בבא קמא – דף ק"ה עמוד ב'

by

ואמר רבא הרי אמרו [משנה לעיל צ"ו ב']: "גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך". נשבע עליו מהו [נשבע עליו – לאחר שנאסר נשבע שאין אצלו ולא גזלו ממנו. רש"י. ואחר כך הודה שגזלו לפני הפסח], מי [האם] אמרינן כיון דאי מיגנב [שאם נגנב. החמץ עכשיו] בעי שלומי ליה [צריך לשלם לו. הגזלן לנגזל את דמיו] ממונא קא כפר ליה, או דלמא [שמא] השתא מיהת [עכשיו על כל פנים] הא מנח [הרי מונח] ועפרא בעלמא הוא [שהוא אסור בהנאה] ולא כפר ליה ממונא? [מהו – מי אמרינן הא מנח [מונח] ויכול [הגזלן] לפטור בו את עצמו [ולא יקבל הנגזל ממון שהחמץ אסור בהנאה ואינו שווה פרוטה] ואשתכח דלאו מידי כפריה [ונמצא שלא מאומה כפר לו]. רש"י]

מילתא דאיבעיא ליה [דבר שנסתפק לו] לרבא פשיטא ליה לרבה, דאמר רבה: 'שורי גנבת', והוא אומר 'לא גנבתי'.

'מה טיבו אצלך', 'שומר חנם אני עליו' [שומר חנם אני עליו – ונשבע והודה. רש"י. נשבע שהוא שומר חינם עליו ואחר כך הודה שהוא גזול בידו], חייב, שהרי פטר עצמו מגניבה ואבידה. [חייב – קרבן שבועה אע"פ שהודה קודם שבועה בגוף הממון [הודה שהגוף אינו שלו וטען רק שהוא שומר]. שהרי פטר עצמו – בשבועה מגניבה ואבידה [ששומר חינם פטור על גניבה ואבדה], שאם היה נגנב ממנו משבועה ואילך היה נפטר בדברי שקר שהרי הוא עצמו גנבו וחייב בכל אונסין עד שיחזירנו. רש"י]

'שומר שכר אני עליו', חייב שהרי פטר עצמו משבורה ומתה [שומר שכר חייב בגניבה ואבדה ופטור באונס גמור, ואם היתה נשברת או מתה לפי טענתו שהוא שומר היה פטור וכעת כשהודה שהוא גזלן חייב].

'שואל אני עליו' חייב שהרי פטר עצמו ממתה מחמת מלאכה. [שואל – פטור במתה מחמת מלאכה ומכחש בשר מחמת מלאכה דלמעבד מלאכה שייליה [שלעשות מלאכה שאל אותה] ולאו לאוקמה בכילתא [ולכן שואל פטור על מתה מחמת מלאכה וגזלן חייב]. רש"י]

אלמא אע"ג דהא קאים [שהרי עומד. הבהמה כעת לפנינו ולפי טענתו שהוא שומר חייב להחזיר אותה ולא הפסידו ממון שקיים עכשיו בטענתו] כיון דאי מיגניב [שאם נגנב] ממונא קא כפר, השתא נמי [עכשיו גם] ממונא קא כפר, הכא נמי [כאן גם] אף על גב דעפרא בעלמא הוא [החמץ כיוון שנאסר בהנאה הוא כעפר סתם] כיון דאי מיגניב בעי שלומי ליה ממונא מעליא [כיוון שאם נגנב צריך לשלם לו ממון מעולה] השתא נמי [עכשיו גם] ממונא קא כפר ליה. [אע"ג דהא קאים – ומודה ליה בגויה [בו. שצריך להחזירו גם לדבריו שהוא שומר], והשתא איהו לא כפר מידי [ועכשיו הוא לא כפר מאומה] אפילו הכי [כך] כיון דשמא סוף השבועה לבא לידי כפירת ממון חייב. הכא נמי אע"ג דכפירה דחמץ כהודאה הוא, דהא עפרא בעלמא הוא, כיון דשמא יאבד ויתחייב לו ממון ונמצא שתועיל לו שבועה זו להפטר, חייב. רש"י]

.

[הנדון בסוגיא הוא על טענה שטוען הנתבע כנגד טענת התובע כלפיו שהוא גזלן, באופן שטענתו אינה גורמת לתובע להפסיד ממון שנמצא עכשיו אלא מפסיד רק אפשרות שיבוא לו ממון אם יקרה דבר, האם כשנשבע הנתבע על טענתו זו ואחר כך הודה שהיא שקר מתחייב קרבן וחומש שבאים רק על שבועת כפירת ממון, דהיינו שבועה על טענה שמפסידה מהנגזל ממון, ולא על שבועת שקר שאינה שבועה על טענה שמפסידה מהנגזל ממון. והנדון לגבי טענה שאינה מפסידה עכשיו ממון מהתובע אבל לפיה אם יקרה דבר אז יפסיד ממון, האם שבועה עליה היא שבועת כפירת ממון שמחייבת קרבן וחומש או שאינה נחשבת שבועת כפירת ממון.

אם כפר לו על החמץ אחר פסח וטען שלא גזל אותו ונשבע, כעת כשהודה שהוא גזלן שבועת השקר לא היתה על כפירת ממון שנמצא עכשיו שהרי החמץ כעת אינו שווה פרוטה, ורק כופר באפשרות שיבוא ממון אם ייגנב החמץ מבית הגזלן שאז יצטרך לשלם לו מעות כשוויו. וכן אם הגזלן טוען שהוא שומר ונשבע שהוא שומר והודה שהוא גזלן, כעת כשהודה שבועת השקר לא היתה על כפירת ממון שיש עכשיו, שהרי גם אם הוא שומר הוא צריך להחזיר את הבהמה לבעלים ולא נפסד הבעלים מטענתו את הבהמה עצמה שקיימת עכשיו, אבל הטענה מפסידה ממנו אפשרות שיבוא ממון שאם כשיביאה בדרך אל הבעלים יקרה שהיא תאבד באונס כזה שאין שומר מחוייב בו, לפי הטענה שהוא שומר לא ישלם ולפי ההודאה שהוא גזלן ישלם שגזלן משלם על כל אונס]

.

יתיב רבה וקאמר להא שמעתא [ישב רבה ואמרה לשמועה זו].

איתיביה [הקשה] רב עמרם לרבה: (ויקרא ה, כב) [אוֹ מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֶשׁ בָּהּ וְנִשְׁבַּע עַל שָׁקֶר עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאָדָם לַחֲטֹא בָהֵנָּה [נאמר בפרשת שבועת הפקדון]] ""וכחש בה" – פרט למודה בעיקר. כיצד, 'שורי גנבת', והוא אומר 'לא גנבתי'. 'מה טיבו אצלך', 'אתה מכרתו לי' [לקמן פריך מאי מודה בעיקר איכא. רש"י. הרי הגזלן טוען שהיא שלו ולא מודה שהיא של התובע], 'אתה נתתו לי במתנה', 'אביך מכרו לי', 'אביך נתנו לי במתנה' [גם בכל אלה מבאר לקמן מה הודאה יש בזה שהיא של התובע], 'אחר פרתי רץ', 'מאליו בא אצלי', 'תועה בדרך מצאתיו' [והביאותיו לבית. רש"י. ובכל אלה אומר שיחזיר], 'שומר חנם אני עליו', 'שומר שכר אני עליו', 'שואל אני עליו', ונשבע והודה [שהוא גזל ולא ככל הטענות האלה] יכול יהא חייב? תלמוד לומר: "וכחש בה" – פרט למודה בעיקר [בכל הטענות האלה הרי הודה שהוא צריך להחזיר [וכמו שיבואר לקמן] וזהו מודה בעיקר, ואע"פ שהן שקר ונשבע עליהן והודה, לא היה בשבועה משום הפסד ממון לנגזל ולכן אינו חייב עליה קרבן וחומש. ובכלל זה גם טוען שהוא שומר פטור כיוון שמודה שצריך להחזיר את גופה, ומה שאם היתה אובדת בדרך באונס אז היה מפסיד הבעלים מהטענה שהוא שומר ופטור ולא גזלן וחייב, זה לא נחשב שהשבועה היתה על טענה שמפסידה ממון מהנגזל וקשה על רבה]".

אמר ליה, תדורא [אין לב. רש"י], כי תניא ההיא דקאמר ליה הילך [הילך – וליכא למימר [ואין לומר] אילו מיגניב, דהא קמיה קאי ושקיל ליה [שהרי לפניו עומד ונוטל אותו]. רש"י], כי קאמינא [כשאני אמרתי] דקיימא באגם [שעומדת באגם. ובדרך שיביאה מהאגם ייתכן שתאבד באונס וייפטר אם הוא שומר כטענתו].


'אתה מכרתו לי' מאי מודה בעיקר איכא [יש]?

לא צריכא דאמר ליה לא נתתי לך דמי [לא שילמתי לך דמי השור], שקיל תורך וזיל [קח שורך ולך].

.

[אם קנה את השור במשיכה והתחייב לשלם דמיו ועוד לא שילם, הבעלים לא יכול לתבוע את השור עצמו אלא רק מעות כפי השווי, וגם הלוקח אינו יכול לכוף את הבעלים לקבל דווקא את השור ולא מעות. ויש לומר שכאן המשיכה בשור היתה בתנאי שישלם באותו יום וכיוון שלא שילם התבטל קניין המשיכה ומחזיר לו את השור. ועוד יש לומר שכאן אם רוצה הלוקח לשלם במקום המעות את השור אין התובע יכול למנעו ולתבוע דמים שהרי הוא טוען שהשור גזול, וגזלן הרי אומר שרוצה לתת לו את השור ולא מעות. לפי הרשב"א עיין שם].

.

'אתה נתתו לי', 'אביך נתנו לי', מאי מודה בעיקר איכא?

דאמר ליה על מנת דעבידנא לך נייח דנפשא [על מנת שאעשה לך קורת רוח. בתנאי זה ניתן השור במתנה] ולא עבדי לך [ולא עשיתי לך. וזהו כמו מכירה ולא שילם דמים], שקיל תורך וזיל.


'תועה בדרך מצאתיו', לימא איבעי לך לאהדוריה לי [לומר היה לך להחזירו לי]?

אמר אבוה דשמואל באומר שבועה אבידה מצאתי ולא הייתי יודע שהיא שלך שאחזירנה לך.


תניא: "אמר בן עזאי ג' שבועות הן [שלש שבועות הן – בעדות אבידה שהשביע את העד אם ראית את אבידתי ואמר לאו ואח"כ הודה. רש"י], הכיר בה ולא במוצאה, במוצאה ולא בה, לא בה ולא במוצאה". [הכיר בה ולא במוצאה – האבידה שאמר שראה אותה מהלכת ברשות אחרת ואינו יודע מי הוא, או הודה שהכיר במוצאה ולא בה, והיה לו לומר איש פלוני מצא אבידה ואיני יודע אם שלך הוא. ובעד אחד קמיירי [מדבר].

בה ולא במוצאה – אי הוה מסהיד ליה [אם היה מעיד לו] ראיתיה שנמצא בזוית פלוני ואיני יודע מי מצאה היה מחזר באותה שכונה עד שיודיעוהו, וכל שכן במוצאה ולא בה. רש"י]

לא בה ולא במוצאה קושטא [אמת] אשתבע? [אמת הוא מה שאמר לו שאינו יודע לו עדות שהרי לא הכיר לא בה ולא במוצאה]

אימא [אמור] בה ובמוצאה. [מגיה את גרסת הברייתא]

למאי הלכתא?

רב אמי אמר רבי חנינא לפטור [על כולן פטור העד. רש"י] ושמואל אמר לחיוב.

.

[בויקרא ה' א' נאמר:

"וְנֶפֶשׁ כִּי-תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם-לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲו‍ֹנוֹ". ובהמשך שם מבואר שמחוייב להביא קרבן חטאת עולה ויורד.

זוהי נקראת שבועת העדות, שחבירו שאל אותו אם ראה לו עדות והוא נשבע שלא ראה לו עדות ואחר כך הודה שראה חייב קרבן על שבועת השקר.

יש דין משותף בין שבועת הפקדון [שכפר בפקדון או גזל או שאר חוב שיש לחבירו עליו ונשבע והודה], לשבועת העדות, שבשתיהן חייב קרבן רק אם שבועתו היתה על טענה שמפסידה ממון מחבירו. וכגון שאם השביעו שיעיד לו שהוא כהן כשר ואמר שאינו יודע ואחר כך הודה ששיקר אינו חייב קרבן שהחיוב הוא רק על הפסד ממון וכמבואר בשבועות ל"ג ב'.

אם הטענה שאינו יודע לו עדות, שעליה שבועת השקר, היא טענה שאינה מפסידה ממון עכשיו אבל מפסידה אפשרות שירויח ממון אם יקרה דבר כלשהו, השאלה אם יתחייב קרבן או לא תלוייה בשאלה שנדונה בסוגייתנו לגבי שבועת הפקדון האם יתחייב קרבן בנשבע על טענה שאינה מפסידה ממון עכשיו אבל יפסיד מכוחה אם יקרה איזה דבר. ולכן מביאה הגמרא משבועת העדות לגבי הנדון בסוגייתנו בשבועת הפקדון, כיוון שלעניין זה דינם אחד. בעד אחד אין שבועת השקר על שאינו יודע לו עדות מפסידה ממון כיוון שגם אם היה מעיד הרי כדי להוציא ממון צריך שני עדים, ועד אחד מחייב רק שהנתבע יישבע, ואם יישבע ייפטר. אמנם כפירת העד גורמת להפסיד את האפשרות שירויח ממון אם יקרה שהנתבע לא היה רוצה להשבע, שאם התחייב שבועה על פי עד אחד ואינו רוצה להשבע חייב לשלם. וזה דומה לכפירה בגזל חמץ שעבר עליו הפסח שאינו ממון עכשיו אבל מפסיד את האפשרות שאם ייגנב ירויח התובע ממון, וכן לכפירה בגזל בטענה שהוא שומר, שאינו מפסיד ממון עכשיו כיוון שמודה שצריך להחזיר לו, אבל הכפירה במה שהוא גזלן יכולה לגרום הפסד אם תאבד באונס ששומר פטור וגזלן חייב. ורבי חנינא שפוטר בעד חולק על רבה ופוטר גם בחמץ ובשורי גנבת והלה טוען שומר אני. ושמואל מחייב כרבה]

.

ובפלוגתא דהני תנאי [ובמחלוקת של תנאים אלה], דתניא: "המשביע עד אחד פטור [המשביע עד אחד – וכפר ואמר שבועה שאיני יודע לך עדות, פטור העד מקרבן שבועת העדות, דהא אי הוה מסהיד ליה [שהרי אם היה מעיד לו] לא הוה מחייב להיאך [להלה] אלא שבועה. ואע"ג דאיכא למימר [שיש לומר] דלמא [שמא] לא משתבע [ומי שמחוייב שבועה ואינו רוצה להשבע משלם] גורם לממון פטור, והני נמי [ואלה גם] גורם לממון נינהו [הם]. רש"י]. ורבי אלעזר בר' שמעון מחייב".


במאי קא מיפלגי [במה חולקים. במה חולקים רבה ושמואל ורבי אלעזר ברבי שמעון שמחייבים עם רב עמרם ורבי חנינא ותנא קמא בברייתא של רבי אלעזר ברבי שמעון שפוטרים]?

מר סבר דבר הגורם לממון כממון דמי [ומחייב], ומר סבר לאו כממון דמי [ופוטר].

.

.

(להלכה נפסק בסוגייתנו כרבה שמחייב משום שדבר הגורם לממון כממון דמי. ובמחלוקת רבי שמעון וחכמים לעיל ע"א ב' [ועיין גם ע"ו א'. ועיין מה שביארתי בשני המקומות] אם דבר הגורם לממון כממון דמי נפסק כחכמים שלא כממון דמי. שרבי שמעון סובר שאם גזל חמץ ועבר עליו הפסח ובא אחר ושרף אותו, משלם השורף דמי הנזק לגזלן, כיוון שהפסד החמץ גורם הפסד ממון לגזלן שהיה יכול להחזירו כמו שהוא וכעת צריך לשלם דמיו. ומחדש רבי שמעון שאפילו שגוף החמץ אינו של הגזלן, מכל מקום יש לו בעלות בו על שווי ממון משום שגורם לו לממון. ובחידוש זה שהגזלן נחשב בעלים על שווי ממון בחפץ אע"פ שגופו אינו שלו חולקים עליו חכמים והלכה כמותם.

אמנם בסוגייתנו הגזלן נשבע לבעל החמץ שהוא שלו ואינו גזול בידו. וגרם הפסד לבעלים שאם היה נשרף חמץ זה היה הבעלים מקבל מהגזלן מעות כשוויו. וכאן מה שהחמץ גורם לממון עושה שמי שבעלים על עצם גופו יהיה גם בעלים על שווי ממון בו משום גרמת הממון. ובזה דעת רבה שחכמים מודים לרבי שמעון ואומרים דבר הגורם לממון כממון דמי. והחולקים על רבה סוברים שאפילו באופן כזה לא אומרים דבר הגורם כממון כממון דמי.

.

– – –

.

אם בהמה שווה זוז, ויציעו בשוק למכור את הסיכוי שאם תאבד באונס יזכה הלוקח במעות כפי שוויה, הלוקח ישלם הרבה פחות מזוז כיוון שרק אם תאבד הוא יקבל זוז ומשלם כפי ערך הסיכוי.

אם הגזלן כפר שהוא גזלן וטען שהוא שומר נמצא שהפסיד לבעלים את הסיכוי שיקבל זוז בעד הבהמה אם תאבד באונס [שאם היה גזלן משלם על אונס ואם הוא שומר פטרו על אונס]. אמנם באמת נחשב שכפר כלפי הבעלים על זוז שלם, שדבר הגורם לממון פירושו שכיוון שהבהמה מצד גופה עצמו יכולה להיות שווה זוז אנו רואים שיש לבעלים שווי כל אותו זוז בתוך הבהמה כיוון שיש אפשרות שזוז זה יתממש אם יקרה דבר כלשהו. וכן בחמץ, לולא היה נאסר היה ראוי להיות שווה זוז, וכעת שנאסר עדיין זוז זה יכול לבוא לידי מימוש בכך שאם יאבד ישלם הגזלן לבעלים את הזוז שבו, ומכח זה רואים שעדיין יש כאן את הזוז שבו ואם כפר לו הגזלן כפר לו את כל הזוז שבתוך החמץ, ולא רק את שווי הסיכוי כמה שווה לשלם על הצד שאם יאבד יקבל מי ששילם זוז.

.

– – –

.

יש לעיין אם גזל חמץ ועבר עליו הפסח והגזלן נשבע עליו לשקר והודה, האם חייב לשלם את שווי החמץ בממון או שיכול לתת לו את החמץ ולומר לו הרי שלך לפניך. ואם לא היה כאן דין כפרה על שבועת השקר היה פשוט שאומר לו הרי שלך לפניך שזה היזק שאינו ניכר וגוף החמץ לא נשתנה. והשאלה היא האם כשנשבע ונתחייב מדין כפרה על השבועה לקיים "לאשר הוא לו יתננו" יוצא בזה ידי חובה בנתינת גוף החמץ וכמו שיוצא בחיובו מצד דיני גזלן ודיני ממונות, או שחיוב הכפרה מחייב לתת את שוויו במעות.

וברא"ש כתב שאינו יכול לומר לו הרי שלך לפניך: "אמר רבא הרי אמרו גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך. בעי רבא נשבע עליו מהו? כיון דאילו איגנוב בעי שלומי ממונא מעליא קכפר ליה, או דלמא השתא מיהא לא כפר ליה ולא כלום.

ומסיק דאמרינן הואיל ואילו מיגניב בעי לשלומי ממונא מעליא קכפר ליה.

ולא מיכפר ליה עד דמשלם ליה דמי חמץ מעליא".

ובמשנה למלך על הרמב"ם פרק ג' מהלכות גזילה ואבידה הלכה ה', ביאר את השאלה היטב:

"לפיכך אם כפר בו כו'. גרסינן בפרק הגוזל קמא (דף ק"ה) אמר רבא הרי אמרו גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך. בעי רבא נשבע עליו מהו? מי אמרינן כיון דאי מיגניב בעי שלומי ליה ממונא קא כפר ליה, או דלמא השתא מיהא הא מנח ועפרא בעלמא הוא ולא כפר ליה ממונא. ואמרינן מלתא דאיבעיא ליה לרבא פשיטא ליה לרבה כו' הכא נמי כיון דאי מיגניב בעי שלומי ליה ממונא מעליא השתא נמי ממונא קא כפר ליה עד כאן.

ויש להסתפק במאי דאמרינן דחייב משום דממונא כפר ליה אם הוא דוקא לענין לחייבו קרבן אשם כענין כל הנשבע לשקר בכפירת פקדון או גזל, ואשמעינן רבה דאע"ג דקיימא לן דאינו חייב בשבועת הפקדון אלא כל שאינו פוטר עצמו מן התשלומין אלא בכפירה זו, וכמו שפסק רבינו בפרק ז' מהלכות שבועות, וסלקא דעתך אמינא דהכא [שכאן] לא פטר עצמו מן התשלומין בכפירה זו דבלאו הכי אין כאן תשלומין דכיון דהא מנח עפרא בעלמא ולא כפר ליה ממונא, קא משמע לן רבה דחייב בשבועת הפקדון דכיון דאי [שאם] מיגניב בעי לשלומי ליה ממונא קא כפר ליה, אבל לענין לשלומי הקרן אפשר דמודה רבה דמצי אמר ליה [שיכול לומר לו] הרי שלך לפניך.

או דלמא כיון דחייב קרבן חייב נמי [גם] לשלם לו את הקרן מדמי חמץ מעליא, כי היכי דתהוי ליה כפרה [כך שתהיה לו כפרה]. והסברא נותנת לזה שהרי לא מצינו בשום מקום חיוב קרבן בלא תשלומין דקרן. וזהו שכתב רבינו לפיכך אם כפר בו אחר שנאסרה בהנאה ונשבע חייב לשלם קרן וחומש ואשם. וברא"ש בפסקיו הביא בעיא זו דרבא וסיים וכתב ולא מיכפר ליה עד דמשלם ליה דמי חמץ מעליא עד כאן".

ועיין עוד מה שהאריך שם בעניין זה והעלה שיש מקום לומר שיכול לומר לו הרי שלך לפניך ודלא כהרא"ש והרמב"ם. ובחזון איש חושן משפט סימן כ' סעיף קטן י"ד גם כתב בזה ודחה דבריו. וחידש בחזון איש שם שדווקא אם נשבע הגזלן אחרי הפסח, כיוון שחיוב כפרה על שבועת השקר מחייב אותו "לאשר הוא לו יתננו" על החמץ הזה, לא יכול לומר הרי שלך לפניך שזה רק מדיני ממונות משום שהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק, אבל לעניין כפרה לא די בהשבת החמץ שאינו שווה פרוטה ודין כפרה מחייב אותו לשלם דמי החמץ וכדברי הרא"ש והרמב"ם. אבל אם נשבע לפני הפסח אז שבועתו חייבה אותו לכפר בנתינת חמץ זה גופו שנשבע עליו, ובזמן שהשבועה חייבה אותו בכפרה היה החמץ שווה כסף ולכן זהו חיוב כפרתו לשלם חמץ זה גופו שהרי הוא שווה כסף. וכעת אם אחר כך עבר עליו הפסח כיוון שכבר חייב אותו חיוב הכפרה לתת חמץ זה גופו ולא מתחדש חיוב כפרה חדש עכשיו, מכיוון שהיזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק יכול לתת לו את החמץ גופו ולומר לו הרי שלך לפניך)

.

.

אמר רב ששת הכופר בפקדון נעשה עליו גזלן וחייב באונסין [הכופר בפקדון ובאו עדים נעשה עליו גזלן משעת כפירה, ואע"פ שלא נשבע, ומכאן ואילך אין לו דין דשומר חנם אלא חייב באונסים אם יאנס. רש"י.

כל גזלן נעשה גזלן מכח מעשה הגזילה שהוא מעשה הוצאה מרשות נגזל שעושהו על ידי מעשה המועיל להיות מעשה קניין וכגון משיכה או הגבהה. כאן כשעשה משיכה של החפץ להוציאו מרשות נגזלהיה זה מעשה היתר בהסכמת הבעלים ולא מעשה גזילה. כעת כשהפקדון כבר ברשותו וכופר לומר שהוא שלו זהו רק דיבור ולא עשיית מעשה להוציא מרשות בעלים. ולכן צריך לימוד מיוחד לזה כדי להחשיב שמה שהחפץ כעת ברשותו וכופר בו נעשה כמוציא מרשות בעלים על ידי הכפירה, ובהמשך הסוגיא דן בלימוד זה].

ותנא תונא [ותנא מסייעו]: ""וכחש בה" – למדנו עונש, אזהרה מנין? תלמוד לומר: (ויקרא יט, יא) "לא תכחשו""

מאי לאו לעונש ממון? [להתחייב לשלם אם נאנסה כגזלן ואל כשומר כמו שהיה לפני שכיחש]

לא. לעונש שבועה. [רק אם נשבע משלם אם אבדה באונס.

רש"י: וכחש בה למדנו לעונש – דכתיב בתריה [אחריו] "והשיב את הגזילה", אלמא קמה ליה ברשותיה [להתחייב באונסין כגזלן] משעת וכחש עד דעביד [שעושה] השבה וזהו עונשה.
הכי גרסינן: מאי לאו עונש כפירה – כלומר עונש דמאי [של מה], לאו דאיעניש אכפירה [שנענש על כפירה. בכל שמתחיבי באונסין כגזלן] אף על גב דלא אשתבע.
לא, עונש שבועה – האי עונש דענשיה קרא [עונש זה שהענישו הפסוק] להתחייב באונסין משום שבועת שקר היא אבל אי [אם] לא אשתבע לא]

הא מדקתני סיפא [בסוף הברייתא] דאישתבע, מכלל [ניתן להסיק] דרישא [תחילת הברייתא] דלא אישתבע, דקתני סיפא: ""ונשבע על שקר" – למדנו עונש, אזהרה מנין? תלמוד לומר "לא תשקרו"". ומדסיפא דאישתבע רישא דלא אישתבע. [ונשבע על שקר למדנו לעונש – דכתיב בתריה [אחריו] חומש ואשם. תלמוד לומר לא תשקרו – דהיינו אזהרת שבועת שקר, דסמיך ליה לא תשבעו בשמי לשקר. ומלא תשקרו נפקא לן דבשבועת כפירת ממון משתעי [מדבר] כדכתיב איש בעמיתו כמו וכחש בעמיתו בפקדון. רש"י]

אמרי אידי ואידי דאישתבע [זה וזה, רישא וסיפא, שנשבע] כאן שהודה [כאן שהודה – בסיפא כשהודה שיש חומש ואשם. רש"י] כאן [ברישא] שבאו עדים. אתו [באו] עדים חייב באונסין, אודויי אודי [הודה] חייב בקרן וחומש ואשם.

.

.

(לכאורה היה נראה מכאן שמה שנאמר [במשנה שבועות מ"ט א'] שחיוב כפרה על שבועת שקר הוא דווקא אם הודה מפי עצמו ולא אם באו עדים, זהו דווקא לגבי חומש וקרבן, אבל לגבי החיוב להשיב מהפסוק "לאשר הוא לו יתננו" שחייב לשלם מדין כפרה על השבועה [והוא חמור יותר מחיוב השבה של גזלן שלא נשבע, שיש בו חיוב להוליכו אחריו אפילו למדי, ואם הוא חמץ ועבר עליו הפסח אינו יכול לומר לו כמו גזלן הרי שלך לפניך אלא חייב לשלם שוויו במעות כמבואר לעיל בסמוך], חיוב זה הוא אפילו אם באו עדים ולא הודה מפי עצמו.

אבל לקמן ק"ו א' מבואר שדעת רב ששבועה נחשבת תשלום ואם כפר השומר ונשבע שהחפץ שלו ובאו עדים אחר כך ומעידים שהחפץ אינו שלו אינו חייב לשלם את החפץ כיוון שהשבועה היא כמו ששילם על החפץ וכעת הוא קנוי לו. ונאמר שם שזה דווקא אם לא הודה. אבל אם הודה אפילו אחרי שבאו עדים חייב לשלם את החפץ. והטעם מבואר שם שכשהודה מתחייב קרן משום כפרה, ולצאת ידי חובת כפרה צריך דווקא לשלם ממון ולא עולה לו השבועה במקום תשלומי ממון. וכמו שאם גזל חמץ ועבר עליו הפסח מדיני ממונות יכול לומר לו הרי שלך לפניך אבל אם נשבע והודה והתחייב משום כפרה חייב לשלם ממון כשווי החמץ.

.

מקור הדין שחומש ואשם באים רק בהודאת פיו ולא בעדים הוא מפרשת גזל הגר במדבר ה':

"ו דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אוֹ-אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל-חַטֹּאת הָאָדָם לִמְעֹל מַעַל בַּיהוָה וְאָשְׁמָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא.  ז וְהִתְוַדּוּ אֶת-חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ וְהֵשִׁיב אֶת-אֲשָׁמוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִישִׁתוֹ יֹסֵף עָלָיו וְנָתַן לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ.  ח וְאִם-אֵין לָאִישׁ גֹּאֵל לְהָשִׁיב הָאָשָׁם אֵלָיו הָאָשָׁם הַמּוּשָׁב לַיהוָה לַכֹּהֵן  מִלְּבַד אֵיל הַכִּפֻּרִים אֲשֶׁר יְכַפֶּר-בּוֹ עָלָיו".

.
ולומדים ממה שנאמר "וְהִתְוַדּוּ" שהחיוב הוא דווקא על הודאת פיו ולא בעדים. ומשמעות הפסוק שזה נאמר גם על החיוב לשלם מדין כפרה שנאמר אחריו "ונתן לאשר אשם לו". ומבואר ברש"י בבא מציעא נ"ה א' שמביא את הפסוק "ונתן לאשר אשם לו" כמקור לחיוב כפרה הולך אחריו אפילו למדי. ומשמע שהוא אותו דין כמו הפסוק "לאשר הוא לו יתננו" שנאמר בויקרא בפרשת שבועת הפקדון.

.

ופירוש הסוגיא כאן שרב ששת בא לחדש שכופר בפקדון חייב משום גזלן. וצריך על זה לימוד מיוחד ואינו כמו כל גזלן כיוון שלחיוב גזלן צריך מעשה הוצאה מרשות בעלים במשיכה או הגבהה, וכאן המשיכה היתה ברשות שבאה לרשותו כפקדון, וכעת כשכופר ואומר שהחפץ שלו, אין כאן מעשה הוצאה מרשות בעלים. ורב ששת מחדש שהאמירה שלו שהחפץ שלו, בצירוף מה שהחפץ נמצא ברשותו, זה נחשב כמעשה הוצאה מרשות בעלים ומתחייב כגזלן אע"פ שלא ממש משך. והחולקים עליו סוברים שאמירה לחוד אין בה די כדי להחשיבו כמעשה, אבל אם חיזק את האמירה בשבועה אז הם מודים לרב ששת שכיוון שנשבע יש בכך להחשיב את הכפירה כמעשה להוציא מרשות בעלים ודנים אותו כאילו משך ממש ונעשה גזלן. ויתחייב רק כגזלן מדיני ממונות וכיוון שלא הודה לא יתחייב חיוב כפרה להוליך למדי ויוכל לומר הרי שלך לפניך בחמץ.

וכך משמע קצת מלשון הגמרא: "אתו עדים חייב באונסין, אודויי אודי חייב בקרן וחומש ואשם". שאמר שתי לשונות נפרדות "אונסין" ו"קרן", שהלשון אונסין משמעותו חיוב לשלם ממון אם אבד גוף החפץ וכמו חיוב של כל גזלן שחייב באונסין, והלשון "קרן" שאמר עם חומש ואשם משמע שהוא כלפי לשון הפסוק: "וְשִׁלַּם אֹתוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִשִׁתָיו יֹסֵף עָלָיו לַאֲשֶׁר הוּא לוֹ יִתְּנֶנּוּ בְּיוֹם אַשְׁמָתוֹ", ו"בראשו" דרשו שהוא קרן שהוא ראש הממון וזה חיוב כפרה להוליכו אחריו למדי ולא לומר הרי שלך לפניך, ובזה מתחייב רק בהודאה וכמו חומש ואשם.

.

.

– – –

.

.

רמב"ם פרק ז' מהלכות גזילה הלכה ח':

"אין הנשבע על כפירת ממון משלם חומש עד שיודה מעצמו, אבל אם באו עדים והוא עומד בכפירתו משלם הקרן בלבד על פי עדים ואינו משלם את החומש שהחומש עם הקרבן לכפרה הם באים ואינו מביא אותן אלא על פי עצמו".

.

ומשמע מלשונו שמה שצריך דווקא הודאה ולא מתחייב על פי עדים נאמר רק לגבי חומש וקרבן ולא לגבי תשלום הקרן, ושחיוב כפרה שעליו נאמר "והתודו" זהו רק החומש והאשם ולא תשלום הקרן. וצריך עיון שהרי החיוב להוליכו אחריו אפילו למדי ולשלם דמים על חמץ שעבר עליו הפסח שגזלן יכול לומר הרי שלך לפניך, זה ודאי אינו מדיני ממונות ובעל כרחך הוא משום כפרה ולא ייתכן שחיוב כפרה הוא רק חומש וקרבן כמו שמשמע מהרמב"ם.

ושמא הרמב"ם לשיטתו שכתב שם בסוף הלכה ט': "אבל אם נשבע על שוה פרוטה ומעלה חייב לרדוף אחר הבעלים עד שיחזיר להם אפילו הם באיי הים מפני שכבר נתייאשו מאחר שנשבע ואינן באין עוד לתבעו". ומבואר שסובר שהחיוב להוליך אחריו אינו משום כפרה.

אמנם הש"ך על חושן משפט סימן שס"ז סעיף א' הקשה על הרמב"ם שבסוגיא מבואר שהטעם שצריך להוליכו למדי הוא משום כפרה והטעם שכתב הרמב"ם שהבעלים מתייאש לא נאמר בסוגיא כלל [ומה שיישב שם בקצות החושן לעניות דעתי אינו מספיק].

ועוד קשה שאם הקרן אינה משום כפרה למה אם נשבע והודה בחמץ שעבר עליו הפסח פסק הרמב"ם פרק ג' מהלכות גזילה ואבידה הלכה ה' שלא יוכל לומר לו הרי שלך לפניך. ושמא אפשר לדחוק שכוונתו לשלם קרן היינו את החמץ גופו אע"פ שאינו שווה. וצריך עיון בשיטת הרמב"ם.

.

לשון הרמב"ם פרק ג' מהלכות גזילה הלכות ד'-ה':

"הלכה ד
גזל בהמה והזקינה או כחשה כחש שאינו יכול לחזור כגון חלאים שאין להם רפואת תעלה, או שגזל מטבע ונסדק או פסלו המלך, או שגזל פירות והרקיבו כולן, או יין והחמיץ, הרי זה כמי שגזל כלי ושברו ומשלם כשעת הגזלה. אבל אם גזל בהמות וכחשו כחש שאפשר לחזור, או שגזל עבדים והזקינו, או שגזל מטבע ונפסל במדינה זו והרי הוא יוצא במדינה אחרת, או שגזל פירות והרקיבו מקצתן, או תרומה ונטמאת, או שגזל חמץ ועבר עליו הפסח, או בהמה ונעברה בה עבירה או נפסלה מליקרב או שהיתה יוצאה להסקל, אומר לו הרי שלך לפניך ומחזיר אותה בעצמה.

הלכה ה
במה דברים אמורים בשהחזיר הגזלה, אבל אם נשרפה הגזלה או אבדה אחר שנאסרה בהנאה חייב להחזיר לו דמיה כשעת הגזלה. לפיכך אם כפר בו אחר שנאסרה בהנאה ונשבע חייב לשלם קרן וחומש ואשם".
.

והלשון "חייב לשלם קרן וכו'" משמע שמשלם שוויו בדמים וכהרא"ש. אבל אולי אפשר לדחוק שכוונתו רק שנותן את החמץ גופו אע"פ שהוא אסור בהנאה)  

.

.

– – –

.

.

(ביאור הרשב"א בדרשת הפסוקים:

ויקרא ה' פרשת שבועת הפקדון:

"נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּיהוָה וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ.

אוֹ מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֶשׁ בָּהּ וְנִשְׁבַּע עַל שָׁקֶר עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאָדָם לַחֲטֹא בָהֵנָּה.

וְהָיָה כִּי יֶחֱטָא וְאָשֵׁם וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל אוֹ אֶת הָעֹשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁק אוֹ אֶת הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הָפְקַד אִתּוֹ אוֹ אֶת הָאֲבֵדָה אֲשֶׁר מָצָא.

אוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יִשָּׁבַע עָלָיו לַשֶּׁקֶר וְשִׁלַּם אֹתוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִשִׁתָיו יֹסֵף עָלָיו לַאֲשֶׁר הוּא לוֹ יִתְּנֶנּוּ בְּיוֹם אַשְׁמָתוֹ.

וְאֶת אֲשָׁמוֹ יָבִיא לַיהוָה אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ לְאָשָׁם אֶל הַכֹּהֵן. וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי יְהוָה וְנִסְלַח לוֹ עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לְאַשְׁמָה בָהּ".

רשב"א:

"ומסתברא דהכי [שכך] פירושו, לפי שכתוב "וכחש בה ונשבע על שקר", הנה שהזכיר כאן כפירה ושבועה ואחר זה ענש שני עונשין, עונש השבה דכתיב "והשיב את הגזלה", ועונש חומש ["וחמישיתיו יוסף עליו"], ולא ידענו אם עונשין אלו על הכפירה שזכר ["וכחש בה"] או על השבועה ["ונשבע על שקר], ששניהם הוזכרו למעלה קודם העונש, ולפיכך אמרו למדנו עונש ממון שנאמר "והשיב את הגזלה" דאוקמיה ברשותיה [שהעמידו ברשותו] לאונסין [כיוון שחייב להשיב אם מתה באונס משלם דמיה], עונש זה על מה, שמא אינו אלא על השבועה כדכתיב "וכחש בעמיתו ונשבע", או אינו אלא על שכחש בעמיתו, מנין לנו דבר שנלמד ממנו על מה ענש עונש זה? והשיב מאזהרתו למדנו שנאמר "לא תכחשו" [ויקרא י"ט י"א-י"ב: "לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ. וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהוָה"], מאי לאו לעונש ממון, כיון דקתני שהזהיר ואמר "לא תכחשו" שעל הכפירה שכפר וכחש בעמיתו הוא שחייב בעונש ההשבה, שכן מצינו שהזהיר שלא יכחש בעמיתו דכתיב (ויקרא י"ט י"א) "לא תכחשו איש בעמיתו", אם כן משהזהיר לבל יכחש בעמיתו וכתיב כאן וכחש בעמיתו ונשבע, שמע מינה דעונש השבה הכתוב אחריו על הכפירה הוא.

ודחה "לא, עונש שבועה", כלומר על עונש השבועה הוא כלומר שכחש ונשבע דוקא הוא שענש בהשבה, אבל על כפירה בלא שבועה לא.

ואקשינן והא מדקתני סיפא "ונשבע על שקר" למדנו לעונש, כלומר עונש החומש הבא אחריו למדנו שהוא ענוש על מה שכפר ונשבע, מנין שעל השבועה הוא שחייב בעונש זה דלמא על הכפירה דהא כתיב וכחש, תלמוד לומר לא תשקרו איש בעמיתו שהוא השבועה שנשבע לשקר, דאשכחן [שמצאנו] שקר על השבועה דכתיב (שם יב) "לא תשבעו בשמי לשקר", ומדכתיב וכחש וכתיב ונשבע ואחריהן עונש, שני עונשין עונש אונסין עונש חומש, שמע מינה האונסין על הכפירה וחומש על השבועה.

ודחה "לא, דלמא [שמא] תרווייהו [שניהם] על השבועה", אלא חד שנשבע ואח"כ באו עדים והכחישהו אחר שנשבע, וזהו ששנינו תלמוד לומר לא תכחשו שהכחיש מתחלה ועד סוף ולא הודה עד שבאו עדים והכחישהו שזה חייב בעונש אונסין ולא בעונש חומש, אבל בשנשבע והודה שנשבע לשקר חייב בעונש חומש. כן נראה לי פירוש שמועה זו")

.

.

– – –

.

.

[משנה שבועות מ"ד ב':

"כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין. ואלו נשבעין ונוטלין השכיר והנגזל והנחבל ושכנגדו חשוד על השבועה וחנוני על פנקסו".

רש"י: מתניתין כל הנשבעין – כל המחויבין שבועה מן התורה נשבעין ולא משלמין, כלומר לא חייבה תורה שבועה לישבע וליטול אלא הנתבע ישבע לתובע ולא ישלם ובגמרא יליף לה.
ואלו נשבעין ונוטלין – שתיקנו להם חכמים לישבע וליטול.
השכיר והנגזל כו' – כולהו מפרש להו במתני'.

ושכנגדו חשוד על השבועה – התובע שהנתבע שכנגדו חשוד על השבועה ונתחייב הנתבע שבועה מן התורה על ידי הודאה במקצת, נשבע התובע ונוטל]

.

מתיב רמי בר חמא: "ושכנגדו חשוד על השבועה כיצד, אחד שבועת העדות ואחד שבועת הפקדון ואפילו שבועת שוא" [ושכנגדו חשוד – במסכת שבועות (מ"ד ב') גבי ואלו נשבעין ונוטלין דזה אחד מהן, מי שהיה לו חבירו חייב שבועה והוא חשוד על השבועה שנמצא שקרן בשבועתו, שכנגדו נשבע ונוטל.

אחד שנחשד על שבועת העדות, ואחד שנשבע על שבועת הפקדון שראינוהו שנשבע לשקר, ואפילו לא נחשד אלא לשבועת שוא שאין בה כפירת ממון ורע לשמים הוא ולא רע לבריות נפסל לשבועת ממון. רש"י], ואם איתא בכפירה הוא דאיפסיל ליה? [ואם איתא [ישנה] לדרב ששת דמשעת כפירתו נעשה גזלן, למה לי למתנייה גבי הנך [אצל אלה] דמשמע דלא אפסיל עד שעת שבועה כי הנך [כמו אלה], הא משעת כפירה אפסיל ליה [נפסל לשבועה] משום דהוי גזלן. רש"י]

אמרי הכא [כאן] במאי עסקינן דקאי באגם [שעומד באגם. הבהמה המופקדת אצלו], דלאו כפירה הוא דסבר אשתמיטנא ליה אדאזילנא ומייתינא ליה. [אשתמט ממנו עד שאלך ואביא לו. ולכן רק אם נשבע נפסל לעדות. אבל אם כפר בפקדון כפירה גמורה ולא כדי להשתמט, בזה אמר רב ששת שנעשה גזלן ונפסל גם בלא שבועה.

רש"י: דקאי באגם – וכי אמר רב ששת כגון דאמרי סהדי [שאמרו העדים] דכי כפר ליה בידיה נקט ליה [שכשכפר לו בידיו אחז אותו] דהיכא דאיכא למימר לאשתמוטי איכוין [שהיכן שיש לומר להשתמט התכוון] עד דמייתי ליה [עד שמביא אותו] לא מפסיל [לעדות] בלא שבועה.

שיטה מקובצת בשם רבינו יהונתן: "דקא משתמיט ליה עד דמייתינא ליה [עד שאביא לו] היום או מחר מאגם, שאם אודה לו מיד היה מכריחני לילך לאגם בעבור בהמת הפקדון והייתי מבטל ממלאכתי היום שהוא דבר נחוץ"]

תגים:


%d בלוגרים אהבו את זה: