אמר ליה רבא לרבה בר מרי, מנא הא מילתא [מניין דבר זה] דאמור רבנן השכם ואכול בקיץ מפני החמה ובחורף מפני הצינה, ואמרי אינשי [ואומרים אנשים] שיתין רהוטי רהוט ולא מטו לגברא דמצפרא כרך [ששים איש רצו ולא הגיעו לאוכל שחרית. רש"י. לא השיגו את מי שאכל שחרית]?
דכתיב: (ישעיהו מט, י) "לא ירעבו ולא יצמאו ולא יכם שרב ושמש".
אמר ליה את אמרת מהתם ואנא אמינא מהכא [אתה אמרת משם ואני אומר מכאן]: (שמות כג, כה) [וַעֲבַדְתֶּם אֵת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ] ""ועבדתם את ה' אלהיכם" זו קרית שמע ותפלה, "וברך את לחמך ואת מימיך" זו פת במלח וקיתון של מים, מכאן ואילך "והסירותי מחלה מקרבך".
ותניא: "מחלה זו מרה, ולמה נקרא שמה מחלה ששמונים ושלשה חלאין יש בה". מחלה בגימטריא הכי הוו [כך הם], וכולן פת במלח שחרית וקיתון של מים מבטלן.
.
.
(בניהו בן יהוידע:
"וכולן פת במלח שחרית וקיתון של מים מבטלתן. נראה לי בסיעתא דשמיא כולהו רמיזי במחלה עצמה, כי מחלה אותיות הלחם רמז דהלחם מציל ממחלה, גם מחלה אותיות המלח רמז דהמלח מבטל המחלה, גם מחלה אותיות לחמה רמז לאוכל הלחם בזריחת החמה מבטל המחלה. ושתיית המים נרמז במספר מחלה עם שני נקודות פת"ח וקמ"ץ עולה קי"א, כמנין המים עם נקודות פת"ח וחיר"ק עולה קי"א, רמז שתיית המים מבטלת המחלה.
ונראה לי בסיעתא דשמיא לרמוז בפסוק [שמות כ"ג כ"ה] והסרותי מחלה מקרבך, תיבת מקרבך למפרע ראשי תבות כ'כר ב'מלח ר'ווה ק'יתון מ'ים, וזהו והסירותי מחלה, על ידי דברים אלו שרמוזים באותיות מקרבך".
במסכת סוטה ה' א' נאמר שאדם הוא ראשי תיבות אפר דם מרה. וכתב שם רש"י: "אדם – למה נקרא שמו אדם שהוא אפר דם מרה. כלומר כולו הבל לכך אל יתגאה. מרה היא ליחלוחית מרה היוצאה מן המרירה שבכבד ומתגברת באדם הכל לפי החדשים ושינוי העתים ולפי המאכל שאוכל ועל ידיה באין חליים ונגעים ומכאובות יש שקורין בדברי הרופאים מרירה שחורה ויש שקורין מרירה אדומה".
ובזוהר הקדוש חלג ג' רל"א: "מגו כבד ויותרת דיליה נפקת מרה [מתוך כבד יותרת שלו יוצאת מרה], ואיהי חרבא [והיא חרב] דמלאך המות, דנפקו מינה טפין מרירן לקטלא בני נשא [שיוצאות ממנה טיפות מרירות להרוג בני אדם], הדא הוא דכתיב: (משלי ה ד) "ואחריתה מרה כלענה", ואיהי תליא בכבד [והיא תלויה בכבד], כל מרעין ומותא ביה תליין [כל מחלות ומוות בה תלויים]".
ובספר בן איש חי שנה ראשונה כי תצא כתב:
"ונראה לי בס"ד בהקדים מה שכתב הרב המקובל מהר"ש מרדכי ז"ל בכתב יד על פסוק מאזני צדק אבני צדק וכו' אני ה' אלהיכם, דנודע ארבע מרות יש באדם שהם מרה אדומה ומרה שחורה ומרה ירוקה ומרה לבנה, ויש להם שיעור מוגבל לקיום האדם ואם תתגבר האחת על חברתה יתהוו חולאים באדם, ואם תתגבר ביותר לבלי חוק ימות וכשהם שקולים זהו עיקר בריאות האדם. ושמעתי מרב אחד שהמאזניים הם כנגד שם הוי"ה דהשלשלת שבאצע העמוד שקורין אותה בערבי שיילאל"א כנגד אות יו"ד והעמוד כנגד וא"ו וב' כפות כנגד ב' ההי"ן המקבלים שפע מן אותיות י"ו הזכרים, ומשפיעים לעולמות בקו המדה מה שצריך להם ומה שיכולים לסבול ולכן השוקל חסר אינו רואה סימן ברכה, ולזה אמר מאזני צדק אבני צדק וכו' אני ה' אלהיכם לרמוז כי המאזניים רומזת לשמי אני ה' אלהיכם שרמוז שמי במאזניים ואיך תשקול בה עול חס ושלום עד כאן דבריו.
והנה ידוע דהמרות של האדם מוטלים בכיס, ועיקר בריאות האדם הוא שיהיו שקולים במדה שקצב להם השי"ת בטבע שלא תעלה ותתגבר אחת על חברתה, ואם האדם יעשה במאזניים שתעלה כף זו על חברתה בדרך עול ומרמה אז גם במרות יתקלקל המשקל המוטבע בהם ותעלה אחת על חברתה שלא כראוי, ובזה יהיה קלקול גדול בבריאות האדם ויחלה, וזה שנאמר "לא יהיה לך בכיסך" הוא כיס המרה, "אבן ואבן" הם שתי המרות שיש לך שם, "גדולה וקטנה" רוצה לומר לא תתגבר אחת על חברתה שיהיו אז גדולה וקטנה, אלא יהיו שקולים ושוים, אם תרצה כך אז צריך אתה להזהר שלא יהיה לך בביתך איפה ואיפה גדולה וקטנה, כי אם תקלקל בזה אז גם משקל המרות שבגופך יתקלקל שלא יהיו שקולים ביחד אלא תגבר אחת על חברתה ויהיו אז שתיהם אחת גדולה ואחת קטנה, ולזה אמר "למען יאריכון ימיך על האדמה" כי בריאות האדם וחייו תלויה בזה שלא יתגברו המרות אחת על אחת. ואם תאמר למה כל כך יהיה חמור עון זה שנוגע בחיות האדם, לזה אמר "כי תועבת ה' אלהיך כל עושה אלה", שהוא פוגם בשם הוי"ה כאמור".
ונראה לפי מה שכתבתי לעיל צ"ב א', אפר הוא החומר, דם הוא הצורה שהיא הנפש, והמרה היא מיסוד מיאון החומר לקבל צורה בשלמות, שחלק מהדם מוחזר מהחומר ונעשה עכור והוא יסוד המוות. ומזה נובע שתיפרד הצורה מהחומר. וזהו החילוק בין נצח לממשלת הזמן, שבנצח הצורה קבועה בחומר, וממשלת הזמן היא שהצורה הולכת ומתלבשת בחומר והולכת ונפשטת ממנו ועל ידי זה נעשה תמורות וחילופי הזמן.
ואופן החיים של עולם הזה הוא בהתחדשות, שעל ידי שכל הזמן מת הוא גם כל הזמן נולד מחדש, ולזה צריך שיווי משקל מושלם בין כוחות המרה ואז כח המיתה וכח ההתחדשות יהיו שווים וחיי האדם הם בהתהוות מתמדת שהוא ללא הרף מת ונולד מחדש. וזהו עניין פת במלח וקיתון של מים בזריחת החמה, שחיי האדם הם אכילה, והוא כמו שאש אוכלת, שהאש כל רגע ורגע נכבית שכבר אכלה מה שהיה ומתחדשת לאכול מחדש דבר אחר. והתחדשות החיים של האכילה בהתחדשות היום עומדת בשיווי משקל מול היפסדות החיים המתמדת במה שהחומר דוחה את הדם ועושה ממנו מרה שהיא ביטול החיים. ואם האדם נוהג ביושר וארבעת המרות שלו בשיווי משקל הן עומדות בשיווי משקל עם האכילה המחדשת חיים והאדם מתחדש ומתכלה בעת ובעונה אחת בשיווי משקל וכך הוא עומד על בריאותו וחייו.
ובגמרא נאמר שמיני החולי רמוזים במרה שהיא שרשם, ולכן ביאר רבינו שגם התחדשות החיים פת במלח וקיתון מים בזריחת החמה רמוזים במרה שללא ההפסד התמידי גם לא היתה אפשרית ההתחדשות המתמדת, ונמצא שהפסד המרה והמוות שבה הוא זה שגנוז בו התחדשות החיים כיוון שההעדר עצמו הוא הוא זה שמעורר את ההתחדשות.
וזהו גם לשון הגמרא "בקיץ מפני החמה ובחורף מפני הצינה", שהחום והצינה הם קצה וכיוון שהמציאות היא בשיווי המשקל בין כח ההפסד לכח ההתחדשות, כל נטייה לצד אחד גורמת ביטול המציאות לכן צריך לפעול להגביר כח התחדשות החיים לאכול השכם)
.
.
אמר ליה רבא לרבה בר מרי, מנא הא מילתא דאמרי אינשי [מניין דבר זה שאומרים אנשים] חברך קרייך חמרא [חברך קראך חמור] אוכפא לגביך מוש? [אוכפא לגביך מוש – כלומר טול אוכף של חמור והסירהו אליך ושים אותו על גביך, כלומר הודה לדבריו ואל תענהו. מוש לשון לא ימיש (שמות יג) כלומר הסירהו אליך כמו סורו נא (בראשית י"ט). רש"י]
אמר ליה דכתיב: (בראשית טז, ח) "ויאמר הגר שפחת שרי אי מזה באת ואנה תלכי ותאמר מפני שרי גברתי אנכי בורחת". [שפחת שרי אמר לה והיא ענתה שרי גברתי. רש"י]
אמר ליה רבא לרבה בר מרי, מנא הא מילתא דאמרי אינשי מילתא גנאה דאית ביך קדים אמרה [דבר גנאי שיש בך הקדם ואמור אותו]?
אמר ליה דכתיב: (בראשית כד, לד) "ויאמר עבד אברהם אנכי". [בראשית כ"ד: " ל וַיְהִי כִּרְאֹת אֶת-הַנֶּזֶם וְאֶת-הַצְּמִדִים עַל-יְדֵי אֲחֹתוֹ וּכְשָׁמְעוֹ אֶת-דִּבְרֵי רִבְקָה אֲחֹתוֹ לֵאמֹר כֹּה-דִבֶּר אֵלַי הָאִישׁ וַיָּבֹא אֶל-הָאִישׁ וְהִנֵּה עֹמֵד עַל-הַגְּמַלִּים עַל-הָעָיִן. לא וַיֹּאמֶר בּוֹא בְּרוּךְ יְהוָה לָמָּה תַעֲמֹד בַּחוּץ וְאָנֹכִי פִּנִּיתִי הַבַּיִת וּמָקוֹם לַגְּמַלִּים. לב וַיָּבֹא הָאִישׁ הַבַּיְתָה וַיְפַתַּח הַגְּמַלִּים וַיִּתֵּן תֶּבֶן וּמִסְפּוֹא לַגְּמַלִּים וּמַיִם לִרְחֹץ רַגְלָיו וְרַגְלֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ. לג וַיּוּשַׂם לְפָנָיו לֶאֱכֹל וַיֹּאמֶר לֹא אֹכַל עַד אִם-דִּבַּרְתִּי דְּבָרָי וַיֹּאמֶר דַּבֵּר. לד וַיֹּאמַר עֶבֶד אַבְרָהָם אָנֹכִי".
משמע שלבן סבר שהוא איש חשוב ועשיר, ואליעזר הקדים להודיע שהוא עבד]
אמר ליה רבא לרבה בר מרי, מנא הא מילתא דאמרי אינשי [מניין דבר זה שאומרים אנשים] שפיל ואזיל בר אווזא [בן אווז הולך שפל] ועיניה מטייפי? [ועיניה מטייפי – עיניו מצפות למעלה למרחוק למזונותיו. וחבירו בכתובות (ס' א') נטוף עיניך. שפיל ואזיל – כלומר מחמת ענותנותו של אדם לא יהא בוש מלשאול דבר הצריך לו בין לתורה בין לפרנסתו ולתבוע חובו. רש"י]
.
.
(שיטה מקובצת:
"שפיל ואזיל בר אוזא. נראה כמו שפל ומהלך לדרכו ועיניה מטייפי ועיניו רואות מכאן ומכאן אם יש אוכלין ואף כן האדם הזה שנוהג עמו כסומא בארובה ולבו ועיניו צופין ומבינים לדבר. גאון ז"ל".
בניהו בן יהוידע:
"שפיל ואזיל בר אווזא ועינוהי מטייפין. פירוש רמז על ישראל שנקראו בשם עופות, אם יש להם מדת שפלות וענוה אז עיניהם תצפה לגאולה, דאין בן דוד בא אלא עד שיכלו גסי הרוח".
בסוף מסכת סוטה:
""משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא".
אמר ליה רב יוסף לתנא, לא תיתני ענוה [יש להגיה גרסת המשנה ולהסיר ענוה] דאיכא אנא [שיש אני. רש"י: דאיכא אנא – שאני ענוותן]".
בבא בתרא דף י' עמוד ב':
"יוסף בריה דרבי יהושע חלש [חלה] אינגיד [מת].
[אחר כך קם מן המתים] אמר ליה אבוה [אמר לו אביו] מאי חזית [מה ראית. בעולם העליון]?
אמר ליה עולם הפוך ראיתי עליונים למטה ותחתונים למעלה. [רש"י: עליונים למטה. אותם שהם עליונים כאן מחמת עושרן ראיתי שם שהם למטה. ותחתונים למעלה. ראיתי עניים שהם בינינו שפלים שם ראיתים חשובים).
אמר ליה [רבי יהושע לבנו] עולם ברור ראית.
ואנן היכי חזיתינן [רבי יהושע שאל את בנו, אנחנו תלמידי חכמים כיצד ראית אותנו?]
אמר ליה כי היכי דחשבינן הכא חשבינן התם [כמו שאנו חשובים ונכבדים כאן כך אנו חשובים ונכבדים שם]".
מידת הענווה אין פירושה חולשה ומורך לב אלא יסודה באומץ לב ותקיפות הדעת. הראייה האמיתית של המציאות היא שמי שנמוך הוא זה שבאמת גבוה יותר וכל הבורח מהכבוד הכבוד רודף אחריו, כיוון שהוא קרוב יותר אל הבורא ואל האמת ושורש העולם, והשפע של האחרים בא להם על ידו. ולכן עניו אמיתי אין לו רק ללכת שפל כסומא בארובה, אלא הוא עניו באמת רק אם ענותנותו יסודה במה שעיניו רואות למרחוק לראות את הסדר האמיתי של העולם. וראייה זו היא היפך ממה שלכאורה רואות העיניים והיא היפך ממנהג הבריות ומצריכה ויתור על רדיפת הכבוד ונעשה שפל ונמוך בעיני הבריות, ודרושה לזה הרבה תקיפות דעת ללכת אחר הוראת השכל האמיתית ואע"פ שלא יהיה חשוב בין הבריות בעולם הזה. ועיין עוד בזה במאמר עולם הפוך ראיתי)
.
.
אמר ליה דכתיב: (שמואל א כה, לא) [וְהָיָה כִּי-יַעֲשֶׂה יְהוָה לַאדֹנִי כְּכֹל אֲשֶׁר-דִּבֶּר אֶת-הַטּוֹבָה עָלֶיךָ וְצִוְּךָ לְנָגִיד עַל-יִשְׂרָאֵל. וְלֹא תִהְיֶה זֹאת לְךָ לְפוּקָה וּלְמִכְשׁוֹל לֵב לַאדֹנִי וְלִשְׁפָּךְ-דָּם חִנָּם וּלְהוֹשִׁיעַ אֲדֹנִי לוֹ וְהֵיטִב יְהוָה לַאדֹנִי וְזָכַרְתָּ אֶת-אֲמָתֶךָ] "והטיב ה' לאדני וזכרת את אמתך". [והיטיב וגו' – באביגיל כתיב שהיתה מתנבאה שימות נבל בעלה ובתוך דבריה מרמזת לדוד שיזכיר את יפיה]
אמר ליה רבא לרבה בר מרי מנא הא מילתא דאמרי אינשי, שיתין [שישים. רש"י: שיתין לאו מקרא נפקי [לא מפסוק נלמדים] אלא מילתא בעלמא הוא דקאמרי אינשי ולאו דוקא הוא] תכלי [אבלות ומכאובות. רש"י] מטייה לככא [מגיעים לשן] דקל חבריה שמע ולא אכל [שקול חבירו שמע ולא אכל. אם אדם שומע את חבירו אוכל והוא אינו אוכל שישים מכאובים באים לו]?
אמר ליה דכתיב: (מלכים א א, כו) ולי אני עבדך ולצדוק הכהן ולבניהו בן יהוידע ולשלמה עבדך לא קרא. [ולי אני עבדך – אלמא קובל היה עליו שלא זימנו למשתה. רש"י. נתן הנביא אמר זאת לדוד שלא נקראו הוא וחבריו ושלמה למשתה שעשה אדוניה בן חגית בנו של דוד שהתנשא למלוך]
אמר ליה את אמרת מהתם ואנא אמינא מהכא [אתה אמרת משם ואני אומר מכאן]: (בראשית כד, סז) "ויבאה יצחק האהלה שרה אמו ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה וינחם יצחק אחרי אמו", וכתיב בתריה [אחריו]: (בראשית כה, א) "ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה". [ויוסף אברהם – נתקנא ביצחק. רש"י]
.
.
(פני יהושע:
"מנא הא מלתא דאמרי אינשי שיתין תכלי מטיא לככי כו'. ולא ידענא מה חידוש יש בזה, ונראה דעיקר החידוש אפילו במי שאוכל לשובע נפשו ואינו מחזיר [מחפש] למלאות כריסו אפילו הכי הוי סכנה כשרואה חבירו אוכל והוא אינו אוכל, ועל זה מייתי [מביא] מקרא דנתן הנביא וצדוק הכהן שהיו צדיקים גמורים ואוכלים לשובע נפשם [לא חיזרו למלא כרסם באכילה עד שיתקנאו במשתה אדוניה], ועוד שאפילו אם היה אדוניה מזמנם לסעודה לא היו הולכין כיון שעצתם לא היה אחריו רק עם שלמה [אדוניה עשה את המשתה כדי לייסד את מלכותו אחר דוד והם רצו ששלמה ימלוך אחר דוד], ואפילו הכי היו מתקנאין כיון שראו שרים רבים ונכבדים שהלכו לסעודה שם. וכן יש לומר באברהם שלולי שנתקנא ביצחק לא היה מחזר כל כך לישא אשה כיון שכבר קיים מצות פריה ורביה. וקל להבין")
.
.
אמר ליה רבא לרבה בר מרי, מנא הא מילתא דאמרי אינשי חמרא למריה [היין של בעליו] טיבותא לשקייה [חמרא למריה וטיבותא לשקייה – היין של מלך הוא והשותין אותו מחזיקין טובה לשר המשקה ולא למלך. רש"י]?
אמר ליה דכתיב: (במדבר כז, יח) "וסמכת את ידך עליו למען ישמעון ויראון כל עדת בני ישראל", וכתיב: (דברים לד, ט) "ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו וישמעו אליו כל בני ישראל וגו'". [ויסמוך את ידיו – תלה החכמה והגדולה במשה כאילו הוא נותנה ליהושע והיא אינה אלא מפי הקב"ה. רש"י]
אמר ליה רבא לרבה בר מרי, מנא הא מילתא דאמרי אינשי כלבא בכפניה גללי מבלע? [כלב ברעבונו גללים בולע. רש"י: גללי – אבנים, לשון מורי. לישנא אחרינא גללים ממש. וראשון ישר, דגללים ממש אורחיה [דרכו] הוא]
דכתיב: (משלי כז, ז) "נפש שבעה תבוס נופת, ונפש רעבה כל מר מתוק". [רש"י על משלי: "תבוס נופת" – תרמוס ברגל כמו יבוס קמינו. (תהלים נד)
"כל מר מתוק" – כל דבר מר מתוק לה. ויש לפותרו בתלמוד תורה המראה את עצמו כשבע שאינו מתאוה לדברי תורה לתאות נפש, תבוס נופת – אף הטעמים המיושבים על הלב אינם חשובים עליו. והמתאוה לה אפילו דברים הבאים לו במרירות וביגיעה הם מתוקים לו]
אמר ליה רבא לרבה בר מרי, מנא הא מילתא דאמרי אינשי מטייל ואזיל [מטייל והולך] דיקלא בישא [דקל רע] גבי קינא דשרכי [אצל קן של בטלנים. דהיינו אילנות סרק]?
[רש"י: קינא דשרכי – אילנות בטלים ואין עושים פרי, כמו גברא דשרכא – בטל. כלומר דרך דקל רע ליגדל בצד אילן סרק]
אמר ליה דבר זה כתוב בתורה, שנוי בנביאים, ומשולש בכתובים, ותנן במתניתין [ושונים אנו אותו במשנה], ותנינא בברייתא [ושנוי בברייתא].
כתוב בתורה – דכתיב: (בראשית כח, ט) "וילך עשו אל ישמעאל".
שנוי בנביאים – דכתיב: (שופטים יא, ג) "ויתלקטו אל יפתח אנשים רקים ויהיו עמו".
ומשולש בכתובים – דכתיב: [בן סירא יג] "כל עוף למינו ישכון ובני אדם לדומה לו".
תנן במתניתין – "כל המחובר לטמא טמא, כל המחובר לטהור טהור". [המחובר לטמא טמא כו' – במסכת כלים היא בפרק טבעת אדם, דקתני: "אונקלי של דרגש ושל שולחן טמאה, ושל מנורת עץ טהורה. זה הכלל המחובר לטמא טמא לטהור טהור". אונקלי – מסמר של מתכת עשוי כמזלג לתלות שם בהמה בשעת הפשטה ותחוב בכותל כדאמרינן בתמיד נשחט (פסחים ס"ד א') אונקליות של ברזל היו תחובין בעמודים כו', ואם תחבו במנורת עץ דפשוטי כלי עץ בטל מסמר לגבה ואינה מקבלת טומאה, ואפילו נגעה בו טומאה. אבל בדרגש ובשולחן שמקבלין טומאה הן אף הוא מקבל טומאה. רש"י]
ותנינא בברייתא – "רבי אליעזר אומר לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינו". [לחנם הלך זרזיר – רבי אליעזר סבר זרזיר עוף טמא הוא, ורבנן פליגי עליה בשחיטת חולין באלו טריפות (ס"ה א'). רש"י]
.
.
(דבר זה נאמר בכל חלקי התורה כיוון שהוא יסוד כל התורה. שלפני החטא היו אדם וחוה מקיימים את התורה ולא הוצרכו למתן תורה. וכן אברהם אבינו הגיע למדרגה זו וקיים את כל התורה ואפילו עירובי תבשילין בלא שהוצרך למתן תורה.
ובחטא אדם התערבו הטוב והרע. ולזה הוצרך מתן תורה, שהתורה היא כמו תכנית אדריכל של העולם, וכמו שנאמר בבראשית רבה, רק שבתכנית הטוב והרע מבוררים. וכמו כשמניחים מגנט מעל תערובת של פירורי ברזל ועפר הוא משפיע כח לקבץ הפירורים היחד, כך במתן תורה הונחה התורה מעל בני האדם והעולם שכפה מעליהם הר כגיגית, שהרים את ההר מעל ראשם ועמדו מתחת להר ממש, ועל ידי זה כח התורה גורם להתקבצות הטוב אל הטוב והרע אל הרע ובורר אוכל מתוך הפסולת להחזיר העולם ובני האדם כבראשונה. ודקל שנראה כאילן טוב אם במהותו הוא רע זה מתגלה על ידי שיש בו כח המושך להתחבר אל הרע. וזהו אוי לרשע ואוי לשכנו טוב לצדיק טוב לשכנו, שהרשע רשעתו נגלית, ושכנו נראה מבחוץ שהוא טוב, אבל מה שהיה בו כח המושך להעשות שכן לרשע מגלה שבפנים הוא רשע. וכן להיפך מי שאינו נראה מבחוץ שהוא טוב אבל נעשה שכן לצדיק זוכה עמו כי מה שכח המושך גורם לו להיות שכן לצדיק מגלה עליו שבפנים הוא צדיק. וזהו כח התורה שמגלה את המהות האמיתית על ידי הכח המברר. ובוודאי שבתוך האדם עצמו הוא כך שהתורה מבררת בו את מה שנראה טוב ובאמת הוא רע ולהיפך.
וזהו עניין סוגייתנו, שרבא ורבה בר מרי לא עוסקים בללמוד דברי חכמה מהתורה, אלא הם מביאים דברים שנוהגים בני אדם לומר, וכתב רש"י "שיתין – לאו מקרא נפקי אלא מילתא בעלמא הוא דקאמרי אינשי, ולאו דוקא הוא", שדברים אלה הם אמרות בני אדם בעלמא ואינן מבוררות ומדוייקות, ומוצאים להם מקור מהתורה. שהיא כמו מגנט שמונח מעל גרגרי הברזל שהם נמשכים אליה, כך אמרות בני אדם גרגר האמת שבהן נמשך אל מקורו מהתורה. וזהו שנמשכו רבא ורבה בר מרי לרצות לעסוק בזה שהיה רצון ליבם למצוא מקור האמרות בתורה, שוודאי קיימו אין אדם למד אלא במקום שליבו חפץ, והם חפצו דווקא בלעסוק באמרות בני אדם בעלמא, שעל ידי זה הן מתבררות. ולכן כשעסקו באמרה שדקל רע הולך אל אילנות הסרק האיר להם ביותר המקור לזה, שזהו כל עסקם כאן לשייך כל דבר למקומו.
וזהו גם עניין מה שאמר לקמן אם תרים איתי ארים, ואם לא לא. רש"י: משל הוא שאין אדם רוצה ליכנס בסכנת היזק ממון ותחת עול דבר אלא אם כן משתתף חבירו עמו. שיגיעה ויסורים פועלים כמו תורה לזכך ולברר ולכן מפעילים כח מושך לקבץ בני אדם זה לזה)
.
.
אמר ליה רבא לרבה בר מרי, מנא הא מילתא דאמרי אינשי קרית חברך ולא ענך [קרית חברך להוכיחו ולא ענך. רש"י] דחי גודא רבה שדי ביה [דחוף קיר גדול וזרוק בו. רש"י: דחי גודא – כותל הפל עליו כלומר הניחו ויפול ברשעו דחהו בידים]?
אמר ליה: (יחזקאל כד, יג) "יען טהרתיך ולא טהרת מטומאתך לא תטהרי עוד".
אמר ליה רבא לרבה בר מרי, מנא הא מילתא דאמרי אינשי בירא דשתית מיניה לא תשדי ביה קלא? [בור ששתית ממנו לא תזרוק בו פסית רגבים [קלא – פיסת רגבים. רש"י ראש השנה כ"ה א']. רש"י: דשתית מיניה – ששתית מינה כבר בצמא. לא תשדי ביה קלא – מוט"א בלע"ז. כלומר דבר הנצרך לך פעם אחת שוב לא תבזהו]
אמר ליה דכתיב: (דברים כג, ח) "לא תתעב אדומי כי אחיך הוא ולא תתעב מצרי כי גר היית בארצו".
אמר ליה רבא לרבה בר מרי, מנא הא מילתא דאמרי אינשי אי דלית דורא דלינא [אם תרים את המשא ארים], ואי [ואם] לא לא דלינא [לא ארים]? [אי דלית דורא דלינא – אם תדלה ותגביה המשוי עמי דלינא. דורא – משוי. משל הוא שאין אדם רוצה ליכנס בסכנת היזק ממון ותחת עול דבר אלא אם כן משתתף חבירו עמו. רש"י. ואף על פי שאינו צריך לאותו סיוע. שיטה מקובצת בשם גאון]
אמר ליה דכתיב: (שופטים ד, ח) "ויאמר אליה ברק אם תלכי עמי והלכתי ואם לא תלכי עמי לא אלך". [ד וּדְבוֹרָה אִשָּׁה נְבִיאָה אֵשֶׁת לַפִּידוֹת הִיא שֹׁפְטָה אֶת-יִשְׂרָאֵל בָּעֵת הַהִיא. ה וְהִיא יוֹשֶׁבֶת תַּחַת-תֹּמֶר דְּבוֹרָה בֵּין הָרָמָה וּבֵין בֵּית-אֵל בְּהַר אֶפְרָיִם וַיַּעֲלוּ אֵלֶיהָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַמִּשְׁפָּט. ו וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְבָרָק בֶּן-אֲבִינֹעַם מִקֶּדֶשׁ נַפְתָּלִי וַתֹּאמֶר אֵלָיו הֲלֹא צִוָּה יְהוָה אֱלֹהֵי-יִשְׂרָאֵל לֵךְ וּמָשַׁכְתָּ בְּהַר תָּבוֹר וְלָקַחְתָּ עִמְּךָ עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ מִבְּנֵי נַפְתָּלִי וּמִבְּנֵי זְבֻלוּן. ז וּמָשַׁכְתִּי אֵלֶיךָ אֶל-נַחַל קִישׁוֹן אֶת-סִיסְרָא שַׂר-צְבָא יָבִין וְאֶת-רִכְבּוֹ וְאֶת-הֲמוֹנוֹ וּנְתַתִּיהוּ בְּיָדֶךָ. ח וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ בָּרָק אִם-תֵּלְכִי עִמִּי וְהָלָכְתִּי וְאִם-לֹא תֵלְכִי עִמִּי לֹא אֵלֵךְ. ט וַתֹּאמֶר הָלֹךְ אֵלֵךְ עִמָּךְ אֶפֶס כִּי לֹא תִהְיֶה תִּפְאַרְתְּךָ עַל-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אַתָּה הוֹלֵךְ כִּי בְיַד-אִשָּׁה יִמְכֹּר יְהוָה אֶת-סִיסְרָא וַתָּקָם דְּבוֹרָה וַתֵּלֶךְ עִם-בָּרָק קֶדְשָׁה]
אמר ליה רבא לרבה בר מרי, מנא הא מילתא דאמרי אינשי כד הוינן זוטרי לגברי [כשהיינו קטנים לגברים. רש"י: כשהיינו קטנים היינו חשובים כגברי] השתא דקשישנא לדרדקי [עכשיו שאנו קשישים לדרדקים. רש"י: עכשיו שהזקננו הננו שפלים כתינוקות]?
אמר ליה מעיקרא [מתחילה] כתיב: (שמות יג, כא) "וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך ולילה בעמוד אש להאיר להם". ולבסוף כתיב: (שמות כג, כ) "הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך".
תגים: חומר למחשבה - בבא קמא
תלמוד מוסבר ומאמרים - בבא קמא 