בבא קמא – דף צ"ג עמוד א'

by

אמר ליה רבא לרבה בר מרי, מנא הא מילתא דאמרי אינשי [מניין דבר זה שאומרים אנשים] בתר מרי ניכסי [אחרי בעל נכסים] ציבי משך [ציבי – שומן. כך פירש במהרש"א. ובכל מקום פירושו עצים וכגון עצים להסקה. שיטה מקובצת בשם גאון: ציבי משוך – התעסק עמו בסחורתו שתהא משתכר על ידו]?
אמר ליה דכתיב:
(בראשית יג, ה) "וגם ללוט ההולך את אברם היה צאן ובקר ואהלים". [בתר מרי נכסי ציבי משך שנאמר וגם ללוט גו'. מדלא כתיב וגם ללוט היה לו בקר וצאן וגו', כמו ויסע לוט ויבחר וגו', ותלה הדבר בהליכתו עם אברהם דרשו שהיא גרמה לו שהיה לו כל זה. ופירוש ציבי מלשון שומן, כמו הנוגע בציב היוצא ממנו פרק העור והרוטב, ועל דרך שאמרו קרב לגבי דהינא ואידהן [קרב לגבי שמן והשמן] ודו"ק. מהרש"א]

אמר רב חנן, המוסר דין על חבירו הוא נענש תחילה, שנאמר: (בראשית טז, ה) [וַיָּבֹא אֶל-הָגָר וַתַּהַר וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ. וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל-אַבְרָם חֲמָסִי עָלֶיךָ אָנֹכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וָאֵקַל בְּעֵינֶיהָ יִשְׁפֹּט יְהוָה בֵּינִי וּבֵינֶיךָ. וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל-שָׂרַי הִנֵּה שִׁפְחָתֵךְ בְּיָדֵךְ עֲשִׂי-לָהּ הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי וַתִּבְרַח מִפָּנֶיהָ] "ותאמר שרי אל אברם חמסי עליך", וכתיב (בראשית כג, ב) "ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה".
והני מילי דאית ליה דינא בארעא.
[ודברים אלה שיש לו דיין בארץ. תוספות: ובימי שרה היה בית דין של שם קיים]
אמר רבי יצחק אוי לו לצועק יותר מן הנצעק.
תניא נמי הכי
[גם כך]: "אחד הצועק ואחד הנצעק במשמע [אחד הצועק ואחד הנצעק במשמע – וחרה אפי והרגתי אתכם (שמות כב) שנים במשמע. רש"י. שמות כ"ב: כָּל-אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן. אִם-עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ כִּי אִם-צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ. וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים], אלא שממהרין לצועק יותר מן הנצעק". [אלא שממהרין מן הצועק תחילה – כדאשכחן [כמו שמצאנו] בשרה. רש"י]
.
.
(שיטה מקובצת:
"המוסר דין על חברו צועק להקדוש ברוך הוא שיקח נקמתו ממנו על שגוזלו הוא נענש תחילה, דמוטב היה לו להביאנו לפני בית דין של מטה ויגבה ממנו ממון משימסרנו ביד עוונו שלא ישאיר לו שורש וענף, לפי שמתחבר זה עם שאר עונותיו וראוי שיענש הן במות הן בשרושי, וכשם שאינו מתמלא רחמים על חברו אלא נעשה עליו אכזרי גם כן מזכיר לו הקדוש ברוך הוא עוונותיו ומענישו. ה"ר יהונתן ז"ל.
והני מילי דאית ליה דיינא באתריה [ודברים אלה שיש לו דיין במקומו] ולא אזיל קביל מניה, אבל לית ליה [אין] דיינא באתריה, אי נמי אית ליה ואזל ולא אהני ליה[אם גם יש לו והלך ולא הועיל לו], אין המוסר דין נענש כלל, דמאי אית ליה למעבד [שמה יש לו לעשות]. הרמ"ה ז"ל בפרטיו")
.
.

ואמר רבי יצחק לעולם אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך, שהרי אבימלך קלל את שרה ונתקיים בזרעה, שנאמר: (בראשית כ, טז) "הנה הוא לך כסות עינים", אמר לה הואיל וכסית ממני ולא גילית שהוא אישך וגרמת אלי הצער הזה יהי רצון שיהו לך בני כסויי עינים. ונתקיים בזרעה דכתיב: (בראשית כז, א) "ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות".
.
.
(יש להקשות על לשון הגמרא שקילל את שרה ונתקיים בזרעה, והרי הוא לא קילל את שרה אלא קילל את זרעה וקללתו נתקיימה כמו שנאמרה, ואילו בגמרא משמע שלא נתקיימה כמו שנאמרה אלא שנאמרה על שרה ונתקיימה בזרעה.
וכן כתב המהרש"א: "אין זה מדוקדק דמאי קאמר קלל שרה ונתקיים בזרעה, הא מעיקרא קלל זרעה שיהיו לה בנים כסויי עינים".
ונראה לעניות דעתי שקללת אבימלך היתה משום שכעס על שרה שהיא גרמה לו צער ורצה לצער אותה בכהות עיני בנה. ולא היה לו כעס על יצחק ולא רצה לצערו, שהרי יצחק לא ציער אותו. ומה שכהו עיני יצחק היה אחרי מות שרה ואם כן לא נצטערה שרה מכהות עיניו. עיין רש"י על בראשית כ"ז א'. וגם למה שפירש שם שכהו עיניו בעקידה הרי שרה פרחה נשמתה כששמעה על העקדה כמו שכתב רש"י בראשית כ"ג ב', ולא הספיקה להצטער על כהות עיניו.
וזהו דקדוק לשון הגמרא שאבימלך קילל את שרה עצמה שתצטער היא על כהות עיני בנה, ולאחר שמתה כבר לא שייכת קללה זו שלא בא לצער את יצחק עצמו, ואעפ"כ נתקיימה הקללה בזרעה שנצטער יצחק לבדו בלא שתצטער מזה שרה. ומוכיח מזה את כח הקללה שמתקיימת מכח האמירה לחוד אע"פ שלא לכך התכוון.
והטעם שכח ההעדר שנעשה לו במה שנצטער, כיוון שהכניס במלות הקללה את צער ליבו נעשה מהן מציאות כח העדר וחבלה ופועל הכח גם באופן שלא התכוון. ומה שנאמר "כצפור לנוד כדרור לעוף כן קללת חנם לא תבא", זהו כשמקלל שלא מתוך שציערוהו)
.
.

אמר רבי אבהו לעולם יהא אדם מן הנרדפין ולא מן הרודפין, שאין לך נרדף בעופות יותר מתורים ובני יונה והכשירן הכתוב לגבי מזבח.

[לעולם יהא אדם מן הנרדפין כו'. לא קאמר לעולם יהא אדם נרדף, דמיירי [שמדבר] אף באדם שאינו נרדף אלא דקאמר שיהא עם הנרדפין ומצדד להצילן מן הרודפים. אי נמי דקאמר הכי [כך] דאף שיוכל האדם להציל עצמו ולעמוד כנגד הרודף עד שיהיה הרודף נרדף ממנו, לא יעשה כן ויהא מן הנרדפים. וקל להבין. מהרש"א]

"האומר סמא את עיני כו'". [האומר סמא את עיני קטע את ידי שבר את רגלי חייב. על מנת לפטור חייב. קרע את כסותי שבר את כדי חייב. על מנת לפטור פטור. עשה כן לאיש פלוני על מנת לפטור חייב בין בגופו בין בממונו]

אמר ליה רב אסי בר חמא לרבא, מאי שנא רישא [סמא את עיני שגם אם אמר על מנת לפטור חייב] ומאי שנא סיפא [קרע את כסותי שאם אמר על מנת לפטור פטור]?

אמר ליה רישא לפי שאין אדם מוחל על ראשי אברים. [שאע"פ שאמר לו על מנת לפטור מתוך צערו או כעסו אומר כן ולא בגמר דעת. רשב"א]

אמר ליה וכי אדם מוחל על צערו, דתניא: "הכני פצעני על מנת לפטור [על מנת שתהא פטור. רש"י] פטור"?

אישתיק. אמר מידי שמיע לך בהא [דבר שמעת בזו]?

אמר ליה הכי [כך] אמר רב ששת, משום פגם משפחה. [שיטה מקובצת בשם הראב"ד: רב ששת אמר משום פגם משפחה לא כל הימנו שימחול [אין לו כח למחול על סימוי עינו וקטיעת ידו ושבירת רגלו גם אם גמר בדעתו למחול. וצריך לומר שיש למשפחה בעלות על זה או שחכמים הפקיעו את כוחו, וצריך ביאור]. אי נמי [אם גם] כיון דאיכא [שיש] פגם משפחה לעולם אינו מוחל אף על פי שאומר לו על מנת לפטור [כלומר אינו גומר בדעתו למחול ואין ממש בדבריו] אבל במכות ופצעים אין בהם פגם משפחה ויכול הוא למחול]

איתמר [נאמר], ר' אושעיא אמר משום פגם משפחה, רבא אמר משום שאין אדם מוחל על ראשי אברים שלו. [וברייתא לא תקשי דעל צערו מוחל אדם.  צערו – כאב מכה. רש"י]

רבי יוחנן אמר יש הן שהוא כלאו ויש לאו שהוא כהן. [ורבי יוחנן אמר אדם מוחל על הכל, ומתניתין לאו דאמר ליה נחבל לחובל קטע את ידי על מנת שתהא פטור, אלא קטע את ידי סתמא ואמר ליה חובל על מנת לפטור? כלומר אמור לי אתה על מנת שאהיה פטור, ואמר ליה היאך הן. וקא משמע לן מתניתין דיש הן שהוא כלאו וכגון דמתמה אתמוהי. רש"י]

תניא נמי הכי [גם כך]: "הכני פצעני על מנת לפטור ואמר לו הן, הרי יש הן שהוא כלאו. קרע את כסותי על מנת לפטור ואמר לו לאו, הרי לאו שהוא כהן". [הכני פצעני – ואמר ליה זה "על מנת לפטור"? ואמר נחבל "הן", יש הן שהוא כלאו, אי [אם] אתמה חייב, ואי בניחותא אהדריה [השיבו] פטור. וברייתא דלעיל דקתני הכני ופצעני על מנת לפטור פטור בדאמר נחבל כולה מילתא [כל הדבר] "הכני ופצעני על מנת לפטור" דהא ודאי דוקא אמר ליה.
יש לאו שהוא כהן – אי [אם] אתמה פטור. והאי דנקט חיובא לגבי מכה ופוצע, ופטורה לגבי ממונא, אורחיה דמילתא נקט [דרך הדבר אחז] דמחיל איניש אממוניה טפי מגופיה [שמוחל אדם על ממונו יותר מגופו]. רש"י]

"שבר את כדי קרע את כסותי חייב".


ורמינהי [ומקשים]: (שמות כב, ו) [כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ כֶּסֶף אוֹ כֵלִים לִשְׁמֹר וְגֻנַּב מִבֵּית הָאִישׁ אִם יִמָּצֵא הַגַּנָּב יְשַׁלֵּם שְׁנָיִם] ""לשמור" – ולא לאבד, "לשמור" – ולא לקרוע. "לשמור" – ולא לחלק לעניים"? [לשמור ולא לאבד – כי יתן וגו' לשמור, דהפקידו אצלו לשמור חייב בפשיעה, ולא כשהפקידו אצלו על מנת לאבד או על מנת לחלק לעניים, דלא קרינא ביה לשמור דכיון דאמר ליה חלקהו תו לא דמפקיד נינהו [שוב לא של מפקיד הם] ומאן קתבע [ומי תבע], ועניים לא מצו תבעי [ועניים לא יכולים לתבוע] דלכל חד וחד מצי אמר לאו לדידך יהיבנא אלא לאחריני [שלכל אחד ואחד יכול לומר לא לך אני נותן אלא לאחרים]. רש"י]

אמר רב הונא לא קשיא, הא דאתי לידיה [זו שבא לידו] הא דלא אתי לידיה. [דאתא לידיה – וקרע בידיה חייב אי [אם] לא אמר ליה על מנת לפטור, ואפילו אתא לידיה מעיקרא על מנת לאבד. רש"י]

.

(מקודם פירש רש"י על הברייתא שכיוון שאמר לו על מנת לחלק ונתן לו, שוב אינו שלו כלל ולכן אם אבד אצל השומר בפשיעתו פטור השומר. ומזה היתה הקושיא מהברייתא, שאם הוא כדברי המשנה שבאמר קרע כסותי כל שלא אמר בפירוש על מנת לפטור לא הסתלק מבעלותו ותביעתו על דמי הנזק, הרי גם בברייתא כשהפקיד על מנת לאבד הרי לא אמר על מנת לפטור ולא הסתלק מבעלותו ותביעתו ואם אבדה בפשיעת השומר הוא כמו שהזיק השומר בעצמו ויתחייב לשלם.

וכעת מתרץ רב הונא שהברייתא מודה שאם אמר לו על מנת לאבד ונתן לו לשמור והשומר הכניס לרשותו, לא הסתלק הבעלים מתביעה ובעלות על החפץ, ואם השומר קרעו חייב כיוון שלא פירש לו על מנת לפטור והוא הדין אם פשע בו ואבד.

ומה שנאמר בברייתא שהשומר פטור, זהו דווקא אם לא בא החפץ לידי שומר דהינו שהבעלים הניחו בשוק ואמר שמור לי והשומר רק הסכים אבל לא משך לרשותו ואז פשע בה ואבדה. ורש"י לשיטתו שתיקנו משיכה בשומרים הוא דווקא לעניין אם יכול השומר לחזור בו, אבל לעניין להתחייב בתשלום אם פשע חייב השומר משעה שאמר הנח ואני אשמור לך ואפילו לא משך. עיין מה שכתבתי בזה לעיל ע"ט א'.

וטעם החילוק שאם רק מניח הבעלים את החפץ על הקרקע בשוק ואומר שמור לי והשומר מסכים, השתעבדות השומר היא מכח שהבעלים מסתלקים מלשמור בעצמם כיוון שסומכים על השומר, ומה שהם מסתלקים ומניחים לשומר לשמור הוא כמו מעשה קניין לשעבד את השומר לשלם אם תאבד. עיין בזה לעיל ע"ט א'. ואם אמר הבעלים על מנת לאבד או לחלק הרי הסתלקותו מלשמור כבר אין בה צורת מעשה להיות כקניין לשעבד את השומר לשלם אם פשע בה ואבדה. ולכן אם פשע השומר ואבדה כל שלא משך והכניס לרשותו פטור שלא השתעבד לשלם במה שנסתלקו הבעלים מלשמור. ונראה שאם הניח בשוק ואמר לשומר על מנת לאבד והשומר לא משך, והבעלים הסתלק מהשמירה, מעתה לא רק שהשומר פטור לשלם על פשיעה אלא אפילו אם יאבד אותה כל אדם בידיים, וגם השומר אם יאבד בלי למשוך ולהגביה, יהיה פטור כיוון שהבעלים הפקיר אותה במקום שאינו משתמר.

אבל אם משך השומר והכניס לרשותו אפילו אם אמר לו הבעלים על מנת לאבד, קניין השעבוד לשלם כבר אינו רק מכח מה שהבעלים מסתלקים מלשמור אלא המשיכה מועילה לקנות את השעבוד לשלם, וזו צורת מעשה קניין גמור אפילו אם אומר הבעלים על מנת לאבד, ומאחר שכל שאומר על מנת לאבד אין בזה הסתלקות מבעלות ותביעה עד שלא יאמר על מנת לפטור וכמשנתנו, מועילה המשיכה לחייב את השומר לשלם אם פשע ואבדה. זוהי שיטת רש"י ובתוספות ובראשונים פירשו בדרכים אחרות)

.

.

אמר ליה רבה לשמור דאתי לידיה משמע. [לשמור דאתא לידיה משמע – דכתיב וכי יתן ואפילו הכי קממעט ליה. רש"י. להלכה אפשר להתחייב בשמירה לשיטת רש"י גם במניח על הקרקע בשוק ואומר שמור לי, אבל הפסוק לא מדבר באופן הזה אלא בשמשך השומר לרשותו, והברייתא שמדייקת מהפסוק על מנת לשמור ולא על מנת לאבד מדברת באופן שדיבר בו הפסוק, ובהכרח פוטרת אפילו אם השומר משך לרשותו]

אלא אמר רבה הא והא דאתא לידיה [הברייתא והמשנה שבא לידו], ולא קשיא, הא [המשנה] דאתא לידיה בתורת שמירה, הא [הברייתא] דאתא לידיה בתורת קריעה. [הא דאתא לידיה – מעיקרא בתורת שמירה והדר אמר ליה [וחזר ואמר לו] קרע חייב, אי [אם] לא אמר ליה על מנת לפטור. רש"י]

.

(המשנה לא מדברת בנתן לו לשמור אלא רק באמר לו קרע את כסותי, אבל אין חילוק בזה, ששומר שפשע הוא כמו מזיק, והיכן שמזיק חייב גם שומר חייב. ואם המשנה מחייבת בקרע את כסותי כל שלא פירש על מנת לפטור גם בנותן לו לשמור את כסותו ואומר קרע אותה יהיה חייב, ולכן מדבר רבה כאילו המשנה מדברת בנתן לשמור (עיין גם לקמן קי"ז ב' בשיטה מקובצת בשם רשב"א והרא"ש מה שהקשו מהסוגיא ששם לכאן, ושם מדבר במזיק בידיים יעויין שם).

רבה מחלק שאם בזמן משיכת השומר אמר לו הבעלים על מנת לאבד, לא נעשה שומר כלל במשיכה זו. שמה שנאמר במשנה קרע את כסותי חייב פירושו שהבעלים לא מפקיר את החפץ ולא מסתלק מתביעתו על דמיו עד שיפרש על מנת לפטור, אבל עדיין אי אפשר לראות במשיכה קניין השתעבדות לשמור ולשלם אם פשע ואבדה כיוון שאמר לו על מנת לאבד. וכיוון שלא נעשה שומר והבעלים הסתלקו משמירה הרי החפץ הוא הפקר שהוא במקום שאינו משתמר לבעליו ולכן המאבדו פטור. ובאופן כזה מדברת הברייתא.

אבל אם נתן לו לשמור ואמר על מנת לשמור ומשך השומר ונשתעבד בחיובי שמירה, מעתה אם יאמר קרע את כסותי ולא יאמר על מנת לפטור כל הקורע יהיה חייב, כיוון שהשומר משועבד לשמור והרי החפץ אינו מופקר אלא משתמר לבעליו, כל שלא אמר בעליו על מנת לפטור לא נסתלק מבעלות ותביעה עליו ולכן הקורע יתחייב. ומה שנאמר במשנה קרע כסותי חייב זהו כשהחפץ בבית הבעלים, ובנתנו לשומר על מנת לשמור ואחר כך אמר קרע כסותי הוא אותו דין)

.

.

ההוא ארנקא דצדקה דאתי לפומבדיתא [אותו ארנק של צדקה שבא לפומפדיתא] אפקדה רב יוסף גבי ההוא גברא [הפקידו רב יוסף אצל אותו אדם. רש"י: רב יוסף גבאי הוה]. פשע בה. אתו גנבי [באו גנבים] גנבוה.

חייביה רב יוסף [חייב את השומר].

אמר ליה אביי והתניא: "לשמור ולא לחלק לעניים"? [ורב יוסף אמר לו על מנת לחלק לעניים בזמן שנתן לו ולא אחר כך וזהו שאמר רבה לעיל שאם בא לידו בתורת קריעה פטור]

אמר ליה עניי דפומבדיתא מיקץ קיץ להו ולשמור הוא. [קיץ להו – ממון כך וכך לשבת לכל אחד, הוה ליה ממון שיש לו תובעין וקרינא ביה לשמור. רש"י]

תגים:


%d בלוגרים אהבו את זה: