בבא קמא – דף קי"ג עמוד ב'

by

[ויקרא כ"ה מפסוק מ"ז:

מז וְכִי תַשִּׂיג יַד גֵּר וְתוֹשָׁב [רש"י: גר והוא תושב] עִמָּךְ וּמָךְ אָחִיךָ עִמּוֹ וְנִמְכַּר לְגֵר תּוֹשָׁב עִמָּךְ אוֹ לְעֵקֶר מִשְׁפַּחַת גֵּר [רש"י: משפחת גר – זהו הגוי. כשהוא אומר לעקר זה הנמכר לעבודה זרה עצמה להיות לה שמש, ולא לאלהות אלא לחטוב עצים ולשאוב מים].  מח אַחֲרֵי נִמְכַּר גְּאֻלָּה תִּהְיֶה-לּוֹ  אֶחָד מֵאֶחָיו יִגְאָלֶנּוּ. [רש"י:  גאלה תהיה לו – מיד, אל תניחהו שיטמע עד שנת היובל, שהרי כל עצמו לא קנאו אלא לעובדו עד היובל, שהרי ביובל יצא, כמו שנאמר למטה (פסוק נד) ויצא בשנת היובל. ובגוי שתחת ידך הכתוב מדבר ואף על פי כן לא תבא עליו בעקיפין מפני חלול השם, אלא כשבא ליגאל ידקדק בחשבון לפי המגיע בכל שנה ושנה ינכה לו הגוי מן דמיו אם היו עשרים שנה משנמכר עד היובל וקנאו בעשרים מנה, נמצא שקנה הגוי עבודת שנה במנה, ואם שהה זה אצלו חמש שנים ובא ליגאל ינכה לו חמשה מנים ויתן לו העבד ט"ו מנים, וזהו והיה כסף ממכרו במספר שנים]  מט אוֹ-דֹדוֹ אוֹ בֶן-דֹּדוֹ יִגְאָלֶנּוּ אוֹ-מִשְּׁאֵר בְּשָׂרוֹ מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ יִגְאָלֶנּוּ אוֹ-הִשִּׂיגָה יָדוֹ וְנִגְאָל.  נ וְחִשַּׁב עִם-קֹנֵהוּ מִשְּׁנַת הִמָּכְרוֹ לוֹ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל וְהָיָה כֶּסֶף מִמְכָּרוֹ בְּמִסְפַּר שָׁנִים כִּימֵי שָׂכִיר יִהְיֶה עִמּוֹ. [רש"י: כימי שכיר יהיה עמו – חשבון המגיע לכל שנה ושנה יחשב כאלו נשכר עמו כל שנה במנה וינכה לו]  נא אִם-עוֹד רַבּוֹת בַּשָּׁנִים לְפִיהֶן יָשִׁיב גְּאֻלָּתוֹ מִכֶּסֶף מִקְנָתוֹ.  נב וְאִם-מְעַט נִשְׁאַר בַּשָּׁנִים עַד-שְׁנַת הַיֹּבֵל וְחִשַּׁב-לוֹ כְּפִי שָׁנָיו יָשִׁיב אֶת-גְּאֻלָּתוֹ.  נג כִּשְׂכִיר שָׁנָה בְּשָׁנָה יִהְיֶה עִמּוֹ לֹא-יִרְדֶּנּוּ בְּפֶרֶךְ לְעֵינֶיךָ.  נד וְאִם-לֹא יִגָּאֵל בְּאֵלֶּה וְיָצָא בִּשְׁנַת הַיֹּבֵל הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ.  נה כִּי-לִי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים [רש"י: שטרי קודם] עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר-הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם  אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם [רש"י: אני ה' אלהיכם – כל המשעבדן מלמטה כאלו משעבדן מלמעלה]]

.

.

ורבי עקיבא טעמא דאיכא קידוש השם הא ליכא קידוש השם באין [עליו בעקיפין], וגזל כנעני מי שרי [האם מותר], והתניא: "אמר רבי שמעון דבר זה דרש רבי עקיבא כשבא מזפירין [שם מקום], מנין לגזל כנעני שהוא אסור, תלמוד לומר: (ויקרא כה, מח) "אחרי נמכר גאולה תהיה לו" [אחרי נמכר – בעבד עברי הנמכר לנכרי בשוק משתעי [מדבר]. רש"י], שלא ימשכנו ויצא [כלומר שלא יוציאוהו בית דין מיד הכותי אלא בגאולה.רש"י].

יכול יגלום עליו? [יגלום – יכול יניח את הכנעני לכפול ולהוסיף ולתבוע מה שלא נתן. רש"י] תלמוד לומר: (ויקרא כה, נ) "וחשב עם קונהו" ידקדק עם קונהו".

.

.

(תוספות:
"יכול יגלום עליו. פירש בקונטרס יכול יניח הכנעני לכפול ולהוסיף על הלואתו לתבוע מה שלא נתן, ותימה לר"י דאמאי אצטריך קרא להכי דאטו [וכי] יפסיד ויניח את הכנעני להטעות את עצמו [את הישראל]?

ונראה לר"י דהכי [שכך] פירושו, יכול יגלום עליו שיטעה את הכנעני ויתן לו פחות ממה שנתן לו, תלמוד לומר "וחשב עם קונהו". וכן פירש בערוך בערך גלם. אע"ג דטעות כנעני היה מותר אסור להטעותו במקום שהכנעני יודע שגוזל ועושה עצמו כלא ידע".

וכן כתב ברשב"א:

"יכול יגלום. פירש רש"י ז"ל יכול יניח את האינו יהודי לכפול ולהוסיף על הלואתו ולתבוע מה שלא נתן, תלמוד לומר וחשב עם קונהו ידקדק עם קונהו. ואינו מחוור בעיני, דהא פשיטא ולא צריכא למימר. והרב בעל הערוך פירש יגלום מלשון גולמי כלי עץ (חולין כ"ה א'), כל דבר שאינו נגמר קרוי גולם, ולפיכך אמר כאן גאולה תהיה לו שלא ימשכננו ויצא בלי גאולה, תלמוד לומר אחרי נמכר גאולה תהיה לו. ומנין שלא יחסרנו גאולתו אלא יחשב וידקדק עמו ויתן לו כל מה שחייב לו, תלמוד לומר וחשב עם קונהו, וזה עיקר".

ובדעת רש"י נראה שבא לחדש שהאיסור לא תחנם לתת להם מתנת חינם הוא גם כשמבליע את המתנה בחשבון גאולת העבד, ושוב ראיתי בפני יהושע שכתב כעין זה וכתב שהיה צד להתיר כיוון שאם לא יסכים לשלם יותר מדמיו כמו שתובע העכו"ם יתמשך הזמן עד שיוציא את העבד ממנו ובינתיים יטמע בין הגויים, ומחדש שאעפ"כ אסור. והטעם למה רש"י נדחק לפרש כך ומיאן בפירוש התוספות נתבאר היטב בע"ה באריכות לקמן קי"ד א')

.

.

אמר רב יוסף לא קשיא הא בכנעני הא בגר תושב. [גר תושב אין עובד עבודה זרה ואוכל נבילות. רש"י]

אמר ליה אביי והא תרוייהו גבי הדדי כתיבי [שניהם זה אצל זה כתובים]: "לא לך אלא לגר שנאמר: (ויקרא כה, מז) "לגר", ולא לגר צדק אלא לגר תושב, שנאמר: "לגר תושב". "משפחת גר" זה העובד כוכבים, כשהוא אומר "או לעקר" זה הנמכר לעבודת כוכבים". [ולא לך אלא לגר – בקדושין היא (כ' א') ובערכין (ל' ב') כמה קשה אבקה של שביעית אדם שנושא ונותן בפירות שביעית סוף מוכר את עצמו שנאמר ונמכר לך, לא לך אלא לכנעני כו', ולעבודה זרה עצמה לחטוב עצים ולשאוב מים, ואכולהו קאי גאולה תהיה לו אלמא גזל כנעני אסור. רש"י]


אלא אמר רבא לא קשיא כאן בגזילו וכאן בהפקעת הלוואתו. [בהפקעת הלוואתו – שאין גזל ממש שרי [מותר] כי ליכא [כשאין] חילול השם. ולהבריח המכס הוי כהפקעת הלואתו. רש"י. עיין לקמן קי"ד א' שנתבאר היטב בע"ה ובאריכות מה תוכן הקושיא והתירוץ, ומאילו גדרי דין סבר שמותר או אסור לגזול את הגוי]

אמר ליה אביי עבד עברי הפקעת הלוואתו הוא? [הפקעת הלואתו הוא – שהלוהו על עבודתו ואפילו הכי אמר ר' עקיבא לא יצא על כרחו. רש"י]

רבא לטעמיה דאמר רבא עבד עברי גופו קנוי. [גופו קנוי כל שש שנים ונמצא שגזלו ממש. רש"י]

.

.

(משנה בקידושין י"ד ב': "עבד עברי נקנה בכסף ובשטר וקונה עצמו בשנים וביובל ובגרעון כסף".

ושם ט"ז א' בגמרא: "תנא: "וקונה [עבד עברי] את עצמו בכסף ובשוה כסף ובשטר [ובתוספות שם כתבו שהמשנה לא חולקת על כך שקונה את עצמו בשטר, ולא אמרה שטר כיוון שאמרה רק יציאות שהן בעל כרחו של האדון]".

בשלמא כסף דכתיב: (ויקרא כה, נא) "מכסף מקנתו", שוה כסף נמי: (ויקרא כה, נא) "ישיב גאולתו" אמר רחמנא לרבות שוה כסף ככסף, אלא האי שטר היכי דמי [באיזה אופן], אילימא [אם לומר] דכתב ליה שטרא אדמיה [שכתב לו העבד שטר חוב על מותר הדמים] היינו כסף, אלא שיחרור, שטר למה לי, לימא ליה באפי תרי זיל [לומר לו בפני שניים לך], אי נמי באפי בי דינא זיל [אם גם בפני בית דין לך]?

אמר רבא זאת אומרת עבד עברי גופו קנוי והרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול."

וכתב שם רש"י: "למה לי שטר – הא אין גופו קנוי אלא חוב ממון עבודת שש שנים שיש עליו.
נימא ליה באפי תרי זיל – לית לי עלך מידי [אין לי עליך מאומה] ונפטר.

גופו קנוי – עד שיגיעו ימי חיפושו, ולפיכך הרב שמחל על גרעונו אינו מחול וצריך שחרור ואם לאו חוזר ומשתעבד בו אם ירצה, דלא שייך בו מחילת ממון אלא לשון שחרור, וכי כתב ליה לשון שחרור ונתן ליה נפיק [יוצא], דלא גרע מכנעני דנפיק בשטר, דכתיב או חופשה לא ניתן לה וגמר [ולמד] לה לה מאשה".

 

ובתוספות שם כתבו:

"לימא ליה באפי תרי זיל. תימה אמאי פריך גמרא לימא ליה באפי תרי זיל, אמאי לא פריך ויפקירנו, שהרי אפילו עבד כנעני שגופו קנוי יצא בהפקר לשמואל דאמר המפקיר עבדו יצא לחירות ואין צריך גט שחרור, בפרק השולח (גיטין ל"ח א') ולמה לי שטרא?

ואפילו למאן דאמר (שם עמוד ב') דהמפקיר עבדו יוצא לחירות וצריך גט שחרור, היינו משום הפקעת איסור כדי להתירו בבת ישראל, ואם כן בעבד עברי למה לי שטרא, דבלאו הכי מותר?

ויש לומר דאין הכי נמי [שכן גם כך. באמת אינו צריך דווקא שטר כדי להשתחרר], ומיהו לא הוה קשה למה לי שטרא ליפקוה [יוציאנו] בהפקר, דפשיטא דיש יציאות אחרות לבד משטר, אלא הכי [כך] קשיא ליה אף כשבא להוציאו בשטר למה לי שטר, אותו לשון הכתוב בשטר דהיינו הרי את בן חורין הרי את לעצמך כדתנן בהמגרש (שם פ"ה ב'), אותו לשון עצמו יאמר לו בעל פה, דסלקא דעתך דאין צריך אלא מחילה כמו מחילת חוב בעלמא [הפקר הוא כמו עשיית מעשה קניין ומועיל להוציא מרשות בעלים מה שקנה בעבד, אבל מחילה אינה מעשה הקנאה כמו הפקר ולא מועילה להקנות דבר שקנוי לבעלים ורק אם הוא חוב בעלמא מועילה מחילה], ולבסוף דמסיק עבד עברי גופו קנוי לשון הכתוב בשטר אין מועיל בעל פה [כיוון שגופו קנוי צריך מעשה הקנאה להוציא מרשות בעלים, ומועיל הפקר ומועיל שטר שאע"פ שהוא בלשון שחרור הוא מועיל משום הקנאה, אבל מחילה לחוד לא מועילה, ולכן לא די בכך שיאמר את לשון השטר בעל פה אלא צריך לכתבו שיהיה מעשה הקנאה]".

 

 

שיטה מקובצת כאן בשם הרא"ש:

"עבד עברי גופו קנוי. הקשה רבי מאיר [מהר"ם מרוטנבורג] והא אמרינן בהשולח דגוי לא קני לישראל לגופו אלא למעשה ידיו. ותירץ דהני מילי לענין דלא בעי מיניה [שלא צריך ממנו] גט שחרור, דאפילו עבד עברי הנמכר לישראל אין גופו קנוי לו ממש למציאותיו ולולדותיו שילדה לו אשתו הישראלית ולא בעי גט שחרור.

והא דאמר גופו קנוי לענין דלא חשיב כאלו הוא משכון בידו בשביל מעותיו דלא נבעי שטרא מיניה [שלא יצטרך שטר ממנו] קודם שש ויובל אלא נימא ליה באפי תרי זיל [יאמר לו בפני שניים לך], מיהו [על כל פנים] לעולם לא קני ליה אלא למעשה ידיו [אם העבד הוא כמשכון בלבד ואין שום קניין בגופו אינו צריך שום קניין לקנות את עצמו מבעליו בזמן שמחזיר לו מותר הדמים ודי במחילה שיאמר לו לך, ואם גופו קנוי, אפילו רק למעשה ידיו, צריך שטר שחרור רק מתורת מעשה קניין לקנות עצמו מיד הבעלים על מה שקנוי למעשה ידיו, ולא צריך דווקא שטר שחרור ממש שהוא כמו גט אשה כמו עבד כנעני שקנוי לגמרי וצריך שטר שחרור כדי להפוך אותו מעבד לגר צדק]. הרא"ש ז"ל". ועיין עוד בהערה בתחתית העמוד)

.

.

אמר רב ביבי בר גידל אמר ר' שמעון חסידא גזל כנעני אסור, אבידתו מותרת.

גזילו אסור דאמר רב הונא מנין לגזל הכנעני שהוא אסור, שנאמר: (דברים ו, יא) "ואכלת את כל העמים אשר ה' אלהיך נותן לך", בזמן שהן מסורים בידך ולא בזמן שאינם מסורין בידך.

אבידתו מותרת דאמר רב חמא בר גוריא אמר רב מנין לאבידת הכנעני שהיא מותרת, שנאמר: (דברים כב, ג) "לכל אבדת אחיך", לאחיך אתה מחזיר ואי [ואין] אתה מחזיר לכנעני.

ואימא הני מילי היכא דלא אתי לידיה דלא מחייב לאהדורי בתרה [ואמור דברים אלה היכן שלא בא לידו שלא מחוייב לחזר אחריה. בישראל אם ראה אבידת אחיו אסור לו להתעלם ולא לקחתה לשמור אצלו, ונאמר שבכנעני ההיתר הוא רק שמותר להתעלם ולא לקחתה לרשותו] אבל היכא דאתי לידיה אימא ליהדרה [אבל היכן שבא לידו אמור שיחזירנה]?

אמר רבינא: (דברים כב, ג) "ומצאתה" דאתאי לידיה [שבאה לידו] משמע. [הפסוק מדבר בשבאה לידו, וגם כשבאה לידו רק לאחיו חייב להחזיר ולא לכנעני]

 

תניא: "רבי פנחס בן יאיר אומר במקום שיש חילול השם אפילו אבידתו אסור".


אמר שמואל טעותו מותרת. [טעותו – היה חייב לו לישראל וטעה בחשבון דליכא חילול השם. רש"י]

כי [כמו] הא דשמואל זבן [קנה] מכותי לקנא דדהבא במר דפרזלא [לקנא דדהבא במר דפרזלא – מזרק של זהב בחזקת של נחושת. רש"י] בד' זוזי, ואבלע ליה חד זוזא. [ואיבלע ליה זוזא – ועוד טעות אחרת שעיכב זוז מדמיו והטעהו בחשבון שלקח ג' במקום ד'. רש"י]

 

רב כהנא זבן [קנה] מכותי מאה ועשרים חביתא [חביות] במאה [זוז] ואבלע ליה חד זוזא.

אמר ליה חזי דעלך קא סמיכנא. [ראה שעליך אני סומך. רש"י: ואמר רב כהנא לכותי חזי דעלך סמיכנא אינו מונה אותם כדי להוציא עצמו מן החשד. לישנא אחרינא כותי אמר לו לרב כהנא חזי דעלך סמיכנא. זו שמעתי]

 

רבינא זבן דיקלא הוא וכותי [קנה דקל בשותפות עם כותי] לצלחא [לבקע. רש"י]. אמר ליה לשמעיה [לשמשו] קדם ואייתי [והבא] מעיקרו, דכותי מניינא ידע. [מעיקרו – פסקית של צד העיקר [השורש] קח לצרכי שהן עבים, דכותי מניינא ידע, מנין הפסקים מנה, אבל לא נתן עיניו כמה דקים יש וכמה גסים יש. רש"י.

מאירי: "היו דברים התלויים במנין משתפין בין ישראל ואחד מאלו שהזכרנו, ובא ישראל וברר לחלקו מן היפות, הואיל והדברים תלויים במנין לבד מסתמא אין מדקדקין בברירה ומוחלין זה לזה ואין קפידא בכך". ונראה שהוצרך לזה כיוון שאם מדקדקין בזה הוא גזל ממש ולא רק כמו הפקעת הלוואתו]

 

רב אשי הוה קאזיל באורחא [היה הולך בדרך], חזא שיבשא דגופנא בפרדיסא ותלי בה קיטופי דעינבי [ראה זמורות של גפן בפרדס ותלויים בה אשכולות ענבים], אמר ליה לשמעיה [לשמשו] זיל חזי [לך ראה] אי דכותי נינהו אייתי [אם של כותי הם הבא] אי דישראל נינהו לא אייתי לי [אם של ישראל הם אל תביא לי].

שמע ההוא כותי דהוה יתיב [שהיה יושב] בפרדיסא, אמר ליה [הכותי לרבינא] דכותי שרי [של כותי מותר]?

אמר ליה כותי שקיל דמי [נוטל דמים. ולקחתי על דעת לשלם אחר כך], ישראל לא שקיל דמי [ואין רצוני לקבל במתנה].

.

.

(תוספות:

"הכי קאמינא אי דכותי נינהו. נראה לר"י שכן היה דעתו מתחילה כמו שהשיב להכותי, ולא כמו שהיה הכותי סובר, דאם כן היה סובר דגזל הכותי מותר דאין חילוק בין גניבה לגזילה, דבגניבה איכא [יש] חילול השם כשידע לבסוף, וכל הנך שמעתא לא אייתי [מביא] אלא הנהו דאסרי גזל כנעני, ולא מייתי [מביא] תנאי דהמקבל (בבא מציעא קי"א ב') דשרי [שמותר]".

 

שיטה מקובצת:

"רב אשי הוה שקיל ואזיל בארבא [בספינה], חזי שבישתא אגודא דנהרא [ראה זמורות על שפת הנהר] דתלו לבר מפרדס [מחוץ לפרדס] ותלו וכו' אמר ליה לשמעיה סליק חזי וכו'. עיקר הא מילתא משום דקיימא לן אבדת גוי מותרת, והנהו קיטופי [ואשכולות אלה] כאבדה הוו. ותו שמעיה ההוא גוי מאריה דפרדסא [בעליו של הפרדס] אמר ליה ובגוי שרי [מותר]? אמר ליה הכי קאמינא אי דגוי נינהו [אם של גוי הם] אייתי משום דשקיל דמי, ואי דישראל נינהו לא תיתי משום דלא שקיל דמי. כל כך למה שלא יתחלל שם שמים על ידו וכן כיוצא בזה. הרמ"ה ז"ל בפרטיו.

וכו'.
וזה לשון הרב המאירי ז"ל: ראה פירות של אחד מאלו ולא היו בעליה לשם והוא בדרך וצמא להם, אם סומך עליו שיקבל דמים אוכל ואינו נמנע, ובלבד לרוות צמאו לא דרך השחתה, אף אלו לא ברשות הגמור אלא כגון שראה זמורות תלויות חוץ לכרם ובהן עוללות דקים שאין לבם של בעלים סומך עליהם. ובמציעא יתבאר שהפועל שנשכר לגוי בכרמו או בקמתו אינו אוכל אלא אם כן היה מנהגם בכך, ואף על פי שבדיני ישראל אוכל שמא לא ידע בדין תורה שלנו ויחשדנו בגזלן, הא למדת שאף במקום המותר בשלנו אסור בשלהן")

 

 

.

.

גופא, אמר שמואל דינא דמלכותא דינא.

אמר רבא תדע, דקטלי דיקלי [שקוצצים דקלים. שלוחי המלך קוצצים דקלים ששייכים לאנשים] וגשרי גישרי [ובונים מהם גשרים] ועברינן עלייהו [ואנו עוברים על הגשרים ולא חוששים להנות מגזל הדקלים].

אמר ליה אביי ודלמא [ושמא] משום דאייאוש להו מינייהו מרייהו [שהתייאשו מהם בעליהם. גם אם דינא דמכלות אינו דינא ויש משום גזל בדקלים, מכל מקום שמא בעליהם התייאשו וקנו שליחי המלך ביאוש ולכן מותר לעבור עליהם]

אמר ליה אי לא דינא דמלכותא דינא היכי מייאשי? [איך מתייאשים. רש"י: היכי מיאשי – כלומר מי [האם] הוי יאוש, הא יאוש כדי [בלבד] הוי, ואין כאן שנוי רשות, שברשות הרבים הן. ושינוי מעשה נמי ליכא [גם אין], דהשתא נמי גובא דדיקלא מקרו [שעכשיו גם גזעים של דקל נקראים. וכלדעיל צ"ו א']]


והא לא קא עבדי כדאמר מלכא [לא עושים כמו שאמר המלך. ולכן אין מעשיהם דין אלא גזל], מלכא אמר זילו וקטלו מכל באגי [לכו וקצצו מכל הבקעות], ואינהו אזלו וקטלו מחד באגא? [והם הלכו וקצצו מבקעה אחת. רש"י:
והא לא עבדי שליחותיה כדקאמר מלכא ואשתכח [ונמצא] דלאו דינא דמלכותא הוא, ואמאי עברינן עלייהו]

שלוחא דמלכא כמלכא ולא טרח [ולא טרח – אין עליו לטרוח וליקח מזה אחד ומזה אחד. רש"י], ואינהו אפסיד אנפשייהו דאיבעי להו דאינקוט מכוליה באגי ומשקל דמי [בני המקום הם הפסידו על עצמם שהיה להם לקחת דקלים מכל הבקעות ולגבות ביחד דמים מכולם לבנות את הגשר, וכיוון שלא עשו כן באו שליחי המלך והרשות בידם שלא לטרוח לקחת את כל הדקלים מבקעה אחת.

דינא דמלכותא הוא דין דווקא בדין השווה לכל ולא כשלוקח מאחד יותר, ואע"פ שדרכו של המלך שלא לטרוח ללקט דקל מכל בקעה ומשום כך לקח הכל מאחד ואל משום שמתכוון לגרום הפסד לאחד יותר מלחבירו, לא די בזה להחשיב את דינו כדין ולא כגזלנות, ולכן הוצרכה הגמרא להוסיף עוד טעם שכיוון שידעו בני המקום שדרכו של המלך לקחת הכל מאחד היה להם לבנות את הגשר בעצמם וכיוון שלא עשו כן הם גרמו לעצמם את ההפסד].

 

אמר רבא מאן דמשתכח בבי דרי [מי שנמצא בגורן] פרע מנתא דמלכא [פורע מנת המלך. רש"י: דמשתכח בבי דרי – היו ארבעה שותפין בגורן, והביאו שלשה חלקן בביתן [הכניסו את חלקם בתבואה מהגורן אל ביתם] והרביעי נמצא בגורן. פרע [הרביעי] מנתא דמלכא – בשביל כולם, ולכשיבאו חביריו אין יכולין לומר שלך היה ולא שלנו [ומחזירים לו לפי החשבון].

ואם גבאי זה ישראל הוא שקנה מן המלך את המס אין כאן משום גזל דדינא דמלכותא דינא [מותר לגבאי הישראל לקחת את כל המס של ארבעתן ממי שחלקו נשאר בגורן ואין זה גזל כיוון שהשותפים האחרים חייבים להחזיר לו], ואם כותי הוא [הגבאי] מותר לקנות ממנו [את התבואה כיוון שאין זה גזל]], והני מילי שותפא אבל אריסא אריסותיה הוא דקא מפיק. [אריסותיה מפיק – דאין לו חלק בגופו של קרקע ואין עליו לפרוע חלק על הבית, ולענין זבוני לא מזבנינן מיניה [אסור לקנות מהגבאי מה שגבה מהאריס] דגזל הוא מה שנטלו מן האריס. רש"י]

 

ואמר רבא בר מתא אבר מתא מיעבט [בן עיר על בן עיר מתמשכן. רש"י: רשות ביד ישראל גבאי המלך למשכן בן העיר על מס בן עיר חבירו דדינא דמלכותא דינא], והני מילי [ודברים אלה] דברלא ארעא [מס קרקע שאכל פירות. רש"י] וכרגא דהאי שתא [ומס של שנה זו. רש"י: וכרגא – כסף גולגולת דשתא דא [של שנה זו]], אבל שתא דחליף [שנה שחלפה] הואיל ואפייס מלכא חליף. [אבל שתא דחליף חליף – והוא הגבאי כבר פרע למלך כל קצבה שקיבל עליו שנה שעברה, ומעתה המס שלו, ולו אין כח למשכן את זה על חבירו. רש"י.

בסוף שנה מה שחסר מהגבייה משלם הגבאי משל עצמו למלך ואחר כך גובה לעצמו כנגד זה. וכשגובה לעצמו את של שנה הקודמת אין לו רשות למשכן אחד בשבל חבירו, אלא מותר לו למשכן רק את מי שחייב לו, שכעת הוא ממשכן בחוב עצמו ולא בשליחות המלך]

 

ואמר רבא הני דדיירי דרי בתוך התחום אסור ליקח מהן [דדיירי דרי – עכו"ם שיש להם בהמות ומזבלין מהן שדות בשכר. אסור ליקח מהן – בהמה שמא נתחברה עם בהמותיהם של ישראל ושל בני ישראל הוא. רש"י], מאי טעמא משום דמערבא חיותא דמתא בהדייהו [מעורבות חיות העיר ביחד איתם]. חוץ לתחום מותר ליקח מהם. [ששם לא מגיעות בהמות של בני העיר ולא מעורבות איתם]

אמר רבינא אם היו בעלים מרדפים אחריהם אפילו חוץ לתחום אסור.

 
.

.

– – –

.

.

הערה בדברי הנימוקי יוסף בעניין עבד עברי אם גופו קנוי:

 

בנימוקי יוסף על יבמות מ"ו א' יבמות [דף ט"ו ב' מדפי הרי"ף] כתב:

"אמר רב חמא בר גוריא. עובד כוכבים גופא לא קני. עובד כוכבים לא קנאו לגופו של זה מתחלה [כשעובד כוכבים קנה עבד כנעני לא קנה את גופו], כדאמרינן לקמן ולא הם קונים זה את זה, והסכימו המפרשים ז"ל דכל שאין גופו קנוי אין צריך גט שחרור, והא דאמרינן פרק הגוזל (בבא קמא קי"ג ב') עבד עברי גופו קנוי, כלומר אפילו לעובד כוכבים כשנמכר לו, ואם כן כל שכן עובד כוכבים לעובד כוכבים, יש לומר דהתם הכי קאמר גופו קנוי לו לענין משכון וכאילו היא מלוה שיש עליה משכון, דכי שקיל למשכוניה מיניה [שכשלוקח את משכונו ממנו] שלא כדין הוי ליה גזל, והיינו דמייתי לה התם [שמביא אותה שם] לראיה לענין גזל של עובד כוכבים שהוא אסור. הריטב"א ז"ל".

 

ואין מחלוקת בין תוספות הרא"ש לנימוקי יוסף, שהרי גם הנימוקי יוסף מודה שעבד עברי לא משתחרר במחילה לחוד ובאמירת לך, שזו גמרא מפורשת בקידושין ט"ז א', רק הם משתמשים בלשון "משכון" באופן אחר, שכשנותן הלווה משכון למלווה, פעמים שהמלווה רק מחזיק את המשכון ולא קונה בו מאומה, ופעמים שקונה בגופו של משכון שעבוד לגבות, והרא"ש אמר "משכון" כמשל לאופן שאין קניין בגופו של עבד כלל ולכן אמר שאם עבד היה קנוי לבעליו כמשכון, דהיינו שאין לבעלים שום קניין בגופו של עבד כלל ורק העבד חייב את הכסף ששילם האדון תמורתו, היתה מועילה מחילה ואמירת לך, וכיוון שהוא קנוי למעשה ידיו לא די במחילה וצריך מעשה הקנאה, או בשטר שחרור או בהפקר.

 

והנימוקי יוסף כשאמר "משכון" התכוון באופן שהמלווה קונה שעבוד בגופו של משכון, דהיינו שקונה ממש את גופו רק לא קונה את כולו אלא הוא כשותף וזכותו מכח השותפות היא שיש לו זכות גבייה מהמשכון, וזה דומה לקניין בגופו למעשה ידיו, שאינו קונה את גופו לגמרי אלא רק כשותף שזכותו הוא רק לזכות במעשה ידיו, וכעין קניין פירות ושעבוד, ואמר  הנימוקי יוסף אותו דבר עצמו שאמר הרא"ש, שאין קניין גמור בגופו של עבד עברי כמו שיש בעבד כנעני, ושיצטרך בדווקא גט שחרור כדי להוציאו מתורת עבד, אלא הוא קנוי למעשה ידיו, ולקניין כזה קורא הנימוקי יוסף "משכון", ולא מועילה בו מחילה כיוון שיש לבעלים קניין בגופו, אבל כל הקנאה מועילה וכן הפקרה, ואין צורך דווקא בגט שחרור כדי להוציאו מתורת עבד כמו בעבד כנעני הקנוי לישראל. ועבד כנעני הקנוי לנכרי קונה בו קניין למעשה ידיו כמו שקונה בעבד עברי.

ומה שקורא לו הנימוקי יוסף "משכון" קורא לו הרא"ש קניין למעשה ידיו, והרא"ש משתמש בלשון משכון לכנות אופן שאין קניין בגופו אפילו לא למעשה ידיו אלא כל מה שיש לאדון הוא רק את חוב הממון ששילם האדון תמורת העבד, ואם היה כך היה די שיאמר לו לך וימחל את דמי גרעון הכסף שחייב לו. ועיין עוד בנמוקי יוסף שם בדף ט"ז א' מדפי הרי"ף.

 


%d בלוגרים אהבו את זה: