בבא קמא – דף ק"ג עמוד א'

by

אלא אמר אביי הכי קאמר [כך אמר], הלוקח שדה בשם חבירו ריש גלותא אין כופין את המוכר למכור זימנא אחריתי [פעם אחרת. רש"י: אין כופין את המוכר לחזור ולכתוב שטר מכירה אחר ללוקח [על שם הלוקח], שהיה לו להתנות ולהודיעו כתוב שטרי בשם ריש גלותא שאם יצאו עסיקין אראה להם שהוא של ריש גלותא, וכתוב לי שטר אחר בשמי שלא יבאו היום או למחר יורשי ראש גולה לתובעה ממני]. ואם אמר לו 'על מנת' [שאמר הלוקח למוכר כתוב שטרי בשם ריש גלותא, וכתוב לי שטר אחר בשמי] כופין את המוכר למכור [לכתוב שטר נוסף על שם הלוקח].


אמר מר: הלוקח שדה בשם חבירו אין כופין את המוכר למכור זימנא אחריתי.

פשיטא?

מהו דתימא [מהו שתאמר] מצי אמר ליה [יכול לומר לו. הלוקח למוכר] מידע ידעת דאנא לנפשאי שקילנא [שאני לעצמי לקחתי] ופנחיא בעלמא הוא דקבעינא [וחיזוק בעלמא הוא שאני רוצה. רש"י: ופנחיא בעלמא הוא דבעינא – כלומר להצלה נתכוונתי. פנחיא לשון חוזק, וחבירו בהאשה שלום ביבמות (קט"ו ב') לפנחיא שבקיה גבי מצא כלי וכתוב עליו קו"ף קרבן מ"ם מעשר תי"ו תרומה] וזוזי בכדי לא שדינא [וזוזים בחינם איני זורק], אלא אדעתא דכתב ליה שטרא אחרינא. [הלוקח טוען כלפי המוכר הרי אתה ידעת שאני קונה לעצמי ומבקש לכתוב את השטר על שם ריש גלותא רק לחיזוק שלא ינסו לקחת אותה ממני אנשים אלימים, וכיוון שידעת זהו כאילו התניתי איתך בפירוש שתכתוב לי אחר כך שטר נוסף על שמי]

קא משמע לן דאמר ליה עניינא [תנאי. רש"י] עבדי לך בהדי ההוא דזבנת ליה בשמיה [תנאי עשית לך עם ההוא שקנית אותה בשמו] ויכתוב לך שטרא אחרינא. [המוכר יכול לטעון חשבתי שעשית מקודם תנאי עם ריש גלותא שיכתוב לך שטר על שמך שהוא מוכר לך את השדה ולא חשבתי שאתה מתנה איתי שאכתוב לך שטר אחר על שמך]

ואם אמר לו 'על מנת' כופין את המוכר למכור.

פשיטא? [לפי אביי מדובר על כפיית המוכר לכתוב שטר נוסף על שם הלוקח, ולא על כפיית ריש גלותא כמו שפירש רב ששת. ואם אמר תנאי מפורש למוכר על מנת שיכתוב לו שטר אחר פשיטא שחייב המוכר לכתוב לו שטר אחר]

לא צריכא דאמר להו לסהדי [לעדים] קמיה דידיה [לפניו. לפני המוכר] חזו דשטרא אחרינא קא בעינא [ראו ששטר אחר אני רוצה. רש"י: ובהדי מוכר גופיה לא אתני [ועם המוכר עצמו לא התנה]], מהו דתימא [מהו שתאמר] מצי אמר ליה [יכול לומר לו. המוכר ללוקח] אמינא [אומר אני] שטרא מהיאך דקא שקלת בשמיה [מזה שלקחת בשמו] קאמרת [אמינא שטרא אחרינא מהיאך כו' – אני הייתי סובר שאתה אומר לעדים בעינא [רוצה אני] דנכתוב לי שטרא אחרינא ריש גלותא. רש"י. המוכר אומר ללוקח סברתי שאתה אומר לעדים שרצונך שריש גלותא יכתוב לך שטר אחר על שמך שהוא מוכר לך את השדה, ולא סברתי שאתה עושה תנאי איתי שאכתוב לך אני שטר נוסף על שמך], קא משמע לן דאמר ליה [הלוקח למוכר] להכי טרחי [לכך טרחתי] ואמרי להו לעדים קמך [ואמרתי להם לעדים לפניך], דמינך הוא דקא בעינא [שממך הוא שאני רוצה].


רב כהנא יהב זוזא אכיתנא [נתן זוזים על פשתן. תוספות: השתא סלקא דעתך [כעת עולה בדעתך] דאיירי [שמדבר] דמשך נמי [שמשך גם. עשה מעשה קניין וזכה בפשתן] ופקדון בעלמא הוא דהוי גביה [הוא שיש אצלו. רב כהנא משך את הפשתן וזכה בו והשאירו כפקדון ביד המוכר]], לסוף אייקר כיתנא [התייקר הפשתן], זבניה מרוותיה דכיתנא
[מכר אותו בעליו של הפשתן. רש"י: על מנת ליתן דמיהן שהן לוקחין לרב כהנא].

אתא לקמיה דרב [בא לפני רב], אמר ליה מה אעביד, איזיל אישקיל זוזאי [מה אעשה, אלך אקח זוזים שלי]?

אמר ליה אי כי קא זבני [אם כשמוכרים] אמרי האי כיתנא דכהנא הוא [אומרים פשתן זה של כהנא הוא], זיל שקול [לך קח], ואי [ואם] לא לא תשקול. [משום רבית. רש"י]

כמאן [כמי], כבני מערבא, דאמרי [שאומרים] מי הודיעו לבעל חטין שיקנה חטין לבעל מעות? [כמאן כבני מערבא – בתמיה, כלומר דאמרינן מי הודיען ללוקחין שיָקנו מעותיהן לרב כהנא לפיכך לא זכה בהן. רש"י.

תוספות: כמאן כבני מערבא דאמרי מי הודיעו לבעל חטין כו'. כלומר ומשום הכי [כך] אי [אם] לאו דאודעיה ללוקח כי קמזבין [כשמוכר] דהאי כיתנא דכהנא הוא [שפשתן זה של כהנא הוא] נמצא דכהנא לא קני להנהו מעות [לא קנה את המעות האלה] דאינהו [שהם. הקונים] לאו אדעתא דהכי יהבו ליה מעותיו [לא על דעת שכך נתנו לו מעותיו], ואי שקיל [ואם נוטל] כהנא מידי דמרוותייהו [מידי בעליהם] הוי ליה כאילו מדידהו יהבו ליה [משלהם נתנו לו] ומחזי כרבית]
אטו מי יהיב [וכי האם נתן] רב כהנא ארבע ושקיל תמני [ונטל שמונה]? כיתנא ממילא הוא דאייקר [פשתן ממילא הוא שהתייקר], מיגזל גזלוה ותנן: "כל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה"? [אטו – מאי איכפת לן בהקנאתן וכי רב כהנא עתיד ליטול מעות היה, ויטול רבית שנתן לו ד' ויטול ח'? והלא פשתנו היה נוטל וכל מקום שהיה שם שלו היה, ואלו שמכרוהו גזלוהו מיניה [ממנו] ומשלמים כל דמיו ביוקר כשעת הגזילה, ובשעת הגזילה כבר הוקר. רש"י]

אמרי התם אמנה הואי ולא משכיה רב כהנא לכיתנא [שם אמנה היה ולא משך אותו רב כהנא את הפשתן. רב כהנא האמין למוכר שיתן לו פשתן בשעה שיצטרך אע"פ שאינו יכול לתבוע ממנו פשתן בדין אלא רק החזרת אותן מעות כיוון שלא משך פשתן ולא חל קניין שלו על פשתן], ורב לטעמיה דאמר רב עושין אמנה בפירות ואין עושין אמנה בדמים. [אמנה הואי – שנתן להם מעות באמנה ולא היה להם פשתן כשקבלו דמים, והתנו עמו כשער הזול ליתן לו כל השנה בשער זה, דתנן בבא מציעא (ע"ב ב') יצא השער פוסקין אע"פ שאין לזה יש לזה.

ורב – דאסר ליה למשקל [ליטול] זוזי, לטעמיה, דאמר רב באיזהו נשך (בבא מציעא ס"ג א') עושין אמנה ליתן מעות על השער של זול של עכשיו בפירות – לקבל פירות בשער היוקר, ואין עושין אמנה בדמים – כשבא לשער היוקר לקבל פירותיו אסור ליתן לו מוכר דמים של עכשיו דמיחזי [שנראה] כרבית, דיהיב ליה תרתי סלעים ושקיל ארבע [שנתן לו שני סלעים, בשעה שפסק עמו ונתן לו מעות באמנה שיתן לו אחר כך פירות, ונוטל ארבע, כשהתייקרו הפירות ונוטל ארבע סלעים במקום הפירות שיש לו ליטול עכשיו]. רש"י]

.

.

(הגמרא סברה בתחילה שרב כהנא נתן ארבעה זוזים עבור הפשתן ומשך אותו וקנה אותו והשאירו כפקדון ביד המוכר כדי ליטל ממנו כשיצטרך. שהקדים לקנות כל מה שיצטרך במשך השנה בשעה שהשער זול.

ואחר כך התייקר הפשתן ועמד על שמונה זוזים ואז מכר המוכר את הפשתן של רב כהנא שלא מדעתו על מנת לתת לרב כהנא את שמונת הזוזים. ורב אמר לרב כהנא שאם בשעת מכירה הודיע המוכר לקונים שזהו פשתנו של רב כהנא מותר לו לקבל את שמונת הזוזים מהמוכר ואם לא הודיעם אסור לו ויטול רק ארבעה משום איסור ריבית.

והגמרא סברה שטעמו של רב משום דבריהם של בני מערבא, שאם לא ידעו הקונים שהם מקנים את המעות לרב כהנא המוכר הוא שקנה את המעות ולא רב כהנא, ואז כשנוטל רב כהנא את מעותיו משל המוכר הוא נוטל, וכיוון שבתחילה נתן לו ארבעה וכעת נוטל ממנו שמונה זה נראה כריבית. אבל אם הודיע לקונים שזה פשתנו של רב כהנא, המעות שנתנו הקונים נקנות מייד לרב כהנא ולא למוכר ואין בזה משום אבק ריבית כיוון שרב כהנא נתן ארבעה למוכר ונטל שמונה מהקונים ואין זה דומה למתן הלוואה וגבייתה שמקבל ממי שנתן לו.

לשיטת רש"י אם השליח קונה עבור המשלח וחל עליו דין שליח מועילה ההקנאה לזכות למשלח אע"פ שהמוכר אינו יודע. ובני מערבא מודים בזה ולכן לא הקשו על רבי אלעזר שלשיטתו מקבל העסקא קונה חיטים בשליחות הנותן. ורק היכן שאין דין שליחות וכשיטת רבי יוחנן שכיוון שעבר על דבריו אינו שלוחו, אז אם אין המוכר יודע לא מועילה הקנאתו למקבל שיזכה מכוחה הנותן. (לשון רש"י לעיל ק"ב ב' בדעת בני מערבא: "מי הודיעו – למוכר החטין שלצורך בעל המעות הן שיקנה לו דקתני הותירו לאמצע. בשלמא לר' אלעזר אליבא דרבי מאיר דאמר בכל דהו ניחא ליה, לאו משנה הוא, ושליחותיה דבעל הבית קעביד וקני בעל מעות מחצית השכר. אלא לר' יוחנן דאמר משנה הוא ולא הוי שליחות, ומיהו שינוי לא קני, קשיא דממאן קבעי למקני הא לא קננהו בעל מעות מעולם")

כאן אין דין שליחות כיוון שרב כהנא לא רצה שהמוכר ימכור את הפשתן שלו כלל וכמבואר בהמשך שמקשה על רב שהמוכר נעשה גזלן על הפשתן.

כיוון שאין כאן ריווח וזכות לרב כהנא ומשום כך לא נעשה המוכר שליח שלו מדין זכין לאדם שלא בפניו, צריך עיון למה אם הודיע לקונים שזהו פשתנו של רב כהנא יזכה רב כהנא במעות. שאע"פ שהם מכוונים להקנות את המעות לרב כהנא, מכל מקום המוכר שנוטל מהם את המעות אינו שלוחו של רב כהנא שהרי עושה שלא מדעתו ונגד רצונו ואין בזה זכין לאדם שלא בפניו.

עוד יש לעיין, שהנה לפי מה שאמרו בני מערבא להקשות על רבי יוחנן, שאם מקבל העסקא אינו שלוחו של הנותן, והמקבל מתכוון לקנות עבור הנותן ואילו המוכר מתכוון להקנות למקבל, לא יחול המכר כלל. וכן הוא לעיל ק"ב ב' שאם לוקח השדה מתכוון לקנות לעצמו והמוכר מתכוון להקנות לריש גלותא לפי בני מערבא לא יחול המכר כלל. ואילו כאן מבואר שאם לא הודיע המוכר שזהו פשתנו של רב כהנא, מבואר שהדין הוא שהמוכר זוכה במעות, ואע"פ שכוונת המוכר היתה לקנות את המעות עבור רב כהנא וכוונת הקונים להקנות את המעות למוכר, לא אומרים שלא יחול הקניין כלל.

ויש ליישב שבעסקא מקבל העסקא אינו רוצה לקנות את החיטים לעצמו בשום מקרה, שהרי אין המעות שלו ואין לו מעות משלו, שהרי לשם כך עושה עסקא למחצית שכר במעות של חבירו, ואם יקנה את החיטים לעצמו יצטרך להחזיר את הממון לנותן ולשלם על החיטים משלו ואין לו. לכן אם המוכר מתכוון להקנות לו, והוא בשום אופן לא רוצה לזכות לעצמו, אז הדין שלא חל המקח כלל. ובקונה ומבקש שהשטר יהיה על שם ריש גלותא, שם הוא רוצה לקנות לעצמו, אבל המוכר מקנה לריש גלותא ולכן אין הלוקח יכול לזכות בה לעצמו. וריש גלותא לא רוצה לקנות את השדה וממילא המקח לא חל כלל.

אבל כאן מוכר הפשתן החליט למכור את הפשתן אע"פ שזהו נגד רצונו של רב כהנא [ומכח זה מקשה בהמשך שהמוכר נעשה גזלן על הפשתן]. ואז אומרים שגמירות דעתו היא כללית למכור בכל אופן שלא יהיה. ואם יזכה רב כהנא במעות יזכה, ואם לא אז רצונו למכור ולזכות בעצמו במעות וליתן אותם אחר כך לרב כהנא. ולכן אם אין הקונים מכוונים להקנות לרב כהנא ואינו יכול לזכות בהן, זוכה בהן המוכר.

וכן כשהבעל נותן כסות לצבע לצבוע לשם אשתו, מבואר שלולא שהיה מועיל דין שליחות שהאשה תזכה בשבח שבבגדים, הבעל היה זוכה בבגד והגזבר היה ממשכן ממנו את הבגד. ולא היינו אומרים שהצבע התכוון להקנות לבעל, והבעל התכוון לקנות עבור אשתו, וממילא המקח לא חל כלל. שבוודאי גם שם דעת הבעל לזכות בשבח בכל אופן שיהיה, אם בשליחות אשתו מוטב, ואם לא אז עבור עצמו.

לפי זה יש ליישב גם מה שהקשיתי מדוע אם הקונים יודעים שרב כהנא הוא בעל הפשתן ומכוונים להקנות את המעות לרב כהנא, מועיל שיזכה בהם רב כהנא. שהמוכר אינו שלוחו של רב כהנא כיוון שרב כהנא רוצה שלא ימכור כלל. ולכם אם הקונים אינם יודעים ומתכוונים להקנות למוכר את המעות לא יזכה בהן רב כהנא מדין שליחות ששלוחו כמותו והוא יד ארוכה שלו. אבל אם הקונים יודעים ומתכוונים להקנות את המעות לרב כהנא, הם מצידם מזכים לרב כהנא את המעות על ידי המוכר. ואז יש לומר שמועיל מדין זכין לאדם שלא בפניו, כיוון שיש כאן רק ברירה בין שתי אפשרויות, או שיזכה המוכר במעות או שיזכה רב כהנא במעות, ואי אפשר שלא תהיה מכירה כלל שהמוכר מוכר בכל אופן. ואז ניחא ליה לרב כהנא יותר שיזכה הוא עצמו במעות ולא המוכר ומועילה הקנאת הקונים לו מדין זכין לאדם שלא בפניו.

אבל אם הקונים אינם יודעים ולא הם עושים דין זכין לאדם, לא יועיל כוונת המוכר לזכות במעות עבור רב כהנא מדין זכין לאדם, שאע"פ שגם כאן יש לרב כנא רק שתי ברירות או שהמעות יהיו לו או למוכר, מכל מקום כיוון שיש לו קפידא על המוכר שגוזל ממנו ועשה נגד רצונו אי אפשר לתת למוכר דין שליח שלו מדין זכין לאדם, ששליח הוא רק כשמעשיו הם לפי דעת בעלים וכאן הבעלים לא מתרצה במעשיו ומקפיד עליו. וזה כמו הסברא שכתבתי לעיל ק"ב א' בביאור דעת בני מערבא לשיטת רש"י. אבל כלפי מי שקונה את הפשתן, כלפיו אין לרב כהנא קפידא, ואם היה שואל את רב כהנא מה הוא מעדיף, שיזכה רב כהנא במעות או שיזכה בהן המוכר, היה רב כהנא מעדיף שיזכה הוא עצמו ולכן מועילה הקנאת המוכר את המעות לרב כהנא מדין זכין לאדם.

אחר זאת מקשה הגמרא על רב שכיוון שהמוכר מוכר נגד רצונו של רב כהנא הוא נעשה גזלן על הפשתן משעה שהעמידו למכירה.

עדיין אנו סוברים שרב כהנא משך בתחילה את הפשתן וקנאו, ואחר כך המוכר משך ממנו בחזרה כדי לשמור לו. ולכאורה היה מקום לומר שכעת כשעושה בפשתן שלא כרצון הבעלים נעשה עליו גזלן ממשיכה ראשונה שהיא הוצאתו מרשות בעליו לעשות בו כחפצו ויתחייב דמיו כשעת גזילה ד' זוז. ובגמרא מבואר שדין גזלן נתחדש עליו רק בשעה שמכר שאז הפשתן ביוקר ונתחייב משום הגזילה ח' זוז. אמנם כאן אינו גזלן גמור אלא רק מעביר על דעת בעלים. ולרבי מאיר מעביר על דעת בעלים הוא גזלן ולרבי מאיר באמת יתחייב ד' זוז כשעת משיכה ראשונה שהיא מעשה הגזילה. אמנם הסוגיא היא כרבי יהודה שמעביר על דעת בעלים אינו נעשה גזלן. וכאן מעשה הגזילה הוא נתינת הפשתן בידי הלקוחות שזה ודאי מעשה גזילה גמור גם לרבי יהודה. ולכן החיוב לשלם כשעת גזילה הוא לפי השווי בשעת גזילה והוא ח' זוז.

כיוון שאין כאן ייאוש ולא שינוי בגוף הפשתן אין הגזלן יכול למכור כלל את הפשתן ולא חל המקח כלל והדין שיחזיר את המעות לקונים והם יחזירו את הפשתן. אבל מדובר כנראה שלא ידוע היכן הקונים, וכבר אין נפקא מינה בכך מי זכה במעות והגמרא לא דנה בזה.

ומקשה הגמרא שהמוכר גזלן ומשלם מדין חיוב השבת גזילה, והסיבה שמשלם ח' הוא משום שזה שווי הגזילה בשעה שגזל אותה. כיוון שהיוקר מד' לח' נעשה כשהפשתן של רב כהנא ושלו התייקר וכאילו מחזיר לו את שלו, רק שמחזיר בדמים ולא בפשתן משום שגזל את הפשתן לכן לא שייך בזה איסור אבק ריבית כלל, ואין נפקא מינה מי זכה במעות.

ומיישבת הגמרא שרב כהנא לא זכה בפשתן כלל. אלא נתן ד' זוזים למוכר בתורת הלוואה, ופרעון ההלוואה היה באמנה שיפרע לו פשתן כשער הזול של שעת הלוואה וכפי שפסק עמו אז, ואע"פ שבשעת הפרעון הפשתן יתייקר ויהיה שווה ח' זוזים.

והלוואה כזו אם פורע אותה בפשתן ממש נראה כאילו משעת הלוואה יש לרב כהנא פשתן אצלו ואת פשתנו הוא נוטל והיא אותה כמות פשתן אע"פ שהתייקר ואין זה נראה כריבית שנראה כמו שפשתנו של רב כהנא התייקר. אבל אם במקום לפרוע לו בפשתן ממש פורע לו במעות כשווי הפשתן שחייב לו, וכעת שווה ח' ונותן לו ח'. נראה כאילו הלווה לו רב כהנא ד' וגובה ח' ואסור משום שנראה כריבית. וזהו " עושין אמנה בפירות [להחזיר פירות ממש] ואין עושין אמנה בדמים [להחזיר דמים כשווי הפירות שצריך להחזיר]".

ואם מכר המוכר את הפשתן והודיע שזהו פשתנו של רב כהנא ונותן לו את מעות המכירה, מבחינת האיסור של נראה כמו ריבית זה נראה כאילו החזיר לרב כהנא את פשתנו ומכר אותו עבורו, ולא נראה כמו שפורע לו את ד' הזוזים שקיבל ממנו בהלוואה בח' זוזים משלו. ואם אל הודיע נראה כפורע לו ריבית. ואין בזה נפקא מינה מי מצד הדין זכה במעות כשנתנו אותם הקונים)

.

.

[שבועת הפקדון.

ויקרא ה':

"נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּיהוָה וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ.

אוֹ מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֶשׁ בָּהּ [וכחש בה – שכפר על אחת מכל אלה אשר יעשה האדם לחטוא ולהשבע על שקר לכפירת ממון. רש"י] וְנִשְׁבַּע עַל שָׁקֶר עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאָדָם לַחֲטֹא בָהֵנָּה.

וְהָיָה כִּי יֶחֱטָא וְאָשֵׁם [כי יחטא ואשם – כשיכיר בעצמו לשוב בתשובה ולדעת ולהתודות כי יחטא ואשם. רש"י] וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל אוֹ אֶת הָעֹשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁק אוֹ אֶת הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הָפְקַד אִתּוֹ אוֹ אֶת הָאֲבֵדָה אֲשֶׁר מָצָא.

אוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יִשָּׁבַע עָלָיו לַשֶּׁקֶר וְשִׁלַּם אֹתוֹ בְּרֹאשׁוֹ [בראשו – הוא הקרן ראש הממון. רש"י] וַחֲמִשִׁתָיו יֹסֵף עָלָיו לַאֲשֶׁר הוּא לוֹ יִתְּנֶנּוּ [לאשר הוא לו – לאפוקי בנו ושלוחו (תורת כהנים). למי שהממון שלו (בבא קמא ק"ג). רש"י] בְּיוֹם אַשְׁמָתוֹ.

וְאֶת אֲשָׁמוֹ יָבִיא לַיהוָה אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ לְאָשָׁם אֶל הַכֹּהֵן. וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי יְהוָה וְנִסְלַח לוֹ עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לְאַשְׁמָה בָהּ".

רמב"ם פרק ז' מהלכות גזילה:

הלכה א
כל מי שנתחייב ממון לחבירו הישראלי וכפר בו ונשבע על שקר הרי זה חייב להחזיר לו הקרן שכפר בו והוספת חומש וחייב בקרבן והוא הנקרא אשם גזלות.

הלכה ב
אחד הגוזל או העושק או הגונב או שהלוהו או שהפקיד אצלו או מצא אבדה וכחש בה או שהיתה ביניהן שותפות ונשאר לו אצלו ממון או שעשה לו מלאכה ולא נתן לו שכרו, כללו של דבר כל שאילו הודה חייב לשלם בדין וכפר ונשבע משלם קרן וחומש שנאמר: "וכחש בעמיתו בפקדון וכו'".

הלכה ח
אין הנשבע על כפירת ממון משלם חומש עד שיודה מעצמו, אבל אם באו עדים והוא עומד בכפירתו משלם הקרן בלבד על פי עדים ואינו משלם את החומש, שהחומש עם הקרבן לכפרה הם באים ואינו מביא אותן אלא על פי עצמו.

הלכה ט
הגוזל את חבירו אע"פ שכפר בו הואיל ולא נשבע אם חזר והודה אינו חייב לרדוף אחר הבעלים עד שיחזיר להם ממון שבידו אלא יהי ביד הגזלן עד שיבאו הבעלים ויטלו שלהן. אבל אם נשבע על שוה פרוטה ומעלה חייב לרדוף אחר הבעלים עד שיחזיר להם אפילו הם באיי הים מפני שכבר נתייאשו מאחר שנשבע ואינן באין עוד לתבעו [בסוגיא מבואר טעם אחר, מפני שלהשיב לידו הוא בכלל חיובי כפרה כמו חומש ואשם מהפסוק "לאשר הוא לו יתננו", ועיין בש"ך וקצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט סימן שס"ז סעיף א']]

.

.

מתני' הגוזל את חבירו שוה פרוטה ונשבע לו [על שקר והודה. רש"י] יוליכנו אחריו אפילו למדי. [דאין לו כפרה עד שיחזיר לנגזל עצמו דכתיב לאשר הוא לו וגו' (ויקרא ה) וגבי נשבע לשקר כתיב. רש"י]

.

(רש"י בבא מציעא נ"ה א': יוליכנו אחריו – אם הודה שנשבע לשקר, דלא הויא ליה כפרה עד שיחזירנו לידו ממש ולא לשלוחו, כדכתיב: (במדבר ה) "ונתן לאשר אשם לו".

בבמדבר ה' פסוקים ו'-ז' נכפלה פרשת שבועת הפקדון שנאמרה בויקרא ה':

"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם לִמְעֹל מַעַל בַּיהוָה וְאָשְׁמָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא. וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ וְהֵשִׁיב אֶת אֲשָׁמוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִישִׁתוֹ יֹסֵף עָלָיו וְנָתַן לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ".

ופירש רש"י שם:

"למעל מעל בה' – הרי חזר וכתב כאן פרשת גוזל ונשבע על שקר, היא האמורה בפרשת ויקרא (ה' כ"א) ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו וגו', ונשנית כאן בשביל שני דברים שנתחדשו בה האחד שכתב "וְהִתְוַדּוּ" לימד שאינו חייב חומש ואשם על פי עדים עד שיודה בדבר. והשני על גזל הגר שהוא נתון לכהנים.
את אשמו בראשו – הוא הקרן שנשבע עליו.

לאשר אשם לו – למי שנתחייב לו".

בסוגייתנו הביא רש"י את המקור שכדי שתהיה לו כפרה צריך ללכת אחריו אפילו למדי ואינו יכול לתת לשלוחו מהפסוק בויקרא "לַאֲשֶׁר הוּא לוֹ יִתְּנֶנּוּ", וכן בחומש קבע רש"י מדרש זה [לאפוקי בנו ושלוחו] בשם תורת כהנים על הפסוק בויקרא, וכן הוא בגמרא לקמן עמוד ב'. אבל בבבא מציעא למד רש"י דבר זה מהפסוק בבמדבר "וְנָתַן לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ", ולא לשלוחו.

ובספרי על במדבר נאמר:

""ונתן לאשר אשם לו", למה נאמר? לפי שהוא אומר "לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו" (ויקרא ה' כ"ד) אין לי אלא לו ושלוחו, מנין לרבות שליח בית דין והיורש? תלמוד לומר "ונתן לאשר אשם לו". וצריך עיון בביאור מדרש זה ובדברי רש"י בבבא מציעא)

.

לא יתן לא לבנו ולא לשלוחו [לא יתן לא לבנו – של נגזל להוליכו לנגזל, שאם יאנסוהו חייב להחזיר, דלא הוי השבה עד דמטי לידיה [שבאים לידיו] כדאמרן. רש"י], אבל נותן לשליח בית דין [תקנתא הוא דעבוד [שעשו] רבנן מפני תקנת השבים, שלא נחייב לזה להוציא מנה בהוצאת הדרך. רש"י]. ואם מת יחזיר ליורשיו. [ואם מת נגזל יחזיר גזלן ליורשיו דנגזל. רש"י]

נתן לו את הקרן ולא נתן לו את החומש, מחל לו על הקרן ולא מחל לו על החומש, מחל לו על זה ועל זה חוץ מפחות שוה פרוטה בקרן, אינו צריך לילך אחריו. [ולא נתן לו את החומש – או שמחל לו נגזל על הקרן לאחר שהודה לו ולא מחל לו על החומש, או שמחל לו על זה ועל זה כו'. רש"י]

נתן לו את החומש ולא נתן לו את הקרן, מחל לו על החומש ולא מחל לו על הקרן, מחל לו על זה ועל זה חוץ משוה פרוטה בקרן, צריך לילך אחריו.

נתן לו את הקרן ונשבע לו על החומש [נתן לו את הקרן – לאחר שנשבע והודה ונתחייב קרן וחומש נשבע לו שבועה שניה על החומש שנתנו לו והודה [שלא נתן את החומש אלא קרן בלבד]. רש"י. נעשה עכשיו החומש קרן חדשה להתחייב להשיב את החומש כאילו הוא קרן ועוד חומש מהחומש משום שנשבע עליו לשקר] הרי זה משלם חומש על חומש [חומשו של חומש דחומש ראשון נעשה קרן. רש"י] עד שיתמעט הקרן משוה פרוטה. [עד שיתמעט כו' – שאם חזר ונתן לו חומש ראשון ונשבע על השני והודה, משלם חומשו וחומשו של חומש שני, וכן לעולם עד שיתמעט הקרן של חומש שלא יכפור לו שוה פרוטה. רש"י]

וכן בפקדון, שנאמר: (ויקרא ה, כא) "או בפקדון או בתשומת יד [הלואה. רש"י] או בגזל או עשק את עמיתו [שכר שכיר. רש"י] או מצא אבידה וכחש בה ונשבע על שקר" הרי זה משלם קרן וחומש ואשם.

.
.
[תוספות:
"הגוזל מחבירו שוה פרוטה ונשבע כו'. כגון שנשבע מעצמו, דאין בית דין משביעין אלא בטענת שתי כסף והודאה שוה פרוטה. ואפילו בשבועת עצמו מיחייב חומש כדמוכח בשילהי פירקין. ובמסכת שבועות (ל"ו ב') תנן נמי [גם]: "שבועת הפקדון נוהגת באנשים ובנשים בפני בית דין ושלא בפני בית דין" מפי עצמו.
אי נמי מיירי [אם גם מדבר] בטענו שתי כסף והודה לו שוה פרוטה".

"ואם מת יחזיר לבניו. נראה דאתא [שבא] לאשמועינן דאפילו ליורשים יוליך למדי.
אי נמי אתא למימר [בא לומר] דאין חילוק בין שהנגזל קיים בין שהוא מת לענין קרן חומש ואשם, כי היכי [כמו] דיש חילוק בגזלן בין הוא לבניו, דבניו אין משלמין חומש על גזל אביהם, קא משמע לן דלענין נגזל אין חילוק]

תגים:


%d בלוגרים אהבו את זה: