בבא קמא – דף ג' עמוד ב'

וכי קאמר רב פפא אתולדה דמבעה.
מאי ניהו [מה הוא. תולדה של מבעה]? אי [אם] לשמואל דאמר מבעה זו שן [לקמן נחלקו רב ושמואל מהו מבעה], הא אוקימנא [העמדנו] תולדה דשן כשן.
אי [אם] לרב דאמר מבעה זה אדם, מאי אבות ומאי תולדות אית ביה [יש בו]? וכי תימא אב – ניעור, תולדה – ישן? והתנן [משנה לקמן כ"ו א']: "אדם מועד לעולם בין ער בין ישן".

.

(כשסבר שישן אינו מועד ויהיה נחשב תולדה, לא סבר שמשום שהוא ישן נחשב כאנוס ופטור, שאם כן אין זה תולדה. וצריך לומר שסבר שיהיה דינו כתם שמשלם חצי נזק עד שיועד בו ג' פעמים שמזיק כשהוא ישן. וזה אינו אדם הכתוב בפסוק שמשלם נזק שלם, ולכן מחשיבו כתולדה. ואחרי שאומר שישן גם הוא מועד, אם כן הוא בכלל אדם שבפסוק והוא אב.
ולפי זה למדנו שני חידושים. האחד, לפני שהביא מהמשנה שאדם ישן הוא מועד, סבר שיש אופן שאין שכיח שיזיק, אבל לא נפטר בזה משום אונס, שקצת יש לחוש, ויהיה דינו כמזיק תם שמשלם חצי נזק.
ועוד למדנו שדין תם אינו מיוחד לקרן, ואם כן גם בבור ואש ושן ורגל, אם יהיה באופן שאינו שכיח שיזיק כעין אדם ישן, ומכל מקום לא יהיה באופן שאין דרך שיזיק כלל, שאז אין צריך לשמור כלל ונחשב אנוס, יהיה דינו כתם. כמו שסברנו שאדם ישן דינו כתם. ובאדם נתחדש שגם ישן הוא מועד. ואם יהיה בבור ואש ושן ורגל באופן שלא ייחשב כמועד, יהיה הדין שהוא תם. עיין לקמן ט"ו א' במחלוקת אם חצי נזק הוא קנס או ממון. ולשתי הדעות בהכרח שפחות מחוייב משמירה מאשר מועד ויותר חייב מאנוס. וכמובן כל זה צריך עוד עיון רב).
.

..
אלא אכיחו [על כיחו. רש"י: רוק הפה] וניעו [ליחת החוטם. רש"י].
היכי דמי [איך דומה. באיזה אופן]? אי [אם] בהדי דאזלי קמזקי [עם שהולכים מזיקים. רש"י: שנפל על השיראים וטנפוה או לתוך המשקין ונמאסו], כחו הוה [זהו כמו שזרק חץ בידו, והוא נחשב כהזיק בגופו ממש], אי בתר דנייח [אם אחרי שנח. רש"י: אחר נוח הרוק לארץ הזיקו שהוחלק אדם בהם], בין לרב בין לשמואל היינו בור [דהא ודאי תקלה דאפקרה היא. רש"י].
אלא תולדה דמבעה כמבעה.

וכי קאמר רב פפא אתולדה דאש. תולדה דאש מאי ניהו [מה הוא]? אילימא [אם לומר] אבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה [דאי [שאם] ברוח שאינה מצויה הוי אונס ולא מחייב. אבל ברוח מצויה הוי תולדה דאש, שהרי אש נמי [גם] הרוח מוליכה. רש"י] והזיקו, היכי דמי [איך דומה. באיזה אופן]? אי [אם] בהדי דאזלו קא מזקי [עם שהולכים מזיקים] היינו אש. מאי שנא אש דכח אחר מעורב בהן [והוה ליה לאסוקי אדעתיה [והיה לו להעלות על דעתו]. רש"י], וממונך, ושמירתו עליך, הני נמי [אלה גם] כח אחר מעורב בהן וממונך ושמירתן עליך. אלא תולדה דאש כאש.
וכי קאמר רב פפא אתולדה דרגל.

רגל? הא אוקימנא [הרי העמדנו] תולדה דרגל כרגל?
בחצי נזק צרורות. דהלכתא גמירי לה [אם בהמה הלכה כדרכה והתיזה צרורות דרך הילוכה, הלכה למשה מסיני שמשלם בעליה חצי נזק. והיא תולדה של רגל כיוון שהזיקה דרך הילוכה, ולא תולדה של קרן, שאין כוונתה להזיק].     ואמאי קרי לה תולדה דרגל [הואיל ואינה משלמת כמותה. רש"י]? לשלם מן העלייה [שור תם שנגח, משלם מגופו של השור, שאם דמי הנזק שווים יותר משווי השור שנגח, אין בעל השור משלם אלא כשווי השור. שנאמר: "וְכִי-יִגֹּף שׁוֹר-אִישׁ אֶת-שׁוֹר רֵעֵהוּ וָמֵת וּמָכְרוּ אֶת-הַשּׁוֹר הַחַי וְחָצוּ אֶת-כַּסְפּוֹ וְגַם אֶת-הַמֵּת יֶחֱצוּן". ואילו בחצי נזק צרורות, משלם המזיק מן העלייה, כלומר מעילית שבנכסיו אם משלם קרקע, ומשלם מלוא שווי הנזק, גם אם הנזק שווה יותר מדמי השור המזיק].
והא מבעיא בעי רבא, דבעי רבא, חצי נזק צרורות מגופו משלם או מן העלייה משלם [רבא מסתפק אולי ההלכה למשה מסיני של חצי נזק בצרורות קבעה גם שמשלם רק מגופו של השור המזיק ולא מן העליה. כמו היזק של קרן תמה]?
לרבא מבעיא ליה, לרב פפא פשיטא ליה.
לרבא דמבעיא ליה, אמאי קרי לה תולדה דרגל? לפוטרה ברשות הרבים [כי [כמו] רגל. דרגל אינה חייבת אלא אם כן נכנסת לרשות הניזק והזיקה, דכתיב בה "ושילח את בעירה וביער בשדה אחר", והיינו ברשות הניזק. רש"י].

.

.

(הגמרא שואלת למה קורא לחצי נזק צרורות תולדה של רגל, ופירש רש"י הואיל ואינה משלמת כמותה.

ומשמע שאם לא היה מוצא תירוץ על זה, שלרב פפא משלם מן העלייה ולרבא פטור ברשות הרבים, היינו אומרים שחצי נזק צרורות הוא תולדה של קרן. ואע"פ שקרן כוונתה להזיק וחצי נזק צרורות היזיקה מצוי ומזיקה דרך הילוכה כמו רגל ואין כוונתה להזיק. ושמא אין היזיקה מצוי כמו רגל ולכן נאמרה בה ההלכה למשה מסיני לשלם חצי נזק. וכל זה צריך עיון ושייך לסוגיא של חצי נזק צרורות לקמן י"ז – י"ט, ואי"ה שם יתבאר.

אמנם בתוספות כתבו: "אמאי קרי לה תולדה דרגל. אע"ג דדמי לרגל, כיון שדינה חלוק היה לו לקרות לה שם בפני עצמה". ומבואר שהיה פשוט להם שלא תהיה תולדה של קרן, שהרי אין כוונתה להזיק, אלא היה לה להיות אב נוסף בפני עצמו. ואע"פ שאינה מפורשת בפסוק ורש"י פירש במשנה שמה שמפורש בפסוק הוא אב. וצריך עוד עיון רב)

.

.

"המבעה וההבער כו'".

מאי [מהו] מבעה? רב אמר מבעה זה אדם. ושמואל אמר מבעה זה השן.

רב אמר מבעה זה אדם ["מבעה" מפרש מתפלל], דכתיב: (ישעיהו כא, יב) "אמר שומר אתא בקר וגם לילה אם תבעיון בעיו". [אָמַר שֹׁמֵר אָתָה בֹקֶר וְגַם לָיְלָה אִם תִּבְעָיוּן בְּעָיוּ שֻׁבוּ אֵתָיוּ. רש"י על ישעיהו: "אמר שומר" – הקב"ה. "אתא בקר" – יש לפני להזריח לעשות בקר לכם. "וגם לילה" – מתוקן לרשעים לעת קץ. "אם תבעיון בעיו" – אם תבקשו בקשתכם למהר הקץ. "שובו אתיו" – בתשובה]
ושמואל אמר מבעה זה השן ["מבעה" מפרש מתגלה. כמו ששן מתגלה], דכתיב: (עובדיה א, ו) "אֵיךְ נֶחְפְּשׂוּ עֵשָׂו נִבְעוּ מַצְפֻּנָיו". מאי משמע? כדמתרגם רב יוסף: איכדין איתבליש עשו אתגלין מטמרוהי [נגלו סתריו].

ורב מאי טעמא לא אמר כשמואל? אמר לך מי [האם] קתני "נבעה" [אם הוא שן היה צריך לקרוא לו נבעה, כלומר נגלה. שנגלה ממה שמסתירות אותו השפתיים בזמן שאוכל. ואילו מבעה מלשון גילוי פירושו מגלה אחרים ולא נגלה בעצמו].

ושמואל מאי טעמא לא אמר כרב? אמר לך מי קתני "בועה"? [אם הוא לשון בקשה ותפילה, היה לו לומר בועה, בבניין קל, שמבקש. ואילו מבעה הוא לשון מפעיל, ומשמע שגורם לאחרים לבקש]

מכדי קראי לא כמר דייקי ולא כמר דייקי [מכיוון שהפסוקים לא כמר מדוייקים ולא כמר מדוייקים], רב מאי טעמא לא אמר כשמואל?

תנא שור וכל מילי דשור [וכל הדברים של שור. כלומר קרן שן ורגל נכללו במה שאמר במשנה שור. ולכן הוצרך לפרש שמבעה אינו מדבר בשור].

ושמואל נמי [גם] הא תנא ליה שור? אמר רב יהודה תנא שור לקרנו ומבעה לשינו. והכי קאמר [במשנה] לא ראי הקרן שאין הנאה להזיקו [בעל כרחיך הכי [כך] מפרש, לא ראי הקרן שאין הנאה להזיקו כראי השן כו' כלומר דאי כתב רחמנא קרן דחייב, לא אתיא [באה] שן מיניה, דקרן אין הנאה להזיקו שן יש הנאה להזיקו. רש"י] כראי השן שיש הנאה להזיקה, ולא ראי השן שאין כוונתו להזיק [דאי כתב רחמנא שן לא אתי [בא] קרן מיניה. ולהכי פריך ולאו קל וחומר הוא? כל שכן דמשום האי טעמא נפיק קרן משן? והוא הדין נמי [גם] דקא פריך אטעמא קמא [על הטעם הראשון] דאי [שאם] כתב קרן הוה נפקא שן מיניה בקל וחומר, ומה קרן שאין הנאה להזיקה חייב כו' [כל שכן שן שיש הנאה להיזיקה]. רש"י. ועיין עוד ברש"י מה שכתב בזה] כראי הקרן שכוונתו להזיק.

.

.

(כתבו התוספות:

"לא ראי הקרן שאין הנאה להזיקו. ופשיעה פשע שהיה לו לשמור שורו שבקל היה יכול לשומרו שאין דחוקה להזיק כיון שאין הנאה להזיקה. אבל שן שיש הנאה להזיקה הוי כעין אונס שלא היה יכול לשומרה כל כך כיון שהשן דחוק לאכול להנאתו. ולא ראי השן שאין כוונתו להזיק ואין יצרה תקפה ובקל יכול לשומרה, כראי הקרן דכוונתו להזיק ויצרה תקפה ואין יכול לשומרה כל כך יפה".

לעיל בעמוד זה כתב רש"י לגבי אש: "דכח אחר מעורב בה. והוה ליה לאסוקי אדעתיה [להעלות על דעתו]".

ומשמע שהגדרים של האבות הם לעניין השמירה. שהגדר של האב הוא גדר באופן של שמירה. ואם אב אחד היה דומה למשנהו בעניין השמירה, היה אפשר ללמוד אותו ממנו.

אמנם לעיל עמוד א', נאמר שאם היה פסוק אחד לשן, היינו אומרים ששן הוא דווקא דמכליא קרנא. שמכלה את הדבר הנאכל לגמרי. ואם יכול לצמוח שוב אין זה מכליא קרנא, ולא היינו לומדים שהוא בכלל שן לולא היה פסוק נוסף, או לולא היינו לומדים אותו מרגל. ואע"פ שאין הבדל מבחינת השמירה אם מכליא קרנא או לא. ולכאורה למה לא נלמד שן דלא מכליא קרנא משן דמכליא קרנא. שהן שוות מבחינת שמירה?

ונראה שמה שהתורה אמרה את עצם האבות, אינו רק שאמרה אופנים מסויימים של שמירה שעליהם ועל הדומה להם מתחייבים. עיין מה שכתבתי בזה לעיל עמוד א', ומה שהבאתי מספר קונטרסי שיעורים. שהתורה חידשה שם של אב נזק. והוא פעולה מסויימת עם שם מסויים שהיא דווקא אב נזק ועליה חייבים מגזירת הכתוב. ואם התורה היתה מחדשת שאב נזק של אכילה הוא דווקא פעולת אכילה כזו שמכליא קרנא, הרי מההגדרה של אב שן, היה עולה שבאינו מכליא קרנא פטור, ולא היה אפשר ללמוד שחייב. לא כאב שנלמד ממנה ולא כתולדה (עיין תוספות לעיל עמוד א' דיבור המתחיל "הא דלא"). שזה מגדרי האב שאמרה תורה, שאכילה היא שם מזיק רק באכילה שמכליא קרנא.

לכן אם לא היינו יודעים שאכילה בלא מכליא קרנא היא מעיקר הגדרת אב של שן, אם מכך שיש פסוק נוסף לזה, ואם מכך שלמדנו את זה מרגל, שרגל מלמדת שכשהתורה אמרה שן התכוונה גם לשן דלא מכליא קרנא, לא היה אפשר ללמוד שן דלא מכליא קרנא משן דמכליא קרנא משום שלגבי שמירה הם היינו הך. וצריך עוד עיון בזה)