שמואל אייתי ליה אריסיה תמרי [הביא לו אריס שלו תמרים], אכיל, טעים בהו טעמא דחמרא [אכל, טעם בהם טעם של יין].
אמר ליה מאי האי [מה זה]?
אמר ליה ביני גופני קיימי [בין הגפנים עומדים. הדקלים].
אמר מכחשי בחמרא כולי האי למחר אייתי לי מקורייהו. [מכחישים ביין כל כך, למחר הבא לי מן הקור שלהם. רש"י: מקור שלהן ועיקרן. לישנא אחרינא הבא לי קור שהוא רך לאכול וגדל סביב שרשיו. כלומר כלה עיקרם מפני שמפסיד ונאכל את הקור. עד כאן. הגפנים חשובות יותר מדקלים, לכן כשהבין שמואל שהדקלים מכחישות את הגפנים אמר לאריסו לכלות את הדקלים ולאכול את הקור שלהם]
רב חסדא חזא [ראה] תאלי [דקלים קטנים. רש"י בבא בתרא כ"ב ב'] בי גופני [בין הגפנים]. אמר ליה לאריסיה עקרינהו [עקור אותם], גופני קני דקלי [גפנים קונות דקלים] דקלי לא קני גופני. [גופני קני דיקלי – מדמי היין יכולין אנו לקנות קרקעות, ואילו דקלי לא קני גופני, אין שבחן עולה אלא לדבר מועט. רש"י]
.
.
(מאירי:
"היה שם [אילן] של סרק מעולה לבנין או לתורן ושבחו עולה ליתר על שבח הפירות של אותו העומד למאכל, מניחין את של סרק וכורתין את של מאכל ומשתמשים בו.
מעתה כל שיש הפסד בעמידת האילן אף על פי שהוא של מאכל מותר לקצצו כגון אם היה עומד בין הגפנים ומכחיש את הגפנים הואיל והגפנים יקרים יותר מהם קוצצו, וכן אם היה מזיק בשדות אחרים, וכן כל כיוצא בזה לא אסרה תורה אלא דרך השחתה")
.
.
.
[בראשית כ': א וַיִּסַּע מִשָּׁם אַבְרָהָם אַרְצָה הַנֶּגֶב וַיֵּשֶׁב בֵּין-קָדֵשׁ וּבֵין שׁוּר וַיָּגָר בִּגְרָר. ב וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל-שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֲחֹתִי הִוא וַיִּשְׁלַח אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ גְּרָר וַיִּקַּח אֶת-שָׂרָה. ג וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל-אֲבִימֶלֶךְ בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ הִנְּךָ מֵת עַל-הָאִשָּׁה אֲשֶׁר-לָקַחְתָּ וְהִוא בְּעֻלַת בָּעַל. ד וַאֲבִימֶלֶךְ לֹא קָרַב אֵלֶיהָ וַיֹּאמַר אֲדֹנָי הֲגוֹי גַּם-צַדִּיק תַּהֲרֹג. ה הֲלֹא הוּא אָמַר-לִי אֲחֹתִי הִוא וְהִיא-גַם-הִוא אָמְרָה אָחִי הוּא בְּתָם-לְבָבִי וּבְנִקְיֹן כַּפַּי עָשִׂיתִי זֹאת. ו וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָאֱלֹהִים בַּחֲלֹם גַּם אָנֹכִי יָדַעְתִּי כִּי בְתָם-לְבָבְךָ עָשִׂיתָ זֹּאת וָאֶחְשֹׂךְ גַּם-אָנֹכִי אוֹתְךָ מֵחֲטוֹ-לִי עַל-כֵּן לֹא-נְתַתִּיךָ לִנְגֹּעַ אֵלֶיהָ. ז וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת-הָאִישׁ כִּי-נָבִיא הוּא וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ וֶחְיֵה וְאִם-אֵינְךָ מֵשִׁיב דַּע כִּי-מוֹת תָּמוּת אַתָּה וְכָל-אֲשֶׁר-לָךְ. ח וַיַּשְׁכֵּם אֲבִימֶלֶךְ בַּבֹּקֶר וַיִּקְרָא לְכָל-עֲבָדָיו וַיְדַבֵּר אֶת-כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאָזְנֵיהֶם וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים מְאֹד. ט וַיִּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְאַבְרָהָם וַיֹּאמֶר לוֹ מֶה-עָשִׂיתָ לָּנוּ וּמֶה-חָטָאתִי לָךְ כִּי-הֵבֵאתָ עָלַי וְעַל-מַמְלַכְתִּי חֲטָאָה גְדֹלָה מַעֲשִׂים אֲשֶׁר לֹא-יֵעָשׂוּ עָשִׂיתָ עִמָּדִי. י וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל-אַבְרָהָם מָה רָאִיתָ כִּי עָשִׂיתָ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה. יא וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין-יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי עַל-דְּבַר אִשְׁתִּי. יב וְגַם-אָמְנָה אֲחֹתִי בַת-אָבִי הִוא אַךְ לֹא בַת-אִמִּי וַתְּהִי-לִי לְאִשָּׁה. יג וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִתְעוּ אֹתִי אֱלֹהִים מִבֵּית אָבִי וָאֹמַר לָהּ זֶה חַסְדֵּךְ אֲשֶׁר תַּעֲשִׂי עִמָּדִי אֶל כָּל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר נָבוֹא שָׁמָּה אִמְרִי-לִי אָחִי הוּא. יד וַיִּקַּח אֲבִימֶלֶךְ צֹאן וּבָקָר וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַיִּתֵּן לְאַבְרָהָם וַיָּשֶׁב לוֹ אֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ. טו וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ הִנֵּה אַרְצִי לְפָנֶיךָ בַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ שֵׁב. טז וּלְשָׂרָה אָמַר הִנֵּה נָתַתִּי אֶלֶף כֶּסֶף לְאָחִיךְ הִנֵּה הוּא-לָךְ כְּסוּת עֵינַיִם לְכֹל אֲשֶׁר אִתָּךְ וְאֵת כֹּל וְנֹכָחַת. יז וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל-הָאֱלֹהִים וַיִּרְפָּא אֱלֹהִים אֶת-אֲבִימֶלֶךְ וְאֶת-אִשְׁתּוֹ וְאַמְהֹתָיו וַיֵּלֵדוּ. יח כִּי-עָצֹר עָצַר יְהוָה בְּעַד כָּל-רֶחֶם לְבֵית אֲבִימֶלֶךְ עַל-דְּבַר שָׂרָה אֵשֶׁת אַבְרָהָם]
.
מתני' אף על פי שהוא נותן לו אין נמחל לו עד שיבקש ממנו, שנאמר: (בראשית כ, ז) [וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת-הָאִישׁ כִּי-נָבִיא הוּא וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ וֶחְיֵה] "ועתה השב אשת האיש וגו'". [סתמא היא ולא ר' עקיבא קאמר לה [אין זה המשך דברי רבי עקיבא במשנה שהובאה מקודם]. רש"י.
שיטה מקובצת:
"שנאמר ועתה השב את אשת האיש, אף על פי שנתן אבימלך לאברהם אלף כסף וצאן ובקר אף על פי כן לא נתרפא עד שהתפלל אברהם בעדו. הראב"ד ז"ל.
וזה לשון הרב המאירי ז"ל: שנאמר באבימלך השב אשת האיש ויתפלל בעדך כלומר שתבקש ממנו עד שימחול לך בלב טוב כל כך שיהא מתפלל בעדך"]
ומנין שאם לא מחל לו שהוא אכזרי, שנאמר: (בראשית כ, יז) "ויתפלל אברהם אל האלהים וירפא אלהים את אבימלך וגו'".
האומר סמא את עיני קטע את ידי שבר את רגלי חייב. על מנת לפטור חייב [בגמרא מפרש לה. רש"י].
קרע את כסותי שבר את כדי חייב. על מנת לפטור פטור.
עשה כן לאיש פלוני על מנת לפטור חייב בין בגופו בין בממונו.
גמ' תנו רבנן: "כל אלו שאמרו דמי בושתו [סלע מנה ומאתים וד' מאות דמי בושת הן. רש"י]. אבל צערו [אבל צער שדואג על בושתו אינו נמחל לו. רש"י] אפילו הביא כל אילי נביות שבעולם אין נמחל לו עד שיבקש ממנו, שנאמר: (בראשית כ, ז) "השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך"".
דאשת נביא בעי אהדורי [צריך להשיב] אשת אחר לא בעי אהדורי?
