם דמי טובת ההנאה לבעל מכיוון שמחשיבים שיד האשה היא כיד שלו, אלא משלם ליד של האשה והיא זוכה, ואחרי שבא לידה הבעל זוכה ממנה מכח זכויותיו בתנאי כתובה. ולכן אין זה נחשב שהזיקוהו בעדותם. שהם הזיקו שלא ישלם הלקוח, והלקוח לעולם משלם רק לאשה ורק את האשה הם הזיקו ולא את הבעל גם על הצד שהבעל אחר כך נוטל מהאשה.
ולפי זה צריך עיון למה יכולים לפטור עצמם מלשלם לה בטענה שהבעל יטול ממנה ונמצא שלא הפסידוה, הרי אם המלך גזר שכל ממון שמגיע ליד ראובן המלך נוטלו, נראה שעדים זוממים יתחייבו אם באו להפסיד את ראובן ממון ששמעון חייב לו, שמה שיש עליו גזירת המלך אינו גורם לומר שלא הפסידוהו ממון שזה עניין אחר ששייך רק אחרי שהממון הגיע לידי ראובן ולראובן יש תביעה עליהם שהפסידוהו שלא יגיע הממון לידיו. והרי אם יש לראובן כלי שיש חץ שהוא בדרך מעופו עליו ובא אחר וקדם ושברו משלם דמי הנזק אע"פ שסופו מייד ובוודאי להיפסד [כמבואר לעיל י"ז ב' בתוספות דיבור המתחיל "זרק", וכתבתי שם שאין מי שחולק על זה], וכל שכן שאם יש גזירת מלך שעתיד המלך ליטול כלי זה ועדיין הוא ברשות בעליו חייב מי ששבר אותו לשלם דמיו לבעלים ואינו יכול לטעון מה הפסדתיך.
ורב שלמן גם סובר שאין נדון כלל שישלמו לבעל אלא הם חייבים לה, ופוטרים את עצמם ממה שחייבים לה בטענה שהיא לא הפסידה מכיוון שסופו של הבעל ליטול ממון זה. והיא משיבה לסתור טענה זו שגם אם הבעל יטול יש לה ריווח ביתא, ואין הכוונה שהם ישלמו לה רק כשווי הריווח ביתא שזה מה שהפסידוה, אלא ישלמו לה כל דמי טובת ההנאה כיוון שטענת ריווח ביתא סותרת טענתם שלא הפסידה מאומה.
ונראה שכל זה היה קשה רק אם כבר היתה מוכרת ובעדותם גרמו שהלקוח לא ישלם לה. אבל מדובר שעוד לא מכרה. והכתובה עצמה אינה גוף ממון שווה כסף כשווי שהיא נמכרת בשוק שנאמר שהפסידוה ממון זה. שהרי היא שטר ושטר אינו גוף ממון והשורף שטרותיו של חבירו אינו נדון כמזיק אלא הוא רק גרמא, כיוון שגוף הממון שהשטר שווה אינו נמצא בגוף השטר. שאנשים לא משלמים על השטר עבור גופו אלא רק משום שעל ידו יש כח לגבות ממון אחר והממון האחר הוא גוף הממון שהם רוצים ועל הכח להשיג אותו הם משלמים. ולכן חיוב העדים זוממים הוא רק על מה שמנעו ממה למכור, ולא על גוף הממון שמשלם הלוקח ואין זה כמו כל חפץ שווה כסף שמה שישלם עליו הלקוח כבר הוא ממון שנמצא בגוף החפץ.
ועל זה הם טוענים שכיוון שכל חיובם אינו אלא רק על מניעת אפשרות הפעולה לעשות מכירה, הרי טוב לה יותר שלא תמכור כי הבעל יטול ממנה הדמים והפסידה כתובתה ולכן יש לפטרם מזה. וכלפי זה לרב שלמן היא משיבה שיותר טוב לה למכור משום רווח ביתא, ולכן מתחייבים על כל מה שהפסידוה אם היתה מוכרת דהיינו כל דמי טובת ההנאה, שזה מה שהפסידוה ואין להם התנצלות שעצה טובה לה שלא למכור ואין לחייבם על מניעת האפשרות שתמכור)
.
.
אמר רבא הלכתא טובת הנאה לאשה, ואין הבעל אוכל פירות [לא אמרינן יקח בהן קרקע והוא אוכל פירות. רש"י].
מאי טעמא?
פירא [פירות] תקינו ליה רבנן, פירא דפירא [פירות של פירות] לא תקינו ליה רבנן. [דמי טובת ההנאה ממכירת הכתובה נחשבים פרי של נכסי הכתובה שאין זה גוף הנכסים, וחכמים תקנו לבעל רק אכילת פירות מנכסי הכתובה גופם ולא מפרותיהם. אבל בפירות שבאו מנכסי מלוג עצמם כמו ולדותיהם הבעל אוכל פירי פירות, עיין בזה בתוספות]
כי אתא [כשבאו] רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע מבי [מבית] רב אמרי [אמרו], תנינא לתקנת אושא: "העבד והאשה פגיעתן רעה, החובל בהן חייב והם שחבלו באחרים פטורין". ואי סלקא דעתך [ואם עולה בדעתך] ליתא [אינה] לתקנת אושא, תזבין [תמכור] נכסי מלוג ותתן ליה [למי שחבלה בו]?
ולטעמיך נהי [אע"פ] נמי [גם] דאיתיה [שישנה] לתקנת אושא ולא מצי מזבנה [ולא יכולה למכור] לגמרי, תזבין [תמכור] לנכסי מלוג בטובת הנאה ותתן ליה? אלא דלית לה [שאין לה. נכסי מלוג], הכא נמי דלית לה. [בעל כרחך משנתנו מדברת בשאין לה נכסי מלוג ואין להוכיח ממנה לגבי תקנת אושא]
ותזבין כתובתה בטובת הנאה ותתן ליה? [גם אם אין לה נכסי מלוג, עדיין הבעל חייב לשלם לה משלו מאתיים לבתולה או מנה לאלמנה, ויכולה למכור חוב זה בטובת הנאה שאם יגרשה או ימות יזכה בהם הלוקח ומשלם כעת כמה ששווה ספק זה ותתן הדמים למי שחבלה בו]
הא מני [מי היא] רבי מאיר היא דאמר אסור לו לאדם שישהא את אשתו אפילו שעה אחת בלא כתובה, וטעמא מאי כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה.
הכא [כאן] לא מגרש לה, דאי [שאם] מגרש לה אתו [יבואו] הנך דזבני [אלה שקנו] גבו לה לכתובתה מיניה. [הוא משלם בכל אופן או לה או למי שמכרה לו, וגם אם תמכור אינה קלה בעיניו להוציאה]
אלא טובת הנאה מילי נינהו [דברים הם], ומילי לא משתעבדי. [ומילי לא משתעבדי לניזק. רש"י. אם יש לה נכסי מלוג, כיוון שגוף הנכסים הם חפץ ממון ששייך לה, כשחבלה בניזק נשתעבד ממונה לשלם לו, וחייבת לשלם לו ממנו ואם יכולה לעשות זאת רק על ידי שתמכור בטובת הנאה היא מחוייבת למכור.
אבל העמדנו שאין לה נכסי מלוג, ומנה ומאתיים של עיקר הכתובה הם ממון של הבעל ולא שלה. ורק אחרי שתתגרש או ימות תוכל לתבוע שישלם לה משלו וכעת אין לה בעלות על ממון זה. ומה שיכולה למכור שטר הכתובה בטובת הנאה שאם תתגרש או תמות יגבה הלקוח מנה ומאתיים של כתובתה זה אינו נחשב שיש לה גוף ממון עכשיו כל זמן שלא מכרה, ששטר אין גופו ממון, ומה שיש לה האפשרות למכור זה עצמו אינו חפץ של גוף ממון שיהיה משועבד לניזק והגמרא קוראת לו דברים בלבד]
אלמה [למה] לא? מילי דמזדבני בדינרי נינהו. [דברים שנמכרים בדינרים הם. הגמרא אומרת שהאפשרות שלה למכור שטר כתובתה נחשבת כאילו יש לה ממון לעניין חיובה כלפי הנחבל לשלם דמי החבלה]
אלא משום דשמואל, דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול, ואפילו יורש מוחל. [וחזר המוכר ומחל לו מחול – הלכך אי אמרינן לה תזבן [תמכור] מפסדינן ליה ללוקח, דהיא הדרה [חזרה] ומחלה לכתובתה לבעל הואיל ועל כרחה היא מוכרתה. רש"י]
.
.
(לבעל חוב יש קניין בגופו של החייב הנקרא שעבוד גוף והוא עצם ממון החוב. על קניין זה אין מעשה קניין המועיל להקנותו לאחר. כיוון שמעשה קניין הוא מעשה המורה על העברת הכח לממש את הבעלות לקונה והצורה שמצייר מעשה הקניין היא היוצרת את הכח של העברת הבעלות. קניין שעבוד הגוף אי אפשר לממש את הבעלות עליו בשום דרך אחרת מלבד גביית החוב. וזו הסיבה שהוא יכול לחול, שקניין עבד אינו יכול לחול בבן חורין תמורת תשלום ממון כיוון שהתורה אמרה עבדי הם ולא עבדים לעבדים והפקיעה את האפשרות לקנות אדם בן חורין. אבל שעבוד גוף כיוון שאינו מתממש אלא על ידי גביית החוב אינו בגדר עבדות ויכול לחול. וזו עצמה הסיבה שלא מועיל בו מעשה קניין כיוון שאין מימוש לבעלות זו ואין בה כח בעלות של שימוש וחזקה ושלטון וכל כיו"ב, אין מעשה קניין מועיל בזה. ורק מעשה הלוואה או התחייבות מועיל להקנות לבעל החוב קניין שעבוד גוף, אבל אין קניין שיועיל שיוכל בעל החוב למכרו לאחר.
כשאדם מוכר שטר חוב שיש לו על החייב, מכירת השטר מועילה מכח תקנת חכמים, אבל לא תיקנו שמכירת השטר מועילה למכור את שעבוד הגוף. אלא כשראובן מוכר לשמעון שטר שיש לו על לוי, קונה שמעון רק את הכח לגבות את הממון שיש לראובן אצל לוי, והקניין הוא רק על הכח לגבות אבל עצם שעבוד הגוף נשאר של ראובן. לכן אם מחל ראובן ללוי מועילה מחילתו לבטל את שעבוד הגוף שיש על לוי, ועל ידי המחילה פקע חובו, ששעבוד הגוף הוא עצמו ממון החוב שאותו באים לגבות, ואם נמחל שעבוד הגוף זכה החייב בממון החוב ואין כאן חוב יותר, ואחרי שמחל ראובן שוב אין שמעון יכול לגבות ממנו מאומה מכח השטר שקנה)
.
.
אמרי זבוני זבין ותתן ליה, ואי מחלה ליה לגבי בעל תמחלה? [נחייב אותה למכור את שטר כתובתה ולתת לנחבל, ואם תמחל את כתובתה לבעל תמחל, ומי שיפסיד הוא מי שקנה את השטר והנחבל כבר גבה את שלו]
אמרי כל לגבי בעל ודאי מחלה ליה, ואפסדיניה לההוא זבינא בידים לא אפסדינהו. [מה שתמחל לבעל אנו מחשיבים כוודאי ולא כספק, שוודאי עדיף לה שהבעל יזכה בדמי כתובתה ולא הלוקח. ואם נחייבה למכור שטר הכתובה נמצא כאילו בוודאי גרמנו נזק למי שיקנה את השטר שוודאי אחרי שיקנה היא תמחל כתובתה לבעלה]
וכי תימא זבינא ניהליה [תמכור אותו] לההוא דחבלה ביה בטובת הנאה [היא תתן את שטר כתובתה למי שחבלה בו על מנת שאם תתגרש או ימות בעלה יגבה הוא מנה או מאתיים של כתובה], דאי [שאם] מחלה לגבי בעל לא קא מפסיד, דהשתא נמי לא מידי קא יהבה ליה? [שעכשיו גם לא מאומה נותנת לו. הנחבל אינו יכול לגבות מאומה, לכן נאמר שתתן לו שטר כתובתה, ואם לא תמחול כתובתה לבעלה יוכל לגבות בו, ואם תמחול ולא יגבה לא הפסיד שבין כך אין לו דבר אחר לגבות]
סוף סוף כל לגבי בעל ודאי מחלה, ואטרוחי בי דינא בכדי [בחינם] לא מטרחינן. [אין לנו ספק שמא לא תמחל, וכיוון שודאי תמחל לא מטריחים את בית הדין בחינם להגבותו שטר כתובתה.
מהלשון לא מטריחים מבואר שמעיקר הדין יכול לתבוע לגבות ממנה שטר כתובתה, רק בית דין אינם רוצים להיזקק לתביעה זו כיוון שלא תצמח ממנה תועלת. וכן הוא גם לעיל, שאם יתבע הנחבל ממנה למכור שטר כתובתה ולגבות הדמים מעיקר הדין יכול לתבוע זאת. שמה אכפת לו אם מי שקנה את השטר שם מעותיו על קרן הצבי והפסיד. רק בית הדין לא רוצים להיזקק לתביעתו אע"פ שמעיקר הדין הדין עימו]
תגים: חומר למחשבה - בבא קמא
תלמוד מוסבר ומאמרים - בבא קמא 