בבא קמא – דף צ"ח עמוד א'

אמר רבה הזורק מטבע של חבירו לים הגדול [אע"ג שאין יכול ליטלו. רש"י] פטור. [פטור – כדמפרש ואזיל דלא שקליה בידיה [שלא לקחו בידו] אלא דאדייה שהיתה ביד בעלים והכהו זה תחת ידו וניתזה לים, הואיל וצלולים הן וקא חזו ליה [ורואים אותו] אמר ליה הא מנח קמך [הרי מונח לפניך] ואינה אבודה. ואי משום דבעי למיתב זוזא לבר אמוראה [ואם משום שצריך לתת זוז לאמודאי] למישט ולמישקליה [לשוט ולקחתו] גרמא הוא שגורם להפסידו אותו שכר, וגרמא בנזקין פטור. רש"י.
רש"י ראש השנה כ"ג א': בר אמוראי – מלומד לשוט בנהרות]
מאי טעמא [מה הטעם], אמר הא מנח קמך [הרי מונח לפניך] אי בעית שקליה [אם רצונך קח אותו].
והני מילי [ודברים אלה] בצלולין דקא חזי ליה [שרואה אותו], אבל עכורין דלא קחזי ליה לא. [אבל עכורין – בשעת התזה דהוה ליה מעשה בידים אבוד הוא, ואין זה גורם אלא ממש דהא ממש התיזו [בעכורין מעשה היזק המטבע הוא עצם הזריקה לים, כיוון שבמים עכורין המטבע נחשב אבוד. מה שאין כן בצלולים המטבע לא נחשב אבוד וההיזק הוא רק דמי האמודאי וזה אינו מעשה היזק בידיים]. רש"י]
.
[תוספות: עכורין וצלולין. לאו דוקא אלא אפילו עכורין אי מצי [אם יכול] בר אמוראה למשקלינהו [לקחתם] הוו כצלולין, ואפילו צלולין אי לא מצי למשקלינהו חייב. והא דנקט צלולין ועכורין משום דסתם צלולין מצי שקיל להו בר אמוראה וסתם עכורין לא מצי שקיל בר אמוראה]
.
והני מילי דאדייה אדויי [שהיתה ביד בעלים והכהו זה תחת ידו וניתזה לים. ואין זו הגבהה להחשב עליה גזלן], אבל שקליה בידיה [לקחו בידו. ואחר כך זרק אותו] מיגזל גזליה [גזל אותו. בשעה שלקחו] השבה בעי מיעבד [השבה צריך לעשות. וזריקה לים גם במים צלולים שאומר לו הרי מונח לפניך אין יוצא בזה ידי חיוב השבת הגזילה].

מתיב [מקשה מברייתא] רבא: "אין מחללין על מעות שאינן ברשותו. כיצד היו לו מעות בקסטרא [מקום והוא רחוק מאד ויש בו סכנת דרכים ואין שיירות מצויות שם. רש"י], או בהר המלך, או שנפל כיסו לים הגדול, אין מחללין"? [אין מחללין – אלמא אבוד חשיב ליה בים הגדול. רש"י]
אמר רבה שאני לענין מעשר דבעינן [שצריך] מצוי בידך, דרחמנא אמר: (דברים יד, כה) "וצרת הכסף בידך" וליכא [ואין].
[בקושיא סבר שבקיסטרא ובהר המלך ונפל לים הגדול אין מחללין כיוון שביחס אליו המעות אבודות לגמרי וכאילו נשרפו. ולא רצה לדחוק שמדובר דווקא במים עכורים ולכן הקשה שאפילו צלולין נחשב כאילו נשרפו. או שבקיסטרא והר המלך כיוון שעל ידי טורח גדול אפשר להגיע לשם זהו כמו מים צלולים שאפשר על ידי בר אמוראי, מה שאין כן עכורים שאי אפשר כלל. ואם המעות אבודות אם כן הזריקה לים היא מעשה מזיק בידיים שהוא כמו שורף את המטבע ולא רק משום הגרמא שמצריכו להוציא דמי בר אמוראי, ויתחייב. ועל זה מתרץ שבאמת בצלולים ובקיסטרא והר המלך אין המעות נחשבות אבודות כאילו נשרפו. ומה שאין מחללים הוא משום דרשת הפסוק שלא די בכך שאין המעות אבודות אלא צריך גם שיהיו מצויות בידך, ובצלולים ובקיסטרא והר המלך אין זה מצוי בידך אע"פ שאינו אבוד]
.

ואמר רבה השף מטבע של חבירו פטור. [השף – אשפריי"ר בלע"ז, שפחת את הצורה. רש"י]
מאי טעמא, דהא לא עבד ולא מידי [שהרי לא עשה ולא מאומה].
והני מילי דמחייה בקורנסא [שהכהו בקורנס] וטרשיה [וטרשיה – עשאן כאבן חלקה לשון טרשים. רש"י], אבל שייפא בשופינא [בשופינא – לימ"א בלע"ז של נפחים. רש"י] חסורי חסריה. [וממש הוא ולא גרמא. טעמא דרבה בכולהו משום גרמא בנזקין הוא ופטור. רש"י.
כשהכהו בקורנס לא פעל מאומה על גוף המתכת שבו, אלא רק מחה את הצורה החקוקה. וצורה אינה דבר גשמי ולכן אין זה נחשב מעשה של היזק, שמעשה הוא רק כשפועל שינוי גשמי. נזק וודאי יש כאן שהרי שווה עכשיו פחות, רק שהנזק נגרם ללא מעשה וזהו גרמא שגורם נזק בלא מעשה היזק ממש. אבל אם שף אותו בשופין גירר פירורים מפניו ועל ידי זה מחה את הצורה, וזה שינוי גשמי בגוף המטבע ונחשב מעשה, ומשלם לא רק עבור הפחת מהפירורים אלא גם על הפחת מכך שנמחקה צורתו, שפחת זה הוא וודאי הפסד ונזק, וכיוון שנעשה על ידי מעשה גשמי חייב עליו]
.
[תוספות: "השף מטבע של חבירו פטור. נראה דרבה סבר פסלתו מלכות לא הוי כנסדק, דאי הוי [שאם הוא] כנסדק אם כן כל שכן דשף מטבע הוי כנסדק והרי חסריה טובא ואמאי פטור". ולקמן כתבתי שלרש"י רבה הוא גם לפי מי שאמר שפסלתו מלכות הוא כנסדק]
.
מתיב רבא: "הכהו על עינו וסמאה, על אזנו וחרשו, עבד יוצא בהן לחירות. [על אזנו וחרשו – אלמא אף על גב דלא חסריה כיון דעשה מעשה בגופו לאו גרמא קחשיב ליה אלא ממש, והכא נמי [וכאן גם] כיון דמחייה בקורנסיה ופחתיה ועל ככה חסרו דמים מעשה הוא. רש"י]
כנגד עינו ואינו רואה, כנגד אזנו ואינו שומע [שהכה בכותל והבעיתו בקול ואינו רואה או נתחרש. רש"י קידושין כ"ד ב'], אין עבד יוצא בהן לחירות [שהעבד הוא זה שהבעית את עצמו ולא עשה בו מעשה כלל]"?
רבה לטעמיה דאמר רבה חרשו לאביו נהרג [עובר במכה אביו ואמו מות יומת ונהרג רק אם עשה בהם חבורה או הוציא דם. ואם הכהו על אזנו וחרשו לכאורה אינו נהרג שלא עשה חבורה ולא הוציא דם], שאי אפשר לחרישה בלא חבורה, דטפתא דדמא נפלת ליה באוניה. [שטיפה של דם נופלת לו באזנו. ואע"פ שאין רואים בידוע שנפלה טיפה בפנים. ולכן כיוון שעשה שינוי ניכר בגופו הוא מעשה גמור ולא גרמא, ואינו דומה למחה מטבע בקורנס.
רש"י: רבה לטעמיה – הלכך גבי עבד נמי [גם] חסרון הוא. וכנגד אזנו פטור משום דבהכי לא הוי ליה למיחש והאי ודאי גרמא הוא]
.
.
(בקידושין כ"ד ב' ולעיל צ"א א' מבואר בגמרא שהטעם שהכהו כנגד עינו או כנגד אזנו פטור כיון שהוא הבעית את עצמו. ובקידושין שם כתב רש"י: "שאני אדם דבר דעת הוא – האי ניזק, וכי מיבעית מדעתיה קא מיבעית [וכשנבעת מדעתו נבעת], שנותן לבו אל פחד קול הבא פתאום".
וכאן משמע מרש"י שהטעם שבהכהו כנגד עינו או אזנו לא היה לו לחשוש שיסתמא או יתחרש. שהכאה בכותל נגד עינו לא מצוי שתעשה נזק. וצריך עיון שזה דלא כהגמרא. וגם מה בכך שלא היה לו לחשוש שיזיק, שאע"פ שסבר שלא יזיק ובאמת לא היה צריך לחשוש שיזיק ונחשב אונס, הרי אדם מועד לעולם וחייב על אונס כרצון. ובמקום שהוא גרמא פטור גם אם היה לו לחוש, וכגון שנפל כלי מהגג על כרים וכסתות והוא קדם וסילק את הכרים ופטור משום גרמא אע"פ שידע שיישברו. וכן בנותן סם המוות לפני בהמת חבירו פטור אע"פ שהיה לו לחוש שתאכל. וצריך עיון)
.
.
(ביאור ביסוד עניין היזק שאינו ניכר.
בגיטין נ"ב ב' נחלקו אם היזק שאינו ניכר שמיה היזק. ומובא המחלוקת גם לעיל ה' א'.
כאן כתב רש"י "טעמא דרבה בכולהו משום גרמא בנזקין הוא ופטור". ומבואר שהדינים כאן תלויים במחלוקת האם גרמא בנזיקין חייב או פטור, והיא מחלוקת אחרת מהמחלוקת אם היזק שאינו ניכר שמיה היזק. ולרש"י שאין חילוק בין גרמא לגרמי להלכה אנו פוסקים שגרמא בנזיקין חייב משום דינא דגרמי. ובהיזק שאינו ניכר פוסקים שלאו שמיה היזק.

ונראה הביאור בזה שגרמא פירושו שאע"פ שנעשה נזק בחפץ, אם המזיק לא עשה מעשה היזק פטור. וכגון שהיה כלי נופל על כרים וכסתות וקדם וסיקל את הכרים והכסתות, אע"פ שהכלי נשבר ובוודאי ניזק, המזיק לא עשה מעשה היזק ולכן פטור משום גרמא, למי שפוטר על גרמא.
במכה בקורנס על המטבע, ההיזק ניכר, שהרי כל הרואה מכיר שאין בו צורה, רק כיוון שצורה היא דבר שאינו גשמי, לפעול שינוי בדבר שאינו גשמי אינו נחשב עשייה וחסר כאן מעשה ולכן פטור משום גרמא.
וכן אם היה מחרש את העבד על ידי מכה על אזנו לפני שידענו שבהכרח יצאה טיפת דם, היה זה נחשב היזק ניכר כיוון שהוא מתנהג כחרש וכל הרואה רואה עליו שהוא חרש, ורק לא נעשה שינוי גשמי בגופו ולכן אין זה נחשב מעשה, ויהיה דינו כמזיק בגרמא בלא מעשה.
וכן השורף שטר של חבירו ניכר שכעת אינו יכול לגבות את החוב, רק הממון הוא החוב ואל השטר גופו, וכיוון שלא עשה מעשה בעצמות גוף הדבר שניזוק, דהיינו החוב, חסר כאן מעשה והוא מזיק על ידי גרמא.
ובזורק מטבע של חבירו לים שבצלולים פטור, הפטור על גוף המטבע עצמו הוא משום שאומר לו הרי מונח לפניך ואינו אבוד ולא משום גרמא. אבל עדיין צדקו דברי רש"י שרבה משמיענו כאן דין פטור של גרמא, שהרי הניזק אינו חייב לעשות מעשה ולהוציא ממון כדי להציל את המזיק מלהיות מזיק. והניזק יכול לומר איני מביא בר אמוראי וממילא המטבע אבוד כמו בעכורים ושלם לי עליו. והמזיק צריך להביא לו בר אמוראי ולומר לו הנה בר אמוראי לפניך ומעתה אתה יכול לקחת את המטבע ואינו אבוד. ועל ידי שלא מביא לו בר אמוראי בזה עושה את המטבע לאבוד שהניזק לא חייב להביא בר אמוראי ובלא בר אמוראי המטבע אבוד. ורבה מחדש שכיוון שאם יש בר אמוראי המטבע לא אבוד, מה שעושה אותו המזיק לאבוד על ידי שלא מביא בר אמוראי זהו רק גרמא. בין אם נאמר שלא יביא הניזק בר אמוראי ויאבד המטבע המזיק רק עשה גרמא על המטבע, ואם יביא הניזק בר אמוראי המזיק לא ישלם לו דמי הבר אמוראי שהפסיד ממנו אותם רק על ידי גרמא.

היזק שאינו ניכר מבואר בגיטין שם שהוא המטמא תרומה של חבירו, והמדמע פירותיו, והמנסך יינו, והעושה מלאכה במי חטאת והמפגל את הקדשים, וכן מטבע שנפסל [לרב הונא אפילו נפסל בכל העולם ולרב יהודה בנפסל רק במדינה זו].
חפץ מותר וחפץ אסור הם שני גופים שונים ונחשב שגופו השתנה. ואין זה כמו מחיקת צורה ממטבע בקורנס, שמחיקת הצורה אינה שינוי באיסור והיתר והצורה אינה גשמית וכשאין שינוי גשמי אין כאן מעשה ופטור משום גרמא. אבל לשנות גוף מגוף מותר לגוף אסור זה שינוי בעצמות הגוף וכמו שהיה משנה אותו מפרה לחמור, שאיסור אינו רק דבר רוחני השורה על הגוף אלא הוא גדר במהות הגוף עצמו שנעשה חפצא אחר. ולכן לאסור חפץ נחשב שינוי גשמי בגופו ולכן השינוי הזה הוא מעשה מזיק ואין כאן פטור משום גרמא.
והטעם לפטור בהיזק שאינו ניכר הוא טעם מחודש, שאע"פ שיש כאן היזק שהרי שווה פחות, ויש גם מעשה מזיק ששינה את גופו בידיים ואין זה גרמא, עדיין פטור משום שמי שמסתכל לא רואה את הנזק.
הטעם בזה הוא לפי מה שהארכתי לבאר בחידושים סימן א' שדין מזיק תלוי שיהיה לו ציור של מזיק בעיני הרואה והחיבו תלוי בציור. וכמו שבשור שדחף שור אחר לבור לרבי נתן חייב בעל הבור הכל אע"פ שהזיק רק חצי שגם השור שדחף הזיק חצי, שהציור הוא שהשור הניזק בבורו ומשום הציור מתחייב. עיין שם שהארכתי להוכיח כך מכמה מקומות. ובהיזק שאינו ניכר כיוון שבעיני הרואה אין ציור של נזק פטור אע"פ שבאמת עשה מעשה והחפץ ניזק.

בגיטין נ"ג ב נאמר: "מתיב רב פפא [על מי שאמר היזק שאינו ניכר שמיה היזק]: "גזל מטבע ונפסל, תרומה ונטמאת, חמץ ועבר עליו הפסח, אומר לו הרי שלך לפניך". ואי אמרת היזק שאינו ניכר שמיה היזק האי גזלן הוא ממונא מעליא בעי שלומי? תיובתא".
ומבואר שמי שסובר שהיזק שאינו ניכר שמיה היזק גם בגזלן ייחשב שינוי לקנות. ולמי שסובר לאו שמיה היזק גם בגזלן הדין שאינו נחשב שינוי לקנות. והיא סברא אחת, שכמו שנזק תלוי בציור שיהיה ניכר לרואה שנעשה כאן נזק, כך גם מה שאמרה תורה והשיב את הגזילה אשר גזל – כעין שגזל, הנדון אם הגזילה היא כעין שגזל או לא כעין שגזל תלוי בציור בעיני הרואה, ואם נראית שהיא אותה גזילה הרי היא כעין שגזל אע"פ שניזוקה ונפחתו דמיה ונשתנה גופה מהיתר לאיסור שזה גוף אחר.

לעיל צ"ו ב' נאמר שמי שגזל זוזים ועשה מהם נסכא קנה בשינוי. ואע"פ שכאן פטר רבה מי שעשה מזוז של חבירו נסכא. ומוכח שטעמו של רבה כאן אינו מדין שינוי שאינו ניכר, שאם כן גם לא היה קונה בשינוי שכמבואר בגיטין מה שהוא היזק שאינו ניכר גם אינו קונה בשינוי. אלא מוכח כדברי רש"י שטעמו של רבה הוא משום גרמא. וניכר היטב שכעת אין בו צורה ושווה פחות והוא בוודאי היזק ניכר. רק כיוון שצורה אינה דבר גשמי אין במחיקתה תורת מעשה להחשב מעשה מזיק ובלא מעשה מזיק גמור הוא גרמא. וכדי שגזלן יקנה בשינוי לא צריך מעשה. וגם בנשתנה מאליו קונה בשינוי. וחסרון הצורה וודאי הוא שינוי גמור בחפץ אע"פ שהצורה אינה דבר גשמי, כיוון שהוא שינוי ניכר וניכר בו שנעשה שווה פחות די בכך להחשב שינוי שקונה.
וכן כתב ברשב"א:
"ולדידי קשיא לי דא אמרינן לעיל (צ"ו ב') זוזי ועבדינהו נסכא קנה, וכששף אותו ומחיה בקורסנא הרי בטל צורתו ונעשה נסכא וזוזי בעי לשלומי ליה, והתם לא אשכחן מאן דפליג דודאי שינוי שאינו חוזר הוא.
יש לומר דהתם בדנחית ליה בגזלנותא ולענין קנייה בשנוי, והאי לענין נזקין דאמר ליה  מאי אפסדתיך".
ולפי זה דברי רבה כאן הם גם לשיטת רב יהודה שפסלתו מלכות הוי כנסדק והוא שינוי לקנות אבל עדיין הוא גרמא כיוון שרק מחק צורה שאינה גשמית אין כאן מעשה מזיק. ודלא כתוספות)
.
.

ואמר רבה הצורם [הצורם – אשקרניי"ר בלע"ז. פוגם. רש"י] אוזן פרתו של חבירו פטור.
מאי טעמא פרה כדקיימא קיימא דלא עבד ולא מידי [שלא עשה ולא מאומה] וכולהו שוורים לאו לגבי מזבח קיימי [לא לגבי מזבח עומדים].

מתיב רבא: "העושה מלאכה במי חטאת [מים של פרה אדומה] ובפרת חטאת [פרה אדומה] פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים". [במי חטאת – שקל כנגדן משקולות ופרה וכל מעשיה נפסלים במלאכה. רש"י]
מלאכה הוא דלא מינכר [שלא ניכר] היזיקה [שאינו ניכר בהם ששקל משקולות כנגדן], אבל צורם דמינכר היזיקה הכי נמי [כך גם] דמחייב בדיני אדם?
אמרי הוא הדין דאפילו צורם פטור, והא קא משמע לן דאפילו מלאכה דלא מינכר היזיקה חייב בדיני שמים.
.
.
(לכאורה היה נראה מלשון הגמרא לגבי צורם אוזן פרתו שלא עשה מאומה שזהו משום שכיוון שסתם שוורים לא עומדים למזבח, לא עשה שום נזק לשור, כיוון שנזק הוא רק לגבי דבר שעומד לו. וכמו שאם כיבס בגד של חבירו לא נחשב שהזיק אותו אע"פ שכעת אינו יכול להשתמש בו כדי להתחזות לעני או לזלזל במישהו שלובש מולו בגד מלוכלכך, שהבגד אינו עומד לשימוש כזה אלא ללבישה ולמה שעומד לו לא הזיקו. ועוד שנזק הוא לפי השומה בשוק, ואנשים משלמים עבור שור לפי שוויו לחרישה ובשר ולא נפחתו דמיו משום שנפסל למזבח ואין כאן פחת דמים לשלם עליו.

אמנם אי אפשר לפרש כך, שאם כן מה הקשה רבא מפרת חטאת, הרי שם נפחתו דמיה שהרי עומדת למזבח ויש נזק רק שאינו ניכר, ומשמע כאן וכן מפורש בגיטין שמי שסובר היזק שאינו ניכר שמיה היזק משלם על עושה מלאכה בפרת חטאת ובהכרח שנפחתו דמיה, וכאן אין נזק כלל שלא נפחתו דמיו אע"פ שניכר ולא קשה כלל. וכן בתירוץ אומר שנקט מלאכה כיוון שאינו ניכר הוי חידוש שאעפ"כ חייב בדיני שמיים, אבל צורם אוזן אינו חידוש שחייב בדיני שמיים. ואם לא פחתו דמיה אין כאן מה לשלם בדיני שמיים.
ובהכרח שצורם אוזן פרה מפחית מדמיה אף שאינה עומדת לגבי מזבח. שמכל מקום זה אחד השימושים שדעת בני אדם לעשות בה ואם נפסלה לשימוש זה היא שווה פחות ובשוק ישלמו עליה פחות ויש כאן נזק.

וכתבו בתוספות בגיטין נ"ג א' "ונראה דהאי דסתם שוורים לאו לגבי מזבח קיימי לא עביד ליה אלא כהיזק שאינו ניכר". וכן כתבו כאן בדיבור המתחיל "הא קמ"ל". וכוונתם שאכן יש בפרה נזק ונפחתו דמיה, וזהו היזק שמצד עצמו הוא ניכר, רק שנחשב כדין היזק ניכר רק בבהמה שעומדת לגבי מזבח, ואם אינה עומדת לגבי מזבח דינו כהיזק שאינו ניכר ופטור וחייב בדיני שמיים. ורבא הקשה שמשמע שדווקא מלאכה היא היזק שאינו ניכר ופטור אבל צורם אוזן כיוון שניכר יהיה חייב. ומתרצת הגמרא שצורם אוזן נדון כאינו ניכר משום שאינה עומדת לגבי מזבח [גם מי חטאת אינם עומדים לגבי מזבח שמדבר במים לפני שקדשו כמבואר בתוספות], ונקט דווקא מלאכה כי שם כיוון שאינו ניכר כלל הוא חידוש גדול יותר שחייב בדיני שמיים, וכל שכן שצורם אוזן שהוא ניכר מצד עצמו ורק מה שאינו עומד לגבי מזבח מחשיבו לאינו ניכר יהיה חייב בדיני שמיים.

וצריך לומר שכיוון שאינה עומדת לגבי מזבח בני אדם כשרואים את האוזן שהיא צרומה לא רואים בזה צורת היזק שדעתם על חרישה ובשר ואין לזה צורה של פרה שיש בה קלקול. ולשון הגמרא שלא עשה ולא מאומה כוונתו לזה שכייון שאינה עומדת לגבי מזבח אין לזה צורה של פרה שניזוקה, ואין כאן ציור של היזק ופטור מטעם היזק שאינו ניכר.

רש"י כתב שטעמו של רבה בכל המימרות משום גרמא. ולפי זה קשה שאם אינו נחשב מעשה ומשום כך פטור משום גרמא, מה קשה מעושה מלאכה במי חטאת הרי שם הוא מעשה גמור ויש טעם אחר לפטור משום שאינו ניכר, וכאן אע"פ שניכר מכל מקום אינו מעשה ולא קשה.
ויש לומר שלרש"י היא סברא אחת, שכיוון שאם אינה עומדת למזבח אין לצרימה צורה של פרה שניזוקה, ואע"פ שבאמת נפחתו דמיה, אם כן מטעם זה הצרימה אין לה חשיבות מעשה והיא כמו הכאה על מטבע בקורנס ופטור עליה משני טעמים, גם משום היזק שאינו ניכר וגם משום גרמא. ושפיר הובאה ביחד עם המימרות של רבה בדיני גרמא. ויש בזה נפקא מינה שבהיזק שאינו ניכר אם הזיק במזיד חייב משום קנס מדרבנן, ומהטעם שהוא גרמא פטור אפילו הזיק במזיד.
וממי חטאת מוכיח רבא שדווקא במלאכה פטור שאין ציור בעיני הרואה של חפץ שניזוק כי לא נעשה בהם שום שינוי, הא אם נעשה שינוי כלשהו יש לזה דין של צורת פרה שניזוקה. שאם לא כן במקום לומר עשה בה מלאכה יאמר צרם אזן פרת חבירו וישמיע לנו בה שאינו צורת פרה שניזוקה אע"פ שרואים את הצרימה, וכל שכן נדע במי חטאת שלא רואים מאומה. ואם יש לזה צורת פרה שניזוקה ממילא גם הצרימה היא מעשה ואינו גרמא. ומתרץ שגם צרימת אוזן אינו ניכר רק השמיע מלאכה ששם יש יותר חידוש שחייב בדיני שמיים וכמו שנתבאר. ולשון הגמרא שלא עשה ולא מאומה פירושו לא עשה בפרה צורת פרה שניזוקה כיוון שאינה עומדת לגבי מזבח אין אנשים רואים בזה ציור פרה מקולקלת)
.
.
(תוספות:
"הצורם אוזן פרתו של חבירו פטור.
והא דתנן לעיל (צ"ו ב'): "גזל בהמה ונתעבדה בה עבירה או שנפסלה מעל גבי המזבח אומר לו הרי שלך לפניך", ונפסלה היינו שנפל בה מום, דאי נרבעה היינו שנעבדה בה עבירה, ומשמע דוקא שנפסלה מאיליה אבל הטיל בה מום בידים חייב. [וכמו שנאמר במשנה תרומה ונטמאת ודווקא נטמאת מאליה, שאם טימאה בידיים במזיד חייב משום קנס מדרבנן שלא יהיה כל אחד הולך ומטמא תרומה של חבירו, וכמבואר בגיטין נ"ב ב' ונ"ג א', והוא הדין נפסלה שנפסלה מעצמה ואם פסלה בידים במזיד חייב משום קנס]
ויש לומר דמתניתין איירי בבהמה קדושה דודאי לגבי מזבח קיימא".
מאחר שהמשנה מדברת בבהמה קדושה שעומדת לגבי מזבח, אם כן אם נצרמה אוזנה הוא היזק ניכר, שדווקא משום שאינה עומד למזבח נחשב אינו ניכר. אלא התוספות מפרשים שמדובר בדוקין שבעין שהוא מום שאינו ניכר בראייה וגם בעומדת לגבי מזבח נחשב אינו ניכר, ואינו כמו צרימת אוזן שניכר בראייה ורק משום שאינה עומדת לגבי מזבח נחשב כמו אינו ניכר.
ואם פסל במזיד בדוקין שבעין חייב משום קנס שקנסו היזק שאינו ניכר במזיד.
ובצורם שאמר רבה שפטור מדובר שלא התכוון להזיק במזיד. ושמא משום שאינה עומדת לגבי מזבח סתמו שאינו מתכוון לפסול שאין כשרות למזבח בדעתו ולא נחשב מזיד להזיק אלא צורם סתם. ועושה מלאכה אע"פ שפרת חטאת עומדת למזבח מכל מקום כוונתו למלאכה ולא להיזק ונחשב שוגג ולא קנסוהו.

במשנה לעיל צ"ו ב' כתב רש"י שאם נפסלה אומר לו הרי שלך לפניך משום "דכל בהמות לאו למזבח קיימי". וצריך עיון שגם אם היא קדושה וקיימא למזבח כיוון שנפסלה בדוקין שבעין כמו שכתב רש"י במשנה ואין זה ניכר כלל בראייה אם כן גם אם עומדת לגבי מזבח אומר לו הרי שלך לפניך כיוון שאינו ניכר וכמו שכתבו תוספות. ורק בצורם אזנה צריך שלא תעמוד לגבי מזבח כדי להחשב אינו ניכר.
ונראה מכח זה כגרסת הב"ח ברש"י וכך העתקתי לעיל צ"ו ב': משנה: "או שנפסלה מעל גבי המזבח". רש"י: במום אע"פ שניכר בדוקין שבעין פטור דכל בהמות לאו למזבח קיימי. ואין זה כהגרסה הנדפסת.
וברש"י מנחות ע"ט א' כתב: "בדוקין שבעין – דהוי מום עובר ואינו ניכר". ובחולין כ"ג א' כתב: "אבל עוף לא כתיב ביה לא תמים ולא זכר הלכך לא פסלי בהו מומין קטנים כגון דוקין שבעין"
ונראה שהנה באמת ודאי אפשר לראות מום בדוקין שבעין שהרי מבקרים בהמה שלא יהיה בה מום זה, אלא הוא קטן מאוד וניכר בקושי ולכן יש דינים שלגביהם נחשב אינו ניכר, ומכל מקום כיוון שסוף סוף אפשר לראותו לשיטת רש"י לגבי מזיק וגזלן נחשב היזק ניכר וכמו צרם אוזן פרה. והוכרח להעמיד את המשנה באינה עומדת לגבי מזבח שמשום כך ייחשב אינו ניכר וכמו צרם אוזנה. ותוספות סוברים שמחמת קטנותו גם לגבי מזיק וגזלן נחשב אינו ניכר כלל)

תגים: חומר למחשבה - בבא קמא