אמר רבי שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן, השב אשת האיש מכל מקום [בין נביא בין אינו נביא], ודקא אמרת: (בראשית כ, ד) "הגוי גם צדיק תהרוג הלא הוא אמר לי אחותי היא והיא גם היא אמרה אחי הוא" נביא הוא וכבר לימד אכסנאי שבא לעיר על עסקי אכילה ושתיה שואלין אותו או על עסקי אשתו שואלין אותו אשתך היא, אחותך היא?
מכאן לבן נח שנהרג שהיה לו ללמוד ולא למד. [שהיה לו ללמוד – דרך ארץ ולא למד. מדקאמר ליה רחמנא נביא הוא דמשמע אין ממש בדבריך וראוי אתה ליהרג. רש"י.
שיטה מקובצת:
"ודקא אמרת הגוי גם צדיק תהרוג וכו', נביא הוא – חכם הוא וממך למד [אברהם למד שאתה מבקש לקחת את אשתו מכך ששאלת אם אשתך היא או אחותך היא] ופושע אתה בזה [ששאלותיך גרמו לו לומר אחותי היא], ואלמלי קרבת אליה כבר היית מת שהיה לך ללמוד דרך ארץ ולא למדת, אלא שאני חסתי עליך כיון שלא היית מזיד ולא נתתיך לנגוע אליה. הראב"ד ז"ל"]
(בראשית כ, יח) "כי עצר עצר ה'" אמר ר' אלעזר שתי עצירות הללו למה, אחת באיש שכבת זרע, שתים באשה שכבת זרע [שכבת זרע שבמעי אשה לא יכולה לפלוט. רש"י. דהיינו זרע שנכנס בה בשעת תשמיש וברגיל פולטת אותו עד שלושה ימים] ולידה.
במתניתא תנא: "שתים באיש שכבת זרע וקטנים, שלשה באשה שכבת זרע וקטנים ולידה".
רבינא אמר שלש באיש, שכבת זרע וקטנים ופי טבעת [נקב הגדולים לפנות. רש"י], ארבעה באשה שכבת זרע ולידה וקטנים ופי טבעת".
.
.
(בניהו בן יהוידע:
"שלשה באיש שכבת זרע וקטנים ופי הטבעת. יש לשאול בשלמא שכבת זרע ולידה עונשם בזה שייך לענין החטא שחטא אבימלך, הוא רצה להזריע חס ושלום באותה צדקת ולהוליד ממנה פרי, לפיכך לקה בשכבת זרע ולידה. אך עצירת פה השתן ופי הטבעת מה שייכות יש לזה בחטא שלו.
ונראה לומר בסיעתא דשמיא על פי מה שכתב רבינו האר"י ז"ל בעץ חיים, הטעם שהקליפה ועבודה זרה נקראת צואה בלי מקום [ישעיה כ"ח ח'], מפני כי משם נזונים, וזה סוד עבודה זרה של פעור שעבודתה בכך לפעור הזוהמה אליה, כי זה מזונה ובזה נמשך השפע שלה עיין שם. ובזה פירשו המקובלים ז"ל רמז הכתוב [בראשית ל"ט ה'] ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף, לשון גללים, וצריך האדם בלכתו לבית הכסא לכוין לתת בזה מזון החיצונים, כנזכר בדברי קדשם.
והנה ידוע מה שאמרו רז"ל כל הנותן עיניו בשאינו שלו אז גם שלו לא יגיע לו, צא ולמד מן קרח וכיוצא בו, ולכן זה אבימלך אשר הסטרא אחרא שלו נתנה עיניה באינה שלה, שרצתה לכבוש את שרה הקדושה והטהורה לטמאותה חס ושלום ולהנות ממנה, אז גם שלה שהוא שפע הבא לקליפה מצד הצואה והטינוף של גדולים וקטנים לא הגיע לה, כי נעצרו המקומות ההם מחמת שגברה הקדושה של שרה אמנו ע"ה.
ובזה יובן הטעם שחילקם הכתוב לשני עצירות, דכתיב כי עצר עצר, כי עצירת שכבת זרע ולידה היתה חיוב ועונש מדה כנגד מדה, וצער זה נוגיע לאבימלך דוקא, אך עצירת פי השתן ופי הטבעת הם נלקחו מחלקו וגורלו מטעם אחר וגם עצירה זו נוגעת לקליפה גם כן".
עולם הזה הוא עולם התמורות שהוא תחת הזמן החולף וכל חומר המקבל צורה סופו לפשוט אותה. שכל החיים סופם למות. והתמשכות הזמן היא חלופת הצורות שהחומר ללא הרף הולך ולובש צורה והולך ופושט אותה. והוא משום שיש יסוד קשיות עורף וערלה בחומר המונעת ממנו לקבל צורה באופן שלם שתהיה קבועה בו ותתן לו מציאות נצחית בלא מוות. וזהו כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא.
ועל הסרת חלק זה שבחומר באה מצוות מילה, שהעורלה היא החלק הנמוך ביותר בקומת האדם ושם נמצא מיאון החומר בצורה, וזה הבורא הניח לנבראים לתקן ולהסיר. ואחרי הסרת המילה מהגוף עדיין יש בזה עמל וכמו שנאמר (ירמיהו ט' כ"ה): "כי כל הגוים ערלים וכל בית ישראל ערלי לב". ועל זה נאמר עם קשה עורף.
אותו קצה החומריות ששם החומר ממאן לקבל את הצורה קיומו הוא בצואה שהיא חומר שלא מאירה בו צורה. והנשמה ממאנת בצואה כיוון שהנשמה היא הצורה שבאדם ואורו והיא רואה את אור הצורה בכל דבר ואינה סובלת דבר שאין בו אור צורה.
המן במדבר היה מזון שלא גורם לצואה כיוון שהוא מצד העולם הבא, וכל מזון שהוא קבלת חיים וצורה בעולם הזה גורם לצואה שהיא עניין ההיפרדות מצורה, ויש הכרח לאדם שתהיה לו שייכות לעניין זה כי כך רצון הבורא שבעולם הזה יהיה קיום למוות ולא יהיו חיי נצח. וקבלת רצון הבורא הזה הוא הכוונה שמדבר בה רבינו בבית הכסא.
בעל פעור עניינו לאטום אור הנשמה שממאנת בצואה על ידי שנותנים לצואה חשיבות ולא מצניעים אותה.
בבראשית כ"ט י"ז נאמר "וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה". ופירש רש"י: תאר – הוא צורת הפרצוף לשון (ישעיה מד יג) יתארהו בשרד. מראה – הוא זיו קלסתר".
לכן אחר החטא נאמר: "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת", ואחר כך נאמר: "וַיַּעַשׂ יְהוָה אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם" (בראשית ג'), כיוון שנכנס יסוד זה בחומר הוא נראה בגוף הערום ויש בו בושת ונצרכו בגדים לכסות עליו ועל ידי הבגדים חוזר לכבודו וזהו שקרא רבי יוחנן לבגדיו מכבדיו [לעיל צ"א ב'].
ובקידושין ע"ב א' נאמר: "הראני ישמעאלים? דומין לשעירים של בית הכסא. הראני תלמידי חכמים שבבבל? דומים למלאכי השרת". ופירש רש"י: "לשעירים – מלובשים שחורים ודומים לשדים. דומים למלאכי השרת – לבושים לבנים ועטופים כמלאכי השרת, וכתיב (יחזקאל ט) והאיש לבוש הבדים. והכי נמי אמרינן בבמה מדליקין (שבת כ"ה ב') על רבי יהודה שהיה מתעטף ויושב בסדינים המצוייצין ודומה למלאך כו'. ובנדרים (כ' ב') נמי אמרינן מאן מלאכי השרת רבנן, ואמאי קרי להו מלאכי השרת משום דמצויינין כמלאכי השרת במלבושים נאים". ובבראשית כ"ז כ"ז "וַיִּגַּשׁ וַיִּשַּׁק לוֹ וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרֲכֵהוּ וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ יְהוָה". והוא משום שאור הצורה שבאדם והמהות שבו מאיר בבגדיו כאילו היו הם גופו. וזהו שהחשיב רב חסדא את בגדיו יותר מאשר את גופו לעיל צ"א ב'.
ובסוטה י"ד ב' :"דרש ר' שמלאי תורה תחלתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים, תחילתה גמילות חסדים דכתיב: "ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם", וסופה גמילות חסדים דכתיב: "ויקבר אותו בגיא".
מאחר שקלקלו בחטא ונעשה גופם הערום בושת חידש הבורא בחסדו שיאיר אור הנשמה בבגד ויהיה מוצנע הקלקול שבגוף ועטוף בבגד. וגם עניין הקבורה שייך לזה להצניע צד המוות שבגוף ולכסותו באדמה. והוא חסד לנשמה שנקראת כבוד והבושת צורבת בה כאש. וזהו בושת פנים לגן עדן שהוא מצד הנשמה ועז פנים לגיהנום שהוא מצד החומר. וזהו עבודת בעל פעור שלא להיות בושים שלא תשרה בהם הנשמה. ובשרה נאמר להיפך (בראשית י"ב י"א): "וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרַי אִשְׁתּוֹ הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ", ופירש רש"י: "עד עכשיו לא הכיר בה מתוך צניעות שבשניהם ועכשיו הכיר בה על ידי מעשה".
אבימלך רצה לראות בשרה רק את התואר ולא את זיו הקלסתר שהוא אור הצורה מצד הנשמה, ולהנות בה באופן כזה ועל ידי זה לטמאה, דהיינו לאטום את הארת הנשמה. וזהו אלוהיהם של אלה שונא זימה. ועל ידי זה משליט בה בחינת צואה, ועל זה נענש בעצירת הצואה. ועיין עוד בעניין זה לקמן עמוד ב')
.
.
(בראשית כ, יח) "בעד כל רחם", אמרי דבי רבי ינאי אפילו תרנגולת של בית אבימלך לא הטילה ביצתה.
אמר ליה רבא לרבה בר מרי, מנא הא מילתא [מניין דבר זה] דאמור רבנן כל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחילה?
אמר ליה דכתיב: (איוב מב, י) [וַיהוָה שָׁב אֶת שְׁבוּת אִיּוֹב בְּהִתְפַּלְלוֹ בְּעַד רֵעֵהוּ וַיֹּסֶף יְהוָה אֶת כָּל אֲשֶׁר לְאִיּוֹב לְמִשְׁנֶה] "וה' שב את שבות איוב בהתפללו בעד רעהו".
אמר ליה את אמרת מהתם [משם], ואנא אמינא מהכא [ואני אומר מכאן]: (בראשית כ, יז) "ויתפלל אברהם אל האלהים וירפא אלהים את אבימלך ואת אשתו ואמהותיו וגו'", וכתיב: (בראשית כא, א) "וה' פקד את שרה כאשר אמר וגו'" כאשר אמר אברהם אל אבימלך. [פקד – מדלא כתיב ויפקוד את שרה וכתיב פקד משמע פקד כבר תחילה לאבימלך. רש"י]
אמר ליה רבא לרבה בר מרי מנא הא מילתא דאמרי אינשי [מניין דבר זה שאומרים אנשים] בהדי הוצא לקי כרבא? [עם הקוץ לוקה הכרוב. רש"י: קוץ הגדל אצל הכרוב כשבא לעקרו פעמים שנעקר הכרוב עמו ונמצא לוקה בשבילו כלומר שכיני רשע לוקין עמו]
אמר ליה דכתיב: (ירמיהו ב, כט) "למה תריבו אלי כלכם פשעתם בי נאם ה'". [כולכם פשעתם – אף הנביא במשמע. רש"י]
אמר ליה את אמרת מהתם ואנא אמינא מהכא: (שמות טז, כח) "עד אנה מאנתם לשמור מצותי ותורותי". [עד אנה מאנתם – ומשה ואהרן בכלל. רש"י]
אמר ליה רבא לרבה בר מרי, כתיב: (בראשית מז, ב) "ומקצה אחיו לקח חמשה אנשים", מאן נינהו [מי הם] חמשה?
אמר ליה הכי [כך] אמר רבי יוחנן אותן שהוכפלו בשמות. [אותם שהוכפלו שמותם – בברכת משה, דן זבולון גד ואשר ונפתלי, הודיעך הכתוב שחלשים שבכולן היו וצריכין חיזוק לפיכך כפל את שמם לחזקם, ואותן הביא יוסף לפני פרעה כדי שלא יברור אותם להיות ראשי גייסות ולהטריחם. רש"י]
יהודה נמי איכפולי מיכפל [יהודה גם נכפל]?
אמר ליה למילתיה הוא דאיכפל [לעניינו הוא שנכפל. הוא נכפל לעניין אחר שהיה בו ולא משום שהיה חלש], דאמר ר' שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן מאי דכתיב: (דברים לג, ו) [יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹת וִיהִי מְתָיו מִסְפָּר. וְזֹאת לִיהוּדָה וַיֹּאמַר שְׁמַע יְהוָה קוֹל יְהוּדָה וְאֶל עַמּוֹ תְּבִיאֶנּוּ יָדָיו רָב לוֹ וְעֵזֶר מִצָּרָיו תִּהְיֶה] "יחי ראובן ואל ימות ויהי מתיו מספר. וזאת ליהודה" [יחי ראובן וזאת ליהודה – אין לך בברכת כל השבטים מתחלת "וזאת" חוץ מזו. רש"י סוטה ז' ב'], כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר היו עצמותיו של יהודה מגולגלין בארון, עד שבא משה ובקש רחמים אמר לפניו רבונו של עולם מי גרם לראובן שיודה יהודה. [כל השבטים – יצאו עצמותיהם ממצרים ונקברו בארץ ישראל שנאמר "והעליתם את עצמותי מזה אתכם" (שמות יג) משמע שאף עצמותם העלו, ולא נכתב יוסף אלא להודיעך שבחו של משה שכל ישראל נתעסקו בביזה והוא עסק במצוה.
מגולגלין בארון – לא היה שלדו קיימת ומחוברת מפני נידוי, דקאמר ליה ליעקב אם לא אביאנו אליך וחטאתי לך כל הימים (בראשית מג), ואע"פ שנתקיים התנאי, נפקא לן במסכת מכות (י"א ב') קללת חכם אפילו על תנאי היא באה.
מי גרם לראובן כו' – מדרש אגדה הוא בתנחומא מכיון שהודה יהודה ואמר צדקה ממני, עמד ראובן ואמר אני בלבלתי יצועי אבי [שבא על בלהה שהיתה פילגש אביו בלא קידושין]. רש"י.
רש"י מכות י"א ב': מאי דכתיב יחי ראובן וגו' וזאת ליהודה – מה ראה לסמוך יהודה לראובן ומה ראה להתחיל בברכת יהודה בלשון וזאת ליהודה אלא לפי שהיו עצמות כל השבטים שלדן קיים ושל יהודה מגולגלין אמר לשון זה יחי ראובן כלומר ראובן שלדו קיימת כאילו הוא חי, וזאת תהיה ליהודה שהם מגולגלין]
מיד "שמע ה' קול יהודה", על איבריה לשפא. [לשפא – נכנס כל עצם ונתחבר למקומו ששף משם. כמו שף מדוכתיה [יצא ממקומו] (חולין מ"ב ב')]
לא הוו קא מסקי למתיבתא דרקיעא [לא היו מעלים אותו לישיבה של רקיע. את יהודה מפני הנידוי] – "ואל עמו תביאנו".
לא הוה ידע מאי קאמרי רבנן ולמשקל ומיטרח בהדי רבנן [לא היה יודע מה אומרים רבנן, ולשאת ולתת עם רבנן. בישיבה של רקיע] – "ידיו רב לו".
לא הוה סליק ליה שמעתתא [לא היתה עולה לו שמועה] אליבא דהלכתא [אליבא דהלכתא – לא הוה מסתייעא מילתא למימר מילתא דתהוי הלכתא כוותיה [לא היה מסתייע הדבר לומר דבר שתהיה הלכה כמותו]. לא הוה סלקא ליה – כלומר לא היה עולה בידו למימר שמעתתא אליבא דהלכתא. רש"י] – "ועזר מצריו תהיה".
אמר ליה רבא לרבה בר מרי, מנא הא מילתא דאמרי אינשי בתר עניא אזלא עניותא [אחרי העני הולכת העניות]?
אמר ליה דתנן [ביכורים ג' ח']: "עשירים מביאין בכורים בקלתות של זהב ושל כסף ועניים בסלי נצרים [שבטים. רש"י] של ערבה קלופה. הסלים והבכורים נותנים לכהנים". [והעשירים לא היו נותנין קלתותיהן לכהן. רש"י. ברטנורא על המשנה: סלי עניים ניתנים לכהנים וקלתות של עשירים מחזירים להן, מכאן אמרו בתר עניא אזלא עניותא.
עיקר תוספות יום טוב: וקשה לי דאי הכי [שאם כך] עניים מתביישים ולמה לא תקנו כדי שלא יתביישו העניים שאף העשירים יביאו בנצרים כמו שמצינו בכמה מקומות. ויש לומר משום כבוד בית אלהינו ומשרתיו לא חשו על שיתביישו העניים]
אמר ליה את אמרת מהתם ואנא אמינא מהכא [אתה אמרת משם ואני אומר מכאן]: (ויקרא יג, מה) "וטמא טמא יקרא". [לא די לו נגעו אלא שמבייש את עצמו על כרחו הטיל עליו הכתוב חובה. רש"י. הכתוב מדבר במצורע]
תגים: חומר למחשבה - בבא קמא
תלמוד מוסבר ומאמרים - בבא קמא 