בבא קמא – דף קי"ז עמוד א'

בתר דנפק [לאחר שיצא] אמר ליה רב יוסף לרב הונא בר חייא, מאי נפקא לך מיניה אי [אם] דינא אי קנסא?

אמר ליה אי [אם] דינא גמרינן מיניה [לומדים ממנו], אי קנסא לא גמרינן מיניה. [אי דינא הוא שמסור ישלם גמרינן מהאי מעשה דרב נחמן לשאר גרמי דנזקין דעלמא. ואי קנסא הוא דקנסיה רב נחמן משום דרגיל היה בכך לא גמרינן מיניה. רש"י]

ומנא תימרא [ומניין תאמר] דמקנסא לא גמרינן, דתניא: "בראשונה היו אומרים המטמא והמנסך [המטמא טהרותיו של חבירו או מנסך יינו של חבירו לעבודה זרה דאע"ג דקמיה מנח [שלפניו מונח] ואין הזיקו ניכר משלם. רש"י. הברייתא לשיטת מי שסובר שמדאורייתא היזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק ומדרבנן חייבוהו לשלם], חזרו לומר אף המדמע". [המדמע – ערב חולין בתרומה דהפחית דמי החולין, דלא חזו מהשתא [שלא ראויים מעכשיו] אלא להמכר לכהנים. רש"י]

חזרו אין [הן], לא חזרו לא [לא חזרו לא היינו גמרינן מדמע ממנסך. רש"י]. מאי טעמא לאו משום דקנסא הוא וקנסא לא גמרינן מיניה? [ומשום שלא לומדים מקנס אין הכרח שיהיה קנס גם במדמע, ואחר כך סברו לקנוס גם במדמע משום שהסתבר להם לחדש קנס גם במדמע ולא משום שלמדו מהקנס במטמא ומנסך]

לא, מעיקרא סברי [מתחילה סברו] להפסד מרובה חששו להפסד מועט לא חששו, ולבסוף סברי להפסד מועט נמי [גם] חששו. [להפסד מרובה – מטמא תרומה הפסד מרובה הוא, דתו לא חזיא [ששוב לא ראוי] לאכילה. מדמע הפסד מועט הוא דהא מזדבן [שהרי נמכר] לכהנים בדמי תרומה. רש"י.

כעת דוחה שאפשר שכן לומדים מקנס, רק בתחילה לא למדו כיוון שאינו דומה שהוא הפסד מועט, וחזרו וסברו שיש ללמוד מהקנס אף למקום הפסד מועט]

איני [כן היא. בלשון תמיה], והא תני אבוה דרבי אבין: "בראשונה היו אומרים המטמא והמדמע, חזרו לומר אף המנסך".

חזרו אין, לא חזרו לא. מאי טעמא לאו משום דלא גמרינן מקנסא? [אף המנסך כו' – לא חזרו לא גמרינן מנסך אע"ג דהפסידו מרובה ממדמע ומטמא דהפסידן מועט לגבי מנסך. רש"י]

לא, מעיקרא סברי כרבי אבין, ולבסוף סברי כרבי ירמיה.

מעיקרא סברי כרבי אבין, דאמר רבי אבין זרק חץ [בשבת. רש"י] מתחילת ארבע ולבסוף ארבע [טלטול חפץ ד' אמות ברשות הרבים הוא מלאכה בשבת] וקרע [החץ] שיראין [בדים יקרים] בהליכתו פטור, שהרי עקירה צורך הנחה היא ומתחייב בנפשו. [עקירה צורך הנחה – דכיון דבין עקירה להנחה קרע נמצא מעשה שבת ומעשה קריעה באין כאחד, ולא אמרינן משעת עקירה חייב ממון ומתחייב בנפשו לא הוי עד שעת הנחת חץ, והכא נמי [וכאן גם] הגבהת יין צורך ניסוך הוא ותשלומין וחיוב מיתה דעבודה זרה באין כאחד. רש"י.

אם התחייב מיתה וממון בבת אחת באותו מעשה לא מחייבים שתי רשעיות על מעשה אחד מיתה וממון, אלא קים ליה בדרבה מיניה, דהיינו שמתחייב רק את החמורה, דהיינו מיתה, ונפטר מהקלה, דהיינו ממון.

טלטול ד' אמות ברשות הרבים הוא מלאכה משום המוציא מרשות לרשות, וברשות הרבים כל ד' אמות נחשבים כרשות, וגדר המלאכה הוא שיעשה עקירה הוצאה והנחה. היה מקום לומר שעד שלא הניח הרי לא השלים את המלאכה, ולכן נאמר שחיוב הממון חל לפני חיוב המיתה, שהתחייב ממון בשעת הקריעה ורק כשנח החץ התחייב מיתה. והשמיענו רבי אבין שלא אומרים כן, אלא מכיוון שעקירה היא צורך הנחה מחשיבים שחיוב המיתה חל משעת עקירה עד שעת הנחה, וחיוב הממון נעשה באותו זמן עם חיוב המיתה ופטור מהממון משום קים ליה בדרבה מיניה.

וכמו כן במנסך פטור משום שההגבהה צורך ניסוך וחיוב הממון וחיוב המיתה באין כאחד ופטור משום קים ליה בדרבה מיניה.

קשה לכאורה שגם לולא שנאמר במנסך שהגבהה צורך ניסוך, חיוב מיתה וממון באים כאחד, שהרי חיוב הממון הוא בשעת ניסוך שאז אוסר את היין ומזיקו ואז גם מתחייב מיתה משום עבודה זרה.

אמנם אם הגביה חפץ של חבירו על מנת להזיקו, אע"פ שלא התכוון לנהוג בו כשלו ולהשתמש בו גם כן נחשב גזלן, ולכן אם קנסו לחייב בהיזק שאינו ניכר והחשיבוהו כמזיק, ממילא משעה שיגביה את החבית נעשה גזלן עליה שזה מגביה על מנת להזיק, ולכן אחרי שנתחדש שקנסו בהיזק שאינו ניכר משום מזיק, מעתה נעשה שחיוב הממון הוא כבר משעת הגבהה מדין גזלן ולא בשעת ניסוך מדין מזיק, ורק אם הגבהה היא צורך ניסוך כמו שעקירה צורך הנחה יהא נחשב שחיוב המיתה והממון באים בבת אחת וייפטר משום קים ליה בדרבה מיניה. כל זה ביאר בחידושי רבינו חיים סולובייצ'יק על הרמב"ם הלכות חובל ומזיק ז' ד', עיין שם. ומסייע לו לשון רש"י בגיטין נ"ב ב' שהבאתי בסמוך, ועיין בגיטין שם בכל הסוגיא]

ולבסוף סברי כרבי ירמיה, דאמר רבי ירמיה משעת הגבהה [דאגבהה על מנת לגוזלו. רש"י גיטין נ"ב ב'] קנייה איחייב ליה ממון, מתחייב בנפשו לא הוי עד שעת ניסוך.

.

[בשיטה מקובצת בשם המאירי והראב"ד כתב שרבי ירמיה אינו חולק על רבי אבין, אלא מחלק שבחץ משעת עקירה כבר אינו יכול להחזירו, ולכן מאז התחיל חיוב המיתה, אבל במנסך אחרי ההגבהה יכול לחזור בו ולא לנסך, ולכן חיוב המיתה נחשב רק בשעת ניסוך. ובתוספות כתובות ל"א א' דיבור המתחיל "שעקירה" הביאו שיטת רבינו תם שרבי אבין ורבי ירמיה שניהם אינם מחלקים אם יכול לחזור בו או לא, ורבי ירמיה חולק על רבי אבין. ומכל מקום בסוגיא שם מובאת הסברא שיש חילוק אם יכול לחזור בו או לא, עיין שם בסוגיא.

כתב השולחן ערוך חושן משפט שפ"ה ב': "המנסך יין חבירו לעבודה זרה לא נאסר, שאין אדם מישראל אוסר דבר שאינו שלו. ואם היה לו בו שותפות, או שהיה מומר שהרי הוא כעובד כוכבים, או שהתרו בו וקבל ההתראה שהרי הוא מומר, הרי זה אוסר היין וחייב לשלם אף על פי שהוא מתחייב בנפשו, מפני שמשעה שהגביהו נתחייב לשלם ואינו מתחייב בנפשו עד שינסך"]

.

.

(מחלוקת גדולה בראשונים האם מה שקיימא לן כרבי מאיר לחייב בדינא דגרמי הוא מעיקר הדין מדאורייתא או קנס מדרבנן, ועיין בזה לעיל נ"ו ב' ובברכת שמואל המבואר בבא קמא סימן ל"ג ולעיל ע"א ב' ביאור הסברא לומר שהוא מדאורייתא. ואם הוא מדאורייתא חייבים גם יורשיו אם הניח אחריות נכסים, ואם הוא קנס לא קנסו את יורשיו. ועיין כאן ברשב"א שדן בזה.

בש"ך על חושן משפט שפ"ו סעיף קטן א' האריך בזה, והביא ראשונים שכתבו שמשמע מסוגייתנו כמי שסובר שדינא דגרמי הוא מדאורייתא, שרב הונא בר חייא שאל את רב נחמן האם מה שחייב על מחווה על שדה חבירו הוא דינא או קנסא, והשיב לו שזהו דין משנתנו, ומשמע שהשיב לו שהוא מעיקר הדין ולא קנס. והש"ך דחה זאת והביא דברי הרמב"ן שיש לומר שרב נחמן לא פשט לו האם הוא דין או קנס, אלא השיב לו מה שדנתי דנתי כן לפי הדין שנאמר במשנה, ותלוי איך תפרש במשנה האם הוא מעיקר הדין או מקנס. וכתב הש"ך שכך נראה, שאם נפרש שרב נחמן השיב לו שהוא דין יקשה מניין ידע שמה שנאמר במשנה הוא דין ושמא המשנה אמרה משום קנס.

(ברמב"ם פרק ח' מהלכות חובל ומזיק הלכה א' כתב: "המוסר ממון חבירו ביד אנס חייב לשלם מן היפה שבנכסיו, ואם מת גובין מיורשיו כשאר כל המזיקין, בין שהיה האנס גוי בין שהיה ישראל הרי זה המוסר חייב לשלם כל מה שלקח האנס אע"פ שלא נשא המוסר ולא נתן בידו אלא הרגיל בלבד".

וכתב שם המגיד משנה: "ואם מת גובין מיורשיו כשאר וכו'. פירוש שאין זה היזק שאינו ניכר שפטרו חכמים את היורש כדאיתא לעיל. ובגמרא פרק הגוזל בתרא (דף קט"ז קי"ז) משמע דדינא הוא מסור, ולא קנסא, וכן כתבו רבינו האי והרמב"ן והרשב"א ז"ל")

נראה מדברי הש"ך ועוד מפרשים שסוברים שיש רק שתי דרכים בדינא דגרמי, או שהוא מדאורייתא וחייבים גם יורשיו, או שהוא מדרבנן והוא קנס ואז יורשיו פטורים ואם לא לומדים מקנס לא לומדים ממנו לכל מקום.

אמנם בדעת רש"י נראה שסובר שדינא דגרמי הוא מדרבנן להלכה, מכך שאינו מחלק בין גרמא לגרמי, עיין בברכת שמואל המבואר בבא קמא ל"ג מה שכתבתי בזה. וכאן כתב רש"י: "ואי קנסא הוא דקנסיה רב נחמן משום דרגיל היה בכך לא גמרינן מיניה". ומשמע שהצד לומר שהוא קנסא הפירוש שכל אדם אין מחייבים אותו גם לא מדרבנן כיוון שמן הדין אין חיוב כלל, ורב נחמן קנס דווקא אדם זה שלא מן הדין משום שהיה רגיל בכך [וכמו שקנס רב נחמן לעיל צ"ו ב' לגבי פדנא דתורי שחייב שלא מן הדין כיוון שהלה היה גזלן עתיק ורצה לקנסו].

ונראה שפירש כך כיוון שסבר שרב נחמן השיב שאינו קנס אלא דין, ולשיטת רש"י גם על הצד שהוא מן הדין הוא רק מדרבנן, ולכן פירש שהצד לומר שהוא קנס היינו שאפילו מדרבנן אין הדין כן וכל אדם אף מדרבנן אינו חייב, ורק אדם זה שרגיל בכך קנס אותו רב נחמן שלא מן הדין.

ולפי זה גם אם נפרש שרב נחמן פשט שהחיוב הוא מן הדין ואינו קנס, ולא נפרש כהרמב"ן שהביא הש"ך שרב נחמן לא פשט את השאלה ורק השיב שהוא עשה ככתוב במשנה, עדיין לא מוכח שהוא חיוב מדאורייתא, שיש לומר שהוא מן הדין מדרבנן.

לפי רש"י צריך ביאור מה שמביא ממהמשנה בגיטין נ"ב ב' לגבי המטמא ומהנסך והמדמע לדון אם לומדים מקנס או לא, שאם קנס פירושו שקנסו שלא מן הדין למי שרגיל בכך הרי שמטמא הוא מפורש במשנה וכל אדם חייב אם דימע.

ונראה שהנה בגיטין נ"ג א' נאמר בפשטות שהמשנה של מטמא ומנסך ומדמע היא קנס, ונחלקו שם אם לומדים מקנס, וכתב שם רש"י: "וקנסא מקנסא לא ילפינן – דהא לאו דינא הוא והיכא דקנוס קנוס [והיכן שקנסו קנסו] והיכא דלא קנוס לא קנוס, ולהכי [ולכך] אצטריך מנסך". ולכאורה קשה כיוון שחכמים חייבו היזק שאינו ניכר הרי קבעו דין מדרבנן שאע"פ שמדאורייתא היזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק, מכל מקום מדרבנן שמיה היזק, ואחרי שקבעו שכך הדין מדרבנן פשיטא שכך יהיה הדין בכל היזק שאינו ניכר, ולמה צריך להשמיע במטמא ובמנסך כל אחד בפני עצמו משום שלא לומדים מקנס. אלא מוכח שהגמרא ידעה באופן מסויים לגבי המשנה בגיטין שלא קבעו מעולם שיש דין מדרבנן לומר שהיזק שאינו ניכר שמיה היזק אלא רק פעם אירע מעשה ואז קנסו שלא מן הדין באותו מעשה בתורת קנס.

וכן מבואר מלשון התוספות כאן שכתבו: "לאו משום דקנס הוא. והא דמעיקרא לא גזרו על זה כמו על זה, למאי דלא מסיק אדעתיה השתא טעמא דהפסד מועט, איכא למימר דמעשה אירע במטמא ובמנסך לכך גזרו עליהם בשעת מעשה".

ולפי זה מיושב מה שהקשה הש"ך למי שמפרש שרב נחמן פשט את השאלה של רב הונא בר חייא והשיב לו שהוא מן הדין, מניין ידעינן שמה שנאמר במשנה הוא מן הדין ואינו קנס. שיש לומר שכל דין שנאמר במשנה באופן כללי וודאי מן הסתם הוא דין גמור לחייב כל אדם בין אם הוא מדאורייתא ובין אם הוא מדרבנן, ולומדים ממנו שכך יהיה הדין בכל מקום גם אם הוא דין מדרבנן. ודווקא במשנה בגיטין היה ידוע לגמרא שהוא בתורת קנס על מעשה שהיה ולא מן הדין)

.

.

רב הונא בר יהודה איקלע [נקלע] לבי אביוני [מקום. רש"י], אתא לקמיה [בא לפני] דרבא.

אמר ליה כלום מעשה בא לידך?

אמר ליה ישראל שאנסוהו עובדי כוכבים והראה ממון חבירו בא לידי וחייבתיו.

אמר ליה אהדר עובדא למריה [החזר את המעשה לבעליו. כלומר החזר את הממון למי שחייבת], דתניא: "ישראל שאנסוהו עובדי כוכבים והראה ממון חבירו פטור. ואם נטל ונתן ביד חייב". [דהציל עצמו בממון חברו. רש"י].

.

.

(לעיל קט"ז ב' כתבו התוספות שאם הראה באונס פטור זהו דווקא כשאנסוהו להראות קרקע של חבירו, אבל אם אנסוהו להראות קרקע שלו והראה את של חבירו חייב.

אם אנסוהו להראות ממון חבירו מותר לו להראות שאין דבר העומד בפני פיקוח נפש, ואם לא נשא ונתן ביד פטור מלשלם, ואם נשא ונתן ביד חייב לשלם אע"פ שעושה בהיתר מפני פיקוח נפש, שמה שנאמר אין אדם מציל עצמו בממון חבירו הכוונה שמותר להציל עצמו בממון חבירו אבל אם הציל חייב לשלם, עיין בזה לעיל ס' ב' ושם נתבאר.

יש לעיין למה אם לא נשא ונתן ביד פטור, שהרי אנו דנים דינא דגרמי ומחשיבים גרמי כמזיק בידיים, ואם כן מכח דינא דגרמי נחשיב אותו כהזיק בידיים ונדון אותו כנשא ונתן ביד שחייב.

ונראה שהנה במזיק בידיים חייב מדין מזיק גם באונס שאדם מועד לעולם בין ער בין ישן בין באונס ובין ברצון, לכן אע"פ שעשה באונס יש לו דין מזיק וחיוב לשלם, ומה שהוא אנוס רק מתיר לו לעשות כן אבל לא פוטרו מלשלם.

אבל דינא דגרמי גם למי שמחייב וגם למי שסובר שהוא מדאורייתא, אין בו את הדין שחייב על שוגג כמזיד ועל אונס כרצון, וחייב רק אם התכוון להזיק ולא בשוגג או באונס, כמו שמוכח מכמה מקומות ובמקום אחר כתבתי בזה, ולכן כאן כיוון שעושה באונס אין לו חיוב כלל משום דינא דגרמי.

וברשב"א כתב שאם לא אנסוהו להראות להם ממון חבירו, אלא שרצו להרגו והוא הציל עצמו מידם על ידי שמעצמו הראה להם ממון חבירו, אז חייב אפילו לא נשא ונתן ביד. וזהו משום שבאופן זה לא נחשב שההיזק נעשה באונס אלא הוא מרצונו הזיק בכוונה, שהם לא אמרו לו להראות להם ממון, ולכן יש בו חיוב משום דינא דגרמי, ואע"פ שמותר לו משום פיקוח נפש חייב לשלם.

וכן הוא לשון הרשב"א בהמשך דבריו: "דמראה [לעכו"ם ולא נשא ונתן ביד] גרמא בעלמא הוא ולא עשה שום מעשה, וגרמא דמתוך האונס פטור, והוא שנאנס לעשות אותו גרמא, אבל נשא ונתן ביד דעשה מעשה חייב")

.

.

אמר רבה אם הראה מעצמו [בלא אונס. רש"י] כנשא ונתן ביד דמי. [הרשב"א הקשה שזה הדין המבואר במשנה שהעמדנו מה שנאמר אם מחמת הגזלן חייב בדאחוי אחויי. ותירץ שמדובר שרצו להרגו והוא הראה להם מעצמו ממון חבירו כדי להינצל וחייב אע"פ שעשה כדי להציל את עצמו, שזה לא מחשיב את ההיזק עצמו כמעשה באונס וכמו שביארתי לעיל בסמוך]

ההוא גברא דאנסוהו עובדי כוכבים ואחוי אחמרא [והראה על היין] דרב מרי בריה דרב פנחס בריה דרב חסדא, אמרו ליה דרי ואמטי בהדן [שא והולך עמנו לבית המלך. רש"י], דרא ואמטי בהדייהו [נשא והוליכו עמם].

אתא לקמיה [בא לפני] דרב אשי. פטריניה. [פטר אותו רב אשי מלשלם דמי היין לרב מרי בריה דרב פנחס בריה דרב חסדא]

אמרו ליה רבנן לרב אשי, והתניא: "אם נשא ונתן ביד חייב"?

אמר להו [אמר להם] הני מילי [דברים אלה] היכא דלא אוקמינהו עילויה מעיקרא [היכן שלא העמידם עליו מתחילה], אבל היכא דאוקמינהו עילויה מעיקרא מיקלי קלייה. [שרף אותו. רש"י: הני מילי דאם נשא ונתן ביד חייב. היכא דלא אוקמינהו העובדי כוכבים על הממון מעיקרא על ידי האונס אלא הלך ונטל ונתנו להם, אבל הכא [כאן] דאוקמינהו על היין קלייה [שרף אותו] ואההיא [ועל ההיא] שעתא פטור, כי אמטי תו דידהו אמטי [כשהביא שוב שלהם הביא. הוא נשא את היין לאחר שכבר נחשב כנשרף וכבר הוא של העכו"ם ואין על הנשיאה דין מזיק ממון חבירו]]

.

.

(מבואר כאן שמייד כשנודע לעכו"ם היכן היין כבר הוא שרוף. שע"פ שעדיין הוא קיים ולא ניכר עליו הפסד, אין זה כמו הפסד שאינו ניכר אלא כיוון שניכר שהעכו"ם כאן ההיזק ניכר, וכמו נזרק לקרקעית הים שאם אי אפשר להוציא על ידי אמודאי הוא אבוד אע"פ שאנו רואים אותו במים צלולים לפנינו ולא נשתנה גופו. שהיזק שאינו ניכר אינו משום שבעצמיותו לא נשתנה גופו, אלא משום שבעיני בני אדם לא ניכר שניפסד ודיני נזיקין תלויים בציור שנראה לבני אדם הרואים. אבל כאן מחמת העכו"ם הוא ניכר ואין צריך שינוי בגופו.

והטעם שמראה על ממון חבירו הוא רק גרמי ולא מזיק בידיים אינו משום שהוא רק גורם שהעכו"ם יזיקו אותו, אלא מייד כשהראה להם מייד הוא עצמו הזיקו עכשיו, שהרי מייד היין שרוף, רק נחשב גרמי כיוון שלא עשה מעשה גמור בגופו אלא רק בדיבור ואין לזה דין מעשה מזיק וממילא נכנס לדיני גרמי. וראיתי מי שהקשה בנשא ונתן ביד למה אין זה גרמא, שהוא עצמו אינו מזיקו בידיו אלא הוא גורם שהעכו"ם יזיקו. ואין זו קושיא כלל כיוון שאם העכו"ם יודעים כבר הוא שרוף, והוא עצמו שרפו, שמה שבידיעת עכו"ם הוא כמו שהוא בקרקעית הים, והוא עצמו זרק את החפץ לקרקעית הים ולכן הזיק בידיים. רק שאם לא נשא ונתן ביד הרי זה כזורק חפץ לים בדיבור ולא במעשה בידיים ולכן הוא רק גרמי)

.

.

איתיביה רבי אבהו לרב אשי: "אמר לו אנס הושיט לי פקיע [קשר. רש"י] עמיר זה, או אשכול ענבים זה, והושיט לו, חייב"? [ואע"ג דקאי עכו"ם על גבי הממון הואיל ונשא ונתן ביד חייב. רש"י. ומוכח שלא אומרים שאם כבר עמד העכו"ם על הממון הוא כבר נחשב כנשרף ושוב אין עליו חיוב גם אם נשא ביד]

הכא [כאן] במאי עסקינן, כגון דקאי בתרי עברי נהרא [שעומד בשני צדדי הנהר], דיקא נמי [מדוייק גם] דקתני "הושיט" ולא תני 'תן', שמע מינה. [בתרי עיברי נהרא – עכו"ם מצד זה והעמיר מצד זה, דאי לא יהביה נהליה לא מצי אנס למשקליה [שאם לא יתן לו לא יכול האנס ליטלו. ולכן לא נחשב כבר כשרוף]. רש"י]

ההוא שותא [מכמורת לדגים או לחיות. רש"י] דהוו מנצו עלה בי תרי [שהיו רבים עליה שניים], האי אמר דידי הוא [זה אמר שלי הוא] והאי אמר דידי הוא, אזל חד מנייהו [הלך אחד מהם] ומסרה לפרהגנא דמלכא [פרהגונא – ממונה של מלך. רש"י בבא מציעא פ"ג ב'. ושם היה זה ממונה לתפוס גנבים. בשיטה מקובצת כאן בשם רבינו יהונתן כתב גזבר של מלך].

אמר אביי יכול לומר אנא כי מסרי דידי מסרי. [אני כשמסרתי שלי מסרתי. שהרי אדם עושה דין לעצמו כמבואר לעיל כ"ז ב'. ועוד שאם אינם תופסים בה גם אם היו הולכים לבית דין היו אומרים להם שהדין בזה הוא כל דאלים גבר, וכמבואר בבבא בתרא ל"ד ב' [ועיין תוספות בבא מציעא ב' א']]

אמר ליה רבא, וכל כמיניה? [ובכוחו לעשות כן?]

.

.

(שיטה מקובצת בשם רבינו יהונתן: "אמר ליה רבא כל כמיניה. דאף על גב דדינא הוא כל דאלים גבר, הני מילי להחזיקה לעצמו, שאם יביא השני שחולק כנגדו עדים דשלו הויא יכול לגבותה ממנו. אבל שימסרנה למי שלא יוכל עוד להוציאה מידו כגון זה שמסרם לגזבר המלך אסור ולאו כל כמיניה, ואי עביד [ואם עשה] מתקרי מסור".

וברשב"א כתב: "ואמר ליה רבא דלא כל כמיניה דמשוי גברא תותיה [תחתיו]".

ומשמע שאין צריך להגיע למה שכתב רבינו יהונתן שהאיסור משום שהלה לא יוכל להביא עדים ולזכות, אלא אפילו אם היה מוסר אותו לישראל שיש בידו כח לגבור על רעהו ואותו ישראל מציית לדין גם אסור, שמה שאמרו כל דאלים גבר, וכן שעושה דין לעצמו, זהו דווקא הוא שיש לו טענה מותר לו לפעול בכח לפי טענתו כיוון שהוא יודע שכך האמת, אבל מה שאדם אחר שאין לו טענה על הממון עושה בכח הוא גזלנות כיוון שהוא אינו יודע כמו מי האמת אין לו רשות. שהרי בית דין עצמם אומרים כל דאלים גבר כיוון שאינם יודעים של מי הממון ואין כאן דין כיצד לנהוג מספק, שאין חזקת ממון, ולכן אין להם רשות לומר מה לעשות בממון וממילא נשאר שכל דאלים גבר. וכמו שאין לבית דין רשות לומר יחלוקו או יהא מונח עד שיבוא אליהו וכיו"ב, מכיוון שאינם יודעים מאומה על הבעלות ואין כאן דין מוחזק, כמו כן לכל אדם אחר אסור ליטול את הממון מכח דברי אחד מהצדדים כיוון שאינו יודע כמי האמת ואינו עדיף מהבית דין, ורק לטוענים עצמם מותר כיוון שלדבריהם הם בעצמם יודעים שהאמת כטענתם. ומכיוון שאם אדם אחר מחזיק בממון בכח הוא גזלנות, אם אחד הצדדים מוסר לאדם אחר שיחזיק בכח הרי הוא מוסר לגזלנות ועל ידי זה הוא עצמו נחשב כגזלן, ואין צריך לטעם של רבינו יהונתן)

.

.

אלא אמר רבא משמתינן ליה עד דמייתי ליה וקאי בדינא. [מנדים אותו עד שמביא אותה ועומד בדין.

שיטה מקובצת בשם רבינו יהונתן: "אלא אמר רבא משמתינן ליה לזה שמסרה למלכות שיפדנה בכפלים או בכפלי כפלים מיד גזבר המלך ויבואו שניהם לדון בבית דין ישראל"]

ההוא גברא דהוה בעי אחוויי אתיבנא דחבריה [אותו אדם שהיה רוצה להראות על תבן של חבירו. למסרו לעכו"ם], אתא לקמיה [בא לפני] דרב.

אמר ליה לא תחוי ולא תחוי.

אמר ליה מחוינא ומחוינא.

יתיב [ישב] רב כהנא קמיה [לפני] דרב, שמטיה לקועיה מיניה. [שמט את צווארו ממנו. רש"י: שבר מפרקתו]

קרי רב עילויה [קרא רב עליו]: (ישעיהו נא, כ) "בָּנַיִךְ עֻלְּפוּ שָׁכְבוּ בְּרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת כְּתוֹא מִכְמָר", מה תוא זה כיון שנפל במכמר אין מרחמין עליו אף ממון של ישראל כיון שנפל ביד עובדי כוכבים אין מרחמין עליו. [דברים י"ד ה': "אַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וְאַקּוֹ וְדִישֹׁן וּתְאוֹ וָזָמֶר". רש"י: תוא – חיה והוא שור הבר. כדמתרגם [באונקלוס] "תוא וזמר" – "תורבלא", תור – שור, בלא – יער [באלא בלשון ארמי הוא יער. תורבלא הוא תרגום של תאו, זמר הוא חיה אחרת ותרגומו דיצא. 'תאו' הוא שמו ו'תוא' לכאורה היה נראה שהוא צורת סמיכות ולפי זה לשון הגמרא ורש"י אינו מדוקדק, ונראה שהאמת כמו שפירש במצודת ציון על הפסוק בישעיהו שתוא הוא היפוך אותיות מתאו, וכמו כבש וכשב].

אין מרחמין עליו – ושפיר עבדת דקטלתיה [וטוב עשית שהרגתו]. עד כאן רש"י.

תוספות: כיון שנפל בידי עובדי כוכבים אין מרחמים עליו. כלומר שפיר מיקרי מסור שדבר ברור הוא שיקחו מאחר שהראהו [עיין לקמן בסוף העמוד במה נחלקו על רש"י]]

.

.

(עיין בשולחן ערוך חושן משפט שפ"ח דיני מוסר. ושם בסעיפים י'-י"א כתב: "מותר להרוג המוסר אפילו בזמן הזה. ומותר להורגו קודם שימסור אלא כשאמר הריני מוסר פלוני בגופו או בממונו, אפילו ממון קל, התיר עצמו למיתה. ומתרין בו ואומרים לו אל תמסור, אם העיז פניו ואמר לא כי אלא אמסרנו מצוה להורגו, וכל הקודם להרגו זכה.

הגה: ואם אין פנאי להתרות בו, אין צריך התראה (המגיד פרק ח' דחובל) [במגיד בהלכות חובל ומזיק פרק ח' הלכה י' מבואר שמקורו מברכות נ"ח א', וכן כתב הגר"א, ושם נאמר דווקא בשהיה בא למסור אותו למיתה ולא במוסר ממון, שהרי רב שילא שם אמר שהטעם שהרג את המוסר הוא משום שאמרה תורה הקם להרגך השכם להרגו]. ויש אומרים דאין להרוג המוסר אלא אם כן אי אפשר להינצל ממנו באחד מאיבריו, אבל אם אפשר להצילו באחד מאיבריו, כגון לחתוך לשונו או לסמות עיניו, אסור להורגו, דהרי לא גרע משאר רודף (תשובת מיימוני הנ"ל ומרדכי הנ"ל בשם מהר"מ).
סעיף יא
עשה המוסר אשר זמם ומסר, אסור להורגו אלא אם כן הוחזק למסור, שהרי זה יהרג שמא ימסור אחרים".
ומבואר שיסוד ההיתר להרוג מוסר הוא מדין רודף [שמותר להרוג את הרודף אחר חבירו להרגו, ומבואר בסנהדרין ע"ב – ע"ג], וכן מבואר שם בביאור הגר"א. ויש בו דיני רודף שצריך להציל באיבר אם אפשר וההיתר הוא רק קודם המעשה. ואע"פ שבא למסור רק ממון החמירו לתת בו דין רודף כאילו בא להרוג נפשות, ודווקא כשהתרו בו והוא ידע שמחשיבים אותו כמו רודף להרוג והתיר את עצמו למיתה.

בפני יהושע הקשה מדוע מוסר ממון חבירו חייב לשלם מדינא דגרמי, והרי מבואר בסנהדרין ע"ב א' שהרודף ששיבר כלים פטור מלשלם עליהם משום שמתחייב מיתה שמותר להרגו, ומשום חיוב מיתה נפטר מחיוב הממון דקים ליה בדרבה מיניה [וכן מבואר שם ע"ג ב' לגבי הרודף אחר הערווה שפטור מתשלום הפגם].

ונראה שמה שהצריכו התראה במוסר ממון אינו מדין התראה שנאמר בכל התורה, שלשון השולחן ערוך: "ומתרין בו ואומרים לו אל תמסור, אם העיז פניו ואמר לא כי אלא אמסרנו מצוה להורגו", ואמר "אם העיז פניו", והתראה שבכל התורה אינה משום עזות פנים אלא להבחין שאינו שוגג או מגזירת הכתוב, ומשמע שדווקא עזות הפנים היא שמכניסה אותו לגדר רודף שעל ידי זה יוצא מגדר מזיק ממון ומוכיח על עצמו שיצא מכלל ישראל ונתחבר לצורריהם ומכח זה מחזיקים אותו שימסור בכל פעם וימסור גם נפשות [ולפי זה מה שכתב שאם אין פנאי להתרות בו הורגים בלא התראה הוא דווקא במוסר נפשות וכתבתי שכך מוכח מהרב המגיד], ואם כן כל שלא התרו בו אינו בגדר רודף כלל ולכן חייב לשלם ממון, מה שאין כן ברודף להרוג שיש לו דין רודף גם בלא ההתראה. ועיין עוד בזה לקמן קי"ט א' ושם נתבאר מה שנאמר בעבודה זרה כ"ו ב' שהמוסר הוא בדין מורידין ולא מעלין על פי דברי המאירי)

.

.

אמר ליה רב: כהנא, עד האידנא [עד זמן זה] הוו פרסאי [היו פרסים. שולטים] דלא קפדי [שלא מקפידים] אשפיכות דמים, והשתא [ועכשיו] איכא יוונאי [יש יוונים. שולטים] דקפדו [שמקפידים] אשפיכות דמים ואמרי מרדין מרדין [ואומרים רצח רצח. רש"י בבא מציעא ל"ט א': מרדין היא רציחה בלשון פרסי]. קום סק [עלה] לארעא [לארץ] דישראל, וקביל עלך דלא תקשי לרבי יוחנן שבע שנין [וקבל עליך שלא תקשה לרבי יוחנן שבע שנים].

אזיל [הלך. רב כהנא הלך לארץ ישראל], אשכחיה לריש לקיש דיתיב וקא מסיים מתיבתא דיומא לרבנן [מצאו לריש לקיש שישב ומסיים את ישיבת היום לרבנן. רב כהנא מצא את ריש לקיש שיושב וחוזר עם החכמים על לימוד היום.

רש"י: מסיים מתיבתא דיומא לרבנן – היה מחזר ושונה להם מה שדרש רבי יוחנן אותו היום לפי שריש לקיש חכם גדול היה ולאחר ששמעו כולן מפי הרב חוזר ומכוונה בידם]

אמר להו [להם], ריש לקיש היכא [היכן]?

אמרו ליה אמאי [למה]?

אמר להו האי קושיא והאי קושיא והאי פירוקא והאי פירוקא [קושיא זו וקושיא זו, תירוץ זה ותירוץ זה].

אמרו ליה לריש לקיש.

אזל [הלך] ריש לקיש אמר ליה לרבי יוחנן ארי עלה מבבל, לעיין מר במתיבתא דלמחר. [ריש לקיש אמר לרבי יוחנן שיעיין יפה בלימוד של מחר כדי שיוכל להשיב לקושיות רב כהנא]

למחר אותבוה [הושיבוהו. את רב כהנא] בדרא קמא קמיה דר' יוחנן [בשורה הראשונה לפני רבי יוחנן. רש"י: בדרא קמא – שבע שורות תלמידים יושבים לפניו זו לפנים מזו], אמר שמעתתא ולא אקשי [רבי יוחנן אמר שמועה ורב כהנא לא הקשה עליו], שמעתתא ולא אקשי, אנחתיה אחורי שבע דרי [הורידוהו אחורה שבע שורות] עד דאותביה בדרא בתרא [עד שהושיבוהו בשורה אחרונה].

אמר ליה רבי יוחנן לרבי שמעון בן לקיש [הוא ריש לקיש], ארי שאמרת נעשה שועל.

אמר [רב כהנא אמר בתפילה], יהא רעוא דהני שבע דרי להוו חילוף שבע שנין דאמר לי רב [יהי רצון שאלה שבע שורות יהיו חילוף שבע שנים שאמר לי רב], קם אכרעיה אמר ליה נהדר מר ברישא. [קם על רגליו אמר לו יחזירני מר בתחילה. רב כהנא אמר לרבי יוחנן שיחזירו לשורה הראשונה. אפשר שנאמר שקם על רגליו כיוון שהתפלל בנפילת אפיים]

אמר שמעתתא ואקשי [רבי יוחנן אמר שמועה ורב כהנא הקשה עליו. נראה שרבי יוחנן עדיין לא נוכח בעצמו בגדולתו אלא רק שמע מהתלמידים, ורצה להיווכח בה לפני שמחזירו] אוקמיה בדרא קמא [העמידו בשורה הראשונה].

אמר [רבי יוחנן] שמעתתא, ואקשי [והקשה עליו רב כהנא], רבי יוחנן הוה יתיב אשבע בסתרקי [היה יושב על שבע שטיחים], שלפי ליה חדא בסתרקא מתותיה [שלפו לו שטיח אחד מתחתיו].

אמר שמעתתא ואקשי ליה, עד דשלפי ליה כולהו בסתרקי מתותיה עד דיתיב על ארעא [עד ששלפו לו את כל השטיחים מתחתיו עד שישב על הארץ. תלמידי רבי יוחנן לא נשאו פנים לרבם ונהגו כבוד בתורה עצמה בלא משוא פנים מי אומרה].

רבי יוחנן גברא סבא הוה [אדם זקן היה] ומסרחי גביניה [גבות עיניו גדולים ומכסין עיניו. רש"י], אמר להו דלו לי עיני ואחזייה [הרימו לי את עיני ואראנו. כלומר הרימו את הגבות מעל עיני].

דלו ליה במכחלתא דכספא [הרימו לו במכחול של כסף].

חזא דפרטיה שפוותיה [נקרעה שפתו על ידי מכה. רש"י. רבי יוחנן ראה את שפתיו של רב כהנא שהן קרועות], סבר אחוך קמחייך ביה [סבר רבי יוחנן שהוא מחייך עליו]. חלש דעתיה [חלשה דעתו של רבי יוחנן], ונח נפשיה [רב כהנא מת. כיוון שהחליש דעתו של רבי יוחנן מייד מת].

למחר אמר להו רבי יוחנן לרבנן חזיתו לבבלאה היכי עביד [ראיתם את הבבלי איך עשה]?

אמרו ליה דרכיה הכי [דרכו כך. אמרו לרבי יוחנן ששפתיו קרועות ולא היה מחייך]

.

.

(תורת חיים:

"וקביל עלך דלא תיקשי לרבי יוחנן שבע שנין. לכך בעי שיקבל עליו עונש במספר שבעה דכי האי גוונא אשכחן [מצאנו] לכן כל הורג קין שבעתים יוקם, וכתבו קצת מפרשים שבעתים יוקם בשבעה נקמות יוקם ההורג את קין, והטעם לפי שכל אדם רואה ז' עולמות כדאיתא ריש קהלת רבה, ועוד דשבעת ימי בראשית הכל הוא לצורך האדם שהוא עולם הקטן והכל נברא לצורכו, וזה טעם שבעת ימי אבלות וכנגדן אמר שלמה שבעה הבלים. ולהכי [ולכך] אמר יהא רעוא דהני שבעה דרי להוו חילוף שבע שנין, משום דאין קפידא אלא בעונש מספר שבעה כדפירשתי".

רב אמר לרב כהנא שישראל הם כתוא מכמר ואין הגויים מרחמים עליהם. ורש"י פירש שבא לומר טוב עשית שהרגתו. והתוספות פירשו בכוונת רב שבא לומר שאכן יש לו דין מסור, ונראה בכוונתם שהיה אפשר לומר שרק אם גויים באו מתוך כוונה לחפש היכן לגזול ממון ובא זה והראה להם יש לו דין מוסר, אבל אם הם יושבים במקומם ואינם מחזרים אחר גזילת ממון והוא בא מרצונו אליהם לומר להם שיש ממון של פלוני במקום פלוני, שמא אין זה מוסר כיוון שאין זה וודאי שהם יגזלו, ועל זה אמר רב שגם באופן זה יש לו דין מוסר.

וצריך ביאור למה חלקו על רש"י. ולא נראה לומר שסברו שאם יש לו דין מוסר אז פשיטא שרב כהנא עשה כדין ולא היה צריך רב לומר, ולכן הוצרכו לפרש שלא היה פשוט שיש לו דין מוסר, שלא מצאנו מקור אחר לחדש שגם מוסר ממון יש לו דין רודף לעניין להרגו, ודווקא אם התרו בו, ורב כהנא חידש דבר זה ולא היה פשוט שרב יסכים לו. ולכן נראה שהתוספות סברו כמו שכתב בעל התורת חיים שרב ענש את רב כהנא על ההריגה במה שאמר לו לא להקשות על רבי יוחנן. ולכן לא רצו לפרש כרש"י שרב אמר לו שהיטב עשה.

רב הקדים שבזמן שלטון הפרסיים לא היו מקפידים ואם היה המעשה בימיהם לא היה צריך רב כהנא להענש במספר שבעה, וצריך עיון לפי התורת חיים למה אז לא היה נענש. ועוד קשה שהרי ההלכה בשולחן ערוך נפסקה כרב כהנא שמורת להרוג מוס רממון אחרי שהתרו בו, ואם כן רב כהנא עשה כדין ולמה נענש. ונראה שוודאי רב כהנא עשה כדין ועל זה אינו ראוי לעונש, אבל מה שנתחלף השלטון ליוונים אות משמיים הוא, שמלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא, ונתגלה בזה רצון הקב"ה שלא יהיו הורגים את המוסר הלכה למעשה, ולכל הפחות רק בבית דין או רק אם בא למסור נפשות ולא רק ממון. והוא משום ירידת הדורות וכעין שכתב החזון איש שבזמנינו אין לנהוג למעשה כדין המבואר בעבודה זרה כ"ו ב' שמורידים את המוסרים לבור. ולכן הקדים רב עניין זה שכעת שולטים היוונים, ומכיוון שלמעשה לא היה לרב כהנא לנהוג כך נחשב אבק רציחה והיה עליו להענש כמו קין שהיה רוצח.

ובדעת רש"י נראה שצריך לומר שרב לא ענש את רב כהנא במה שאמר לו לא להקשות שבע שנים, שאם כן לא היה אומר לו שהיטב עשה, אלא שחשש לכבודו של רבי יוחנן, או שחשש שרב כהנא ייפגע מקפידתו [אמנם לפי זה קשה למה סבר רב כהנא ששבע השורות תהיינה במקום שבע שנים ומשמע ממה שהיה צורך להחליף שהיה בזה משום עונש, ומכח זה פירש המהרש"א לשיטת רש"י ששבע השנים היו עונש על שהורה רב כהנא הלכה בפני רבו, שלא נטל רשות מרב לפני שהרג את המוסר, עיין שם שהפליא לבאר לפי זה את המשך המעשה])

תגים: חומר למחשבה - בבא קמא