איתמר [נאמר], גנב ומכר ואחר כך הוכר הגנב, רב משמיה דרבי חייא אמר הדין עם הראשון. [דינו של בעל הבית ותביעתו על הגנב היא, ואין הלוקח בעל דינו, ואם בא לגבותו הימנו [ממנו] יתן דמים, ואע"ג שהוכר הגנב לא אמרינן יחזיר לוקח הכלים בחנם ויפרע מן הגנב. רש"י. מה שכתב רש"י שהבעלים יכול לגבות את החפץ מהלוקח ורק צריך לתת דמים ללוקח צריך ביאור עיין מה שכתבתי בזה לקמן אחרי דברי רב פפא]
רבי יוחנן משמיה דרבי ינאי אמר הדין עם השני. [דינו של בעל הבית עם הלוקח הוא ויוציא הימנו כליו בחנם [והלוקח יתבע מעותיו מהגנב]. רש"י]
אמר רב יוסף לא פליגי [לא חולקים], כאן לפני יאוש הדין עם השני [לפני יאוש – לקחו מן הגנב לפני יאוש. רש"י], כאן לאחר יאוש הדין עם הראשון, ותרוייהו אית להו [ושניהם יש להם] דרב חסדא. [דרב חסדא – גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה רצה מזה גובה, בריש פירקין [לעיל קי"א ב'], והאי נמי [גם] אע"ג דיהיב דמי [שנתן דמים] לגנב, לגבי האי [הבעלים] מיהא [מכל מקום] גזלן הוא, ומיהו [ועל כל פנים] היכא [היכן] דלא הוכר הגנב עבוד ליה רבנן תקנת השוק ליטול מה שנתן אבל היכא דהוכר הגנב עליו להחזיר אחריו. רש"י]
.
.
[דברים י"ח ג': "וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים מֵאֵת הָעָם מֵאֵת זֹבְחֵי הַזֶּבַח אִם שׁוֹר אִם שֶׂה וְנָתַן לַכֹּהֵן הַזְּרֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה".
מצוות עשה על כל שוחט בהמת חולין לאכילה לתת את הזרוע הלחיים והקיבה לכהנים. עיין שולחן ערוך יורה דעה סימן ס"א דיני המצווה. ושם סעיף כ"א כתב: "מתנות נוהגות בכל מקום, בין בארץ בין בחוצה לארץ, בין בפני הבית (פירוש בזמן שבית המקדש קיים) בין שלא בפני הבית. ויש מי שאומר שאינן נוהגות בחוצה לארץ, וכן נהגו (ועיין בספר החנוך להרא"ה מצוה תק"ו)". ובימינו בארץ ישראל מתרשלים במצווה זו]
.
אמר ליה אביי ולא פליגי [ולא חולקים]? הא מתנות כהונה כלפני יאוש דמי [דכהן לא מייאש מינייהו [מהם]. רש"י], ופליגי [כלומר ואמר רב הדין עם הראשון. רש"י.
רב יוסף העמיד שדברי רב שהדין עם הראשון בלבד ואין לו תביעה על השני הם דווקא לאחר יאוש. וכעת בא אביי להוכיח מהמשנה לגבי מתנות כהונה שדברי רב הם גם לפני יאוש וחולק על רבי יוחנן, ומשום שאינו סובר כרב חסדא שהאוכל מהגזלן לפני יאוש הוא עצמו נעשה גזלן כלפי הבעלים, וביארתי הסברא לומר שלא כרב חסדא לעיל קי"א ב'], דתנן [משנה בחולין קל"ב א'. ועיין שם בגמרא קל"א א']: "אמר לו מכור לי מעיה של פרה והיו בהן מתנות [קיבה. רש"י] נותנן לכהן ואינו מנכה לו מן הדמים. [נותן הלוקח קיבה לכהן דמסתמא מתנות לא זבין ליה [לא מכר לו]. רש"י.
רש"י חולין קל"א א': נותנן לוקח זה לכהן ואין המוכר מנכה לו ללוקח מן הדמים שהרי היה יודע הלוקח שהמתנות שם וזה לא מכר לו הקבה]
לקח הימנו במשקל נותנו לכהן ומנכה לו מן הדמים". [לקח הימנו במשקל הליטרא כך וכך ושקל לו הקבה. נותנן לו לוקח לכהן שהרי הגזל אצלו וצריך להשיב, והטבח ינכה לו מן הדמים על כרחו, שמכר דבר שאינו שלו. רש"י חולין קל"א א'.
רש"י חולין קל"ח ב': מנכה לו מן הדמים – משנשחטה זכו הכהנים במתנותיהן והדין על הטבח]
ואמר רב לא שנו אלא ששקל לעצמו אבל שקל לו הטבח הדין עם הטבח. [לא שנו – לקח הימנו במשקל נותנן לכהן דמשמע דהלוקח על כרחו נותנן לכהן והוא יתבע דמים מן המוכר. אלא ששקל – הוא לעצמו.
(רש"י חולין קל"ד א': לא שנו – היכא דלקח הימנו במשקל דקתני נותנן לוקח לכהן והוא חוזר ותובע דמים מן הטבח. אלא – כששקלן לוקח לעצמו, דכיון דטבח לא נגע בהן אינו בעל דברים של כהן, לפיכך זה הלוקח נותנן והוא שואל לו הדמים שעל הטבח היה מוטל ליתן)
אבל שקל לו הטבח הדין עם הטבח – דינו של כהן וערעורו על הטבח הוא, רב לטעמיה דאמר הדין עם הראשון דטבח כגנב ראשון ולוקח הוי שני, וקאמר הדין עם הטבח אלמא רב לית ליה [אין לו] דרב חסדא. רש"י]
אימא [אמור] אף דין עם הטבח. מהו דתימא [שתאמר] אין מתנות כהונה נגזלות, קא משמע לן. [אינן נגזלות דאלימא קנייה דידהו [שחזקה קנייה שלהם. של הכהנים] דמכח גבוה קאתו ליה [שמכח גבוה באו להם] וכל היכא דאיתנהו אימא דכהן נינהו [וכל היכן שהם אמור של כהן הם] ואפילו שקל לו הטבח יגבה הכהן נמי [גם] מן הלוקח. קא משמע לן [רב השמיענו שלא אומרים כך]. רש"י.
לפי תירוץ הגמרא על קושיית אביי רב סובר כרב חסדא שלפני יאוש יכול הבעלים לתבוע גם מהשני ותלוי ברצונו אם לתבוע מהראשון או השני, ואינו חולק על רבי יוחנן וכמו שהעמיד רב יוסף. ומה שרב אמר שעושים הכהנים דין עם הטבח הכוונה שיכולים לתבוע לא רק מהלוקח אלא גם מהטבח, והוצרך לומר כיוון שהיה מקום לומר שמה שהטבח שקל אין זה מעשה גזילה מהכהנים כיוון שקניינם חזק ומשיכה מהם לשם גזילה אינה מוציאה מרשותם להעשות גזלן, שגם אחרי המשיכה המתנות עדיין ברשותם מכח ציווי הקב"ה, ולכן מכיוון שכעת המתנות נמצאות אצל הלוקח והטבח לא עשה מעשה הוצאה מרשות ולא נתחייב בחיובי גזלן, יכולים לתבוע אותן רק מהלוקח ולא מהטבח. וחידש רב שיכולים לתבוע גם מהטבח כיוון שמשיכתו הוציאה מרשות כהנים וחייבה אותו בחיובי גזלן, ויכולים לתבוע גם מהלוקח כיוון שלקח לפני יאוש וכרב חסדא שיכול לתבוע מי מהם שרוצה]
ולאביי דאמר פליגי [חולקים. רב ורבי יוחנן], במאי פליגי?
בדרב חסדא. [פליגי בלפני יאוש ובדרב חסדא דרב לית ליה דרב חסדא. רש"י]
רב זביד אמר כגון שנתייאשו הבעלים ביד לוקח ולא נתייאשו ביד גנב, ובהא פליגי מר סבר יאוש ואחר כך שינוי רשות קני, שינוי רשות ואחר כך יאוש לא קני. ומר סבר לא שנא. [אין חילוק, וגם שינוי רשות ואחר כך יאוש קנה.
רש"י: "רב זביד אמר – היכא [היכן] דלא אייאוש בעלים דכולי עלמא אית להו [יש להם] דרב חסדא והדין עם השני. והכא [וכאן] כגון שנתייאשו כו'. לא שנא – דקני לגמרי ואפילו בדמי לא מהדר לו"]
.
.
(ביאור דברי רב זביד:
יאוש מוציא את החפץ מבעלות בעליו רק באבידה כשהחפץ מחוץ לרשות בעלים, אבל אם הוא מתייאש והחפץ בביתו אינו יוצא מרשותו. שינוי רשות דומה לשינוי השם, שמה שבעיני בני אדם הוא ברשות אחרת הוא כמו שהשתנה שמו של החפץ. שינוי רשות שבא מכח גזילה באיסור למי שסובר יאוש לבד לא קונה אינו נחשב בעיני בני אדם כשינוי רשות כיוון שבא באלמות וחטיפה וחייב להחזיר. לכן גם אם חוטף אדם אחר מרשות גזלן אינו נחשב שינוי רשות כמבואר בחושן משפט שס"א ה'. אם היה יאוש אחרי שלקח הלוקח, לפי רב זביד רב סובר שאע"פ שבשעה שהכניס הלוקח לרשותו היה בזה מעשה גזילה כיוון שלקח לפני יאוש וסובר כרב חסדא שלפני יאוש הלוקח הוא גזלן מהבעלים, מכל מקום לקיחת הלוקח אינה מעשה גזלנות כמו של הגזלן לעניין להחשיב בעיני בני אדם שאינו שינוי רשות, ונחשב שינוי רשות אצלו אע"פ שלקח לפני יאוש, וכשמתייאשים הבעלים אחר כך קונה הלוקח ביאוש ושינוי רשות. ורבי יוחנן סובר שלקיחת הלוקח לפני יאוש היא גזלנות גמורה ואינו שינוי רשות אצלו כמו שאינו אצל הגזלן, ולא מועיל היאוש אחר כך, ויכול הבעלים לתבוע מהלוקח כמו מהגזלן. עיין לעיל קי"א ב' ביאור כל זה באריכות.
אמנם עדיין קשה, הנה הגזלן עצמו פשוט שחייב תמיד לשלם דמי הגזילה בכל קניין שלא יהא וגם אם קנה ביאוש לחוד למי שסובר שיאוש לחוד קונה. שהוא מתחייב תשלומים מייד בשעת הגזילה וכל שאינו משיב את הגזילה בעין תמיד חייב לשלם. והיאוש ודאי היה רק מהחפץ, אבל וודאי הבעלים לא מחל לגנב על דמי הגניבה.
וכאן מדובר על חיובו של הלוקח, ואם היה יאוש ביד גנב ואחר כך לקח ממנו הלוקח, בוודאי לא חייב הלוקח לשלם דמים, שהגנב עצמו קנה את גוף הגניבה בבת אחת עם שהקנה אותה ללוקח, ונתחייב הגנב באותה שעה לשלם דמים וקנה את הגוף, והלוקח קנה את הגוף כשהוא כבר קנוי לגנב, ומשל הגנב קנה הלוקח ואינו חייב מאומה לבעלים.
אמנם כאן מדובר שכשקנה הלוקח עדיין לא היה יאוש בעלים, וכולי עלמא סוברים כרב חסדא שלפני יאוש השני גוזל מהבעלים ומתחייב לבעלים חיובי גזלן. ואם כן אם מועיל היאוש שאחרי קניינו של הלוקח לכך שיקנה הלוקח ביאוש ושינוי רשות, מכל מקום זהו רק לגבי גוף החפץ שאין הבעלים יכול להוציא את הגוף עצמו אפילו אם משלם דמים, אבל הלוקח חייב לשלם דמים לבעלים משום שהוא עצמו גזלן לגבי הבעלים והתחייב לו תשלומים כגזלן.
ולפי זה לא מובן לשון המחלוקת, שאין חילוק כלל בין הראשון לשני, שלרב אחרי שקנה השני בשינוי רשות ואחר כך יאוש, הבעלים כבר אינו יכול לתבוע את גוף החפץ כלל, אבל יכול לתבוע תשלומי דמיו בין מהראשון ובין מהשני, שגם השני התחייב לשלם דמים כגזלן מהדין של רב חסדא. ולרבי יוחנן שאין כאן קניין של החפץ כלל ששינוי רשות קונה רק אם היאוש קדם לו ולא אם היאוש בא אחריו, אם כן הבעלים יכול להוציא את החפץ בין מהראשון ובין מהשני. ומחלוקתם היא האם הבעלים יכול לתבוע את החפץ או דמים, אבל לשניהם אין חילוק בן ראשון לשני.
ונראה שצריך לומר כמו שכתב הפני יהושע כאן, שלפי רב ששינוי רשות ואחריו יאוש קונה אין הלוקח חייב לשלם דמי החפץ לבעלים [הפני יהושע כתב כן ליישב שלעיל ס"ח א' מבואר בדעת רב זביד שלרב יאוש לחוד קונה, ולמה כאן אמר דווקא בצירוף שינוי רשות. ותירץ ששם נאמר על הגנב עצמו שקונה ביאוש לבד, ואת הדמים וודאי משלם. וכאן אמר שיש צירוף שינוי רשות כדי שיהיה הדין שהלוקח לא משלם דמים].
וצריך ביאור כיצד ייתכן שהלוקח נפטר מדמים לפי רב חסדא שמשיכת הלוקח לקנות היא מעשה גזילה להתחייב חיובי גזלן לגבי הבעלים ואם כן התחייב דמים כל שלא משיב את החפץ וכגנב עצמו.
ונראה שלפי רב זביד יש כאן שלוש דעות, האחת דעת רמי בר חמא שהלוקח לא עשה שום מעשה גזילה כלפי הבעלים כיוון שהגנב הראשון כבר הוציא לגמרי מרשות בעלים ואחריו לא שייך עוד הוצאה מהבעלים ואין הלוקח מתחייב לבעלים מאומה גם אם לקח לפני יאוש. ורב חסדא שחולק, לדעת רבי יוחנן חולק לגמרי וסובר שאין חילוק כלל בין ההוצאה מרשות בעלים שעשה הגנב כשהוציא מהבעלים, לבין ההוצאה מרשות בעלים שעשה הלוקח כשמשך מהגנב. ומכח שאין לחלק מוכרח שיאוש לאחר שינוי רשות לא קונה, כיוון ששינוי הרשות לפני יאוש לרב חסדא הוא מעשה גזילה גמור הרי הלוקח הוא לגמרי כמו גזלן שנאמר באיסורא אתא לידו, וכמו שגזלן אינו קונה ביאוש מטעם באיסורא אתא לידו, כך ממש הלוקח אינו קונה ביאוש כיוון שבאיסורא אתא לידו.
ורב סובר שמה שמשך הלוקח את החפץ מרשות הגנב אין המשיכה מעשה גזילה כיוון שלא חידש במשיכה זו מאומה לגבי הבעלים, שמקודם היה מחוץ לרשות בעלים וכעת גם הוא מחוץ לרשות בעלים ואין נפקא מינה במשיכת הלוקח מהגנב שהוא לא עשה חידוש במה שהחפץ נפסד מהבעלים בכך שיצא מרשותו, ואין משיכת הלוקח מחייבת אותו בחיובי גזלן. ומשום שאין משיכה זו מעשה גזילה סובר רב שהיא נחשבת שינוי רשות.
אבל אם הלוקח אכל את החפץ, בזה רב סובר כרב חסדא שהלוקח משלם דמים ולא כרמי בר חמא. שאכילה היא מעשה גזילה חדש כיוון שהיא מחדשת הפסד בחפץ יותר ממה שהיה מופסד מקודם. וזה כמו שמבואר לעיל ס"ה א' שאם גזל חבית והתייקרה ואחר כך שתה או שבר אותה, משלם כשעת היוקר אע"פ שכל הגזלנים משלמים כשעת גזילה. כיוון שבשבירה או השתייה יש יותר הפסד בחבית ממה שהיה מכח המשיכה הראשונה, יש כאן שוב הוצאה חדשה מרשות בעלים על ידי הוספת ההפסד שבחבית, לכן יש בזה מעשה גזילה חדש, ומתחייב מחדש לפי שוויה בשעת שבירה או שתייה [ועיין שם שביארתי שהשבירה והשתייה הם מדין גזילה חדשה ולא שייך דין מזיק בחפץ אחרי שנגזל]. וכמו כן מה שאכל הלוקח זהו מעשה גזילה חדש ומתחייב עליו בתשלומי דמים. ודלא כרמי בר חמא שסובר שאפילו אכילת הלוקח אינה מעשה גזילה כיוון שאחרי הוצאת הגנב הראשון מהבעלים כבר יצאה לגמרי מרשות בעלים ולגזול מרשות גזלן אין בזה מעשה גזילה כלל גם לא באכילה. לכן רב הוא כשיטת רב חסדא שסובר שבא אחר ואכל השני חייב מדין גזלן. אבל אם השני קנה מכח יאוש בעלים, אין בעצם קניינו משום מעשה גזילה חדש, שהרי הקניין בא מחמת שהבעלים התייאשו והלוקח לא פעל מאומה לקנות ולגזול, ועל המשיכה של הלוקח מהגנב הרי לא התחייב חיובי תשלומין כגזלן, ולכן אם הלוקח קנה בייאוש פטור הלוקח מלשלם. וזהו שאמר רב שדינו של הבעלים על הראשון היינו לגבות מעות, כיוון שמהשני אינו יכול לגבות מעות אפילו שרב הוא כשיטת רב חסדא. וזכינו בזה בע"ה לאור בהיר בשיטת רש"י.
.
(לשון הפני יהושע שהבאתי [מה שהבאתי הוא סיום דבריו שכתב עוד יש לומר וכו']:
"רב זביד אמר כגון שנתייאשו וכו'. וקשה לרב זביד אליבא דרב מאי איריא [דווקא] משום דהוי לה שינוי רשות ואחר כך יאוש, ותיפוק ליה דאפילו יאוש כדי [בלבד] קונה, דהכי [שכך] קאמר רב זביד אליבא דרב להדיא בפרק מרובה (לעיל ס"ח א'). ושם כתבתי דהכא [שכאן] רב משמיה דר' חייא קאמר [רב עצמו באמת סובר שיאוש לחוד קונה, וכאן אמר שקונה דוקא בצירוף שינוי רשות כיוון שכאן מדבר בשם רבי חייא ודבריו הם לשיטת רבי חייא ולא לשיטת עצמו], ודוחק [דוחק לומר שדברי רב הם כשיטת רבי חייא ולא כשיטת עצמו] דאם כן מאי מקשה לעיל בסמוך דרב אדרב ממתנות כהונה [שהיה יכול לתרץ שדברי רב בחולין לגבי מתנות כהונה אינם כשיטת רבי חייא שרב כאן אומר משמו].
ויש ליישב דבאמת לרב זביד אליבא דרב ביאוש לחודא נמי קונה אלא דנקט שינוי רשות ואחר כך יאוש לרבותא דרבי יוחנן דאפילו הכי לא קני, ומשום דפליגי לענין לוקח דלא סגי [שלא די] בלא שינוי רשות נקט הכי [כך].
ועוד יש לומר דנהי [שלמרות] דסבר רב דיאוש כדי קונה, היינו גוף החפץ, אבל הדמים צריך [הגזלן] מיהא [על כל פנים] לשלם לבעלים, לכך נקט שינוי רשות ואחר כך יאוש דבכהאי גוונא לרב פטור [הלוקח] לגמרי, וזה נראה לי נכון"))
.
.
רב פפא אמר בגלימא [גלימה. כלומר החפץ הגזול עצמו] דכולי עלמא לא פליגי דהדר למריה [שחוזר לבעליו. ומעמיד מחלוקתם בלפני יאוש, שלאחר יאוש נקנה החפץ ביאוש ושינוי רשות ולכל הדעות אין חיוב להשיב את הגלימה אלא רק את דמיה], והכא [וכאן] בעשו בו תקנת השוק קמיפלגי [חולקים. ומחלוקתם כשהוכר הגנב, ואם לא הוכר לכל הדעות יש תקנת השוק], רב משמיה דרבי חייא אמר הדין עם הראשון, דינא דלוקח דלישקול [שיקח] זוזי מגנב ולא עשו בו תקנת השוק [עד כאן פירשנו "הדין עם הראשון" היינו שבעל הבית תובע את הגזלן ולא את הלוקח, שהגזלן הוא ראשון לגבי בעל הבית ולוקח נקרא שני. וכעת מדבר בלוקח שעושה דין עם הראשון ליטול את המעות ששילם, והכוונה עם הגזלן שהוא ראשון לגבי לוקח ולגביו בעל הבית נקרא שני. ואומר רב שיכול הלוקח לתבוע את הדמים ששילם רק מהגזלן ולא מבעל הבית]. ורבי יוחנן משום דרבי ינאי אמר הדין עם השני, דינא דלוקח דלישקול [שיקח] מבעל הבית ועשו בו תקנת השוק. [רב פפא אמר – לעולם בדלפני יאוש פליגי, ותרוייהו אית להו [ושניהם יש להם] דרב חסדא, ובגלימא דגניבה כולי עלמא לא פליגי דהדרא למרה [שחוזרת לבעליה] מיד בחנם ואין הלוקח יכול לעכבה על מעותיו, וכדרב חסדא, והדין עם הראשון דאמר רב לא בדין הבעל הבית קאמר אלא בדינו של לוקח קאמר.
תקנת השוק – על שקנאו לוקח בשוק בפרהסיא ולא הבין בו שנגנב עשו לו תקנה שישלם לו בעל הבית מעותיו.
ורבי יוחנן סבר עשו תקנה – ונהי דאית לן דרב חסדא ולא מצי [ולא יכול] לוקח למימר [לומר] לבעל הבית לאו בעל דברים דידי את [לא בעל דברים שלי אתה. כיוון שלקח מהגזלן לפני יאוש נעשה גזלן כלפי בעל הבית ובעל הבית תובעו], מיהו [על כל פנים] לאחר שישלם הגניבה יתבע מעותיו מבעל הבית [משום תקנת השוק].
ואי [ואם] קשיא מכל מקום דמי שקיל [דמים לוקח], מה לי משום תקנה מה לי משום טענת לאו בעל דברים דידי את [אם היינו אומרים שחולק על רב חסדא]?
נפקא מינה היכא דגזל ובא אחר ואכל בלא דמים, דאמרינן כדרב חסדא ואם השני נוח לו מן הראשון גובה הימנו. רש"י]
.
.
(מסברא היה מקום לומר שכשהגזילה קיימת בין לרב חסדא בין לרמי בר חמא נוטל הבעלים את הגזילה שהיא שלו ולא משלם דמים היכן שאין תקנת השוק, ומחלוקתם רק אם אכל השני, שאז לרמי בר חמא השני פטור ולרב חסדא חייב. שהרי השני לא זכה מאומה בגזילה ואין כאן הוצאת ממון ממנו, והיא של בעלים ואת שלו הוא נוטל ולמה עליו לשלם לשני בעדה. אמנם רש"י כתב להדיא שלרמי בר חמא אם הגזילה קיימת הבעלים משלמים עליה, שהרי כתב "מה לי משום תקנה מה לי משום טענת לאו בעל דברים דידי את", ומדבר כשהגזילה קיימת שרק אז יש תקנת השוק, ומבואר שסברת רמי בר חמא לאו בעל דברים דידי את גורמת לחייב את הבעלים לשלם על הגזילה לשני כשהוא מוציא אותה ממנו גם בלא תקנת השוק. ושוב ראיתי שהרשב"א חולק על רש"י וסובר שאם הגזילה קיימת גם לרמי בר חמא הבעלים מוציא אותה מהלוקח בלא לשלם ללוקח דמים [היכן שאין משום תקנת השוק], והבאתי את דבריו לקמן והקשיתי עליו מהסוגיא.
והטעם נראה שלרמי בר חמא השני לא נחשב כהוציא מרשות בעלים כיווון שהגזלן הראשון כבר הוציא מרשות בעלים, ואין מעשה השני מעשה גזילה, וכל דין שיש לבעלים הוא רק עם הגזלן הראשון, ואין לבעלים דין עם השני ואינו יכול להוציא ממנו מאומה. ואע"פ שהחפץ שייך לבעלים ולשני אין בו זכייה כלל, מכל מקום החפץ מחוסר גבייה, וכדי לגבות צריך העמדה בדין להביאו לבית דין ולתבעו, ולבעלים אין תביעה על השני ולא כח להביאו לדין. אי אפשר לומר שהבעלים לא יטול את החפץ אם הוא קיים, שהרי הוא שלו ולא היה יאוש, אבל כשנוטל את החפץ גופו צריך לשלם דמיו כיוון שאין לו דין עם השני להוציא ממנו, משלם לו כדי שזה לא יהיה נחשב כהוצאה ממנו.
ולפי זה מסתבר שאין חילוק אם השני שילם בעד החפץ לראשון או לא. שאם תשלומי הבעלים לשני כשגובה ממנו הם משום שאין לבעלים דין איתו להוציא ממנו, חייב הבעלים לשלם לו גם אם קיבל מהראשון בלי דמים. ואם נאמר שכשלא שילם השני לראשון בעד החפץ הבעלים יכול להוציא ממנו בלי לשלם לו, אם כן גם אם שילם השני לראשון מה אכפת לבעלים בזה. הרי בתשלומים אלה לא קנה השני מאומה בגוף החפץ ומה עסק יש לבעלים בתשלומים אלה לומר שיהיו סיבה לחייב אותו.
ורב חסדא חידש שהשני נחשב כגזלן מהבעלים עצמו והבעלים יכול להוציא ממנו בלא לשלם לו.
ועל מה שרב חסדא השמיע את דינו מקשה רש"י שאחרי תקנת השוק חייב הבעלים לשלם לשני מכח תקנת השוק וחוזר הדין להיות כרמי בר חמא, והלכה למעשה לא נתחדש מאומה בדברי רב חסדא. ומתרץ רש"י שרב חסדא חידש באופן שהשני לא שילם דמים לגזלן הראשון בעד החפץ, ואז מכח תקנת השוק אין הבעלים חייב לשלם לו, ואז לרמי בר חמא אם השני אכל הוא פטור, ואם הגזילה בעין והבעלים מוציא אותה ממנו חייב הבעלים לשלם לו דמיה כיוון שאין לו דין איתו ואינו יכול להוציא ממנו ממון, ולרב חסדא גובה הבעלים מהשני את החפץ אם הוא קיים בלי לשלם לו, ואם אכל גובה ממנו הבעלים דמיו, כיוון שהשני בעצמו נחשב גזלן מהבעלים. ובין גזילה קיימת ובין נאכלה יש נפקא מינה להלכה בדברי רב חסדא באופן שלא שילם השני דמים ומיושב למה השמיע את דינו. ומה שכתב רש"י "נפקא מינה היכא דגזל ובא אחר ואכל בלא דמים", לפי זה אינו בדווקא הוא הדין שהשני לא אכל והגזילה קיימת גם יש נפקא מינה שתקנת השוק אין כאן שהרי לא שילם השני, ולרמי בר חמא הבעלים משלם לשני כשמוציא ממנו את גוף הגזילה ורב חסדא חידש לחלוק שהשני גזלן גם הוא ואין הבעלים משלם לו. וקשה לי דוחק זה בלשון רש"י ושמא יש טעות בדברי וצריך לי עוד עיון. ועיין עוד לעיל קי"א ב' מה שכתבתי בביאור דעת רמי בר חמא.
.
ושוב ראיתי שייתכן לומר שלרש"י כיוון שיכול הלוקח לומר לבעלים לאו בעל דברים דידי את, שלא מרשותך הוצאתי מאומה ואין לך דין עלי שאיני מכירך ואין לי שום עסק איתך, מכח זה אם בא הבעלים להוציא את החפץ בעין שנמצא אצל הלוקח אינו יכול להוציא ממנו אפילו את גוף החפץ, שאע"פ שהוא ממונו מכל מקום הוא מחוסר גוביינא ואין לו דין עליו.
אבל אם הגנב עצמו תובע את החפץ מהלוקח כדי להשיב אותו לבעלים הוא יכול להוציא ממנו, שהרי לא היה כאן יאוש ולא היה שום קניין בחפץ, והגנב מחוייב גם אחרי שנתן את החפץ ללוקח להשיב את החפץ לבעלים, שבמה שנתן את החפץ ללוקח עבר על חיובו להשיב וכיוון שלא חל שום קניין בחפץ מכח מה שהגנב הקנה ללוקח לא פקע חיוב הגנב להשיב את גוף החפץ גם אחרי שנתן אותו ללוקח. מה שהלוקח יש לו החזקה בחפץ היא החזקה בעלמא בלא שום קניין, ובאה לו מכח נתינת הגנב לו, והגנב בא אליו ואומר שלא היתה לו רשות וכח לתת לו שהרי הוא מחוייב ועומד להשיבו לבעלים ואינו יכול לעשות בחפץ כרצונו לתת לאחרים להחזיק בו וטעות ואיסור היה מה שנתן ללוקח להחזיק שאינו בעלים על זה ותובע שיחזיר לו כדי שיוכל לקיים חיובו להשיב. וכיוון שהלוקח מחזיק מכח נתינת הגנב אינו יכול לומר לו לאו בעל דברים דידי את ויש לגנב דין איתו ויכול להוציא ממנו, וישלם דמיו אם שילם לו הלוקח, ואם נתן בחינם מוציא הגנב מהלוקח ופטור מלשלם.
והבעלים אין לו דין על הלוקח מצד עצמו, אבל מה שיש לגנב דין על הלוקח מכח שחייב להשיב לבעלים, דין זה יכול לתבוע גם הבעלים עצמם מהלוקח, שקל וחומר הוא אם כל כח הגנב לתבוע מהלוקח הוא כדי להשיב לבעלים, אם כן את זה יכול גם הבעלים לתבוע כאילו בשליחות הגנב והרשאתו. ואז אומר הלוקח לבעלים אם היה לך דין עלי ולא הייתי יכול לומר לך לאו בעל דברים דידי את, היית גובה את החפץ ולא משלם, שהרי החפץ שלך ולמה תתחייב לשלם ומה אכפת לך ששילמתי לגנב. אבל כיוון שאין לך דין עלי, ואתה בא רק מכוחו של הגנב, כיוון שהוא יכול להוציא ממני רק אם ישלם לי את הדמים שבהם קניתי את החפץ, אתה לא עדיף ממנו וגם אתה יכול לרדת איתי בדין רק אם תשלם דמי החפץ. וזה דווקא אם הלוקח שילם, אבל אם הלוקח קיבל בחינם יוכלו הבעלים להוציא ממנו בחינם. וזה מדוייק בלשון רש"י היטב בע"ה.
ובסברא הדרך הראשונה שכתבתי מגומגמת במה שחילקתי שלגבות את החפץ ולשלם נחשב שאינו מוציא ממנו ואינו עושה עמו דין, ואם לא ישלם אז הוא מוציא ונחשב שיורד עמו בדין ויוכל לומר לו לאו בעל דברים דידי את, וכמובן חילוק זה אינו מחוור היטב, וגם דרך זו אינה מרווחת כל הצורך להבין למה הגנב יכול לרדת בדין עם הלוקח ולמה הבעלים יכול לתבוע במקומו, ועדיין צריך תלמוד.
.
– – –
.
בתחילת סוגייתנו הובאו דברי רב: "גנב ומכר ואחר כך הוכר הגנב, רב משמיה דרבי חייא אמר הדין עם הראשון".
רש"י כתב על דברי רב: "דינו של בעל הבית ותביעתו על הגנב היא, ואין הלוקח בעל דינו, ואם בא לגבותו הימנו [ממנו] יתן דמים, ואע"ג שהוכר הגנב לא אמרינן יחזיר לוקח הכלים בחנם ויפרע מן הגנב".
רש"י כתב דברים אלה לפני שהביאה הגמרא את דעות האמוראים בפירוש המחלוקת, ולא ביאר לפי איזה אמורא הוא מפרש את המחלוקת. רש"י כתב שגם לפי רב יכול בעל הבית להוציא את החפץ מהלוקח, והמחלוקת רק לעניין האם בעל הבית צריך לשלם ללוקח דמי החפץ. לפי רב יוסף רב מדבר לאחר שהיה יאוש [ורבי יוחנן לפני יאוש ולא פליגי], ואם כן נקנה החפץ ביאוש ושינוי רשות ואין הבעלים יכול ליטול את החפץ עצמו אלא יש לו רק תביעה על דמיו מהגנב הראשון.
לפי רב זביד היה יאוש כשהחפץ ביד לוקח ולרב קונה הלוקח בשינוי רשות ואחריו יאוש ואם כן גם לשיטתו אין בעל הבית נוטל את החפץ אלא רק תובע דמיו מהראשון.
לרב פפא בין רב ובין רבי יוחנן מדברים לפני יאוש, ואז באמת הדין שבוודאי בעל הבית נוטל את החפץ והמחלוקת רק לעניין האם בעל הבית משלם דמים ללוקח משום תקנת השוק או שלא עשו תקנת השוק כשהוכר הגנב. ופירוש רש"י מתאים לשיטת רב פפא מצד זה. גם משמע שמסקנת הסוגיא כרב פפא, שהוא בתרא והלכה כמוהו, והובא אחרון והגמרא ממשיכה להאריך לדון לפי דבריו, וגם מצד זה מסתבר שרש"י יפרש לפי שיטתו.
וכן פשטות לשון רב היא כפירוש רב פפא שאמר "והוכר הגנב", ומשמע שאמר כן משום שכשלא הוכר לכל הדעות עשו תקנת השוק, ובהוכר הגנב נחלקו רב ורבי יוחנן אם עשו תקנת השוק. ולרב יוסף ורב זביד ואביי לא מובן למה הזכיר דווקא הוכר הגנב כיוון שלא עוסק בתקנת השוק.
אלא שרב פפא מפרש "ראשון" ו"שני" שנאמרו בדברי רב ורבי יוחנן באופן אחר, שהוא לא מפרש שראשון הוא הגנב עצמו ושני הוא הלוקח, אלא להיפך, לדבריו מדברים על הלוקח וראשון הוא הגנב ושני הוא בעל הבית, ואם כן השיטות מוחלפות, שלרב פפא רב סובר שלא עשו תקנת השוק בהוכר הגנב ובעל הבית מוציא מהלוקח ולא משלם והלוקח יתבע את הגנב. ואילו רש"י פירש להיפך שזו שיטת רבי יוחנן ורב סובר שכן עשו תקנת השוק אף בהוכר הגנב, שרש"י פירש דלא כרב פפא אלא שמדברים על בעל הבית וראשון הוא הגנב ושני הוא הלוקח.
ולכאורה היה מקום לומר שאולי רש"י מפרש שהמחלוקת היא האם עשו תקנת השוק בלוקח או לא ומדברים בלפני יאוש וסוברים שניהם כרב חסדא, וכפירוש כרב פפא, ורק החליף את השיטות כיוון שכך הפשטות שראשון הוא גנב ושני הוא לוקח ומדבר בבעלים, וכדרכו לפרש תחילה כפי הפשטות ולא כמו מסקנת הסוגיא. אבל אי אפשר לומר כן שרש"י כתב "דינו של בע"ה ותביעתו על הגנב היא ואין הלוקח בעל דינו". ולשיטת רב פפא רב ורבי יוחנן שניהם סוברים שהלוקח הוא בעל דינו של בעל הבית וכרב חסדא, ואין הבנה ללשון שכתב רש"י "ואין הלוקח בעל דינו".
דברי רש"י מתאימים לשיטת אביי, שמדובר לפני יאוש, ורב לית ליה דרב חסדא אלא סובר כרמי בר חמא שאפילו לפני יאוש הלוקח לא נחשב גזלן מהבעלים, ואם הגזילה בעין הבעלים מוציא אותה ממנו כי היא שלו, אבל משלם לו את הדמים כיוון שהלוקח אומר לו לאו בעל דברים דידי את. ורבי יוחנן סבר כרב חסדא שהלוקח הוא גזלן מהבעלים והבעלים מוציא ממנו ולא משלם לו. ונראה שרש"י פירש לשיטת אביי, ומה שכתב "ואע"ג שהוכר הגנב לא אמרינן יחזיר לוקח הכלים בחנם", אין כוונתו לעניין תקנת השוק שלא בזה המחלוקת עוסקת, אלא כמו שביארתי מקודם שלרמי בר חמא כשהבעלים מוציא את גוף הגנבה מהגנב משלם לו את הדמים גם לולא תקנת השוק כיוון שאינו בעל דינו. וכתבתי שזה מחודש והיה מקום לומר מסברא כיוון שהלוקח אין לו שום זכייה על החפץ אין זה נחשב שהבעלים מוציא ממנו אם נוטל את החפץ ולא משלם לו, ועל זה אמר רש"י שאע"פ שהוכר הגנב ואין טורח ללוקח להוציא ממנו את מעותיו, ואז היינו אומרים שיכול הבעלים להוציא מהלוקח ולא לשלם לו, כיוון שמזומן ללוקח לתבוע את הגנב אין כאן הוצאה בדין מהלוקח, אפילו הכי יכול הלוקח לתבוע מהבעלים שישלם לו את דמי החפץ כיוון שאין לבעלים דין עמו ואין לו כח להוציא ממנו בדין, ורק את גוף החפץ נוטל כי הוא שלו אבל צריך לשלם כיוון שאין לו כח להוציא ממון וגם בהוכר הגנב זה נחשב הוצאת ממון.
אמנם שיטת אביי היא השיטה היחידה שנדחתה, וצריך ביאור למה מכל השיטות פירש רש"י בתחילת הסוגיא דווקא כדבריו. ונראה שרש"י פירש דווקא כשיטת אביי כיוון שרב אמר בחולין "אבל שקל לו הטבח הדין עם הטבח", ופשטות לשון רב מכריחה לפרש כאביי. ובהמשך הסוגיא דוחקים לפרש דברי רב שכוונתו אף עם הטבח, אבל בתחילת הסוגיא עדיין לא ידענו דוחק זה וסברנו שדברי רב לגבי טבח הם כפשוטם ודברי רב יוסף דחויים וכמו שהקשה עליו אחר כך אביי. ולכן בתחילת הסוגיא לפני שידענו את מה שתירצה הגמרא על קושיית אביי הוכרח רש"י לפרש כאביי, וזה נראה לעניות דעתי הישר והנכון בדעת רש"י. שוב ראיתי במהרש"א שעמד בזה וכתב שרש"י פירש לפי אביי ושמחתי שזכיתי לכוון לדעתו, ומה שהקשה עליו הפני יהושע מיושב במה שביארתי, ושיטת הפני יהושע ברש"י דחוקה.
.
.
רשב"א:
"ולאביי דאמר פליגי במאי פליגי, בלפני יאוש ובדרב חסדא פליגי. כלומר דרבי יוחנן כרב חסדא ורב דלא כרב חסדא.
קשה לי דבגזלה קיימת ולפני יאוש ליכא למאן דאמר, דעד כאן לא קאמר רמי בר חמא בריש פרקין (קי"א ב') בלפני יאוש שפטורים לשלם אלא בשאכלוה, אבל בגזילה קיימת מודה דחייבין להחזיר.
ויש לומר דלאביי מיירי הכא [מדבר כאן] בשאין גזילה קיימת, ואע"ג דכל הנך אוקמתא בשמעתין בגזלה קיימת, הא דאביי בשאין הגזילה קיימת".
הרשב"א חולק על רש"י וסובר שלרמי בר חמא אם הגזילה קיימת והבעלים נוטל אותה מהלוקח לפני יאוש אין הבעלים חייב לשלם לו לולא דין תקנת השוק מטעם שאומר לו הלוקח לאו בעל דברים דידי את. ולכן בגזילה קיימת אין מחלוקת בין רב חסדא לרמי בר חמא ולכן מכריח הרשב"א שלאבי מדובר בשאין גזילה קיימת.
אבל רש"י מעמיד דברי אביי בגזילה קיימת, והמחלוקת שלרב חסדא הבעלים נוטל בלי לשלם ללוקח ולרמי בר חמא הבעלים משלם ללוקח. ולפום ריהטא דברי רש"י מוכרחים שהרי רב אמר לגבי מתנות כהונה שאם שקל לו הטבח דינם של הכהנים עם הטבח, ואביי פירש דווקא עם הטבח ולא עם הלוקח, ולמד אביי מזה שדעת רב דלא כרב חסדא. והרי שם מדובר בהכרח שמתנות הכהונה קיימות בעין כמפורש בחולין קל"א א', ובוודאי הלוקח נותן אותן לכהנים שהרי הוא לפני יאוש ובלפני יאוש וגזילה בעין מודה רמי בר חמא שהבעלים נוטל את גוף החפץ כמו שכתב הרשב"א בעצמו, ובעל כרחך מה שאמר רב שהדין של הכהנים דווקא עם הטבח הכוונה לגבי לגבות את הדמים, שהכהנים מוציאים את גוף המתנות מהלוקח, אבל משלמים לו, כיוון שאין להם דין עמו וכדברי רש"י, ואת הממון ששילמו תובעים מהטבח. ולרב חסדא מוציאים מהלוקח ולא משלמים לו והלוקח יתבע את הטבח. ואם כדברי הרשב"א שלרמי בר חמא לפני יאוש מוציא הבעלים את הגוף מהלוקח ולא משלם לו, אם כן אין הבנה לדברי רב לפירוש אביי שדינם של הכהנים דווקא עם הטבח, שהרי גם לרמי בר חמא וגם לרב חסדא הם מוציאים את המתנות בעין מהלוקח בלי לשלם לו, והלוקח יתבע את ממונו מהטבח. וצריך לי עיון)
.
.
וסבר רב לא עשו בו תקנת השוק?
והא רב הונא תלמידיה דרב הוה [תלמידו של רב היה], וחנן בישא [חנן הרע. שהיה רע לב] גנב גלימא וזבנה [ומכר אותה], אתא לקמיה [בא לפני] דרב הונא, אמר ליה לההוא גברא [לנגזל] זיל [לך] שרי עביטך. [התר משכונך. כלומר פדה משכונך שבידו. רש"י. רב אמר לנגזל שאם רצונו לגבות את הגלימה שלו עליו לשלם ללוקח כאילו היתה משכון ביד הלוקח. וזהו משום תקנת השוק]
שאני חנן בישא כיון דליכא לאישתלומי מיניה [שאין להשתלם ממנו. שאי אפשר להוציא ממנו ממון] כלא הוכר דמי. [חנן נחשב כגזלן שלא הוכר, ובזה לכל הדעות משלם הבעלים ללוקח משום תקנת השוק. ומחלוקתם רק כשהוכר הגנב שרב סובר שיכול הבעלים לומר ללוקח כיוון שהוכר הגנב תן לי את גלימתי וגבה מעותיך מהגנב, ורבי יוחנן סובר שעשו תקנת השוק גם כשהוכר הגנב, אבל אם לא הוכר הגנב לכל הדעות עשו תקנת השוק]
אמר רבא אם גנב מפורסם הוא לא עשו בו תקנת השוק.
והא חנן בישא דמפורסם הוה ועשו בו תקנת השוק?
נהי דמפורסם לבישותא [לרוע] לגניבותא לא מפורסם.
איתמר [נאמר], גנב ופרע בחובו [חוב מלוה. רש"י], גנב ופרע בהיקיפו [הקף לחנוני. רש"י], לא עשו בו תקנת השוק, דאמרי לא אדעתא דהנהו יהיבת ליה מידי. [לא על דעת של אלה נתת לו מאומה. רש"י: לאו אדעתא – דהאי גניבה יהבתה ליה זוזי דמקמי הכא אוזפת ליה [לא על דעת של גניבה זו נתת לו זוזים שלפני כן הלווית לו]. עד כאן רש"י.
תקנת השוק היא שלא לנעול דלת לפני מוכרים שיחששו הלוקחים שמא החפץ גנוב, וכיוון שנתנו מעות על דעת לקבל את החפץ הגנוב תקנו להם שיוכלו לתבוע את המעות מהבעלים אם הוא יוציא מהם את החפץ. אבל כאן המלווה אינו כמו הלקוח שנתן מעות על דעת לקבל חפץ גנוב, ולכן לא תקנו לו תקנת השוק והבעלים יכול להוציא ממנו את הגניבה אם היא בעין והמלווה יתבע את מי שפרע לו]
משכנתא שוי מאתן במאה עשו בו תקנת השוק. [אם הגנב נתן חפץ גנוב שווה מאתיים כמשכון על הלוואה של מאה, אם אינו פורע ובעל החוב גובה מהמשכון, אם הבעלים מוציא ממנו את המשכון משלם לו הבעלים את הדמים משום תקנת השוק, כיוון שהמלווה הוציא ממון על סמך החפץ הגנוב. ואחר כך יתבע הבעלים את הדמים מהגנב אם יימצא]
שוה בשוה, אמימר אמר לא עשו בו תקנת השוק. מר זוטרא אמר עשו בו תקנת השוק. [משכנתא שוה בשוה – אין דרך לעשות כן להלוות על המשכון כל שויו, הלכך לאו אדעתא דהאי משכנתא אוזפיה [הלווהו] אלא הימוני הימניה [האמינו]. רש"י.
אם המלווה היה נותן את ההלוואה רק מכח המשכון, היה מבקש משכון שדמיו יתרים על דמי ההלוואה, ומכיוון שלא עשה כן מוכח שהאמינו והיה מסכים להלוות לו גם בלא משכון. ולכן לא נחשב שהוציא את הממון מכח החפץ הגנוב ולא עשו בזה תקנת השוק, והבעלים גובה את שלו בלא לתת דמים, ואם יימצא הגנב יתבע ממנו המלווה]
זבינא [מכירה] שוה בשוה עשו בו תקנת השוק. שוה מאה במאתן רב ששת אמר לא עשו בו תקנת השוק רבא אמר עשו בו תקנת השוק. [רב ששת אמר לא עשו – ואפילו ליטול מאה, דכי היכי [שכמו] דמאה יתירין מתנה היא, מאה דשויה נמי [גם] מתנה הוו.
ורבא אמר עשו תקנה – אפילו ליטול מאתים דאורחיה למזבין [שדרכו למכור] בדמים יקרים. רש"י.
אם מכר הגנב חפץ גנוב שווה מאה במאתיים, והבעלים גובה את החפץ מהלוקח, לדעת רב ששת המעות ששילם הלוקח הם כמו מתנה ומה שקיבל את החפץ כאילו קיבל במתנה, שאין דרך קונים בשוק לשלם מאתיים על חפץ שווה מנה ואין בזה תקנת השוק והבעלים גובה ואינו נותן מעות. ורבא סובר שגם זה בכלל השוק והבעלים משלם ללוקח מאתיים. והבעלים יגבה מהגנב מאתיים אע"פ שמדין גנב אינו חייב לו אלא מאה, שהרי הגנב חייב להחזיר ללוקח מה שקיבל ממנו והבעלים נוטל כיוון שהוא כבר שילם ללוקח]
והלכתא בכולהו עשו בו תקנת השוק, לבר [חוץ] מגנב ופרע בחובו, גנב ופרע בהיקיפו. [דלא יהיב זוזי אהאי חפץ [שלא נתן דמים על חפץ זה]. רש"י]
.
.
(תוספות: "והלכתא בכולהו עשו בו תקנת השוק. נראה לומר דלא קאי אלא אהני דפליגי בהו אמוראי אמימר ומר זוטרא רבא ורב ששת, דאתו לפסוק כמאן דאמר עשו בו תקנת השוק. אבל אמילתא דרבא דגנב מפורסם דלא פליג עליה שום אמורא לא קאי".
.
– – –
.
רשב"א:
"והלכתא בכלהו עשו בו תקנת השוק לבר מגנב ופרע בחובו גנב ופרע בהקפו. דלא עשו בו תקנת השוק. ואם תאמר אם כן מאי אהני [מה הועיל] ההיא דרב חסדא דאמר (לעיל קי"א ב') "גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו ממנו רצה מזה גובה רצה מזה גובה", ובשלמא אי [אם] גזלה קיימת נפקא מינה לבישרא דבהמה, אלא בשבא אחר ואכלה מאי נפקא ליה מינה.
ויש לומר דנפקא מינה בשנתנה הראשון לשני, דבמתנה לא עשו תקנת השוק. ואי נמי [ואם גם] בשמכרה לו ונפקא מינה להחזיר לו המותר אם מכר לו שוה מאתים במנה. ואי נמי בשפרעה בחובו ובהקפו, אבל בשמכר שוה מנה במנה ואכלו לא נפקא מינה מידי [מאומה].
ויש אומרים שלא עשו תקנת השוק אלא בגנב, אבל גזלן הרי הוא כגנב מפורסם, דקול יוצא לגזילה".
יש לעיין במה שכתב "ובשלמא אי גזילה קיימת נפקא מינה לבשרא דבהמה". שהרי הרשב"א עצמו כתב, והבאתיו לעיל בעמוד זה, שאם הגזילה קיימת מודה רמי בר חמא שהבעלים מוציא אותה מהשני, ואינו חולק על רב חסדא בזה, אלא מחלוקתם רק אם אכל השני האם חייב לשלם. שלרמי בר חמא כיוון שהגזלן הראשון כבר הוציא מרשות בעלים מעשה השני אינו הוצאה מרשות בעלים ואינו מעשה גזילה לחייב חיובי גזלן. ורב חסדא סובר שהשני כאילו גנב מרשות הבעלים, ודווקא לגבי גניבה דורשים וגונב מבית האיש ולא מבית הגזלן לגבי חיוב כפל, אבל בגזילה לגבי חיוב הקרן נחשב גם השני שהוציא מרשות בעלים. וכל זה לגבי תשלומים אם אכל, אבל אם הגזילה בעין הרי אין קניין שינוי רשות בלא יאוש, וכיוון שהיא של בעלים ולא התייאשו פשוט לכל הדעות שהוא נוטל אותה, ודבר זה אין צריך לאמרו, ולא זה מה שבא רב חסדא לומר. ולכן קשה לי למה כתב הרשב"א שבגזילה קיימת מובן שהוצרכנו לרב חסדא כדי שנדע שהבעלים גובה אותה)
.
.
אבימי בר נאזי, חמוה [חמיו] דרבינא, הוה מסיק [נושה] בההוא גברא ארבעה זוזי. גנב גלימא אתיא ניהליה [הביאה אליו] אוזפיה [הלווהו] ארבעה זוזי אחריני [הלווה נתן את הגלימה הגזולה לאבימי בר נאזי ולווה עוד ד' זוזים אחרים. אפשר לומר שמה שנתן הלווה לאבימי בר נאזי את הגלימה הוא פרעון החוב הראשון ולווה עוד ד' זוזים על סמך שאבימי בר נאזי האמין לו, ואפשר לומר שנתן את הגלימה לא כפרעון החוב אלא כמשכון על ההלוואה נוספת של עוד ד' זוזים]. לסוף הוכר הגנב.
אתא לקמיה [בא לפני] דרבינא [הבעלים גבה את הגלימה שלו מאבימי בר נאזי, ואבימי תבע מהבעלים בבית דינו של רבינא שישלם לו את הדמים שהוציא בעד הגלימה מכח תקנת השוק].
אמר [רבינא] קמאי [ראשונים] גנב ופרע בחובו, ולא בעי למיתב ליה ולא מידי [ולא צריך לשלם לו מאומה], הנך ארבעה זוזי אחריני שקול [קח] זוזך והדר [והחזר] גלימי. [רבינא סובר שאם הגלימה ניתנה כפרעון החוב הראשון, אם קיבל הלווה חפץ כפרעון חוב אין בזה תקנת השוק ואינו יכול הלווה לתבוע דמי החפץ מהבעלים שהרי לא הוציא מעות בעד החפץ. לכן אומר רבינא שיש לראות בגלימה לא פרעון החוב הראשון אלא משכון על החוב השני ובמשכון אפילו שווה בשווה פסקנו שיש תקנת השוק, ונחשב שאבימי בר נאזי הוציא את ד' הזוזים האחרונים תמורת המשכון ולכן כשהבעלים גובה ממנו את הגלימה משלם לו ד' זוזים כמו שאבימי בר נאזי הוציא עבורה]
מתקיף [מקשה] לה רב כהן ודלמא גלימא בהני זוזי קמאי יהבה ניהליה [ושמא גלימה באלה זוזים ראשונים נתנה לו], גנב ופרע בחובו גנב ופרע בהיקיפו, וארבעה זוזי בתראי [אחרונים] הימוני הימניה [האמינו] כי היכי דהימניה מעיקרא? [כמו שהאמינו מתחילה.
קושיית רב כהן היא שאפשר לראות את הגלימה כפרעון החוב הראשון ואז אין אבימי בר נאזי יכול לתבוע דמים מהבעלים מכח תקנת השוק, ונאמר שאת ההלוואה השנייה הלווה לא על משכון הגלימה אלא הלווהו על אמונתו כמו ההלוואה הראשונה שהלווהו בלי משכון, ואז אין אבימי יכול ליטול דמים כלל מהבעלים. ותוקף קושיית רב כהן הוא משום שמעיקר הדין אין אבימי בר נאזי נוטל מאומה מהבעלים כיוון שקיימא לן כרב חסדא שלפני יאוש אבימי עצמו מתחייב חיובי גזילה כלפי הבעלים והבעלים גובה ממנו ולא חייב לשלם לו, ואם יש מקום לספק אם יש כאן תקנת השוק או לא, מספק נעמיד על עיקר הדין ולא יוכל אבימי לתבוע מאומה.
ובשיטה מקובצת כתב בשם רבינו יהונתן שהגלימה היתה שווה יותר מד' זוז, ונראה שלכן רבינא סבר שבוודאי לא רואים בה פרעון ההלוואה הראשונה אלא משכון על ההלוואה השנייה, שלא מסתבר שפרע חוב של ד' זוז בגלימה ששווה יותר, אבל משכון דרך לתת משכון ששווה יותר מדמי ההלוואה]
איגלגל מילתא [התגלגל הדבר], מטא לקמיה [הגיע לפני] דרבי אבהו, אמר הלכתא כרב כהן. [דכיון דהימניה מעיקרא השתא נמי הימניה [שכיוון שהאמינו מתחילה עכשיו גם האמינו]. רש"י]
נרשאה [אדם שנקרא כן על שם מקומו] גנב ספרא. זבניה [מכרו] לפפונאה [נרשאה ופפונאה ובני מחוזאה – על שם מקומן נקראו. רש"י] בתמנן זוזי [בשמונים זוזים]. אזל [הלך] פפונאה זבניה [מכרו] לבר מחוזאה [אדם שנקרא כך על שם מקומו] במאה ועשרין זוזי. לסוף הוכר הגנב.
אמר אביי ליזיל מרי דספרא [ילך בעליו של הספר] ויהב ליה [ויתן לו] לבר מחוזא תמנן זוזי [שמונים זוזים. משום תקנת השוק] ושקיל ספריה [ויטול ספרו], ואזיל [וילך] בר מחוזאה ושקיל [ויטול] ארבעין [ארבעים] מפפונאה.
מתקיף [מקשה] לה רבא, השתא [עכשיו] לוקח מגנב עשו בו תקנת השוק, לוקח מלוקח מיבעיא?
אלא אמר רבא ליזיל [ילך] מריה דספרא ויהיב ליה לבר מחוזאה מאה ועשרין זוזי ושקיל ספריה, וליזיל מרי דספרא ולישקול [ויטול] ארבעין מפפונאה ותמנן [ושמונים] מנרשאה.
תלמוד מוסבר ומאמרים - בבא קמא 