בבא קמא – דף צ"א עמוד א'

by

ואמינא להו אנא [ואמרתי להם אני] אפילו תימא [תאמר] רבי עקיבא, הכא [כאן] במאי עסקינן כגון שברח. [בעליו ואין חבין לו לאדם שלא בפניו. רש"י. מבאר ששור מועד שקדמו ודנוהו דיני נפשות שוב אין דנים אותו דיני ממונות, הוא משום שבעליו ברח]
אי [אם] ברח, כי לא [כשלא] דנוהו דיני נפשות היכי דיינינא ליה דיני ממונות בלא בעלים? [משמע בברייתא שרק משום שקודם דנוהו דיני נפשות אין דנים אותו כעת דיני ממונות. ואם מדובר שברח הבעלים, אם כן גם ללא שדנו אותו מקודם דיני נפשות אי אפשר לדון אותו דיני ממונות שאין דנים ומקבלים עדים אלא בפני בעלים]
דקביל סהדי [שקיבל עדים] וברח. [דקביל סהדי על נגיחות וברח, הלכך אין לנו ממה לשלם, וכגון דלית ליה נכסי [שאין לו נכסים]. רש"י]
סוף סוף מהיכא [מהיכן] משתלם? [סוף סוף כי לא דנוהו דיני נפשות, מהיכא משתלם הואיל וברח. רש"י. עדיין קשה למה רק משום שקודם דנו אותו דיני נפשות אין דנים אותו כעת דיני ממונות. הרי גם ללא שהיו דנים אותו דיני ממונות מקודם אי אפשר לדון אותו דיני נפשות שאע"פ שהעידו בו עדים, מכיוון שברח ואין לו נכסים אין מהיכן לגבות את הנזק]
מרידיא. [מחרישה. רש"י: משהין את השור לחרישה לשכירות ומשלם לניזק ואחרי כן ידינוהו דיני נפשות. אבל קדמו ודנוהו ליסקל לא מענינן בדיניה לשהויי לרידיא [לא מענים את דינו להשהותו לחרישה]. עד כאן. וצריך עיון כיוון שדנו אותו לסקילה נאסר בהנאה ואסור לחרוש בו גם לולא הטעם של עינוי דין]
אי הכי [אם כך] תם נדייניה [נדון אותו] דיני ממונות ברישא [בתחילה] ונשתלם מרידיא, והדר נדייניה [ואחר כך נדון אותו] דיני נפשות? [עד עתה סברנו שאי אפשר לדון תם בדיני ממונות כלל, שגם לפני שנגמר דינו לסקילה אי אפשר לשלם לניזק מגופו שסוף סוף הוא הרג וחייב סקילה. אבל כעת אחרי שאמר שאפשר לשלם מחרישה, אם כן לפני שנגמר דינו לסקילה ואינו אסור בהנאה אפשר לחרוש בו כדי לשלם לניזק ועדיין גופו יהיה נדון בסקילה]
אמר רב מרי בריה דרב כהנא זאת אומרת רידייא עלייה דמרה הוא. [חרישה עלייה של בעליו הוא. כלומר מה שהניזק יגבה מהחרישה אין זה נחשב שמשתלם מגופו של שור אלא כאילו גובה משאר נכסים של הבעלים, ובשור תם אין הבעלים משלם מנכסיו אלא רק מגופו של שור, ולכן אין גובה הניזק מהחרישה. רש"י: עלייה דמרה הוא – ואין בגופו של שור, אלא כשאר נכסי בעליו, ותם אין משלם מן העלייה]
.
.
(לעיל מ"ה א' נאמר ששור שהמית לפני שנגמר דינו אם מכרו בעליו מכור לחרישה וחורש בו הלוקח עד שיגמרו דינו.
כאן אם נגח השור והזיק אחרי שהמית ולפני שנגמר דינו הוא כמו מכירה, וזכה הניזק משעת נגיחה בחלק מגוף השור כנגד דמי חצי הנזק, ועד גמר הדין יכול לחרוש בחלק שלו. אמנם דמי חרישה זו אינם גביית דמי נזק, שהרי כבר זכה בשותפות בגוף השור בעבור נזקו ובשלו הוא חורש ומרויח משלו, ואין בית דין נזקקים לשהות כדי להניח לו לחרוש שאם כן לעולם ירצה לחרוש עוד כדי להרויח משלו עוד.
אלא הנדון כאן שנאמר שבמקום לזכות בחלק בגוף השור עצמו, נאמר שהניזק לא יזכה מאומה בגוף השור ובמקומו זכייתו תהיה שהשור של המזיק יחרוש ובית דין ישהו עד שיחרוש כדי דמי הנזק ויטול נזקו ואז יגמרו דינו לסקילה.
ועל זה אומרת הגמרא שאין הדין כן אלא גזירת הכתוב שהניזק זוכה בגופו של השור כדי דמי נזקו ואי אפשר שימאן לזכות בו כדי לגבות דבר אחר. וממילא כיוון שזכה בגוף השור כבר נטל בזה את המגיע לו ויותר מזה לא מגיע לו להשתכר ממה שחורש חלקו של המזיק, וגם אין לבית דין לשהות כדי שיוכל לחרוש בחלקו ולהרויח יותר ממה שכבר נטל בדמי נזקו.

כתבו התוספות כאן:
"זאת אומרת רידייא עלייה דמרה הוא. תימה ליגבו את השור לגמרי לניזק ולא תקרי יותר עלייה דמרה.
ויש לומר דאם הוא גובהו לגמרי לא היו ממתינין לו עד שישלם מן הרידיא כמו שאין ממתינין לבעלים אם היו אומרים המתינו לי עד שאחרוש בו מעט ואחר כך תסקלוהו".
וקושייתם היא מדוע נאמר שאין הניזק זוכה בגוף כלל אלא רק בדמי החרישה ואז אינו יכול לגבות מהחרישה כיוון שהיא עלייה דמרה ואינה גוף השור, הרי אפשר לומר שהניזק יזכה בחלקו בגוף השור עצמו, ויחרוש בחלקו שיש לו בגוף השור ויטול את השכר עד שווי דמי הנזק כיוון שאינו יכול ליטול את הגוף עצמו שהגוף נדון לסקילה.
ועל זה תירצו שאם יזכה בגוף השור הרי בזה כבר נגמר זכותו לגבות דמי הנזק, ומה שהוא חורש אין זו גביית דמי הנזק אלא זהו רווח שמרויח מחלקו שיש לו כבר בשור. ואין בית דין ממתינים לו על זה כמו שאין ממתינים לבעלים אם ירצה לחרוש בחלקו להשתכר.
ואע"פ שיש חילוק שהבעלים אין לו סיבה לתבוע שיוכל לחרוש בשורו שהרי שורו התחייב סקילה, וגם אין לזה סוף, ואילו הניזק מבקש לחרוש רק עד שישתכר דמי הנזק שהרי מה שיש לו חלק בגוף בעבור הנזק את זה הוא מפסיד כיוון שהשור חייב סקילה, ומבקש רק להחזיר הפסדו.
ועל זה תירצו תוספות שאעפ"כ כיוון שמעיקר הדין אין זו גביית נזק אלא השתכרות מחלקו אין בית דין ממתינים בעבור זה. שמה שמפסיד חלקו בשור יכול להחזיר לעצמו על ידי כל עסק ומלאכה כמו שמחזיר על ידי החרישה בשור, ואין לחרישה שייכות לזה יותר מלכל מלאכה אחרת שיכול לעשות, ואין זה מוטל על בית דין.
מה שאין כן אם לא יזכה כלל בגוף השור אז מוטל על בית דין להגבותו דמי נזקו ולכן יש להם לשהות בעבור החרישה. ועל זה דוחה הגמרא שדין שור תם דווקא לזכות בגופו בעבור הנזק, ואינו יכול לומר שלא יזכה בגופו אלא יחרוש בו, שזה כמו לגבות מעליית הבעלים.

ועיין עוד מה שכתבתי בשיטת הרמב"ם בסוגייתנו בברכת שמואל המבואר סימן כ"ה)
.
.

איבעיא להו [הסתפק להם] יש אומד לנזקין או אין אומד לנזקין?

מי [האם] אמרינן לקטלא [לרציחה] הוא דאמדינן, בהכי [בכך] נפקא [יוצאת] נשמה בהכי לא נפקא נשמה [לקטלא הוא דאמדינן – דכתיב באבן יד אשר ימות בה הכהו (במדבר לה). רש"י. ומשמע שצריך שתהיה האבן "אשר ימות בה", כלומר גדולה דיה כדי שתהיה ראויה להרוג, ואם אינה אמודה להרוג פטור], אבל לנזקין כל דהו [כלשהו. רש"י: אבל לנזקין – אין אומדין, דאפילו אין חפץ זה ראוי להיזק זה חייב, דזמנין דאתזק בכל דהו [שלפעמים שניזק בכלשהו]], או דלמא [שמא] לא שנא [אינו שונה]?

[גם אבן שראויה להמית ייתכן שהנהרג הוא רך וחלש ומת מסיבת רכותו ולא מחמת מכת האבן, אבל לא חוששים לזה, כמו שלא חוששים שמא עקץ אותו עקרב באותו רגע או נעצר ליבו מפחד המכה וכל כיו"ב, שכלל גדול הוא שאין מעוררים ספק בלא שיש סיבה לפנינו שתכריח לעורר צד של ספק. אם האבן ראויה להמית ומת, יש לפנינו רק דבר אחד המצייר את סיבת המיתה וזהו המכה וממילא על פי זה דנים.

אם האבן אינו ראויה להמית או להזיק, אין זה מוציא לגמרי את הצד לראות שסיבת המיתה או הנזק היא מכת האבן, שעל צד רחוק לפעמים קורה שגם אבן שאינה ראויה להרוג או להזיק הורגת או מזיקה. אבל הנה אם יש לפנינו אדם שהוכה בנוצת יונה ומת, צורת הדבר היא שיש כאן אדם חלש ורך מאוד שמת מחמת חולשתו ולא מחמת המכה, ואז אין לחייב את המכה. כך שכאין האבן אמודה להרוג מצטיירות לפנינו שתי סיבות למיתה או לנזק, האחת היא המכה והשנייה היא חולשתו ורכותו או שאיתרע מזלו כמו שכתב רש"י לקמן. יש מקום לומר שהצד שמת מחמת חולשתו הוא צד רחוק ורק במיתה חוששים לו שלא להרוג את הרוצח אף אם יש רק ספק כלשהו, אבל לגבי תשלומי ממון אין חוששים לזה והולכים אחר הצורה העיקרית שהנזק בא מחמת המכה. או שמא הוא ספק ממש וגם בממון לא מחייבים ממון מספק]

תא [בא] שמע: "מה בור שיש בו כדי להמית עשרה טפחים [מה בור – סתם בור י' טפחים. רש"י], אף כל שיש בו כדי להמית עשרה טפחים.

היו פחותין מעשרה טפחים ונפל לתוכו שור או חמור ומת פטור. הוזק בו חייב".

מאי לאו ממטה למעלה קא חשיב [מאי לאו הא דקתני אם היו פחותים אם הוזק בו חייב, מלמטה למעלה קחשיב – אלמא בטפח הוי היזק. רש"י], והכי [וכך] קאמר מטפח ועד עשרה מיתה ליכא [אין] נזקין איכא [יש. אפילו בטפח], אלמא לנזקין כל דהו. שמע מינה אין אומדין לנזקין?

לא. ממעלה למטה קא חשיב, והכי קאמר עשרה מיתה איכא [יש], פחות מעשרה פורתא [פחות מעשרה מעט] נזקין איתא [יש] מיתה ליכא [אין. וכמה פחות מעשרה הוא לפי האומד בכמה ראוי להזיק. שיורד ומעשרה והולך עד שנעשה אינו ראוי להזיק ומשם ואילך פטור. מה שאין כן אם מלמטה למעלה חשיב ואז כשאומר פחות מעשרה מייד כוונתו לטפח אחד שעל פי רוב אינו ראוי להזיק כלל ומוכח שאין אומד לנזקין], ולעולם אימא לך יש אומד לנזקין, וכל מידי ומידי [וכל דבר ודבר] כי היכי דמיתזקה ביה בעינן [כזה שניזוקת בו צריכים. כדי לחייב].

תא שמע: "הכהו על עינו וסימאו, על אזנו וחירשו, עבד יוצא בהן לחירות. כנגד עינו ואינו רואה [כנגד עינו – הכהו בכותל כנגד עינו של זה. רש"י. רש"י קידושין כ"ד ב': כנגד עינו – שהכה בכותל והבעיתו בקול ואינו רואה או נתחרש], כנגד אזנו ואינו שומע, אין עבד יוצא בהן לחירות".

מאי טעמא לאו משום דבעינן אומדנא [דבעינן אומדנא – ובהכי לא בעי לאסתמויי [ובכך אינו צריך להסתמא] אלא מזליה הוא דאתרע ליה [אלא מזלו הוא שאתרע לו]. רש"י], ושמע מינה יש אומדנא לנזקין?

[שיטה מקובצת: "כנגד עינו ואינו רואה. אם היה עינו כנגד הכותל ובא זה וטפח על הכותל מצד אחר והבעית והסמיא עינו מחמת קול הברה, וכן הכה כנגד אזנו מצד הכותל ואינו שומע, אין עבד יוצא וכו'. ומאי טעמא לאו משום דאומדים שאין בזה כדי לסמא את עינו ושמע מינה דיש אומד. גאון ז"ל.

תא שמע הכהו על עינו וכו', כנגד עינו מאי טעמא פטור מדיני אדם והא קיימא לן דקלא מילתא היא [שקול דבר הוא] דאמרינן לענין חסמה בקול, ולענין סוס שצנף וחמור שנער ושבר את הכלים שהוא חייב, והכא מאי טעמא פטור לאו משום דבעינן אומדנא ולא אפשר לאומדו דמשום דצליל ההכאה אין אדם יכול לעמוד עליו, או שמא משום דקים לן שאין באותו הצליל כדי לסמאו או לחרשו. הראב"ד ז"ל"]

לא. משום דאמרינן הוא דאבעית נפשיה [הוא שהבעית את עצמו. רש"י קידושין כ"ד ב': "שאני אדם דבר דעת הוא – האי ניזק, וכי מיבעית מדעתיה קא מיבעית [וכשנבעת מדעתו נבעת], שנותן לבו אל פחד קול הבא פתאום". ונראה שהכוונה שמעשה ההיזק נעשה על ידי הניזק עצמו. וכמו נותן סם המוות לפני בהמת חבירו שפטור כיוון שאת מעשה האכילה היא עשה בעצמה.  ולקמן צ"ח א' פירש רש"י באופן אחר ועיין מה שכתבתי שם שהוא צריך עיון], כדתניא: "המבעית את חבירו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, כיצד תקע באזנו וחירשו פטור, אחזו ותקע באזנו וחירשו חייב [אחזו מעשה דידיה הוא [מעשה שלו הוא. של המבעית ולא אומרים באופן זה שהנבעת הוא שהבעית את עצמו]. רש"י]".

[שיטה מקובצת:

"ולענין פסק כתב הרמ"ה ז"ל בפריטיו וזה לשונו: תניא הכהו על עינו וסמאה על אזנו וחרשה עבד יוצא בהן לחירות, וכנגדו בבן חורין חייב. כנגד עינו ואינו רואה כנגד אזנו ואינו שומע אין עבד יוצא בהן לחירות וכנגדו בבן חורין פטור.
מאי טעמא איהו הוא דקא מבעית נפשיה. שהיה לו להרכין ראשו לצד אחר ולא הרכין. אבל ודאי אם לא היה יכול להרכין ראשו לצד אחר ולא להציל את עצמו מן ההיזק גירי דידיה אהנו ביה [חיציו שלו הועילו בו. של המזיק. ונחשב מעשה של המזיק וחייב], כדתניא: "המבעית את חברו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים כיצד תקע לו באזנו וחרשו פטור, אחזו ותקע באזנו חייב", והני מילי בגרמא בעלמא [בגרמא כגון שהזיקו על ידי קול אז יש חילוק אם היה יכול להציל את עצמו או לא], אבל היכא דעביד מעשה בגופיה [היכן שעושה מעשה בגופו] אף על גב דהוה יכול לאצולי נפשיה [להציל עצמו] ולא הציל המזיק חייב, כדתנן: "האומר קטע את ידי ושבר את רגלי על מנת לפטור חייב", ואף על גב דקא עביד ברשות, וכל שכן היכא דשתיק ליה משתק. עד כאן"]


תא שמע: "חמשה דברים אומדין אותו ונותנין לו מיד, ריפוי ושבת עד שיתרפא [כלומר צריכין בית דין לאמוד כמה ראוי להיות נופל למשכב בחולי זה ומחייבין את זה ליתן לו מיד כל ריפוי ושבתו ומזונות הצריכין לו עד שיתרפא. רש"י].

אמדוהו והיה מתנונה והולך אין נותנין לו אלא כמו שאמדוהו.

אמדוהו והבריא [לזמן מועט והם אמדוהו לזמן מרובה. רש"י] נותנין לו כל מה שאמדוהו [דמשמיא רחימו עליה. רש"י]".

[רמב"ם פרק ב' מהלכות חובל ומזיק:

"הלכה יד
כיצד משערין הריפוי, אומדין בכמה ימים יחיה זה מחולי זה וכמה הוא צריך ונותן לו מיד, ואין מחייבין אותו ליתן דבר יום ביומו, ודבר זה תקנה היא למזיק.

הלכה טו
וכן השבת אומדין אותה ונותן הכל מיד, אם היה מתגלגל בחליו והולך וארך בו החולי יתר על מה שאמדוהו אינו מוסיף לו כלום, וכן אם הבריא מיד אין פוחתין לו ממה שאמדוהו.

הלכה טז
במה דברים אמורים בשרצה המזיק, שזו תקנה היא לו, אבל אם אמר המזיק אין רצוני בתקנה זו אלא ארפאהו דבר יום ביומו שומעין לו".

אפשר שמקורו של הרמב"ם שהאומד בריפוי ושבת הוא תקנה למזיק ולא מעיקר הדין הוא מסוגיא לעיל פ"ה א'. ועיין רשב"א כאן.

ובמאירי כתב: "וזה שאמרו בכאן בשבת ורפוי לכשיתרפא, פירושו דבר יום ביומו, ופירושו שאם רצה המזיק לומר אני אפרע דמי הרפוי והשבת דבר יום ביומו שומעין לו ובלבד שיהו בית דין בטוחים בכך"]

שמע מינה יש אומד לנזקין?

למימד גברא כמה ליקצר מיהא מכה [לאמוד את האדם כמה יהיה חולה ממכה זו], כמה לא מקצר [כמה לא יחלה. רש"י: מקצר – נופל למשכב כמו אקצירי (ראש השנה ט"ז א')] לא קא מבעי לן [לא הסתפק לנו], דודאי אמדינן, כי קא מבעיא לן למימד חפצא אי עביד האי נזקא או לא [מה שהסתפק לנו הוא לאמוד את החפץ אם עושה נזק זה או לא] מאי?


תא שמע: "שמעון התימני אומר מה אגרוף מיוחד שמסור לעדה ולעדים אף כל מיוחד שמסור לעדה ולעדים". [שמסור לעדה ולעדים – שיכול להביאו לבית דין לאומדו אם ראוי אגרוף זה לעשות חבלה זו ואם אין ראוי לא ישלם שמחמת חלשותו של זה ורכותו נחבל. רש"י לעיל צ' ב']

שמע מינה יש אומד לנזקין? שמע מינה.

אמר מר "אמדוהו והבריא נותנין לו כל מה שאמדוהו", מסייע ליה לרבא, דאמר רבא האי מאן דאמדוהו לכולי יומא [אמדוהו שיפול למשכב כל היום] ואיתפח לפלגא דיומא [ונתרפא בחצי היום. רש"י: אתפח – נתרפא] וקא עביד עבידתא [ועושה עבודה], יהבינן ליה דכולי יומא [נותנים לו של כל היום. דמי שבתו] מן שמיא הוא דרחמי עליה [משמים הוא שריחמו עליו].


"רקק והגיע בו הרוק, והעביר כו'".


אמר רב פפא לא שנו אלא בו, אבל בבגדו לא.

וניהוי כי [ויהיה כמו] בייש בדברים? [אם רקק בו והרוק לא נגע בגופו עדיין הוא מתבייש וזהו כמו מביישו בדברים שבושת אינה תלויה אם אירע מעשה בגופו]

אמרי במערבא [אומרים בארץ ישראל] משמיה דרבי יוסי בר אבין זאת אומרת ביישו בדברים פטור מכלום [כיוון שבושת הוא מחיובי ממון של חובל צריך שיהיה מעשה חבלה בגופו הגורם את הבושת. וזהו דווקא אם הדבר המבייש נגע בגופו ולכן צריך שהרוק יגע בגופו. ועיין מה שכתבתי בזה לעיל פ"ו ב'].


"הכל לפי כבודו וכו'". [צרם באזנו, תלש בשערו, רקק והגיע בו רוקו, העביר טליתו ממנו, פרע ראש האשה בשוק, נותן לו ארבע מאות זוז. זה הכלל הכל לפי כבודו. אמר רבי עקיבא אפילו עניים שבישראל רואין אותם כאילו הם בני חורין שירדו מנכסיהם שהם בני אברהם יצחק ויעקב]

איבעיא להו [נסתפק להם] תנא קמא לקולא קאמר, או לחומרא קאמר?

לקולא קאמר דאיכא עני דלא בעי למשקל כולי האי [שיש עני שאינו צריך ליטול כל כך] או דלמא [שמא] לחומרא קאמר דאיכא עשיר דבעי למיתב ליה טפי [שיש עשיר שצריך לתת לו יותר].

תא [בא] שמע מדקאמר ר' עקיבא אפילו עניים שבישראל רואין אותן כאילו הן בני חורין שירדו מנכסיהם שהם בני אברהם יצחק ויעקב, שמע מינה תנא קמא לקולא קאמר, שמע מינה. [מדקאמר רבי עקיבא אפילו לעניים כו' – וחזינא [ורואים אנו] דלא חייב לתת לפורע ראש האשה אלא ארבע מאות זוז כתנא קמא, שמע מינה תנא קמא לקולא קאמר דלעני לא יהבינא כולי האי, וקאמר ליה ר' עקיבא לעני נמי יהבינא הכי [גם נותנים כך], ומעשה באחד שפרע ראש האשה עניה כו'. דאי [שאם] סלקא דעתך האי שיעורא דארבע מאות דתנא קמא אפחות שבעניים קאמר, והכל לפי כבודו לחומרא קאמר למיתב טפי לעשירים, וקאתי [ובא] רבי עקיבא למימר [לומר] אפילו עני שבישראל יטול יותר מארבע מאות זוז, אמאי לא מחייב ליה לפורע ראש האשה למיתב טפי [לתת יותר]. רש"י]

.

.

(שיטה מקובצת:

"מדקאמר רבי עקיבא אפילו עניים שבישראל וכו' ומעשה באשה אחת וכו' והיא היתה מן הפחותים ונתן לה כבן חורין ארבע מאות זוז, מכלל דתנא קמא לקולא קאמר שפוחתין, וקאמר רבי עקיבא שאין פוחתין ועשה מעשה כדבריו. ואני תמה מאד מהיכן שיערו אלו השיעורין. הראב"ד ז"ל".

נראה לפרש תמיהת הראב"ד משום שמאתיים זוז הם דמי כתובת בתולה וקים להו לחכמים שמספיקים למזון וכסות לשנה אחת [עיין פאה ח' ח' ובברטנורא], ואם כן ארבע מאות זוז הם דמי מזון וכסות לשנתיים והוא סך רב מאוד עבור בושת כמו שבמשנה. וכל דמי חבלה מעיקר הדין נישומים לפי השוק דהיינו כמה יסכים אדם בשוק ליטול כדי להתבייש בושת כמו זו. ומסתבר שבני אדם בשוק יסכימו לבושת כזו גם עבור הרבה פחות מדמי מזון וכסות של שנתיים. וגם אם קבעו חכמים בחלק מהמעשים סך קבוע בתורת קנס, וכמו שכתב הרמב"ם פרק ג' מהלכות חובל הלכות ח' ט', מסתבר שיתקנו קרוב לשומה בשוק.

ושמא יש לומר שהנה מדברי רבי עקיבא יש ללמוד שמה שבני אדם עניים מוחלים על כבודם ואינם שמים אותו ביוקר זהו משום שאינם יודעים ובטלה דעתם, שבאמת גדול כבוד הבריות ושוויו רב. וחכמים שחולקים על רבי עקיבא סוברים שאם הוא עני ומחל הרי הוא מחול, אבל כשבאו חכמים לתקן סך קבוע תיקנוהו לפי האמת ולא לפי דעת בני אדם בשוק ולכן תיקנו ממון רב)

.

.

"ומעשה באחד שפרע ראש האשה וכו'". [ומעשה באחד שפרע ראש האשה בשוק. באת לפני רבי עקיבא וחייבו ליתן לה ארבע מאות זוז, אמר לו רבי תן לי זמן ונתן לו זמן, שמרה עומדת על פתח חצרה ושבר את הכד בפניה ובו כאיסר שמן, גילתה את ראשה והיתה מטפחת ומנחת ידה על ראשה, העמיד עליה עדים ובא לפני רבי עקיבא אמר לו לזו אני נותן ד' מאות זוז? אמר לו לא אמרת כלום, החובל בעצמו אף על פי שאינו רשאי פטור אחרים שחבלו בו חייבים. והקוצץ נטיעותיו אף על פי שאינו רשאי פטור אחרים חייבין]

ומי יהבינן זמן [והאם נותנים זמן], והאמר רבי חנינא אין נותנין זמן לחבלות?

כי לא יהבינן ליה זמן לחבלה דחסריה ממונא, אבל לבושת דלא חסריה ממונא יהבינן.


"שמרה עומדת על פתח חצירה וכו'". [שמרה עומדת על פתח חצירה וכו', אמר לו לא אמרת כלום, החובל בעצמו אף על פי שאינו רשאי פטור אחרים שחבלו בו חייבים]

והתניא: "אמר לו ר' עקיבא צללת במים אדירים והעלית חרס בידך [צללת במים אדירים – כלומר יגעת לפטור עצמך ולא העלית בידך כלום, שברי חרסים אין ראוים לכלום. רש"י], אדם רשאי לחבל בעצמו [וקשה שבמשנה אמר אין רשאי לחבול בעצמו]".

אמר רבא לא קשיא כאן בחבלה [אין רשאי. רש"י] כאן בבושת [רשאי לחבול בעצמו, כלומר לבייש את עצמו].

והא מתניתין בבושת הוא, וקתני החובל בעצמו אע"פ שאינו רשאי פטור?

הכי [כך] קאמר ליה, לא מבעיא בושת דאדם רשאי לבייש את עצמו אלא אפילו חבלה דאין אדם רשאי לחבל בעצמו, אחרים שחבלו בו חייבין. [לא מבעיא בושת דהואיל ואדם רשאי לחבול בעצמו כי בייש בעצמו וביישו ביה אחרים לא מפטרי בהכי [נפטרים בכך], אלא אפילו החובל בעצמו חבלה ממש דאין רשאי בה, ואיכא למימר [ויש לומר] הואיל ומקולקל הוא דאין מקפיד לא נחייבו אחריני עלויה [לא יתחייבו אחרים עליו] אפילו הכי [כך] חייבין. רש"י]

.

.

(כתב בספר תורת חיים:
"צללת במים אדירים והעלית חרס בידך. לפי שהמרגליות במצולות הים הם גדילין ויש עליהן כמין חרסית דלהכי איתא [יש] בש"ס בכמה דוכתי [מקומות] אי לאו דדלאי לך חספא לא משכחת לה מרגניתא תותיה [אם לא שהרמתי לך החרס לא מצאת מרגנית תחתיו], כמו שפירש רבינו תם ז"ל, והיינו דקאמר הכא צללת במים אדירים וכו' כלומר יגעת להעלות המרגליות ולא העלית אלא החרסין שעליהן".

וכוונתו לתוספות בבא מציעא י"ז ב':

"אי לאו דדלאי לך חספא כו' – ואם תאמר וכי דרך למצא מרגליות תחת חרסים?

ומפרש רבינו תם דבקרקעית הים אבנים רחבות ונראות כחרסים ותחתיהן נמצאים המרגליות. ובהחובל (בבא קמא דף צ"א א') נמי אמרינן צללת במים אדירים והעלית בידך חרס". והכוונה לפנינים שנמצאות בתוך הצדף.

.

ונראה הכוונה בזה, שהעולם הוא צורה וחומר, והחומר נגלה והצורה היא סוד. וכן הוא בסוגייא שאמרו "צורתא דשמעתתא", צורת הסוגיא, דהיינו יש המובן השטחי הפשוט של הסוגיא, ויש המובן העמוק שאינו נגלה אלא בהשקפה שנייה ובהתבוננות עמוקה והוא צורת הסוגיא. וזהו עניין המרגנית שהיא הסוד והחרס הוא החומר המכסה על הסוד.

ומי שאינו מרגיש שיש חידה הנסתרת מאחרי השטחיות אינו עמל ויגע ולא נגלית לו המרגנית. ומי שמרגיש שיש מרגנית בסוד הדברים אינו נח ושקט עד שימצאנה.

וכאן אמר לו רבי עקיבא שאמנם הוא עמל כראוי, ונאמר יגעת ולא מצאת אל תאמין, ואעפ"כ השיג את ההלכה רק בשטחיותה ובאמת אינו כן שאע"פ שהיא חובלת בעצמה אינו רשאי הוא לחבול בה. והטעם שיגע ולא מצא הוא משום שעמל בזה שלא לשמה אלא כדי להיפטר מתשלום הממון)

ואע"פ שסבר שלא יזיק ובאמת לא היה צריך לחשוש שיזיק ונחשב אונס

תגים:


%d בלוגרים אהבו את זה: