בבא קמא – דף צ"ו עמוד ב'

by

איכא דאמרי [יש שאומרים] תא [בא] שמע דאמר ר' מתון אמר רבי יהושע בן לוי נחלקה התיומת נעשה כמי שנטלה ופסול, שמע מינה.

אמר רב פפא האי מאן דגזל עפרא מחבריה ועבדיה לבינתא לא קני. [מי שגזל עפר מחבירו ועשאו לבנה לא קנה]
מאי טעמא? דהדר משוי ליה עפרא. [שחוזר משווה אותו עפר. יכול לחזור ולעשות מהלבנה עפר והוא שינוי שחוזר ואינו קונה. ומחזיר את גוף הלבנה ולא יכול להשאירה אצלו ולשלם דמיה.
ומה שהלבנה שווה יותר מהעפר, וכן לקמן שעשה מהנסכא זוזי ולא קנה אבל הזוזי שווה יותר, הנגזל משלם את השבח לגזלן. שאין זה שבח שגדל משל הנגזל מאליו כמו גדל צמר מבהמתו שנאמר ששייך לו כיוון שגדל מדבר שלו [למי שסובר שלא נקנה הצמר בשינוי לגזלן], אלא הגזלן עשה את השבח במעשיו, ולכן השבח שייך לגזלן. ואע"פ שהגזלן השתמש בעפר של הנגזל לעשות את השבח, זהו כמו שגזל שור וחרש בו שאינו משלם לנגזל שכירות על החרישה אלא מחזיר את השור כמו שהוא וכמבואר לקמן בעמוד זה]

לבינתא ועבדיה עפרא קני. [לבנה ועשה אותה עפר קנה]
מאי אמרת, דלמא [שמא] הדר ועביד ליה לבינתא [חוזר ועושה אותו לבנה. ולא יקנה כיוון שהוא שינוי שחוזר]? האי לבינתא אחריתי הוא, ופנים חדשות באו לכאן. [לא זו היא לבינה הראשונה אלא זו לבינה אחרת, שהוצרך תיקון וגיבול בפני עצמה ומשונה היא מהראשונים דאי אפשר לצמצם או גדולה או קטנה [ולכן אין זה שינוי שחוזר, שמה שעושה לבנה חדשה אין זה החזרת העפר להיות אותה לבנה שהיה מקודם]. רש"י]

ואמר רב פפא האי מאן דגזל נסכא [פלטא של כסף. רש"י] מחבריה ועביד זוזי [ועשה מטבע של זוז] לא קני. [הנסכא היא המתכת לפני הטבעת הצורה, והוא הטביע בה צורה ועשה אותה מטבע זוז, ולא קנה בשינוי]
מאי טעמא, הדר עביד להו נסכא. [חוזר ועושה אותם נסכא. יכול להכות בקורנס על המטבע ולמחוק את הצורה וחוזר להיות נסכא. רש"י: הדר עביד להו נסכא אם ירצה, ושינוי החוזר לברייתו הוא. והכא ליכא למימר [וכאן אין לומר] פנים חדשות [כמו שאמרנו בלבנה] דאין אדם מקפיד על רבועה ותקונה אלא שתהא חתיכה בעלמא. עד כאן רש"י.
לבנה שעשאה עפר קנה בשינוי אע"פ שיכול לחזור ולעשות מהעפר לבנה, ואילו נסכא שעשאו מטבע לא קנה כיוון שיכול לעשות ממנו נסכא. והחילוק הוא שלבנה יש לה צורה וכל לבנה יש לה חשיבות להבחין אותה בפני עצמה לפי צורתה. לכן כשעושה מהעפר לבנה אין רואים שמחזיר את העפר להיות לבנה כמו שהיה מקודם כיוון שהלבנה החדשה מובחנת מהלבנה שהיתה מקודם והיא דבר חדש. מה שאין כן נסכא שהוא חומר לעשות ממנו מטבע ואין קפידא כלל בצורתו ולכן אין חשיבות להבחין חתיכה אחת מאחרת. לכן כיוון שאין הבחנה בין הנסכא שהיה מקודם לנסכא החדשה שעושה כעת, נחשב שמחזיר את המטבע למה שהיה מקודם, ולא שעושה ממנו דבר חדש]

זוזי ועבדינהו נסכא קני.
מאי אמרת הדר עביד להו זוזי? פנים חדשות באו לכאן.
[המטבע יש לו צורה וכל מטבע יש לו חשיבות להיות מובחן בפני עצמו לפי צורתו. לכן אם חוזר ועושה מהנסכא מטבע רואים בו מטבע מובחן לעצמו ודבר חדש ולא שהחזירו להיות מה שהיה מקודם]

שחימי [שחורין כעין ישנים. רש"י] ועבדינהו חדתי [ועשה אותם חדשים. רש"י: ועבדיה חדתי – שליבנה] לא קני. [שסופן לחזור ליושנן. רש"י]
חדתי ועבדינהו שחימי קני.
מאי אמרת, הדר עביד להו חדתי
[חוזר ועושה אותם חדשים]? מידע ידיע שיחמייהו. [ידועה שחרוריתם. אחרי שנעשו ישנים ושחורים גם אם חוזר ומלבין אותם לא יהיו כמו חדשים לגמרי ולכן אין זה שינוי החוזר לתחילתו]

 

"זה הכלל כל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה".


"זה הכלל" לאתויי מאי? [להביא מה. מהלשון "זה הכלל" משמע שבא להוסיף דבר יותר ממה שפירש]

לאתויי הא דאמר ר' אלעא גנב טלה ונעשה איל, עגל ונעשה שור, נעשה שינוי בידו וקנאו. טבח ומכר שלו הוא טובח שלו הוא מוכר. [נעשה שינוי בידו וקנאו לכך דאם טבח ומכר שלו הוא טובח ושלו הוא מוכר ואין משלם אלא כפל. רש"י. משמע מלשון רש"י שקונה בשינוי רק לעניין שלא ישלם ד' וה', אבל לא לעניין שישלם דמי טלה או עגל. עיין לעיל ס"ה ב' מה שביארתי שיטת רש"י בזה, שמבואר שם בגמרא שמיום הראשון נקרא הטלה איל ואין כאן שינוי השם אלא השינוי רק משום שגדל. ומשום שאין זמן מסויים שבו אומרים שעד עכשיו היה טלה ומעכשיו הוא איל אין זה שינוי לקנותו בעצמו ככל שינוי, אלא מועיל רק לעניין תשלומי ד' וה', עיין שם באורך]

 

ההוא גברא דגזל פדנא דתורי מחבריה [אותו אדם שגזל צמד של שוורים מחבירו] אזל כרב בהו כרבא [הלך חרש בהם חרישה] זרע בהו זרעא [זרע בהם זרע], לסוף אהדרינהו למריה [לסוף החזירם לבעליהם].

[רש"י: פדנא – תרגום [לארמית] של צמד בקר. ופדן ארם על שם ששני ארמים היו ארם נהריים וארם צובה.
כרבא – חרישה]

אתא לקמיה [בא לפני] דרב נחמן, אמר להו זילו שומו שבחא דאשבח. [לכו שומו שבח שהשביח. וישלם לו הגזלן כמה שהשביח]

אמר ליה רבא, תורי אשבח ארעא לא אשבח? [שורים השביחו קרקע לא השביחה? חלק ממה ששבח בא מסיבת עבודת השוורים וחלק בא מסיבת הקרקע. וגם אם מחייבים את הגזלן לשלם מה שהשביח על ידי השוורים שגזל אין לו לשלם את כל השבח. שאם אחד חורש בשווריו בשדה של חבירו חולקים בשבח ולא אומרים שכל השבח של בעל השוורים, וכאן החלק שהיה ראוי לבעל הקרקע למה ישלם לבעל השוורים]

אמר מי קאמינא [האם אני אומר] נשיימו כוליה [נשום את כולו. את כל השבח]? פלגא קאמינא [חצי אני אומר].

אמר ליה סוף סוף גזילה הוא וקא הדרה בעינא [וחוזרת בעינה], דתנן: "כל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה"?

.

.

(לקמן צ"ז א' מבואר שאם אדם משתמש בספינתו של חבירו שלא מדעתו וכוונתו ליטול אותה על דעת שכירות ולא על דעת גזילה, מתחייב לשלם לו דמי שכירות על השימוש. אבל אם משתמש בה על דעת גזילה אינו מתחייב דמי שכירות.

הטעם בזה שאם הוא משתמש בתורת שכירות, מה שמשך את החפץ להשתמש בו אינו נחשב שבמשיכה הפסיד אותו מבעליו. שמשיכה שאינה על דעת גזילה אינה הוצאה מרשות בעלים להחשיב כאילו הפסיד הבעלים את החפץ וכמו ששרף לו את החפץ. מכיוון שבמשיכה על דעת שכירות החפץ לא נפסד מבעליו ולא התחייב המושך לשלם מאומה מכח המשיכה שאינה לקיחת דבר מהבעלים והחפץ ברשות בעליו, מה שעושה בו עבודה כעת מתחדש שהוא לוקח דבר של הבעלים, שהוא לוקח עבודה שהיא שווה כסף ושייכת לבעלים, וכיוון שלוקח עבודה של הבעלים מתחייב לשלם להם תמורתה והיינו דמי שכירות.

אבל אם משך על דעת לגזול, המשיכה עצמה היא לקיחת דבר של הבעלים, שדווקא רשות שוכר היא כרשות בעלים כיוון שהוא פקדון שיוחזר לבעליו, אבל רשות גזלן אינה כרשות בעלים שהרי אינו על דעת להחזיר לו, וכשיצא מרשות בעלים לרשות גזלן אז יצא החפץ מבעליו ונחשב שנפסד ממנו וכאילו נשרף לו. ועל מעשה הפסד זה מתחייב הגזלן לשלם דמים כשעת גזילה, או שיחזיר את הגזילה בעין אם לא השתנתה. וכיוון שכבר חל עליו חיוב לשלם את כל החפץ תמורת הפסד כל החפץ שעשה כשהוציאו מרשות בעליו, הרי כיוון שכבר התחייב לשלם על היזק כל החפץ, נעשה כאילו החפץ שלו. ומעתה אם יזיק אותו לא יהיה לו דין מזיק [עיין לעיל ס"ה א' לגבי גזל חבית ושבר אותה או שתה אותה, שהשבירה או השתייה הוא מעשה גזילה חדש אבל אינו מעשה מזיק כיוון שכבר הזיק את כל החפץ כשהוציאו מרשות בעליו וכבר נתחייב דמי כולו על אותו היזק, אי אפשר שיתחייב עליו שוב משום מזיק. ושם הוא מעשה גזילה חדש כיוון שהשבירה או השתייה היא הוצאה חדשה מרשות בעלים ואם בשעת שבירה היא יקרה יותר חייב מדין גזלן לפי שעת היוקר. אבל כאן החרישה היא לא הוצאה חדשה של השור מרשות בעלים יותר ממה שכבר הוציא ולכן גם את התייקר השור לא אכפת לנו]. ומשום כך כשחורש בשור הגזול לא נחשב שעכשיו לוקח את העבודה שהיא שווה כסף של הבעלים להתחייב לבעלים שווי העבודה, שכבר לקח את כל השור מהבעלים וכבר התחייב על לקיחה זו לשלם כל דמיו כשעת גזילה או לשלם את כולו אם הוא בעין ולא השתנה, ומעתה הוא כחורש בשלו. וכשמחזיר את השור משלם בהחזרה זו על ההוצאה הראשונה מרשות בעלים שאז הפסיד מהבעלים את שורו וכעת משלם לו על זה, ונפטר בזה מכל חובו כלפי הבעלים ואינו חייב על החרישה. וזהו יסוד נכון בע"ה בכמה סוגיות בדיני גזילה ויש באחרונים שנשתבשו בזה.

אמנם לכתחילה אסור לו לחרוש, שהרי לא קנה את השור בשינוי והשור גופו הוא של בעליו, והחרישה היא שווה כסף והוא לא כסף שלו ועובר עליו לכתחילה באיסור גזל אע"פ שבדיעבד אין בו דין חיוב השבה)

 

.

.

אמר ליה לא אמינא לך כי יתיבנא בדינא לא תימא לי מידי [לא אמרתי לך כשאני יושב בדין לא תאמר לי דבר]? דאמר הונא חברין עלאי [שאמר הונא חברי עלי] אנא ושבור מלכא אחי בדינא [אני ושבור המלך אחים בדין. רש"י פסחים נ"ד א': שמואל קרי ליה רבא שבור מלכא, משום דבקי היה בדינין והלכתא כוותיה בדיני [והלכה כמותו בדינים] כדין היוצא מפי המלך שמתקיים, ושבור ממלך פרסיים היה בימי רבא. עד כאן. ורב נחמן היה בקי בדינים כמו שמואל ולכן נקרא אחיו בדין, ולכן לא היה צריך שרבא יאמר לו דבר בשעה שיושב בדין], האי אינש גזלנא עתיקא הוא [אדם זה גזלן עתיק הוא. שרגיל בכך] ובעינא דאיקנסיה [ורוצה אני לקנוס אותו].


מתני' גזל בהמה והזקינה, עבדים והזקינו, משלם כשעת הגזלה.

רבי מאיר אומר בעבדים אומר לו הרי שלך לפניך. [דכקרקע דמי וברשותיה דמריה קיימי [שכקרקע דומה וברשות של בעליו עומד]. רש"י. סובר שלומדים מהיקש הפסוקים שדין עבדים כדין קרקעות, וקרקע אינה נגזלת אלא תמיד היא ברשות בעליה עומדת ולא נחשב שהוציאה הגזלן מרשות בעליה להיות דינו כגזלן להתחייב דמים כשעת גזילה ולקנותה בשינוי]

גזל מטבע ונסדק [שינוי הניכר הוא. רש"י], פירות והרקיבו, יין והחמיץ, משלם כשעת הגזלה.

מטבע ונפסל, תרומה ונטמאת, חמץ ועבר עליו הפסח, בהמה ונתעבדה בה עבירה [נרבעת או נעבדה [עבדו לה עבודה זרה] פסולה לקרבן, כדתניא בשור שנגח ארבעה וחמשה (לעיל מ' ב'). רש"י] או שנפסלה מעל גבי המזבח [במום אע"פ שניכר בדוקין שבעין פטור דכל בהמות לאו למזבח קיימי [עומדות]. רש"י] או שהיתה יוצאה ליסקל, אומר לו הרי שלך לפניך.


גמ' אמר רב פפא לא "הזקינה", הזקינה ממש, אלא אפילו כחשה. [דלא הוי שינוי כולי האי [כל כך] דלא אישתני כולי גופה [שלא השתנה כל גופה]. רש"י]

והא אנן [אנחנו] "הזקינה" תנן?

כחשה כגון הזקינה, דלא הדר בריא. [שלא חוזר ומבריא. שאם הוא כחש שחוזר אינו קונה בשינוי]

 

אמר ליה מר קשישא בריה דרב חסדא לרב אשי, הכי קאמרי משמיה [כך אומרים משמו] דרבי יוחנן, אפילו גנב טלה ונעשה איל, עגל ונעשה שור, נעשה שינוי בידו וקנאו, טבח ומכר שלו הוא טובח שלו הוא מוכר.

אמר ליה לאו אמינא לך [לא אמרתי לך] לא תחליף גברי? ההוא משמיה דרבי אלעא איתמר [נאמר. ומר קשישא בנו של רב חסדא טעה והחליפו לאמרו משמו של רבי יוחנן. ולעיל בתחילת העמוד הובאה מימרא זו משמו של רבי אלעא כפי האמת].


"רבי מאיר אומר בעבדים אומר לו הרי שלך לפניך".


אמר רב חנינא בר אבדימי אמר רב, הלכה כרבי מאיר.

ורב שביק [עזב] רבנן ועביד [ועשה] כרבי מאיר?

אמרי משום דברייתא איפכא תניא. [[נוסח הברייתא:] רבי מאיר אומר כשעת הגזלה וחכמים אומרים בעבדים אומר לו הרי שלך לפניך. וקאמר רב הלכה כרבי מאיר דמתניתין דהיינו רבנן דברייתא. רש"י]

ורב שביק מתניתין ועביד כברייתא?

רב מתניתין נמי איפכא תני. [גם שונה הפוך. רב גורס במשנה כמו בברייתא, ואמר הלכה כרבי מאיר לפי גרסה שלנו, והיינו הלכה כחכמים לפי גרסה שלו, שבעבדים אומר לו הרי שלך לפניך]

ומאי טעמיה דרב דאפיך מתניתין מקמי דברייתא, אדרבה ניפוך לברייתא מקמי מתניתין? [רב הפך את גרסת המשנה כדי שתהיה כמו גרסת הברייתא. ואדרבא המשנה מדוייקת יותר והיה לו להפוך את גרסת הברייתא כדי שתהיה כמו גרסת המשנה]

אמרי רב נמי [גם] מתניתין איפכא אתניה. [רבותיו. רש"י. רבותיו של רב שנו לו את המשנה הפוך מנוסח שלנו וכנוסח הברייתא, וכך קיבל נוסח המשנה מתחילה ולא שהפך את נוסח המשנה מחמת הברייתא]

ואי בעית אימא [ואם רצונך אמור] כי לא אפיך [מתניתין מקמי ברייתא. רש"י] חדא [אחת] מקמי חדא [מלפני אחת], חדא מקמי תרתי אפיך [אחת מלפני שתיים הופך. לתירוץ זה באמת רב קיבל מרבותיו את נוסח המשנה כמו הגרסה שלנו, והפך אותה מחמת הברייתא, והטעם שסמך על גרסת הברייתא יותר מאשר על גרסת המשנה הוא משום שאחת מפני אחת לא הופך, כלומר משנה אחת מפני ברייתא אחת לא הופך, אבל משנה אחת מפני שתי ברייתות הופך את נוסח המשנה, וכאן יש שתי ברייתות שגורסות שחכמים הם שסוברים בעבדים אומר לו הרי שלך לפניך. ברייתא אחת זו שאמרנו, וכעת מביא עוד אחת], דתניא: "המחליף פרה בחמור וילדה, וכן המוכר שפחתו וילדה, זה אומר ברשותי ילדה והלה שותק, זכה בה.

[רש"י: המחליף כו' – להכי נקט "מחליף" גבי בהמה ולא תנא מוכר כדנקט בשפחה, דבהמה אינה נקנית בכסף עד שימשוך וכי משך דבר הנראה לעינים הוא אם ילדה אם לאו ואין כאן ספק, אבל בחליפין מתוקמא [אפשר להעמידה] כגון שלא משך בעל החמור את הפרה אלא בעל הפרה משך את החמור ונקנית הפרה אל בעל החמור במשיכת החמור בכל מקום שהיא כדתנן קדושין (כ"ח א') כל הנעשה דמים באחר כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפין, ולא ידעינן השתא [עכשיו] אי [אם] כבר ילדה פרה בשעת משיכת החמור וברשות מוכר ילדה, או לאחר משיכת החמור וברשות לוקח ילדה.

וכן המוכר שפחתו – עבד כנעני נקנה בכסף ואע"ג שאין לפנינו בשעת מתן מעות.
והלה שותק [כיוון שאינו יודע והיינו טענת שמא] – ברי [ברור. היינו טענת ודאי] ושמא ברי עדיף. עד כאן רש"י.

כתבו בתוספות:
"והלה שותק זכה בה. למאן דאמר דברי ושמא ברי עדיף ניחא, ולמאן דאמר לא ברי עדיף אומר רבינו יצחק שהוא מפרש דשתיקה כהודאה דמיא ולא כאומר איני יודע"]

זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע, יחלוקו. [לחכמים שאומרים המוציא מחבירו עליו הראיה יזכה מי שמוחזק בולד, ובבבא מציעא ק' א' מעמידה הגמרא שזהו כשיטת סומכוס שאמר ממון המוטל בספק חולקים. עיין שם ועיין מה שנתבאר בזה לעיל מ"ו עמוד א' ועמוד ב']

זה אומר ברשותי וזה אומר ברשותי, ישבע המוכר שברשותו ילדה [ויישאר הולד ברשותו אם יישבע, וישלם אותו אם לא יישבע], לפי שכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין דברי ר' מאיר.

[רש"י: ישבע המוכר – דאיכא הודאה במקצת ואיכא [ויש] שבועה דאורייתא, דקטע לידיה, דאם קתבע ליה האי לוקח שפחה שלימה יש לי בידך עם ולדה, וזה אומר אין [כן], שפחה שלימה יש לך בידי, אבל לא ולדה, דמודה ליה במקצת, ומשום הילך לא מפטר דהא קטע ידה ולאו הילך הוא, והכי מוקי לה [וכך מעמיד אותה] בהשואל.

[אם תובע מאה והנתבע מודה בחמישים, ואומר הנתבע אותם חמישים אכן אני חייב לך ואשלם לך אבל אינם בידי כעת, באופן כזה לכל הדעות חייב הנתבע שבועה מהתורה מדין שבועת מודה במקצת ואם לא יישבע ישלם מאה. אבל אם הנתבע הודה אכן אני חייב לך חמישים והילך, דהיינו הם נמצאים בעין ואתה יכול לקחת אותם, נחלקו בזה בבבא מציעא ד' א' שרבי חייא מחייב גם באופן כזה, ורב ששת פוטר כיוון שהחמישים נמצאים בעין ואומר לו הילך [הא לך] וקח אותם מחשיבים כאילו החמישים הם בידו של התובע ואינו נחשב שהוא תובע אותם שהרי לא שייך תביעה על מה שכבר נמצא בידו, ונמצא שתובע רק את החמישים האחרים, ובהם הנתבע כופר הכל ולכן פטור משבועה שאין כאן הודאה במקצת התביעה אלא כפירה בכל. והגמרא בבבא מציעא ק' ב' מקשה לפי רב ששת שכאן השפחה היא הילך כיוון שהיא נמצאת בעין ויכול התובע לקחתה והתביעה היא כאילו רק על הולד ובו כופר הכל. וכדי ליישב מעמידה הגמרא שם שקטע את ידה ולכן אינה הילך]

נשבעין ולא משלמין – מי שתובעים אותו ישבע ויפטר, דכתיב: (שמות כב) "ולקח בעליו ולא ישלם" מי שעליו לשלם הוא נשבע, ולא נשבע התובע ויטול]

וחכמים אומרים אין נשבעין לא על העבדים ולא על הקרקעות". [אין נשבעין – וברשות מוכר תעמוד עד שיביא לוקח ראיה. אלמא לרבנן עבדא כמקרקעי דמי.

אין נשבעין על הקרקעות – בפרק הזהב (בבא מציעא נ"ו א'). רש"י.

מוכח מכאן שרבנן הם אלה שסוברים שהוקשו עבדים לקרקעות ללמד שדינם כקרקע]

 

האי הלכה כרבי מאיר, הלכה כרבנן מיבעי ליה? [אי הכי [אם כך] דמתניתין נמי בעינן למיתנא איפכא [שמשנתנו גם צריך לשנות הפוך], הלכה כרבנן מבעי ליה [לפי הגרסה הנכונה היה לרב לומר שהלכה כרבנן, שהרי רבנן הם שאומרים שעבדים הוקשו לקרקעות]. רש"י]

הכי [כך] קאמר, למאי דאפכיתו ותניתו [למה שהפכתם ושניתם] הלכה כרבי מאיר.

 

תגים:


%d בלוגרים אהבו את זה: