בבא קמא – דף צ"ט עמוד ב'

רבא אמר דכולי עלמא ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף, ודכולי עלמא המקדש במלוה אינה מקודשת, ודכולי עלמא אין אומן קונה בשבח כלי, אלא הכא במאי עסקינן כגון שהוסיף לה נופך [אבן יקרה] משלו. רבי מאיר סבר מלוה ופרוטה דעתה אפרוטה [על פרוטה. רש"י: מלוה ופרוטה – כי יהיב לה פרוטה מדידיה [כשנותן לה פרוטה משלו] דעתה אפרוטה ומיקדשא [ומתקדשת]. להכי [לכך] נקט פרוטה [אע"פ שמדבר בנופך] דקדושי אשה דיו להו בכך], ורבנן סברי מלוה ופרוטה דעתה אמלוה. [נראה שהכוונה גם על מלווה, שרוצה לקבל כל מה שאמר לה ולא אומרים שדעתה דווקא על הפרוטה שהיא בעין ואינה מקפדת על המלווה כיוון שאינה בעין]
.
.

(עד כאן חיזרה הגמרא להעמיד להלכה דברי רבי אסי שאמר אומן קונה בשבח כלי, ודחתה מה שנראה מדברי שמואל ודברי רב ששת שחולקים עליו. אמנם הרי"ף פסק דלא כרב אסי כיוון שרבא כאן מעמיד שלכולי עלמא אין אומן קונה בשבח כלי. וברא"ש קידושין פרק ב' סימן י"א דחה שרבא רק מעמיד את הברייתא לומר שאין ראייה ממנה לעניין אומן קונה בשבח כלי, אבל אינו מתכוון לפסוק דלא כרב אסי, והביא שרבינו תם פסק כרב אסי. ובש"ך חושן משפט ש"ו סעיף קטן ג' פסק שזהו ספק להלכה)
.
.
ובפלוגתא דהני תנאי [ובמחלוקת של תנאים אלה], דתניא: "בשכר שעשיתי עמך [התקדשי לי. רש"י] אינה מקודשת [אינה מקודשת – הואיל וכבר החזירו לה [את הצמידים שעשה לה] והוא [שכר פעולתו] מלוה גבה [אצלה]. רש"י], בשכר שאעשה עמך מקודשת. [דאינה לשכירות אלא לבסוף וכי מהדר להו ניהלה [וכשמחזיר אותם לה] מיקדשא ליה בשכרו. רש"י]
רבי נתן אומר בשכר שאעשה עמך אינה מקודשת [דקסבר רבי נתן ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף וכל פרוטה ופרוטה הוה ליה מלוה. רש"י] וכל שכן בשכר שעשיתי עמך. [דמיום שהחזירו לה נזקף שכרו עליה במלוה. רש"י]
ורבי יהודה הנשיא אומר באמת אמרו בין בשכר שעשיתי עמך ובין בשכר שאעשה עמך אינה מקודשת, ואם הוסיף לה נופך משלו מקודשת".
בין תנא קמא לרבי נתן איכא בינייהו [יש ביניהם] שכירות.
בין רבי נתן לרבי יהודה הנשיא איכא בינייהו מלוה ופרוטה. [ואם הוסיף כו' מקודשת – דקסבר מלוה ופרוטה דעתה אפרוטה, ואילו לרבי נתן אע"ג דהוסיף לה אינה מקודשת דדעתה אמלוה. רש"י]

אמר שמואל טבח אומן שקלקל חייב לשלם [וכל שכן הדיוט דלא היה לו לשוחטה הואיל ואינו בקי. רש"י], מזיק הוא, פושע הוא, נעשה כאומר לו שחוט לי מכאן ושחט לו מכאן.

למה ליה למימר [לומר] "מזיק הוא פושע הוא"?
אי [אם] אמר מזיק הוא, הוה אמינא [היינו אומרים] הני מילי [דברים אלה] היכא דקא עביד בשכר [היכן שעשה בשכר] אבל היכא דקא עביד בחנם לא, קא משמע לן פושע הוא. [דקעביד בשכר – דמזיק חייב באונסין דאדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד, מדקרי ליה מזיק לחייבו באונס שמע מינה באותו שכר קאמר. וקא משמע לן דפושע הוא דלא חשיב ליה אונס אלא פשיעה דהוה ליה למירמיה אנפשיה [שהיה לו להטיל על עצמו. כלומר לחשוב ולהזהר] שמא תפרכס הבהמה ויזהר בה. רש"י. יבואר לקמן בעמוד זה]

איתיביה רב חמא בר גוריא לשמואל: "הנותן בהמה לטבח [לשוחט] וניבלה [ששחט שחיטה פסולה ונעשתה נבילה], אומן פטור [דאנוס הוא. רש"י] הדיוט חייב.
ואם נותן שכר בין הדיוט בין אומן חייב".
אמר ליה לעכר מוחך. [כמו מים עכורים. רש"י. שיטה מקובצת: כלומר אין לו מוח בקדקדו. גאון ז"ל]
אתא [בא] ההוא מרבנן קא מותיב ליה. [בא אותו חכם והקשה לשמואל מהברייתא כמו שהקשה רב חמא בר גוריא]
אמר ליה השתא שקלת מאי דשקל חברך [כעת אתה לוקח מה שלקח חברך], קאמינא לכו אנא [אומר אני לכם] רבי מאיר, וקאמריתו לי רבנן? אמאי לא דייקת מילי [למה לא דייקת דברי] שאני אומר "מזיק הוא פושע הוא נעשה כאומר לו שחוט לי מכאן ושחט לו מכאן", מאן אית ליה האי סברא [מי יש לו סברא זו] רבי מאיר, דאמר מבעי ליה למירמי אנפשיה. [נצרך לו להטיל על נפשו. שצריך לשים לב להזהר ואם לא נזהר הוא פושע. ושמואל אמר כרבי מאיר והברייתא שהביא רב חמא בר גוריא כחכמים ולכן אין קושיא ממנה על שמואל]

הי [איזה] רבי מאיר?
אילימא [אם לומר] הא רבי מאיר (קל"ן סימן [סימן לזכרון הסוגיות. ק' – קשרו, ל' – לצבוע, נ' – נשברה]), דתנן [לעיל מ"ה ב']: "קשרו בעליו במוסירה ונעל בפניו כראוי ויצא והזיק, בין תם בין מועד חייב דברי רבי מאיר" [רבי יהודה אומר תם חייב ומועד פטור, שנאמר: (שמות כא) "ולא ישמרנו בעליו", ושמור הוא זה]. התם בקראי פליגי. [שם בפסוקים חולקים. רש"י: וגזירת הכתוב הוא בפרק שור שנגח ארבעה וחמשה]
אלא הא רבי מאיר, דתנן: "לצבוע לו אדום וצבעו שחור, שחור וצבעו אדום, רבי מאיר אומר נותן לו דמי צמרו". התם בידים קלאו מיניה. [שנתכוון לשנות. רש"י. האומן ידע מה אמר הבעלים וכששינה את הצבע ידע שהוא עושה שלא כרצון בעלים]
אלא הא רבי מאיר, דתניא: "נשברה כדו ולא סילקה נפלה גמלו ולא העמידה, רבי מאיר אומר חייב בנזקן, וחכמים אומרים פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים", וקיימא לן דבנתקל פושע הוא פליגי. [לרבי מאיר נתקל נחשב פושע שהיה לו לשים אל ליבו להזהר, ולכן נחשב שבנפילתו כרה בור וחייב עליו. וחכמים סוברים שאינו פושע וכריית הבור היתה באונס ולכן פטור עליו. וזה דומה לסוגייתנו שרבי מאיר סובר שהיה על השוחט להזהר שמא תפרכס. ובקובץ שיעורים כתב: "והיינו דלהלוך בדרכים כל אדם הוא אומן ואם נתקל הוי כאומן שקילקל"]
.
.
(מבואר שלחכמים שוחט אומן שקילקל נחשב אנוס ולא פושע ופטור, אם היה עושה בשכר היה חייב ואם בחינם היה פטור, וכתב רש"י הטעם בעושה בחינם משום שאנוס הוא, ובעושה בשכר כתב שחייב משום דמזיק חייב באונסין דאדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד. וצריך ביאור למה לא יתחייב גם בעושה בחינם משום שאדם מועד לעולם וחייב על אונס כרצון, והרי אין מי שחולק על כך שאדם מועד לעולם.
ונראה שאם לא אומרים שהיה לו להיזהר שמא תפרכס ומשום כך הוא נחשב אנוס, לגבי מעשה השחיטה עצמו שמנבל אותה בסכין אין זה נחשב מעשה מזיק כלל, שאין למעשה צורת מעשה מזיק, שצורת המעשה היא שחיטה שהיא מעשה תיקון ולא מעשה היזק. ומה שחייב אדם המזיק על אונס זה רק כשעשה מעשה שצורתו צורת מעשה מזיק רק שעשהו באונס, אבל אם למעשה אין צורת מעשה היזק לא שייך בו חיוב נזיקין כלל. ומה שכתב רש"י טעם הפטור משום אונס כוונתו לבאר למה אין לזה צורת מעשה מזיק כלל אע"פ שמתכוון לחתוך, והרי אם היה לו להזהר שלא תפרכס והיה נחשב פושע וכרבי מאיר היה עושה אותו מעשה עצמו ומתכוון רק לשחוט ולא להזיק אבל אז היה נדון כמעשה שצורתו צורת מעשה מזיק. והסיבה למה לחכמים נחשב שאין בו צורת מעשה מזיק היא משום שהוא אנוס ואינו פושע.

וזהו כמו שכתב בים של שלמה שהבאתי לעיל צ"ח ב' שאם הכה בכותל בצד זה ונפל בצד אחר מחמת מכתו "קא משמע לן דפטור מאחר שזה שכרו לסתור את הכותל והוא עשה כמו ששכרו פטור. אם לא שבפשיעתו נעשה כגון שהכה וסתר בכח גדול וביד חזקה עד שנפל צד האחר אזי חייב". והרי שכל שלא עשה בפשיעה לא מחוייב משום אדם מועד לעולם כיוון שמעשהו לא נחשב מעשה מזיק כלל שהוא רק עשה מה ששכרו אותו לעשות. ולא כתב שפטור אם לא פשע משום שיטת התוספות שבאונס גמור לא אומרים אדם מועד לעולם. אלא משום שאין כאן מעשה היזק כלל.

אבל אם עושה בשכר חייב משום אדם מועד לעולם, כי יש כאן היזק על הממון שקיבל, שמשעה שקיבל מעות נקנה בגופו שיעבוד גוף כלפי הבעלים לתת לו הנאת הפעולה דהיינו שבהמתו תהיה שחוטה וכשרה, או להשיב את המעות. ועל הממון יש כאן צורת מעשה היזק, שהרי היה לו את הממון וכעת נפסד ממנו וזה וודאי צורת פעולת היזק כלפי הממון. ואינו יכול לטעון שלא ישיב את הממון כיוון שניתן לו עבור פעולת שחיטה והוא עשה את הפעולה כמוסכם ומה שנתנבלה והבעלים הפסיד את הממון, שהרי לא באה לו ההנאה בשווי אותו ממון, הוא פטור על זה משום אונס. כיוון שעל זה מחייבים אותו מדין אדם מועד לעולם וחייב על אונס כרצון. וזהו שכתב רש"י: "מדקרי ליה מזיק לחייבו באונס שמע מינה באותו שכר קאמר", שההיזק הוא לחייבו על השכר ולא על הבהמה עצמה (בב"ח הגיה לשון רש"י וגרס: "שמע מינה בעושה בשכר קאמר". וכן גרס בשיטה מקובצת בשם הרא"ש. וגם גרסה זו ניתן לפרש כמו שכתבתי. ודברי הרא"ש בשיטה מקובצת אינם מתיישבים לפי לשון רש"י, שרש"י מדבר באופן שהטבח אינו שומר, שקורא לו מזיק ובשומר לא שייך אדם מועד לעולם, ואדם המזיק גם לשיטת הרא"ש והתוספות שחייב רק באונס שדומה לגניבה ואבידה ופטור על אונס גמור, מכל מקום חייב באונס שדומה לגניבה ואבידה בין עושה בשכר ובין אינו מקבל שכר, ולמה כתב רש"י שמשום שקיבל שכר חייב באונס ואם לא היה מקבל שכר היה פטור משום שהוא אנוס.
וברשב"א מפרש שבשכר צריך להזהר יותר, אבל רש"י הרי כתב שבשכר חייב משום אדם מועד לעולם על אונס כרצון ולא משום שהיה צריך להזהר יותר).
אמנם לפי זה יתחייב רק להחזיר את השכר שקיבל עבור השחיטה, ולא על כל דמי השור שנתנבל. ויש לומר שאחרי שמעשה השחיטה נחשב כמעשה מזיק לגבי ההיזק על הממון ששילם לו בשכרו, אי אפשר לחלק בזה ומעתה הוא נידון כמעשה מזיק גם על מה שניבל את השור וחייב בכל דמי השור.

בדברי הים של שלמה שהבאתי מבואר שפטור משום שעשה כמו ששכרו אותו לעשות ואין כאן מעשה מזיק אפילו אם קיבל שכר. וקשה שבסוגייתנו מבואר שבשכר אין מי שפוטר וגם לחכמים בטבח אומן שלא אומרים שהיה לו להזהר ואינו פושע זהו רק בחינם, אבל אם קיבל שכר חייב. ולכאורה קשה על הים של שלמה. ונראה הטעם שבנאי באמת שבר את הצד ששכרו אותו לשבור, ופעל את מלאכתו כרצון הבעלים והגיעה לבעלים הנאת המלאכה, וממילא לא ניזוק השכר ששילם הבעלים לבנאי. ולכן פטור על מה ששבר את הצד השני אף בקיבל שכר.
ועיין עוד תוספות לעיל כ"ז ב' סוף דיבור המתחיל "ושמואל" שפירשו בדרך אחרת)

.
.
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, טבח אומן שקלקל חייב ואפילו הוא אומן כטבחי ציפורי.
ומי [והאם] אמר רבי יוחנן הכי [כך], והאמר רבה בר בר חנה עובדא הוה קמיה [מעשה היה לפני] דרבי יוחנן בכנישתא דמעון [בבית הכנסת של מעון. שם מקום], ואמר ליה זיל אייתי ראיה דממחית לתרנגולים [לך הבא ראיה שמומחה אתה לשחוט תרנגולים. לשחוט תרנגולים] ואפטרך?
לא קשיא כאן בחנם [אמר שאם יביא ראיה שמומחה הוא יפטור אותו], כאן בשכר [חייב אע"פ שהוא מומחה. וכחכמים, שרבי מאיר מחייב גם מומחה בחינם שהיה לו להזהר שמא תפרכס ופושע הוא].

כי הא [כמו זו] דאמר רבי זירא, הרוצה שיתחייב לו טבח יקדים לו דינר. [משמע שגם אם שכרו יותר מדינר די בכך שיקדים לו דינר, ואת שאר השכר ישלם אחר כך, כיוון שמעשה השחיטה נחשב כמעשה מזיק על אותו דינר זה מחשיב אותו כמעשה מזיק גם לגבי השור ומתחייב לשלם דמי השור שהתנבל]

מיתיבי: "המוליך חטים לטחון ולא לתתן ועשאן סובין או מורסן, קמח לנחתום ועשאו פת ניפולין, בהמה לטבח וניבלה, חייב מפני שהוא כנושא שכר".
[רש"י: לטחון – אדם הממונה על כך ועליו ללותתן במים וכותשן במכתשת להסיר הקליפה החיצונה כדי שתהא סולת נקיה. סובין – גסין ממורסן.
ניפולי – נשבר ונופל כשאוחזין אותו.
כנושא שכר – אף זה חייב כנושא שכר ואף על פי שאין נושא, אלמא פשיעה היא ולא אונס גבי שומר חנם נמי [גם] חייב [שומר חינם חייב רק על פשיעה. שומר שכר חייב גם על אונס שאינו גמור וכגון גניבה ואבידה, ושואל חייב אף על אונס גמור]]
אימא [אמור] מפני שהוא נושא שכר.

[לעיל מדבר בשוחט בפני בעלים שדנים אותו בדין מזיק ולא בדין שומר כיוון שהבעלים לא הסיר שמירתו מהבהמה, וכאן מדבר שהטבח לקח את הבהמה לרשותו על מנת להחזירה שחוטה והבעלים הסיר את שמירתו ויש לשוחט דין שומר. הברייתא היא בסתמא והיינו חכמים, והם סוברים ששוחט אומן אם התנבלה זהו אונס, שלא אומרים שהיה לו להזהר שלא תפרכס, והאונס מועיל לפטור אותו מדין מזיק אם עשה בחינם שאין לשחיטה צורת מעשה מזיק, ומועיל גם לפטור אותו מדין שומר, ששומר חינם פטור על אונס. ומקשה מהברייתא שמשמע שגם בחינם חייב כאילו היה נושא שכר. ומוכח ששוחט אומן נחשב פושע וכרבי מאיר. ומתרץ שאין לגרוס "כנושא שכר", אלא "נושא שכר", שבאמת קיבל שכר, ואז במזיק חייב משום שהזיק את הממון שקיבל וכמבואר לעיל, ואם נעשה שומר על הבהמה חייב משום ששומר שכר חייב על אונס כמו זה.
ואע"פ ששומר שכר פטור על אונס גמור ורק שואל חייב בכל אונס, מכל מקום שומר שכר חייב גם על גניבה ואבידה שאינם פשיעה גמורה, ואונס של הקלקול בשחיטה לחכמים נחשב כגניבה ואבידה ולא כאונס גמור ושומר שכר חייב עליו גם לחכמים.
ואע"פ שאינו אונס גמור אלא רק אונס שאינו גמור כמו גניבה ואבידה, די בזה לחכמים לפטור שוחט אומן בחינם שכל שאינו פושע גמור אין במעשהו צורת מעשה מזיק]
.
.

ההוא מגרומתא [מגרומתא – שחט מתוך אחת הטבעות והגרים חוץ בין טבעת לטבעת ושייר מלא החוט על פני רובה, ורבי יוסי ברבי יהודה מכשר ליה במלא החוט על פני רובה, ורבנן בעו על פני כולה [ופוסלים מגרומתא], בהכל שוחטין (חולין י"ח א'). רש"י] דאתאי לקמיה דרב [שבאה לפני רב. הביאו לפניו בהמה עם שאלה זו בשחיטתה] טרפיה [הטריף את הבהמה] ופטריה לטבח מלשלומי דמי [ופטר את הטבח מלשלם דמים].
פגעו ביה [פגשו בו] רב כהנא ורב אסי בההוא גברא [באותו אדם. רש"י: בעל הבהמה], אמרו ליה עביד בך רב תרתי [עשה בך רב שתיים].
מאי תרתי? אילימא [אם לומר] תרתי לגריעותא [בשני דברים הפסידו רב שלא כדין], דאיבעי ליה לאכשורי [שהיה לו להכשיר] כר' יוסי בר' יהודה וטרפה כרבנן, ואי נמי [ואם גם] כרבנן דאיבעי ליה חיובא לטבחא [שהיה לו לחייב את השוחט].
ומי שרי למימר כי האי גונא [והאם מותר לומר כעין זה], והתניא: "לכשיצא [הדיין מבית הדין. רש"י: בדיין קמיירי [מדבר] בסנהדרין] לא יאמר אני מזכה וחבירי מחייבין אבל מה אעשה שחבירי רבו עלי. ועל זה נאמר: (משלי יא, יג) "הולך רכיל מגלה סוד""?
אלא תרתי למעליותא [שתי טובות עשה רב עמך] דלא אוכלך ספק איסורא [שלא האכילך ספק איסור] ומנעך מספק גזילה. [דלא אכלך ספק איסורא – דמספקא ליה הלכתא כמאן [כמי], אי [אם] כרבנן דאסרי אי כרבי יוסי ברבי יהודה דמכשר. ומנעך מספק גזילה – דאי [שאם] כשרה היא הוי טבח פטור. רש"י]

איתמר [נאמר]: "המראה דינר לשולחני [לדעת אם טוב הוא ויקבלנו מחבירו. רש"י. ואמר לו שהוא טוב.
רש"י בבא מציעא כ"ו ב': שולחני – מחליף מעות ונותן מטבעותיו בשולחן שלפניו] ונמצא רע", תני חדא [גרסה אחת של סוף הברייתא]: "אומן פטור הדיוט חייב", ותניא אידך [גרסה אחרת]: "בין אומן בין הדיוט חייב". [אין זה דומה לאומן או שוחט שהזיקו בידיים, שגם אם השולחני פושע הרי לא הזיק בידיו ממון של חבירו אלא רק גרם לו שיסכים לקבל מבעל חובו דינר רע ואין כאן מעשה מזיק אלא רק גרמא. וכן מבואר בגמרא לקמן ק' א' שהחיוב הוא לפי רבי מאיר שמחייב על גרמא]
אמר רב פפא כי תניא "אומן פטור" כגון דנכו ואיסור [כך שמם. רש"י: שולחנין אומנין היו] דלא צריכי למיגמר כלל [שלא צריכים ללמוד כלל. ולכן הם נחשבים אנוסים ופטורים. אבל אומן שאינו בקי כמוהם נחשב פושע וחייב אף שאינו הדיוט, ועליו נאמר בגרסה השנייה שאף אומן חייב. וגם נכו ואיסורא פטורים רק אם לא קיבלו שכר. כך הוא לשיטת רש"י וכן כתב הרמ"ה בשיטה מקובצת].
אלא במאי טעו?
טעו בסיכתא חדתא דההיא שעתא דנפק מתותי סיכתא. [טעו ביתד חדש שבאותה שעה יצא מתחת היתד.
שיטה מקובצת: סיכתא. אותן שתי חתיכות ברזל שהן כיתדות קטנים וחקוק בהן המטבע שמניח שלחני האסימון בין אותן שתי יתדות של ברזל ומכה בקורנס בכל כחו בפעם אחת על גבי יתד העליון ובכך נעשה המטבע. גאון ז"ל.
רש"י: טעו בסיכתא חדתי – שנפסל המטבע והעמידו צורה אחרת ועדיין לא היו בקיאין בה]

ההיא איתתא דאחזיא דינרא [אותה אשה שהראתה דינר] לרבי חייא, אמר לה מעליא [טוב] הוא. למחר אתאי לקמיה ואמרה ליה אחזיתיה ואמרו לי בישא הוא ולא קא נפיק לי [מחר באה לפניו ואמרה לו הראתיו ואמרו לי רע הוא ולא יוצא לי. לא יוצא בהוצאה שאין הסוחרים רוצים לקבלו].
אמר ליה לרב [שומר גנזיו של רבי חייא דודו הוה. רש"י] זיל חלפיה ניהלה [לך החלף אותו לה] וכתוב אפנקסי [על פנקסי] דין [זה] עסק ביש. [דין עסק ביש – סחורה רעה היא שעל עסקי חנם אני מפסיד שלא היה לי לראותה. רש"י. וכמו שכתבתי לעיל שראה את הדינר בחינם, שאם היה נוטל שכר היה חייב מן הדין ולא רק לפנים משורת הדין]

ומאי שנא דנכו ואיסור דפטירי [שפטורים] משום דלא צריכי למיגמר [ללמוד], רבי חייא נמי [גם] לאו למיגמר קא בעי? [לא ללמוד הוא צריך. ברשב"א כתב שהיו יודעים שרבי חייא מומחה כמו נכו ואיסור, או שסברו שאם לא היה מומחה כל כך לא היה מסכים לראות את הדינר]
רבי חייא לפנים משורת הדין הוא דעבד [שעשה], כדתני רב יוסף: (שמות יח, כ) [וְהִזְהַרְתָּה אֶתְהֶם אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַתּוֹרֹת וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן.] ""והודעת להם" – זה בית חייהם [תלמוד תורה. רש"י], "את הדרך" – זו גמילות חסדים, "ילכו" – זו ביקור חולים, "בה" – זו קבורה, "את המעשה" – זה הדין, "אשר יעשון" – זו לפנים משורת הדין". [ביקור חולים וקבורה – פרכינן באלו מציאות היינו גמילות חסדים ומוקי לה ביקור חולים בבן גילו ונוטל אחד מששים בחליו, וקבורה בזקן ואינו לפי כבודו, ואפילו הכי חייב. רש"י]
.
.
(ידיעה מפעילה, שצורה יש בה כח המעורר לפעולה, ומהפעולה נולד מעשה. וכמו שזרע מתעורר לפעולה להתחיל לצמוח על ידי צורת האילן שיש בו, ומתנועת הצמיחה נעשה אילן שהוא חומר המלובש בצורת אילן וזהו מעשה.
"והודעת להם" זו ידיעה, "את הדרך ילכו בה" זו התנועה לצאת אל הפועל שהיא חסד, "ואת המעשה אשר יעשון" זה סוף מעשה, ובו יש דין שהתנועה של החסד אין בה גבול אבל המעשה מוגבל כדין.
אמנם יש בזה דרך נסתרת ופנימית, שהנה ביקור חולים וקבורה הם בכלל גמילות חסדים ולכאורה למה מנה אותם בפני עצמם. גמילות חסדים היא שנותן את עצמו, ומהנתינה נוצר שפע צמיחה וחיים והתחדשות. וגמילות חסד היא מהדברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו בעולם הבא, שעל ידי שהוא טוב אל האחרים הם גם טובים אליו ומתרבה חיים וטוב בעולם ואוכל פירות בעולם הזה. אמנם כשמבקר חולה אינו יכול לדעת אם יבריא ושמא לא יגמול לו חסד בחזרה, וכל שכן הקובר את המת שהוא חסד של אמת שלא נראה לעיניים שנוצר מזה ריבוי חיים וחסד בעולם. ואינו רואה למי הוא עושה חסד ואינו רואה מה חסד וריבוי חיים יש בזה, והוא נותן את עצמו כזורע בלי שרואה שיקצור, מאמין בחי עולמים וזורע אע"פ שאינו רואה שיקצור. וזהו כי יש בו שייכות אל הנסתר ואמונה בנסתר. ושייך בזה דין שהוא נתינה כמו שיצחק נתן את עצמו לעקידה שלא רואה שיש מי שיקבל ושיצמח מזה חיים. וכיוון שבחסד המוביל אל המעשה היה דין, במעשה שנולד מזה שייך בו חסד, שעושה לפנים משורת הדין. שכיוון שהוא שייך אל הנסתר דין שלו שייך בו חסד שהנסתר שבדין הוא חסד וזה לפנים משורת הדין. יש שיר יפה שנכתב על העושים לפנים משורת הדין העתקתיו כאן)

תגים: חומר למחשבה - בבא קמא