"חוץ מפחות שוה פרוטה בקרן כו'". [נתן לו את הקרן ולא נתן לו את החומש מחל לו על הקרן ולא מחל לו על החומש מחל לו על זה ועל זה חוץ מפחות שוה פרוטה בקרן אינו צריך לילך אחריו]
אמר רב פפא לא שנו אלא שאין גזילה קיימת [לא שנו אלא שאין – אותה חצי פרוטה [שנותרה בידו אחרי מחילת הנגזל] קיימת מן הגזילה עצמה, וחצי פרוטה הוא דמחייב ליה ולאו ממונא איכא [יש], אבל אם קיימת היא מן הגזלה עצמה צריך לילך. רש"י], אבל גזילה קיימת צריך לילך אחריו, חיישינן שמא תייקר. [ותעמוד על הפרוטה. רש"י]
איכא דאמרי [יש שאומרים], אמר רב פפא לא שנא גזילה קיימת ולא שנא שאין גזילה קיימת אינו צריך לילך אחריו, לשמא תייקר לא חיישינן [מאירי: הא מכל מקום אם הוקרה צריך לילך אחריו].
.
.
(מצד דיני ממונות הדין הוא לפי השויי עכשיו ואין מקום לחייב עכשיו מחשש שמא תתייקר, ואם תתיקר יתבענו אז וידונו לפי שעת היוקר. רק מה שצריך לילך אחריו אינו מדיני ממונות אלא שנתחייב כפרה על שבועת השקר והתורה חייבה משום הכפרה חומש וקרבן אשם וחייבה גם שיתן את הממון ליד הנגזל שנאמר "לאשר הוא לו יתננו", ולמצווה מהתורה לפי הגרסה הראשונה בדברי רב פפא עשו חכמים סייג לחשוש שמא תתייקר ויעבור, ובפרט למה שנאמר לקמן ק"י א' במשנה שההשבה מעכבת את קרבן האשם אם תתייקר ויקריב אשם נמצא האשם פסול.
מבואר מכאן שאע"פ שפחות משווה פרוטה אינו ממון, מכל מקום עדיין נשאר הנגזל בעלים עליה לעניין שאם תתייקר תהיה שלו ויוכל לתבוע, שבעלות יכולה להיות על עצם הגוף ואינה תלויה בשווי ממון וגם באיסורי הנאה כל שלא התייאש נשאר בעלים על עצם הגוף. וצריך עיון אם הטעם הוא משום שגזלן לא קונה ביאוש, שכעת אחרי שנמחל כל השאר אנו דנים על החלק שנותר בידו בפני עצמו, וכשגזל חלק זה שהוא פחות משווה פרוטה עבר איסור אבל לא התחייב בחיוב השבה ותשלומים ויש לעיין אם מה שגזלן אינו קונה בייאוש הוא משום שחייב בהשבה [לעיל ס"ה א' כתבתי שמה שמעכב על הגזלן לזכות בחפץ הוא חיוב השבת גופו בעין, אבל זהו דווקא משום שהתחייב לשלם דמיו בשעה שגזל אותו, וכאן לא התחייב]. ואם נאמר שבפחות משווה פרוטה גזלן קונה בייאוש אפשר לומר שהבעלים חושש שתתייקר ולכן אינו מתייאש)
.
.
אמר רבא, גזל שלש אגודות בשלש פרוטות, והוזלו ועמדו על שתים [שלושת האגודות שוות עכשיו שתי פרוטות], אם החזיר לו שתים חייב להחזיר לו אחרת. [חייב להחזיר לו – אגודה אחרת, ואע"פ דהשתא [שעכשיו] לא שויא פרוטה כיון דבשעת גזילה הוי שוה פרוטה בעי לאהדוריה [צריך להחזירה] ולהוליכה אחריו [אם נשבע עליה]. רש"י]
ותנא תונא [המשנה מסייעת לו. לעיל צ"ו ב']: "גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך". טעמא דאיתיה בעיניה [שישנו בעינו], הא ליתיה [אינו] בעיניה אע"ג דהשתא [שעכשיו] לאו ממונא כיון דמעיקרא [שמתחילה] ממונא הוא בעי שלומי [צריך לשלם], הכא נמי [כאן גם] אף על גב דהשתא לא שוה פרוטה כיון דמעיקרא הוי שוה פרוטה בעי שלומי.
.
.
(בזמן שגזל כל אגודה היתה שווה פרוטה, והתחייב להחזיר אותה גופה או שוויה בשעת גזילה אם אינה בעין. האגודה השלישית שלא החזיר כעת הוזלה ושווה פחות מפרוטה, אם היא בעין יכול להחזיר אותה עצמה ולהיפור, ואם אבדה מתחייב לשלם שוויה כשעת גזילה וכמו ששנינו לעיל צ"ג ב' כל הגזלנים משלמים כשעת גזילה, ואז היתה שווה פרוטה וחייב לשלם פרוטה. וזהו כמו גזל חמץ ועבר עליו הפסח ונאסר בהנאה וכעת אינו שווה מאומה והוא כמו שהוזל, שאם הוא קיי בעין מחזיר אותו, ואם אבד משלם שוויו כשעת גזילה לפני הפסח שאז היה שווה ממון.
וצריך ביאור למה רבא דיבר בשלוש אגודות, שאותו דין היה יכול להשמיענו בגזל אגודה אחת ששווה פרוטה והוזלה וכעת אינה שווה פרוטה שחייב להשיבה בעין או לשלם פרוטה כשוויה בשעת גזילה.
כתבו בתוספות: "אמר רבא גזל שלש אגודות בג' פרוטות והוזלו ועמדו על שתים חייב להחזיר לו אחרת. פירוש אם ישנה בעין מחזיר אותה ואם לאו משלם ליה שוה פרוטה כמו שהיתה שוה בשעת הגזילה.
והוא הדין באחת שגזלה והוזלה שמחזיר לו אגודה או דמיה אלא רבותא נקט דאפילו בשלשה דקיים מצות השבה בתרתי אפילו הכי חייב להחזיר לו אחת, אע"ג דמהאי ותנא תונא דמייתי לא משמע מינה אלא היכא דגזל אחת והוזלה דההיא דמיא לגזל חמץ ועבר עליו הפסח, ההיא רבותא דג' קאמר רבא מסברא.
ומדנקט והוזלו משמע דפשיטא ליה דאם גזל ג' אגודות שוות שתי פרוטות והחזיר לו ב' מהן דלא מיחייב להחזיר לו שלישית כיון דמעיקרא בשעת גזלה לא הוי ממונא [בשעה שגזל אותה לה היתה שווה פרוטה ולא התחייב עליה בהשבה כלל], ולשמא תייקר לא חיישינן". ועיין עוד לקמן)
.
.
בעי רבא גזל שתי אגודות בפרוטה והחזיר לו אחת מהן מהו?
מי אמרינן [האם אנו אומרים] השתא ליכא [עכשיו אין] גזילה, או דלמא [שמא] הא לא הדר גזילה דהואי גביה [הרי לא חזר הגזילה שהיתה אצלו]?
הדר פשטה [חזר ופשטה] גזילה אין כאן השבה אין כאן.
אי [אם] גזילה אין כאן השבה יש כאן? [מקשה על הלשון שלא יתכן לומר השבה במקום שאין גזילה, ובתירוץ מתקן את הלשון שכוונתו למצוות השבה]
הכי [כך] קאמר אף על פי שגזילה אין כאן מצות השבה אין כאן.
.
.
(תוספות:
"מצות השבה אין כאן. נראה דלא בעי למיפשט אלא דלא מעכב מצות השבה ומצות השבה מיהא לא קיים".
אחרי שנשבע לשקר והודה יש עליו מצווה לשלם חומש ולהביא אשם ולקיים "לאשר הוא לו יתננו". התוספות מפרשים "מצות השבה אין כאן" דהיינו שאין עליו חיוב מצות השבה וכאילו קיים את המצוה. מכיוון שהחזיר רק אגודה אחת שאינה שווה פרוטה אומרים התוספות מסברא שאי אפשר לומר שיש לו שכר על שקיים מצוות "לאשר הוא לו יתננו", שהרי לא נתן לו ממון. ולכן אומרים שאמנם אין דינו כמי שלא קיים את המצווה כיוון שאין לנגזל תביעת ממון עליו ואין עליו חיוב השבת גזילה, והכוונה "אין מעכב מצוות השבה" הוא כלפי מה שנאמר לקמן ק"י א' במשנה "הביא אשמו עד שלא הביא גזילו לא יצא", וכאן אם הקריב את האשם יצא ואין זה נחשב שהביא את האשם לפני שהשיב לו את הגזילה, אבל על כל פנים אע"פ שהוא פטור מהחיוב כאילו קיים את המצווה, מכל מקום אין לו שכר כמי שקיים אותה שהוא רק פטור ממנה אבל לא קיים אותה.
הרשב"א מפרש "מצוות השבה אין כאן", שלא קיים מצוות השבה ועדיין חייב בה ויכול הנגזל לתבעו בבית דין על האגודה ולהוציאה ממנו, ואע"פ שאינה שווה פרוטה.
וטעמו משום שנאמר בבבא מציעא נ"ה ב' "אמר רב קטינא אם הוזקקו בית דין לשוה פרוטה גומרין אפילו לפחות משוה פרוטה. תחילת הדין בעינן פרוטה גמר דין לא בעינן פרוטה".
ורש"י פירש שם: "אם הוזקקו בית דין לשוה פרוטה – בין תובע לנתבע. גומרין אפילו בפחות – אם חזר השני ותבעו פחות משוה פרוטה קודם שעמדו בית דין משם נזקקין לו". והקשו עליו בראשונים שהלשון "גמר דין" לא משמע כך, שמשמע גמר של אותו דין, ולרש"י הפירוש דין אחר חדש שעושה לפני שקמו בית דין מהדין הראשון.
והרשב"א כאן פירש דברי רב קטינא: "דכל שגזל שוה פרוטה כיון דשוה ממון בשעת הגזילה אע"פ שהחזיר מקצתו ונשאר מקצתו אע"פ שאין בו שוה פרוטה חייב להחזיר, אבל בשאין שם שוה פרוטה בשעת גזלה אינו בר השבה".
[בשיטה מקובצת בבבא מציעא שם הביא עוד פירוש בשם הריטב"א:
"שאם הוזקקו בית דין לתביעה של פרוטה אף על פי שנמצא בסוף שהתביעה אין בה פרוטה גומרין דינו וכן הילכתא".
והוסיף שם הריטבא חידוש גדול:
"וכתבו רבותינו ז"ל דהא דאין נזקקין לפחות משוה פרוטה הני מילי כשתובע דבר של תשלומין, אבל כשתבעו דבר שהוא בעין אפילו על פחות משוה פרוטה נזקקין. והא דפסיקא דישיבת הדיינין בפרוטה משום דהא פסיקא ליה דאיתא בכל מידי ואפילו בדבר שאינו בעין". ויש לדון בזה הרבה ואין כאן מקומו]
וזה לשון הרשב"א כאן:
"אע"פ שגזלה אין כאן מצות השבה אין כאן. כלומר לא קיים מצות השבה [ולפי התוספות לא קיים אבל הוא פטור ממנה, והרשב"א חולק ומפרש שחייב בה]. ומשמעתין שמעינן דכל שגזל שוה פרוטה כיון דשוה ממון בשעת הגזילה אע"פ שהחזיר מקצתו ונשאר מקצתו אע"פ שאין בו שוה פרוטה חייב להחזיר. אבל בשאין שם שוה פרוטה בשעת גזלה אינו בר השבה. והיינו דאמרינן בפרק הזהב (בבא מציעא נ"ה א'): "אמר רב קטינא בית דין נזקקין אפילו לפחות משוה פרוטה. מותיב רבא ואת אשר חטא מן הקודש ישלם לרבות פחות משוה פרוטה להשבון, להקדש אין [כן] אבל להדיוט לא. אלא כי אתמר הכי אתמר, אמר רב קטינא אם הוזקקו בית דין בשוה פרוטה גומרין אפילו פחות משוה פרוטה". משום דתחלת דין בעינן פרוטה גמר דין לא בעינן פרוטה.
ודוקא להשבה הוא דלא ניתן בפחות משוה פרוטה אבל מכל מקום אסור הוא, דאע"ג דממונא ליכא [אין] צערא מיהא איכא [על כל פנים יש], כדאיתא בסנהדרין בפרק ד' מיתות (נ"ז א'). ודוקא בשיעור מאי דקפדי [שמקפידים] ביה קצת אינשי, אבל ליטול קיסם קטן מן החבילה או מן הגדר לחצוץ בו שניו דליכא אינש דקפיד בהאי [שאין אדם שמקפיד בזה] בכי הא שרי [בכמו זה מותר], דאפילו צערא ליכא [אין]. ומיהו ממדת חסידות אסור כדאיתא בירושלמי (דמאי ג' ב'), שאלו היה עושה כן כל אחד ואחד נמצאת החבילה כולה כלה וכן הגדר נהרס".
ברמב"ם פרק א' מהלכות גזילה הלכה ו' כתב: "הגוזל פחות משוה פרוטה אע"פ שעבר אינו בתורת השב גזלה. גזל שלש אגודות שוות שלש פרוטות והוזלו והרי שלשתן שוות שתי פרוטות והחזיר לו שתים חייב להחזיר השלישית הואיל ובתחלה היתה שוה פרוטה. גזל שתים שוות פרוטה והחזיר אחת גזלה אין כאן מצות השב גזלה אין כאן".
ומבואר שמפרש כהתוספות ולא כהרשב"א שסובר שחייב להשיב את האגודה ששוה פחות מפרוטה.
וכן משמע שלא כהריטב"א שאם החפץ בעין חייב להשיבו אפילו הוא פחות משווה פרוטה. ונראה לפום ריהטא שדברי הריטב"א האלה הם דעת יחיד ואין עוד מי שסובר כן.
(סנהדרין נ"ז א':
"אלא אמר רב פפא לא נצרכה אלא לפחות משוה פרוטה [נכרי נהרג על גזל גם בפחות משווה פרוטה]. אי הכי [אם כך] כותי בישראל אסור [כותי שגזל מישראל], הא בר מחילה הוא [הישראל מוחל על פחות משווה פרוטה]?
נהי דבתר הכי מחיל ליה [אע"פ שאחר כך מוחל לו] צערא בשעתיה מי לית ליה [האם אין לו]?
כותי בכותי כיוצא בהן כיון דלאו בני מחילה נינהו [הם. נכרי אינו מוחל על פחות משווה פרוטה] גזל מעליא".
ופירש רש"י: "צערא בשעתא מי לית ליה – הלכך גזל הוא, אלא שאין בית דין ישראל נזקקין להשיבו דבתר הכי מחיל ליה [שאחר כך מוחל לו]. ובישראל בישראל נמי [גם] אסור ומעבר לא עבר דכתיב (ויקרא יט) "לא תגזול", "והשיב את הגזילה", אמידי דהשבון קרי גזל [על דבר של השבון קורא גזל] ואידך לא [ואחר לא. מה שאינו בר השבון אינו נקרא גזל]. אבל בכותי דלאו בר השבון הוא שכל דינו למיתה, לא נפיק פחות משוה פרוטה מכלל פרוטה, ואפילו מישראל דמחיל ליה בתר הכי".
פירוש דברי רש"י שישראל שגזל מישראל פחות משווה פרוטה, מכיוון שאחר כך מוחל לו אין בית דין דנים שישיב, ואחרי שאין בית דין דנים שישיב בא הפסוק והוציאו משם גזל לגמרי. שלולא שהיה במציאות שהוא מוחל אחר כך היינו אומרים שפחות משווה פרוטה הוא בר השבה וממילא גם נקרא גזל. אלא משום המחילה אינו נקרא בר השבה, ומעתה משמעות הפסוק שמה שאינו בר השבה לא נקרא גזל כלל. ולכן אם גזל פחות משווה פרוטה והנגזל צועק שאינו מוחל, מכיוון שהרוב מוחלים פירשנו את הפסוק שאין לזה שם גזל ואחרי שפירשנו כך את הפסוק כבר לא אכפת לנו אם מוחל או לא ואע"פ שלא ימחל אינו יכול לתבוע בבית דין. והגוזל אינו עובר על לא תגזול אבל איסור יש בו כיוון שיש צער באותה שעה. והוצרכתי להאריך כיוון שיש באחרונים שטעו בזה וכתבו שלרש"י אם אינו מוחל חייב להשיב גם פחות משווה פרוטה)
ויש לעיין בדברי הרשב"א שכתב: "דכל שגזל שוה פרוטה כיון דשוה ממון בשעת הגזילה אע"פ שהחזיר מקצתו ונשאר מקצתו אע"פ שאין בו שוה פרוטה חייב להחזיר". שזה ניתן להאמר אם גזל חפץ אחד שלעניין מקח וממכר נקנה כולו במעשה קניין אחד, וכגון גזל כיכר לחם שווה פרוטה במשיכה אחת שהיא מעשה גזילה אחד שחייבו פרוטה, ואחר כך החזיר חציו, להרשב"א עדיין חייב להחזיר חצי הפרוטה השני. אבל אם גזל שני חפצים נפרדים בשני מעשי גזילה נפרדים, וכל אחד שווה פחות מפרוטה, אע"פ שתובע אותו הנגזל בפעם אחת על שניהם נראה פשוט שהרשב"א מודה שאינו חייב להשיב, שהרי היו כאן שני מעשי משיכה של גזילה ושני חיובים נפרדים של חצי פרוטה ועל כל אחד מהם פטור. וכן אם גזל חצי כיכר ולמחרת גזל חציו השני לא יוכל הנגזל לתבוע אותו.
בסוגייתנו גזל שני חפצים נפרדים שכל אחד שווה פחות מפרוטה, ואעפ"כ הרשב"א סובר שזה נחשב שווה פרוטה בשעת גזילה. וזה צריך עיון כיוון שהמשיכה האחת שמשךאת שתי האגודות יש בה בבת אחת שני מעשי קניין ושתי משיכות נפרדות, אחת על אגודה זו ואחת על השנייה. שהרי אם משך אחת מהן לחוד לא קנה את השנייה, ובעל כרחך כשמשך את שתיהן ביחד עשה משיכה על זו וגם על זו. וכל משיכה חייבה אותו רק על אותה אגודה והוא מעשה גזל שתחילתו בפחות משווה פרוטה ואינו חייב בהשבתו. ומה אכפת לנו אם משך את שתי המשיכות זו אחרי זו או בבת אחת, וזה כמו שמשך אחת ביד ימין והשנייה ביד שמאל שאין לחלק בין בבת אחת לבין בזו אחר זו. ועיין קידושין כ"ז ב' שאם אחז עשר בהמות באפסר אחד ואמר לו בעליהן זו קנה, כלומר הבעלים רוצה שיקנה את כולן אבל לגבי עשיית מעשה הקניין אמר לו לעשות מעשה קניין רק בזו [עיין שם בתוספות רי"ד ובריטב"א], קנה רק את זו שאמר לו ולא את האחרות, ואין זה דומה למכר לו עשר שדות שהחזיק באחת קנה את כולן שהשדות כולן גוף אחד אבל הבהמות הן גופים מחולקים. ומבואר שגם באוחז את כולן בבת אחת באפסר אחד הוא מעשה קניין נפרד על כל אחת. וצריך עיון.
לשון הגמרא: "מי אמרינן השתא ליכא גזילה, או דלמא הא לא הדר גזילה דהואי גביה?"
מה שפירש הרשב"א שאם גזל שווה פרוטה וכבר התחייב אם החזיר חצי צריך להחזיר גם את החצי השני, לא משמע מלשון הגמרא שזה היה צד הספק של רבא, אלא רבא עדיין לא נחת לסברא זו והתחדשה לו רק אחרי שחזר ופשטה. ובזמן שהסתפק היה לו טעם אחר מדוע יתחייב להחזיר את האגודה השנייה.
ולהתוספות שלמסקנא אינו צריך להחזיר את האגודה השנייה כמובן גם צריך ביאור מה היה צד הספק שיתחייב להחזירה.
משמעות לשון הגמרא היא שהספק הוא כמו שהסתפק לקמן בסמוך לגבי נזיר, שבנזיר יש מצווה לגלח את כל הרא"ש, ואם משייר שתי שערות עדיין לא קיים את המצווה ואם שייר שערה אחת קיים את המצווה. ואם גילח ושייר שתי שערות, ואחר כך נשרה אחת ואחר כך גילח את האחרונה, הנה הגילוח הראשון לא קיים בו את המצווה כיוון ששייר שתי שערות, ואחר כך כשגילח את האחרונה גילוח של ראש שיש בו רק שערה אחת אין לו שם גילוח ואין זה משלים את מה שחיסר מהגילוח הראשון. ועל זה הסתפק רבא האם קיים מצוות גילוח או לא, שמצד אחד אין כאן מעשה של גילוח כל הראש, שהוא עשה מעשה של גילוח חלק מהראש שהרי הותיר שתי שערות, ולא השלים אותו לגילוח כל הראש במה שגילח את האחרונה כיוון שלגילוח ראש שיש בו רק שערה אחת אין שם וחשיבות של מעשה גילוח כלל. ומצד שני יכול לומר גילחתי וכעת אחרי שגילחתי הנה לפנינו שאין בראש שערות כלל וכיצד ניתן לומר שאינו מעשה גילוח ראש שלם הרי בסופו יש לפנינו ראש בלא שערות.
והוא הדין לגבי שתי אגודות, שאמנם מצד מעשה הגזילה יש בהן שתי משיכות נפרדות ושני מעשי גזילה נפרדים וכמו שהקשיתי על הרשב"א, אמנם רבא לא הסתפק מצד חיוב השבת הגזילה אלא מצד המצווה לכפר על שבועת השקר. והבעלים תבע אותו על שתי האגודות ונשבע לו על שתיהן כאחת, והיא שבועה אחת בוודאי ועוד שהרי על פחות משווה פרוטה אין דין שבועת הפקדון וכאן יש פרוטה רק בשתיהן ביחד, ובוודאי הוא דין שבועה אחת על שתיהן, ששבועה היא כלפי התביעה ותבע את שתיהן ביחד והיא תביעת פרוטה וכפירת פרוטה ושבועה אחת על פרוטה ולא אכפת לנו שעשה שני מעשי גזל נפרדים.
ולכפר על שבועת השקר יש עליו מצווה להביא קרבן ולשלם חומש וכן לקיים מצוות "לאשר הוא לו יתננו". והיא מצווה אחת על שתי האגודות כיוון שנשבע על שתיהן שבועה אחת.
וכלפי זה הסתפק רבא כמו שהסתפק בנזיר, שהוא לא עשה מעשה מצווה שלם כיוון ששייר אגודה אחת. וכמו שבנזיר לא עשה מעשה גילוח שלם ששייר שתי שערות. אבל מצד שני הרי כעת לפנינו שאין בידו ממון, שפחות משווה פרוטה אינו ממון, וכמו שבנזיר אומר הרי כעת לפנינו שאין בראש שערות, ואם כן אי אפשר לומר שלא החזיר שהרי לא נשתייר בידו ממון גזול.
וצד הספק שישלם את האגודה שנותרה בידו הוא רק משום שחייב לקיים מצוות כפרה לקיים "לאשר הוא לא יתננו" שהתחייב בה ועדיין לא קיימה, אבל מדיני ממונות וודאי אינו חייב לשלם את האגודה כיוון שאין בה שווה פרוטה.
ואחרי שהסתפק לפי הרשב"א פשט בכך שחידש לפי דברי רב קטינא בבבא מציעא שמדיני ממונות יש חיוב לשלם את חצי הפרוטה, וממילא פשוט שגם מצד מצוות כפרה חייב.
ולפירוש תוספות פשט רבא שכיוון שאין בידו ממון של הנגזל אי אפשר לומר שעדיין חייב במצוות השבה ויעכב את הקרבן. ומדיני ממונות היה פשוט גם מקודם שאינו חייב.
ובזה מיושב מה שיש להקשות בדברי התוספות שהבאתי לעיל, שכתבו על דברי רבא לעיל שאמר גזל שלש אגודות בשלש פרוטות והוזלו וכו': "ומדנקט והוזלו משמע דפשיטא ליה דאם גזל ג' אגודות שוות שתי פרוטות והחזיר לו ב' מהן דלא מיחייב להחזיר לו שלישית כיון דמעיקרא בשעת גזלה לא הוי ממונא, ולשמא תייקר לא חיישינן".
והרי גזל שלוש אגודות שוות שתי פרוטות והחזיר לו שתיים הוא ממש כמו גזל שתי אגודות בפרוטה והחזיר אחת מהן. ורבא הרי הסתפק בגזל שתי אגודות בפרוטה וכיצד כתבו שהיה פשוט לו.
ולפי מה שכתבתי אין קושיא, שמה שכתבו שלרבא היה פשוט שאינו חייב להחזיר את האגודה השלישית זהו מצד דיני ממונות וחיוב השבת גזילה, שהרי הביא שם מגזל חמץ ועבר עליו הפסח שאינו נוגע לדיני שבועת הפקדון ומבואר שדן מצד דיני ממונות. ומה שאחר כך הסתפק רבא בגזל שתי אגודות בפרוטה לא היה ספיקו מצד דיני ממונות וחיוב השבת גזילה, שמצד זה פשוט שאינו חייב, וכל ספיקו היה רק משום שעדיין לא השלים מצוות כפרה על שבועת השקר שכבר נתחייב בה ואולי משום חיוב הכפרה יתחייב להשלים את מצוות "לאשר הוא לו יתננו" ולהחזיר גם את האגודה השנייה.
אם לא נשבע לשקר על האגודות אין עליו חיוב והשיב את הגזילה כיוון שהן שתי גזילות נפרדות וכל אחת מהן פחות משווה פרוטה ואין בהן דין השבה. אבל אם גזל כיכר לחם אחת שווה פרוטה נתחייב בוהשיב את הגזילה אשר גזל גם אם לא נשבע עליה. ולאו של גזל ניתק לעשה של והשיב את הגזילה והעשה מתקן אותו. ואם החזיר רק חצי כיכר אי אפשר להוציא ממנו בבית דין את החצי השני לתוספות ורמב"ם ושאר ראשונים שחולקים על הרשב"א, אבל נראה שחייב לשלם אותו אם רוצה לצאת ידי שמיים כדי לקיים והשיב את הגזילה ולנתק את הלאו לעשה.
ועיין עוד בעניין פחות משוה פרוטה במה שכתבתי בבבא מציעא כ"ז א')
.
.
[נזיר.
במדבר ו':
(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַיהוָה:
(ג) מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה וְכָל מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל:
(ד) כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג לֹא יֹאכֵל:
(ה) כָּל יְמֵי נֶדֶר נִזְרוֹ תַּעַר לֹא יַעֲבֹר עַל רֹאשׁוֹ עַד מְלֹאת הַיָּמִם אֲשֶׁר יַזִּיר לַיהוָה קָדֹשׁ יִהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ:
(ו) כָּל יְמֵי הַזִּירוֹ לַיהוָה עַל נֶפֶשׁ מֵת לֹא יָבֹא:
(ז) לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לְאָחִיו וּלְאַחֹתוֹ לֹא יִטַּמָּא לָהֶם בְּמֹתָם כִּי נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל רֹאשׁוֹ:
(ח) כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ קָדֹשׁ הוּא לַיהוָה:
(ט) וְכִי יָמוּת מֵת עָלָיו בְּפֶתַע פִּתְאֹם וְטִמֵּא רֹאשׁ נִזְרוֹ וְגִלַּח רֹאשׁוֹ בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלְּחֶנּוּ:
(י) וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יָבִא שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֶל הַכֹּהֵן אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:
(יא) וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ וְקִדַּשׁ אֶת רֹאשׁוֹ בַּיּוֹם הַהוּא:
(יב) וְהִזִּיר לַיהוָה אֶת יְמֵי נִזְרוֹ וְהֵבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְאָשָׁם וְהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים יִפְּלוּ כִּי טָמֵא נִזְרוֹ:
(יג) וְזֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר בְּיוֹם מְלֹאת יְמֵי נִזְרוֹ יָבִיא אֹתוֹ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:
(יד) וְהִקְרִיב אֶת קָרְבָּנוֹ לַיהוָה כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ תָמִים אֶחָד לְעֹלָה וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת שְׁנָתָהּ תְּמִימָה לְחַטָּאת וְאַיִל אֶחָד תָּמִים לִשְׁלָמִים:
(טו) וְסַל מַצּוֹת סֹלֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם:
(טז) וְהִקְרִיב הַכֹּהֵן לִפְנֵי יהוָה וְעָשָׂה אֶת חַטָּאתוֹ וְאֶת עֹלָתוֹ:
(יז) וְאֶת הָאַיִל יַעֲשֶׂה זֶבַח שְׁלָמִים לַיהוָה עַל סַל הַמַּצּוֹת וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת מִנְחָתוֹ וְאֶת נִסְכּוֹ:
(יח) וְגִלַּח הַנָּזִיר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶת רֹאשׁ נִזְרוֹ וְלָקַח אֶת שְׂעַר רֹאשׁ נִזְרוֹ וְנָתַן עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר תַּחַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים:
(יט) וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת הַזְּרֹעַ בְּשֵׁלָה מִן הָאַיִל וְחַלַּת מַצָּה אַחַת מִן הַסַּל וּרְקִיק מַצָּה אֶחָד וְנָתַן עַל כַּפֵּי הַנָּזִיר אַחַר הִתְגַּלְּחוֹ אֶת נִזְרוֹ:
(כ) וְהֵנִיף אוֹתָם הַכֹּהֵן תְּנוּפָה לִפְנֵי יהוָה קֹדֶשׁ הוּא לַכֹּהֵן עַל חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְעַל שׁוֹק הַתְּרוּמָה וְאַחַר יִשְׁתֶּה הַנָּזִיר יָיִן:
(כא) זֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר אֲשֶׁר יִדֹּר קָרְבָּנוֹ לַיהוָה עַל נִזְרוֹ מִלְּבַד אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ כְּפִי נִדְרוֹ אֲשֶׁר יִדֹּר כֵּן יַעֲשֶׂה עַל תּוֹרַת נִזְרוֹ:
משנה נגעים י"ד ד':
"שלשה מגלחין ותגלחתן מצוה, הנזיר והמצורע והלוים. וכלן שגלחו שלא בתער או ששירו שתי שערות, לא עשו כלום"]
ואמר רבא הרי אמרו [משנה נגעים י"ד ד']: "נזיר שגילח ושייר שתי שערות לא עשה ולא כלום", בעי [הסתפק] רבא גילח אחת ונשרה אחת מהו? [שגילח אחת מהשתים ששייר ונשרה השניה מהו? הוי גילוח או לא. רש"י]
אמר ליה רב אחא מדיפתי לרבינא נזיר שגילח אחת אחת קא מבעיא ליה לרבא? [אמר ליה רב אחא לרבינא נזיר שגילח כל השערות אחת אחת קמבעיא ליה בתמיה, כלומר הא ודאי גילוח הוי כיון שבשעה שבא לגלח האי שיור הוה ביה שיעור גילוח וגילח אחת ואע"פ דנשרה שניה גילוח הוא. רש"י.
רש"י נזיר מ"ב א': גילח שערה קמיבעיא ליה לרבא? פשיטא דכיון דגילח את כל ראשו לבר מהנך [מאלו] ב' שערות, דכי הדר [שכשחזר] גילח אחת מהן ונשרה חבירתה שפיר דקאזיל ומיגלח כי אורחיה [שהולך ומגלח כדרכו] כמאן דאזיל ומגלח שערו, ולההיא דנשרה מאי הוה ליה למיעבד [מה היה לו לעשות]. עד כאן.
אם נשרה שערה מעצמה באמצע או סוף הגילוח בוודאי לא מגרע את שיעור הגילוח, וכאן גילח והשאיר שתי שערות, ושוב גילח אחת מהן ויש עליה שם גילוח כיוון שכשמגלח אותה יש בראש שתי שערות ומייד כשגילח אותה קיים מצוות גילוח בשלמותה גם אם לא נשרה אחר כך השנייה כלל, שרק שיור שתי שערות מעכב. ומה אכפת לנו ששהה שעה אחת לפני השערה האחרונה שגילח]
אמר ליה לא צריכא כגון שנשר אחת מהן [שנשרה אחת – שכשבא לגלח אין כאן שיעור גילוח. רש"י] וגילח אחת, מי [האם] אמרינן השתא מיהת [עכשיו על כל פנים] הא ליכא [הרי אין] שיעור [אין שיעור שתי שערות על ראשו שזה השיעור שמעכב את הגילוח כנאמר במשנה בנגעים], או דלמא [שמא] הא לאו גילוח הוא, דמעיקרא הא שייר שתי שערות והשתא כי גילח [ועכשיו כשגילח] לא הוי ב' שערות? [רש"י נזיר מ"ב א': אלא אימא נשרה אחת וגילח אחת קמבעיא ליה – מי אמרינן כיון דכל שערו גילח חוץ משער אחת שפיר דמי דהא לא שייר שתי שערות בלא גילוח, או דלמא [שמא] כיון דמעיקרא שייר לו שתי שערות לאו כלום עבד וכי חזר וגילח אחת לאחר נשירתה דחבירתה נמי לאו כלום עבד דכיון דלא הוי השתא בראשו אלא שערה אחת לא איקרי גילוח וכנשרו שניהם דמי דכי היכי דאם גילח ושייר שערה אחת שפיר גילח דשערה כנטולה דמי הכי נמי כי נשרה אחת משעת נשירותה הויא חבירתה כנטולה וכי חזר וגילחה לאו כלום עבד דכנטולה דמיא. עד כאן.
אם השאיר שתיים ואחר כך גילח אחת ואחר כך נשרה אחת, בשעה שבא לגלח את הראשונה היו שתיים וזה נותן שם גילוח למה שגילח את הראשונה ואחר כך נשרה השנייה וקיים מצוות גילוח, ואפילו אם לא נשרה האחרונה קיים מצוות גילוח שרק אם השאיר שתיים לא קיים מצוות גילוח כמו שנאמר במשנה בנגעים. אבל אם השאיר שתיים ונשרה אחת ונשארה רק אחת, כעת כשבא לגלח את האחרונה אין לזה שם גילוח. שזה הטעם שנאמר במשנה בנגעים שדווקא אם השאיר שתיים לא קיים מצוות גילוח, שכשנשארה אחת רואים אותה כאילו אינה ואין עליה חשיבות גילוח. ובאופן זה העמיד רבינא את ספיקו של רבא, שאפשר לומר שקיים את המצווה שכעת סוף סוף אין לו שתי שערות בראשו שזה השיעור שמעכב מצוות גלוח, או שנאמר שלא קיים את המצווה כיוון ששייר שתי שערות מהגילוח שזה השיעור שמעכב, ולא תיקן את מה ששייר שתי שערות שמה שגילח את האחרונה אין לזה שם גילוח שגילוח שערה אחת אין לו חשיבות גילוח כלל]
הדר [חזר] פשטה שער אין כאן גילוח אין כאן.
אי [אם] שער אין כאן גילוח יש כאן? [מקשה על הלשון שלא יתכן לומר גילוח במקום שאין שיער]
הכי [כך] קאמר, אע"פ ששער אין כאן מצות גילוח אין כאן.
.
.
(בשבועת הפקדון לכל הדעות ההשבה מעכבת את הקרבן כמבואר לקמן ק"י א' במשנה. ולעיל נאמר: "אף על פי שגזילה אין כאן מצות השבה אין כאן". והתוספות פירשו חיוב מצוות השבה אין כאן והיינו שאין זה נחשב כאילו לא השיב, ולא אומרים שמוטלת עליו מצות השבה, ואינו מעכב את הקרבן [ודלא כהרשב"א שפירש מצות השבה אין כאן דהיינו קיום מצות השבה אין כאן ומחוייב להשיב]. והטעם שכיוון שאין בידו פרוטה אין עליו מצוות השבה, אמנם אינו מקבל שכר על קיום מצוות השבה שהרי לא השיב.
ולפי זה היה צריך לפרש כאן שאין עליו חיוב מצוות גילוח ואינו נדון כמחוייב גילוח שלא גילח, ואינו מעכב שיהיה מותר לו לשתות יין ולהיטמא למתים. אבל לקבל שכר על קיום מצוות גילוח זה הרי אי אפשר שהרי לא עשה מעשה גילוח כל הראש ועל מה יקבל שכר ולכל היותר דינו כמי שקירח מטבעו ואין לו שיער כלל שאינו מחוייב כיוון שאין לו שיער אבל לא קיים מצוות גילוח שהרי לא גילח.
אמנם זה דחוק כיוון שבנזיר מ"ו א' נחלקו חכמים ורבי אליעזר האם הגילוח מעכב עליו מלשתות יין ולהיטמא למתים ולרבי אליעזר מעכב ולחכמים אינו מעכב והלכה כחכמים, ודוחק להעמיד את הסוגיא דווקא כרבי אליעזר. ולפי הפירוש "מצווה אין כאן" היינו שאין כאן חיוב מצווה אי אפשר לפרשו לחכמים, שלחכמים אין נפקא מינא אם יש עליו חיוב מצווה או לא שהגילוח אינו מעכב מאומה והוא רק מצווה, וזה פשוט שלא קיים את המצווה שהרי לא גילח וזה גם פשוט שאינו חייב לגלח שהרי אין לו שיער ומה יגלח, וספיקו של רבא שייך רק לפי רבי אליעזר האם מעכב על היתר שתיית יין מה שלא עשה מעשה גילוח כל הראש או שאינו מעכב כיוון שאין לא שערות עכשיו.
וכן פירש רש"י בנזיר מ"ב א': "אף על פי ששיער אין כאן מצות גילוח אין כאן – ומיהו בדיעבד שפיר דמי". ודבריו בוודאי לשיטת רבי אליעזר שהרי לחכמים גם אם לא גילח כלל בדיעבד שפיר דמי ואפילו שיער יש כאן בדיעבד שפיר דמי, ואין מה להסתפק ולפשוט. ולקבל שכר על קיום המצווה זה וודאי לא ייתכן. אלא בוודאי מדבר לפי רבי אליעזר שלא קיים את המצווה אבל גם אין דינו כמי שמחוייב לגלח ולא גילח שמעכב על היתר שתיית יין משום שאין לו שיער.
ועיין כסף משנה על הרמב"ם הלכות נזירות פרק ח' הלכה ה' שכתב שכיוון שסתם משנה כרבי אליעזר יש מקום לפסוק כרבי אליעזר. ואמנם יישב מה שפסק הרמב"ם כחכמים עיין שם אבל ייתכן שאינו דחוק כל כך להעמיד את הסוגיא כאן כרבי אליעזר.
בתוספות כאן כתבו: "מצות גילוח אין כאן. ומעכב מלשתות יין ומלטמא למתים כאלו לא גילח, כלומר כמאן דאמר גילוח מעכב דאחר ישתה הנזיר יין אחר כולם [אחר כל המעשים ישתה יין ובכלל זה גילוח. כרבי אליעזר]. אי נמי לענין מצוה קאמר דלא קיים מצות גילוח ואליבא דכולי עלמא, דפלוגתא היא בנזיר בפרק ג' מינין (מ"ו א')".
וקשה לי למה פירשו "מצווה אין כאן" הכוונה קיום מצווה אין כאן ומעכב כמו מי שיש לו שיער ולא גילח. שכך פירש הרשב"א לעיל לגבי שבועת הפקדון שמעכב וחייב לשלם, והם חלקו על זה ופירשו חיוב מצווה אין כאן ואינו נחשב כמי שמחוייב ולא קיים ואינו מעכב. ולמה לא פירשו כאן כשיטתם וכפירוש רש"י בנזיר. אמנם בלשון השני פירשו כך שאינו מעכב וזהו כפירושם לגבי שבועת הפקדון.
ובלשון השני קשה לי מה שכתבו "ואליבא דכולי עלמא", שהרי פשוט שאין לו שכר כמקיים את המצווה שהרי לא עשה מעשה גילוח כל הראש, שזהו כמו ששייר שתי שערות ונשרו שתיהן, שזה כמו שנשרו כל שערותיו מתחילה. ולחכמים לעולם אינו מעכב ואם כן רבא לא השמיענו לשיטת חכמים מאומה ואי אפשר שרבא מדבר לכולי עלמא אלא לרבי אליעזר בלבד וכרש"י בנזיר. ונראה בכוונתם שבאו רק לומר שלהלכה הוא ככולי עלמא, ולא שרבא אמר את ספיקו ופשיטתו לפי שיטת כולי עלמא)
.
.
ואמר רבא הרי אמרו [משנה כלים י' ו']: "חבית שניקבה וסתמוה שמרים הצילוה" [חבית שניקבה וסתמוה שמרים ונתנוה על פי ארובה [פתח שבין בית לעלייה] וממרחת יפה סביבותיה וטומאה בבית, מצלת על העלייה כולה מלבא בה שום טומאה, דסתימת שמרים סתימה היא ולא שלטה ביה טומאה. במסכת כלים בפרק ואלו מצילין. רש"י], בעי רבא אגף חציה מהו? [אגף – לשון מגופה. אגף חציה – היה בה תחתיה שיעור נקב לטמא וכלי המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה ואגף בטיט חציה מהו, מי [האם] אמרינן השתא מיהא [עכשיו על כל פנים] ליכא [אין] שיעור נקב, או דלמא [שמא] הא לא סתם שיעור סתימה. רש"י]
אמר ליה רב יימר לרב אשי לאו משנתנו היא זו, דתנן [כלים י' ו']: "חבית שניקבה וסתמוה שמרים הצילוה.
פקקה בזמורה [ואין שם שמרים. רש"י] עד שימרח.
היו בה שתים עד שימרח מן הצדדים [עד שימרח בטיט מן הצדדין של זמורה לסותמו היטב. רש"י] ובין זמורה לחבירתה". טעמא דמרח הא לא מרח לא, אמאי [למה], ותיהוי כי [ותהיה כמו] אגף חציה?
אמרי הכי השתא [כך עכשיו]? התם [שם] אי [אם] לא מרח לא קאי [עומד], אגף חציה במידי דקאי [בדבר שעומד] קאי.
.
.
(תוספות:
"אגף חציה. תימה היכי דמיא הך בעיא להנך בעיות דלעיל, דכיון דגף אין כאן נקב ולמה לא תועיל הסתימה, דמה לי אם לא נקבה מעולם אלא כך ומה לי שאגף חציה".
בבעיות מקודם יש מצווה שתלויה בעשייה, שיש מצוות כפרה להשיב את הגזילה לידו ויש מצוות גילוח. והספק הוא שמצד אחד הוא לא עשה את המעשה המחוייב שלא השיב אלא אגודה אחת שאין בה פרוטה ואין זו השבה, ולא גילח אלא את הראש פחות שתי שערות שאין זה גילוח כל הראש. ומצד שני כעת לפנינו מצד התוצאה שהמצווה שלמה שאין בידו ממון של הנגזל [שהאגודה האחת שיש בידו אינה ממון כיוון שאינה שווה פרוטה] ואין בראשו שערות.
אבל בנקב בחבית אין מצווה לעשות מעשה של סתימת הנקב, והכל תלוי רק בתוצאה. וכיוון שהתוצאה היא שהנקב הוא פחות מכשיעור פשוט שהוא מציל את העלייה מהטומאה, שאין צד לומר שיש כאן מעשה שלא נעשה כמו שהיה צד לומר בגזילה ובנזיר.
שיטת רש"י כאן עמוקה וצריכה אריכות רבה בדיני טומאה ואין כאן מקומו)
תגים: חומר למחשבה - בבא קמא
תלמוד מוסבר ומאמרים - בבא קמא 