בבא קמא – דף צ"ז עמוד א'

by

ומי [והאם] אמר רב עבדא כמקרקעי דמי [דומה]? והאמר רב דניאל בר רב קטינא אמר רב, התוקף בעבדו של חבירו ועשה בו מלאכה פטור [מלשלם לבעליו שכרו. רש"י]. ואי סלקא דעתך [ואם עולה בדעתך] עבדא כמקרקעי דמי אמאי [למה] פטור, ברשותא דמריה קאי [ברשות בעליו עומד]?

.

[כמבואר לעיל צ"ו ב' אם הגזלן חרש בשור גזול הוא פטור משכר עבור מלאכת החרישה אע"פ שלא קנה את השור בשינוי, כיוון שיוצא ידי חובתו לנגזל במה שמחזיר את השור כשעת גזילה וכמו שביארתי שם. אם עבד הוא כמטלטלין הוא נגזל ונעשה ברשות גזלן והגזלן מתחייב עליו תשלומים כשעת גזילה ויהיה פטור על שכר העבודה שעבד בו כמו שפטור מדמי החרישה בשור. אבל אם עבד דינו כקרקע שאינה נגזלת אינו נעשה ברשות גזלן ולא מתחייב עליו בהשבת גזילה והוא כמו עובד בעבד של חבירו שלא גזל אותו כלל ובוודאי חייב לשלם שכירות עבור העבודה. לכן מכך שרב אמר פטור מלשלם שכירות עבור העבודה מוכח שסובר שעבד דינו כמטלטלין לעניין שהוא נגזל ואינו סובר שעבדים הוקשו לקרקעות ללמוד מהיקש שיש להם דין כמו של קרקע לעניין שיהיו נגזלים וכן לעניין שאין נשבעים עליהם כמבואר לעיל צ"ו ב']

.

הכא [כאן] במאי עסקינן שלא בשעת מלאכה. [בשעה שאינו רגיל לעשות מלאכה או שאין עכשיו לבעליו מלאכה לעשות דזה נהנה וזה אין חסר הוא ופטור. רש"י.

מתרץ שבאמת רב סובר שעבד הוא כקרקע, והטעם שפטור משכירות על עבודתו הוא מדין זה נהנה וזה אינו חסר, שכיוון שהבעלים לא נחסר מאומה מכך שהשתמש בעבד הוא מוחל על דמי השכירות שמעיקר הדין מגיעים לו, שכופין על מידת סדום, ולהקפיד לגבות דמי שכירות היכן שאינו עומד להשכיר ואינו נחסר מאומה הוא מידת סדום. עיין בזה באורך לעיל כ' א' וכ' ב']

כי הא [כמו זו] דשלח ליה רבי אבא למרי בר מר, בעי מיניה [שאל ממנו] מרב הונא, הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר או אין צריך להעלות לו שכר?

ושלחו ליה אינו צריך להעלות לו שכר. [ומוקמינא לה [ומעמידים אותה] בפרק ב' (כ"א א') בחצר דלא קיימא לאגרא [שאינה עומדת להשכיר]. רש"י. שאם החצר עומדת להשכיר אין זה נחשב זה נהנה וזה אינו חסר ואין זו מידת סדום לתבוע שכר על שכירות ההשתמשות]

הכי השתא [כך עכשיו. האם זה דומה]? בשלמא התם [שם] בין למאן דאמר ביתא מיתבא יתיב ניחא ליה, בין למאן דאמר (ישעיהו כד, יב) "ושאיה יוכת שער", ניחא ליה [ביתא מיתבא יתיב – זה הדר בתוכה ההנהו לבית זה [מועיל לבית זה] שהוא מיושב בדיורין. יתיב – אין חרב לפי שהדר בתוכה טם [אוטם] ומשפיץ סדקיה תמיד.

ושאיה יוכת שער – שד הוא ושמו שאיה מכתת שערים וכותלי בית שאין אדם דר בתוכה. רש"י]. אלא הכא [כאן] מי [האם] ניחא ליה דנכחוש עבדיה [שיכחש עבדו]?

 

[דווקא בדר בבית חבירו שלא מדעתו אומרים שאם הבית אינו עומד להשכיר נוח לבעל הבית שידור שם, כיוון שמועיל ליישוב הבית, ורק מכיוון שנוח לו אומרים שמוחל על דמי השכירות משום זה נהנה וזה אינו חסר [ולעיל כ"א א' כתבתי ביאור בזה]. אבל כאן לא נוח לאדון שיעבוד חבירו בעבד כיוון שהעבד מכחיש מחמת המלאכה, ולכן אע"פ שאין העבד עומד להשכיר וגם אינו בשעת מלאכה, אם עבד הוא כמקרקעין ומן הדין חייב לשלם שכירות לא אומרים באופן כזה שייפטר מדמי השכירות משום זה נהנה וזה אינו חסר]

 

אמרי הכי נמי [כך גם], ניחא ליה דלא ליסתרי עבדיה. [שלא ילמד דרכי הבטלה. רש"י]

.

.

(כתב הרשב"א:
"ולענין פסק הלכה, בעבדים כתב הרי"ף ז"ל דלית [שאין] הלכתא כרב דאמר עבדי כמקרקעי דמי, אלא כמטלטלי דמי ומשלם כשעת גזלה. והזקיקו לרב ז"ל לומר כן מאי דקאמר רב נחמן בפרק קמא (י"א ב') דאין גובין מן העבדים, וכן בפרק יש נוחלין (בבא בתרא קכ"ח א').

אבל הראב"ד ז"ל כתב דאי משום הא לא איריא [שאם משום כך לא דווקא], דעל כרחך אי אפשר לומר כן שיהא עבדים כמטלטלין לכל דבר, שהרי לענין תשלומי כפל ולענין שבועה ולאונאה הרי הן כקרקע, וכמו ששנינו במשנתינו בפרק הזהב (בבא מציעא נ"ו א') וליכא מאן דפליג [ואין מי שחולק].

וכן לענין קנייה, כלומר בפרק האשה ניקנית (קדושין כ"ב, ב') [שעבדים נקנים בכסף שטר וחזקה כמו קרקע. ומטלטלין לא נקנים בקניינים אלה].

ואיכא אנפי נמי [ויש פנים גם] דהוי בהו כמטלטלים, לענין יתומים ולענין פרוזבול ולענין קניית מטלטלין אגביה בשאין עודן עליו (לעיל י"ב א') [קניין אגב, שמטלטלין נקנים אגב קרקע גם כשאינם עליה ולא אגב עבדים אם אינם על העבד], אלא על כרחינו אין כל הפנים שווין בהם יש פנים שהם כמקרקע ויש שהן כמטלטלין, הלכך מנלן דלענין גזל אינן כקרקע.

ועוד דלעיל (צ"ה א') אמרינן איכא דאמרי הא לא תיבעי לך דרבי מאיר קנסא קא קניס מדמחליף רב ותנא גזל בהמה והזקינה משלם כשעת הגזילה דברי רבי מאיר, אלמא הלכתא כרב דמפיך לה, וכיון דרבנן סברי הכי ואשכחן מילי טובא דדמי בהו למקרקעי, לא שבקי רבנן דאמרי בעבדים אומר לו הרי שלך לפניך.

והלכך לענין שבועה נמי [גם] כיון דאיכא סתמי טובא [סתם משנה או ברייתא בהרבה מקומות] דאין נשבעין עליהן כוותייהו עבדינן [כמותם עושים]. אלו דברי הרב ז"ל [הראב"ד].

ומכל מקום יש לעיין למה אמרו במקצת המקומות שהן כקרקע ובמקצת שהן כמטלטלין. ויש לומר דלכל דיני שומרין הן כקרקע משום דדרשינן קראי בכללי ופרטי, וכדאמר בפרק הזהב (בבא מציעא נ"ז ב'), ושבועת מודה מקצת נמי מהתם נפקא [גם משם נלמדת]. וכיון שכן אף לשבועה כמקרקעי דמי, והלכך אף כל מה שהוא דאורייתא עשאום כקרקע, וכן לענין קנייה שהכתוב הקיש לשדה אחוזה דכתיב (ויקרא כ"ה מ"ו) "והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם", וכדאמרינן בפרק האשה נקנית (קדושין כ"ב ב'), אבל למילי [לדברים] דרבנן כגון פרוזבול וכן לגבות מן היתומים למאן דאמר (בבא בתרא קע"ה ב') שעבודא לאו דאורייתא, ואפילו למאן דאמר שעבודא דאורייתא תיקנו שלא לגבות מהן מן היתומים הואיל וניידי [וניידים] כדרך שתקנו במטלטלין")

.

.

 

בי רב יוסף בר חמא הוו תקיף עבדי דאינשי דמסיק בהו זוזי ועבדי בהו מלאכה. [בית רב יוסף בר חמא [בני ביתו] היו תוקפים עבדים של אנשים שהיה נושה בהם זוזים ועושים בהם מלאכה. ומבואר מהמשך הסוגיא שלא עשה כן בתורת גביית החוב]

אמר ליה רבה בריה [בנו. של רב יוסף בר חמא] מאי טעמא עביד מר הכי [עושה מר כך]?

אמר ליה דאמר רב נחמן עבדא נהום כריסיה לא שוי. [עבד לחם כרסו לא שווה. כלומר רוב עבדים הם עצלים ועבודתם אינה שווה יותר משווי הלחם שהם אוכלים, ומכיוון שכהוא מעביד אותם הוא מאכיל אותם במקום הבעלים נמצא שלא חיסר מהבעלים מאומה]

אמר ליה אימא [אמור] דאמר רב נחמן כגון דארו [כך שמו] עבדיה [עבדו. של רב נחמן] דמרקיד בי כובי [שמרקד בין החנויות]. כולהו עבדי מעבד עבדי. [כל העבדים עובדים, ואינם כמו עבדו של רב נחמן שמרקד, ועבודתם שווה יותר מהלחם שהם אוכלים]

אמר ליה אנא [אני] כרב דניאל סבירא לי, דאמר רב דניאל בר רב קטינא אמר רב התוקף בעבדו של חבירו ועשה בו מלאכה פטור, אלמא ניחא ליה דלא ליסתרי עבדיה. [הוא היה עובד בהם רק אם אינם עומדים להשכיר, ובשעה שלא נצרכים לבעליהם למלאכה, ואז פטור מדמי השכירות משום זה נהנה וזה אינו חסר ומשום שנוח לבעלים שיעשה העבד מלאכה ולא ילמד דרכי בטלה]

אמר ליה הני מילי [דברים אלה] היכא דלא מסיק בהו זוזי [היכן שלא נושה בו זוזים. בבעל העבד], מר כיון דמסיק בהו זוזי [רב יוסף בר חמא היה משתמש בעבדים של אנשים שהיו חייבים לו מעות] מיחזי [נראה] כרבית. דאמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן אף על פי שאמרו הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אין צריך להעלות לו שכר, הלוהו ודר בחצר חבירו צריך להעלות לו שכר. [מה שרב חמא בר יוסף היה נהנה מעבדו של מי שהיה חייב לו, נראה כאילו גובה ממנו רבית עבור ההלוואה. ואסור מדרבנן ואין זו רבית גמורה מהתורה כיוון שלא התנה בשעת ההלוואה שמלווה תמורת שמרשה לו להשתמש בעבדו]

אמר ליה הדרי בי [חוזר אני בי].


איתמר [נאמר], התוקף ספינתו של חבירו ועשה בה מלאכה, אמר רב רצה [הבעלים] שכרה נוטל [כפי כמה ששוה דמי שכירות על מלאכה זו], רצה פחתה נוטל. [פחתה – אם נשברה או נתקלקלה ודמי פחתה יתירין על שכרה נוטל דמי פחתה. רש"י]

ושמואל אמר אינו נוטל אלא פחתה.

אמר רב פפא לא פליגי [לא חולקים], הא דעבידא לאגרא [שעשוייה לשכר. שעומדת להשכרה] הא דלא עבידא לאגרא. [עביד לאגרא – מסתמא כי נחית לה [כשיורד אליה] אדעתא דאגרא נחית, הלכך לאו בתורת גזלן דיינינן ליה ונותן שכרה על כרחו אם רבין הן על דמי פחתה.
הא דלא עבידא לאגרא – לא יהיב ליה אלא פחתה. רש"י]

ואיבעית אימא [ואם רצונך אמור] הא והא דעבידא לאגרא [שעומדת להשכרה], הא דנחית ליה [שירד אליה] אדעתא דאגרא [על דעת להיות שוכר ולשלם שכר] והא דנחית ליה אדעתא דגזלנותא. [נחת לה אדעתא דאגרא – רצה שכרה נוטל. ואם פחתה יתר על שכרה נוטל דמי פחתה דהא על כרחו שקלה [לקח אותה] וגזל הוא.

[לעיל צ"ו ב' נתבאר שגזלן אינו משלם דמי שכירות כיוון שהוציאה מרשות בעלים וחייב בהשבת הגזילה, ושוכר משלם שכירות כיוון שהיא פקדון בידו והוא שומר אותה עבור הבעלים ואין זו הוצאה מרשות בעלים. אמנם כאן כיוון ששכר אותה שלא בהסכמת הבעלים, אם רצון הבעלים יכול להסכים שהשימוש יהיה בתורת שכירות, והמשתמש הרי לא התכוון לגזול, ויתחייב לשלם לו דמי שכירות. אבל אם הבעלים רוצה יכול להחשיב זאת כגזילה והוצאה מרשות בעלים ואע"פ שהמשתמש לא התכוון לגזול שסוף סוף עשה משיכה שלא בהסכמת הבעלים ולכן יש בכח הבעלים לתת למשיכתו דין משיכת גזילה]
נחית לה אדעתא דגזלנותא – אפילו שכרה גדול מפחתה לא יהיב [נותן] אלא פחתה, דכל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה. רש"י]

.

.

(על הצד שהתוקף את הספינה נדון כגזלן, נאמר שדינו לשלם את הפחת, מה שפחתו דמיה מחמת שנשברה או נתקלקלה. וצריך עיון, שאם השבירה והקלקול הם שינוי, הרי קנה את כל הספינה בשינוי ומשלם דמי הספינה כשוויה בשעת גזילה והספינה גופה שלו. ואם השבירה והקלקול אינם באופן שנחשב שינוי בספינה, אם כן לא קנה אותה ויכול להחזירה לבעליה כמו שהיא ולומר לו הרי שלך לפניך [לעיל צ"ד א' הבאתי דברי הגר"ח סולובייצ'יק שסובר שאם לא קנה בשינוי מחזיר גוף הגזילה אבל חייב לשלם כמה שנפחתו דמיה משעת גזילה, ולדבריו היה אפשר להעמיד כאן פחת שאינו נחשב שינוי בספינה, ושם כתבתי לדחות דבריו ושהעיקר כמו שכתבו התוספות שאם אין זה נחשב שינוי והיא נחשבת אותה גזילה כעין שגזל יוצא ידי חובה במה שמחזיר אותה כמו שהיא ואינו חייב לשלם אם נפחתו דמיה.

 

כתב בשיטה מקובצת בשם הראב"ד:

"אי נחית לה אדעתא דגזלנותא אינו נוטל אלא פחתא.

קשיא לי אי [אם] פחת דאית ביה [שיש בו] שנוי הוא, הא אמרינן אין שמין לא לגנב ולא לגזלן אלא הגזלן נוטל השברים ומשלם הספינה מעליא, דהא קיימא לן שינוי קונה.
ואי בפחתא דלית ביה שינוי דלא קני ליה, אמאי משלם פחתא, ליהוי ככחשא דהדר כיון דלא הוי שינוי אומר לו הרי שלך לפניך.
ואיכא למימר [ויש לומר] התם [שם] כיון דהדר לא משלם, אבל ספינה דלא הדר משלם ולא מחוור [עיין לעיל צ"ד א' ביאור מה סבר ליישב כאן ולמה דחה זאת].
אלא נראה לי דהאי דאמר דנחית לה בתורת גזלנותא לאו לגזלה ממש שלא יחזירנה לעולם, אלא להשתמש בה חנם ולהחזירה לו, דכיון דהכי הוא הוה ליה כשואל שלא מדעת, דאף על גב דמשוינן ליה כגזלן לענין מתה מחמת מלאכה ולכל אונסין אפילו הכי לא נפיק ליה מכלל שואל, ואפילו בפחתא דאית ביה שינוי שמין לו שברים כשואל דלא קנסינן ליה כולי האי. ולישנא נמי הכי משמע דקאמר התוקף ובין לרב ובין לשמואל קאמרי.
אי נמי דלא אמרו אין שמין אלא בשנשבר או מת דאין ראוי למלאכה ראשונה הא ראוי שמין ואין משלם אלא פחת בלבד. הראב"ד ז"ל".

 

וביאור דבריו כתבתי בברכת שמואל המבואר סימן ד':

"עיין מה שהארכתי בתלמוד מוסבר בבא קמא י"א א'. הנה נאמר בסוגיא שם: "אמר שמואל, אין שמין לא לגנב ולא לגזלן". ורש"י כתב: מנהג דיינין הוא שאין שמין לא לגנב ולא לגזלן. ויש להבין למה זה מנהג דיינים ולא מדין תורה.

הנה אם אחד קנה במשיכה חפץ של המוכר והתחייב לו דמים, וכעת בא לשלם למוכר סובין או קרקע, ויש לו מעות, יכול המוכר לתבוע ממנו מעות. ולכאורה מאיזה דין יכול לכוף אותו לשלם מעות. וכתב בריטב"א שהוא מכיוון שמה שיכול לשלם לו או לא, הכל תלוי לפי מה שהתנו ביניהם בזמן חלות החיוב ממון על הקונה. שנקנה החיוב שעבוד גוף באופן שהתנו ביניהם כמו כל מקח שנקנה לפי דעת מוכר וקונה. והם לא התנו כלום בפירוש, ויש אומדן דעת שאנו עדים שהמוכר לא מוכר על מנת לקבל סובין או קרקע אלא מעות, וגם הקונה יודע את זה ודעתו כך, ולכן נחשב כמו שפירשו כך.
ויש בזה פרטים ואופנים שונים. כגון שרוצה לשלם על המקח באותו דבר עצמו שקנה ולא במעות. או בשברי המקח וישלים מעות. ועל כל אופנים רבים אלה הכל הולכים לפי אמדן דעת שמשערים הדיינים מה התכוונו מן הסתם.
וכשקנה את הגזילה בקנייני גזילה, נתחייב לשלם דמיה. וזה דומה למה שהלוקח התחייב למוכר לשלם דמי מקח שקנה במשיכה. אלא שכאן אין תנאי ביניהם אם ישלם לו מעות או סובין וכיו"ב. ויש פסוק ללמד שאם יש לו מעות משלם לנגזל מעות ולא סובין. אבל עדיין יש לשאול היאך נדון בכל מיני אופנים וטענות לגבי אותו תשלום, שאינן מצטמצמות רק לשאלה אם ישלם מעות או סובין. וברמב"ם פרק ב' מהלכות גזילה הלכה ט"ו כתב שגם אם היה קניין גזילה, והגזלן חייב רק תשלומי החפץ והשברים שלו, יכול הנגזל לכוף אותו לשלם לו את השברים ולא מעות.
ונראה שהרמב"ם ורש"י הבינו שמה שכתבה תורה שגזלן ישלם מעות אם יש לו ולא סובין, אין זה דין מעות וסובין כפשוטו, אלא כוונת התורה שהדיינים יאמדו מה היה אמדן דעתם לו היה קניין הגזלה נעשה שלא בעל כרחם, מה היו מתנים ביניהם לגבי במה יפרע את החוב על קניין הגזילה. ודעת הרמב"ם שאמדן הדעת היה שיכול לתבוע את השברים כתשלום על קניין הגזילה. ומכיוון שזה תלוי באמדן, לכן כתב רש"י שאע"פ שדין תורה שהגזלן קונה את כל החפץ והשברים שלו וחייב ממון, עדיין צריכים אנו למנהג הדיינים לקבוע במה יפרע ממון זה. והיו יכולים לקבוע שיכול לשלם בשברים שהם עכשיו שלו לפרוע את חובו לנגזל. שהם אומדים את דעתם מה היו מתנים על פרעון חוב זה לו היה תלוי בהסכמתם.

ולפי זה נראה גם כאן, שהנה רש"י כתב בפשטות שמשלם פחת הספינה מדין שגזלן משלם כשעת גזילה, ולא העיר כלום למה לא קונה את כל הספינה ויכול הנגזל לתבוע דמיה במעות. ונראה כוונתו שפשוט שקנה את הספינה בשינוי וחייב לבעלים כל דמי הספינה והשברים שלו. רק כאן הוא בא לשלם את חובו בכך שמשלם את הספינה, ומשלים דמי הפחת. וכאן מנהג הדיינים שלא לחייב לשלם ממון דווקא, אלא משלם את חובו במה שמשלם את הספינה עצמה לבעלים. שמכיוון שסתם אדם אין לו חפץ בספינה כלל, ובעל ספינה חפץ דווקא בספינה ולא בדמים [לדוגמה בימינו משאית, שסתם אדם חפץ בדמי משאית ולא בה עצמה. ובעל משאית חפץ במשאית שלו ויתקן אותה, יותר מאשר במעות], והוא לא בא לגזול ספינה ולגלות שחפץ בספינה, אלא רק רצה להשתמש ולהחזיר, לכן האומדן שאם עניין זה היה נעשה בהסכמה ולפי אומדן דעתם, פשוט שכאן האומדן שעל מקח כזה של ספינה יכול לשלם בספינה עצמה.
וזהו פירוש לשון רש"י לעיל י"א א' "מנהג דיינים", שהם אומדים את אופן פרעון חוב זה לפי מה שדעתם של בני אדם מסכמת. וכאן מכיוון שרצה רק להשתמש הדעת מסכמת שתנאי פרעון החוב יהיה שיחזיר לו הספינה ויוסיף דמי הפחת.

 

כתב הראב"ד בתירוץ השני: "אי נמי דלא אמרו אין שמין אלא בשנשבר או מת דאין ראוי למלאכה ראשונה הא ראוי שמין ואין משלם אלא פחת בלבד".

ופשוט שבראוי למלאכה ראשונה גם יש קניין גזלה על ידי שינוי. וכאן מדובר שהיה שינוי. ואם יש שינוי וקונה, מה הכוונה שלא אמרו על זה אין שמין לגזלן, אלא וודאי הכוונה שקנה בשינוי וחייב כל דמי הגזילה. רק שבא לפרוע חוב זה בשברים של הגזילה שהם שלו כעת. ועל זה יש לימוד מהפסוק אשר גזל, שחייב לשלם מעות ולא מטלטלין. ובעל כרחך גם הראב"ד סובר שלימוד זה אינו כפשוטו לחייב מעות תמיד. שאם כן גם בראויה למלאכה ראשונה יתחייב לשלם מעות. אלא הלימוד בא לומר שהולכים לפי אמדן דעת כאילו קניין הגזילה היה נעשה מדעת.
ובראויה למלאכה ראשונה הדעת נותנת שבעליה חפץ בה יותר ממעות, וגם החייב רוצה לתת אותה ולא מעות. ולכן נעשה כאילו התנו שכך יהיה חיוב פרעון חוב זה. ולכן בראויה למלאכה ראשונה אע"פ שהשברים שלו ושינוי קונה, יכול לפרוע את חובו באותם שברים שקנה והם שלו.
ובתירוץ הראשון כתב: "דאף על גב דמשוינן ליה כגזלן לענין מתה מחמת מלאכה ולכל אונסין אפילו הכי לא נפיק ליה מכלל שואל ואפילו בפחתא דאית ביה שינוי שמין לו שברים כשואל דלא קנסינן ליה כולי האי".
ולכאורה קשה מה שייך כאן לומר "קנסינן". שאין כאן דין מדרבנן אלא עיקר חיוב גזלן מדאורייתא. ומה שייך "לא נפיק ליה מכלל שואל". ומוכח כמו שכתבתי שעיקר הדין מדאורייתא הוא שהגזלן קונה את גוף הגזילה בשינוי ומתחייב לשלם דמיה כשעת גזילה, ולגבי השאלה האם יכול לשלם דמיה על ידי שמשלם את שברי הגזילה בתורת שווה כסף, זהו מנהג דיינים ואומדן דעת ונמסר להכרעת חכמים, ועל זה לשון הראב"ד "קנסו", שלא חייבוהו לשלם דמי כל הספינה דווקא במעות אלא אמרו שיכול לשלם בשברי הספינה.
ובתלמוד מוסבר י"א א' הארכתי עוד בזה, והבאתי גם מדיני פריעת מלווה מה ששייך לזה. ועיין בברכת שמואל המבואר סימן ד' מאות ד' והלאה עוד דברים בדברי הראב"ד)

.

.
"גזל מטבע ונסדק וכו'". [גזל מטבע ונסדק, פירות והרקיבו, יין והחמיץ, משלם כשעת הגזלה.
מטבע ונפסל, תרומה ונטמאת, חמץ ועבר עליו הפסח, בהמה ונתעבדה בה עבירה או שנפסלה מעל גבי המזבח או שהיתה יוצאה ליסקל, אומר לו הרי שלך לפניך]

אמר רב הונא נסדק – נסדק ממש [והוא שינוי ניכר וקונהו בשינוי], נפסל – פסלתו מלכות. [המלך צוה שלא יצא לא במדינה זו ולא במדינה אחרת. רש"י. כיוון שגופו לא השתנה אין זה שינוי ניכר]

ורב יהודה אמר פסלתו מלכות נמי [גם] היינו נסדק [דכיון דלא נפיק [יוצא] לגמרי היזק גמור הוא ומשלם כשעת הגזלה. רש"י. יש אופנים שהמצב החיצוני מחשיב כאילו נשתנה גוף החפץ. וכאן כיוון שכבר בטל לגמרי מלהיות נחשב מטבע, נחשב כאילו השתנה גופו וכמו שנסדק], אלא היכי דמי נפסל, שפסלתו מדינה זו ויוצאה במדינה אחרת. [אלא היכי דמי נפסל – דקתני מתניתין הרי שלך לפניך, כגון שפסלתו מדינה זו, בני מדינה פסלוהו מעצמן.

ויוצא במדינה אחרת – שיכול לומר לו לך להוציאו שם. רש"י]

.

.

(אין נראה שכוונת רש"י כפשוטו שהוא מטבע טוב כיוון שיכול לצאת שם. שאם כן לא נשתנה כלל, ומשנתנו באה ללמד שאע"פ שהגזילה נשתנתה ונפסדה, כיוון שהשינוי אינו ניכר לא מחשיבים אותו שינוי. וכמו היזק שאינו ניכר כגון שמטמא תרומה של חבירו שוודאי הזיק אותה שהרי אינה שווה כלום וכיצד נאמר שלא ניזוקה, רק אינו חייב לשלם כיוון שהוא היזק שאינו ניכר לא נעשה מעשה בגופה ואם מזיק בלי מעשה הוא כמו גרמא ופטור. וכן כאן וודאי נשתנה להיות שווה פחות שהרי הוא פסול, רק אין זה שינוי בגופו ולכן עדיין נחשב שהגזילה היא כעין שגזל. ועיין עוד מה שכתבתי בזה לעיל מ"ה א'.

וכן קשה שלקמן תחילת עמוד ב' נחלקו אם יכול לשלם לו מטבע שיוצא רק במישן ולא כאן, ותלוי אם יש דרך לשם.

ונראה שבאמת לגבי דיני ממונות כל דבר נדון לפי זמנו ומקומו, והמטבע נדון כמטבע שאינו שווה כיוון שבמדינה זו אינו שווה, ואם חייב מעות לחבירו אינו יכול לשלם לו בו כיוון שנפסל ודינו כפסול ולא יכול לומר לו להוציאו במדינה אחרת, וכמבואר לקמן [ומה שיש שם מי שסובר שיכול לומר לו לך הוציאו במישן אבאר שם בע"ה]. ומה שכתב רש"י שיכול לומר לו לך הוציאו שם זהו משום שהנגזל טוען שכיוון שהמטבע פסול כבר בני אדם לא מחשיבים אותו כמטבע כלל, שמה שעושה אותו לחפץ "מטבע" אינו רק גופו וצורתו, שאין לצורה חשיבות מצד עצמה כלל אלא מה שצורתו גורמת שיוצא בהוצאה זו צורת מטבע, וצורה שאינה גורמת שייצא בהוצאה אין זו צורת מטבע, וכשנפסל כאילו נשתנה צורתו. וכיוון שנפסל כעת רואים בו בני אדם חתיכת מתכת בעלמא וזה נחשב שנשתנה גופו. ומשום כך לרב יהודה אם פסלו המלך בכל המקומות נדון כנשתנה גופו וכמו נסדק. וכנגד טענה זו אומר לו הגזלן לך להוציאו שם ואינך יכול לטעון שנעשה כחתיכת מתכת ונשתנה גופו מלהיות חפץ "מטבע", ולכן אע"פ שהוא באמת פסול זה שינוי שאינו קונה כיוון שלא נשתנה גופו שגופו עדיין מטבע כיוון שאפשר להוציאו שם)

.

.

 

אמר ליה רב חסדא לרב הונא, לדידך דאמרת נפסל – פסלתו מלכות, הרי פירות והרקיבו, יין והחמיץ, דכי [שכמו] פסלתו מלכות דמי [דומה], וקתני "משלם כשעת הגזילה" [שזה נחשב שינוי לקנות]?

אמר ליה התם [שם] נשתנה טעמו וריחו, הכא [כאן] לא נשתנה.


אמר ליה רבא לרב יהודה, לדידך דאמרת פסלתו מלכות נמי [גם] היינו נסדק, הרי תרומה ונטמאת דכי פסלתו מלכות דמי וקתני אומר לו הרי שלך לפניך?

אמר ליה התם [שם] לא מינכר [לא ניכר] היזיקה, הכא [כאן] מינכר היזיקה. [תרומה לא מינכר היזיקה – לא נשתנה מראיתה משאר חטים. הכא מינכרא הזיקה – שאין צורה זו דומה לצורה של כל היוצאים עכשיו, וכשגזלה הימנו היו כל צורות המדינות שוות לה. רש"י. המטבע עצמה לא השתנתה, אלא רק המטבעות האחרות השתנו, ואעפ"כ נחשב שהמטבע השתנתה וכמו שביארתי לעיל בסמוך]

תגים:


%d בלוגרים אהבו את זה: