בבא קמא – דף ד' עמוד א'

ולאו קל וחומר הוא? ומה שן שאין כוונתו להזיק חייב, קרן שכוונתו להזיק לא כל שכן?
איצטריך [לכתוב קרן], סלקא דעתך אמינא [עולה בדעתך נאמר], מידי דהוה אעבד ואמה [כמו עבד ואמה], עבד ואמה לאו אע"ג דכוונתן להזיק אפילו הכי [אפילו כך] פטירי [פטורים. רש"י: כדאמרינן בפ' החובל (לקמן דף פז.) העבד והאשה פגיעתן רעה החובל בהן חייב והן שחבלו באחרים פטורין], הכא נמי לא שנא [כאן גם לא שונה].

.

אמר רב אשי, אטו עבד ואמה לאו טעמא רבה אית בהו [וכי עבד ואמה לא טעם גדול יש בהם. רש"י: דאי מיחייבת ליה [שאם מחייב אתה אותו] כל שעה שיכעיסנו רבו ילך וידליק גדישו של חבירו כדי לחייב את רבו]? שמא יקניטנו רבו וילך וידליק גדישו של חבירו ונמצא זה מחייב את רבו מאה מנה בכל יום.

.

.

(אני מעתיק כאן מה שכתבתי בבבא מציעא י' ב' בסוגיא זו, ועיין שם עוד בכל המשך הדברים:

לשון הגמרא בבבא מציעא י' ב':

"אמר רבינא היכא [היכן] אמרינן דאין שליח לדבר עבירה, היכא דשליח בר חיובא הוא. אבל בחצר דלאו בר חיובא הוא מיחייב שולחו [לפי הדעה שחצרו קונה לו מדין שלוחו. ושם ביארתי עניין זה].

אלא מעתה האומר לאשה ועבד צאו גנבו לי, דלאו בני חיובא נינהו [הם], הכי נמי [כך גם] דמיחייב שולחן?

אמרת אשה ועבד? בני חיובא נינהו, והשתא מיהא לית להו לשלומי [וכעת על כל פנים אין להם לשלם], דתנן [בבא קמא פ"ז א']: "נתגרשה האשה נשתחרר העבד חייבין לשלם"

וזה לשון המשנה בבבא קמא פ"ז א':

"העבד והאשה פגיעתן רעה, החובל בהם חייב, והם שחבלו באחרים פטורין. אבל משלמין לאחר זמן, נתגרשה האשה נשתחרר העבד חייבין לשלם"

.

וזה מה שכתבתי בבבא מציעא שם:

בבא קמא ד' א':

"ולא ראי השן שאין כוונתו להזיק כראי הקרן שכוונתו להזיק.

ולאו קל וחומר הוא, ומה שן שאין כוונתו להזיק חייב, קרן שכוונתו להזיק לא כל שכן?

איצטריך, סלקא דעתך אמינא [עולה על דעתך שנאמר] מידי דהוה אעבד ואמה [כמו שהוא בעבד ואמה], עבד ואמה לאו אע"ג דכוונתן להזיק אפילו הכי פטירי [אפילו כך פטורים], הכא נמי לא שנא. [נלמד מעבד ואמה שכוונתו להזיק הוא סיבה לפטור ונפטור גם בקרן, ולכן אי אפשר ללמוד קרן בקל וחומר משן שאין כוונתה להזיק, וצריך לחייב על קרן בפירוש]

אמר רב אשי אטו [וכי] עבד ואמה לאו טעמא רבה אית בהו [לא טעם גדול יש בהם], שמא יקניטנו רבו וילך וידליק גדישו של חבירו ונמצא זה מחייב את רבו מאה מנה בכל יום [טעם זה מפורש במשנה במסכת ידיים ד' ז']".

 

הנדון על עבד ואמה אינו לגבי האם הם עצמם חייבים או לא, אלא לעניין שיתחייב האדון על מה שהם הזיקו מאותו דין שחייב על נזקי שורו. שהרי אמר ונמצא זה מחייב את רבו וכו'.

 

והמקשן סבר שהטעם שפטורים אינו משום שיכולים לחייב את הרב כרצונם, אלא מגזירת הכתוב שממונו שכוונתו להזיק אינו מחייב את רבו, ונלמד שגם שורו אינו מחייב את בעליו אם נגח בכוונה.

 

הנה אם בעליהם חייב עליהם מדין ממונו המזיק כמו שחייב על שורו ממילא הם עצמם פטורים לגמרי ולא רק משום שאין להם ממון, שהרי לא יתכן שיחול החיוב גם על האדון וגם על העבד. ומאחר שחל על האדון, ממילא לא חל שום חיוב על העבד. שיש דין אדם המזיק ויש דין נזקי ממונו, ונזקי ממונו הוא חיוב על בעל הממון ולא על הממון עצמו.

 

ויש לומר שגם לפי התירוץ שטעם הפטור משום שמא יקניטנו רבו ויחייב אותו מאה מנה, זהו טעם לפטור את הרב מלשלם על נזק שעשה העבד, אבל העבד גם הוא פטור כיוון שהוא ממונו של הרב לגבי דין נזיקין, ומדין נזקי ממון הרב מתחייב על מעשיו וזה מפקיע את האפשרות שהוא עצמו יהא חייב. ומה שהוא יכול לחייב את הרב מאה מנה אינו עוקר אותו מכלל דין נזקי ממונו שפוטר אותו כיוון שהוא ממונו של הרב. ונשאר שהוא פטור משום שהוא ממונו של הרב, והרב פטור מטעם אחר שאינו נוגע לזה.

.

.

הנה בסוגיא בבא קמא ד' א' הקשו התוספות, שאם המקשן ידע את הדין שהרב פטור על היזק עבדו מהמשנה בידיים, אם כן שם במשנה כתוב הטעם שפטור משום שמא יקניטנו, וכיצד לא ידע המקשן טעם זה.

ומכח זה פירש רש"י שם שהמקשן ידע את הדין שעבד פטור מלשלם מה שהזיק מהמשנה בבבא קמא פ"ז א' שהבאתי לעיל. והרי במשנה בבבא קמא נאמר שאחרי שנשתחרר העבד הוא חייב לשלם משל עצמו, ולכאורה מוכח מזה שגם לפני שהשתחרר היה חייב רק שלא היה לו ממה לשלם כי מה שקנה עבד קנה רבו ואין לעבד ממון משלו, וכמו שנאמר כאן בתירוץ דבר זה. ואם העבד חייב בעצמו ומה שכתוב שהוא פטור הוא רק משום שאין לו לשלם, הרי שאין הרב חייב עליו משום נזקי ממונו שאינו נחשב ממונו לגבי הלכות נזיקין, כיוון שהוא חייב בעצמו אי אפשר שגם רבו יהיה חייב עליו משום ממונו.

ובעיקר המשנה קשה למה נאמר הם שחבלו באחרים פטורים. הרי אינם פטורים רק שאין להם לשלם. וכי היה שייך לומר עני פגיעתו רעה כיוון שאם חבל באחרים פטור. ואיזה דין משמיע לנו בזה, שהרי מה שאינו משלם כשאין לו מה לשלם אין זה דין, אלא זה דבר פשוט מצד המציאות ואין מי שלא יודע שכך הוא ואין צריך לאמרו במשנה.

.

ונראה מזה לומר שבאמת עבד ואשה שחבלו באחרים אינם מתחייבים מדין מזיק. ומטעם שהרב או הבעל מתחייבים עליהם משום נזקי ממונו. ואע"פ שאשה אינה קניין ממוני שלו, לעניין חיוב נזקי ממונו אינו תלוי בקניין ממוני. שהרי אם כרה בור ברשות הרבים הבור אינו קנוי לו, רק נחשב ממונו לגבי דיני נזקי ממון כיוון שהוא כרה אותו. וכן המעמיד בהמת חברו על קמת חבירו חייב עליה משום ממונו המזיק אע"פ שאינה קנויה לו ויש עוד אופנים להחשיב דבר כממונו לגבי נזקי ממון ואין זה שייך דווקא לקניין ממוני. ובמשנה משמיע לנו שגם על נזקי אשתו חייב משום ממונו המזיק.

 

הנה הבעל אינו צריך לעשות מעשה קניין כדי לקנות נכסי האשה אלא קנינו בגופה גורם שתהיה לו בעלות על נכסיה ואע"פ שקניין אשה אינו קניין ממון. וכמו שהבאתי ראיות וביארתי בגיטין ע"ח א' שאשה אינה קנוייה לבעל בקניין ממוני. וכן בעבד קניינו בגופו גורם שנכסי העבד יהיו קנויים לו. ונראה שמשום כך חייב עליהם מדין נזקי ממונו. ולכן נאמר שהטעם שהם פטורים הוא משום שאין להם מה לשלם. שאם היה אומר שהטעם שהם פטורים הוא משום שהבעל מתחייב עליהם משום נזקי ממונו, היה קשה שהרי אינם ממונו כמו שורו ובורו ואשו. שיש בהם דעת והם פועלים לפי רצון עצמם ואינו רשאי לקשור אותם שלא יזיקו. אלא ביאר את הטעם למה הוא זה שחייב על נזקיהם שהטעם הוא משום שאין להם מה לשלם. שמה שאין להם מה לשלם אינו משום שהבעל קנה את ממונם, שהרי אינו צריך לעשות מעשה קניין בממונם, אלא משום שהוא קנה אותם עצמם ומכח זה ממילא ממונם שלו שממונם שלהם והם שלו וממילא ממונם שלו. דהיינו הוא קונה את הרשות הקניינית עצמה שלהם. וכיוון שנזקי ממון הם דין על ממונו של המזיק שישלם אותו לניזק, והבעלות על ממונם היא עצמה קנוייה לבעל, ממילא מכח זה נעשה שחיובם עליו אחרי שכבר חידשה התורה שהוא חייב על נזקי ממונו. וזה טעם מיוחד לדון בהם כנזקי ממונו ולא כמו שורו ואשו ובורו. ולכן אמר שהטעם שהם פטורים הוא משום שאין להם מה לשלם, דהיינו שרשותם הקניינית עצמה כעת היא של הבעל. ולכן זהו טע שיש לו תוקף רק לפי שעה והוא בטל לכשישתחררו כיוון שמצד עצמם הם ראויים להתחייב שאינם כמו קנייני ממון שאינם פועלים על דעת עצמם.

 

ויש לדקדק בלשון הגמרא שנאמר: "אשה ועבד בני חיובא נינהו והשתא מיהא לית להו לשלומי". ולא נאמר שאשה ועבד התחייבו על היזיקם והם חייבים רק לא משלמים כי אין להם. אלא נאמר רק בני חיובא ולא נאמר חייבים.

ונראה מכל זה שבאמת עני שהזיק חל על גופו חוב ממון ושעבוד רק אינו פורע כיוון שאין לו ממה לשלם. אבל אשה ועבד בשעה שחבלו לא התחייבו ולא חל על גופם חוב ממון ושעבוד לשלם. ומה שנאמר בני חיובא הכוונה שיש בהם שתי דרכים, האחת שיתחייבו בעצמם, שהרי הם מחוייבים באיסורי תורה ובדיני ממונות כמו כל אדם, והשנייה שהבעל או הרב יתחייבו עליהם משום נזקי ממונו ואז הם פטורים.

ואשה ועבד יש בהם בבחינת "בכח" [כפוטנציאל] האפשרות שהאשה תתגרש או העבד ישתחרר. ובבחינת "בכח" נפעל ממעשה הנזק שעשו אפשרות בכח שיתחייבו בעצמם. מה שהם בני אדם המחוייבים בחיובי תורה בעצמם זו עיקר מהותם העצמית הקבועה, ומה שהם כעת משועבדים לאדם אחר זה דבר חיצוני שהמצב שקיים לפי שעה קובע, ואינו עיקר מהותם העצמית והקבועה. לכן לדון אותם כממונו של הבעל והרב ולפטור אותם אין זה עוקר את הצד הקיים בהם בכח שיתחייבו מצד עצמם כיוון שצד זה עצמי להם. וגם הבעל והרב הרי אינם משלמים לניזק כיוון שמא יקניטנו ויחייב את רבו מאה מנה, ונשאר הניזק בלא התשלום, והם מצד עצמם הם בני אדם שיש עליהם חיוב עצמי, ולכן נשאר החיוב שלה לשלם תלוי ועומד. ואינו חל עליהם החוב לקנות לניזק שעבוד גוף על גופם להיות חייבים בממון כל זמן שהם קנויים לבעל ולרב, אבל אחרי שהיא מתגרשת והעבד משתחרר חל אותו חיוב שהיה תלוי ואז נעשה עליהם השעבוד.

והרי כהרף עין אחרי השחרור עדיין אין לעבד ממון משלו, ולמה נאמר שעם שחרורו הוא מתחייב, והיה לכאורה לומר שיתחייב בשעה שיישתכר ממון. אלא ודאי הנדון אינו על המציאות האם יש לו לשלם אלא על חלות חוב השעבוד לשלם, וזה חל מייד עם השחרור.

 

ובקושיית הגמרא סבר שכיוון שלפני שהשתחרר העבד והתגרשה האשה אין עליהם חיוב אם חבלו, דינם לגבי שליח לדבר עבירה כמו מי שאינו בר חיובא. שלא שייך בהם דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים כיוון שלא חל עליהם חוב תשלומי כשהם מזיקים.

ותירוץ הגמרא, שמכיוון שמצד מהותם העצמית הם בני חיובא, וזה גורם שהחיוב תלוי וקיים בבחינת "בכח", ויחול לכשישתחררו, נחשב ששייך בהם דברי הרב שלא להזיק ושייך בהם דברי הרב ודברי התלמיד.

.

.

.

הנה הגמרא שאלה מאומר לאשה ועבד צאו גנבו לי. והמקשן למד מהמשנה בבבא קמא פ"ז א' שאמרה שאשה ועבד אינם חייבים לשלם אם חבלו, ולמד מזה שגם אם גנבו אינם חייבים לשלם את מה שגנבו.

וצריך עיון מה הראיה מחבלה לגניבה, שבחבלה הטעם שפטורים הוא משום שהבעלים מתחייב מדין נזקי ממונו. אבל הרי זה דווקא על ממונו שהזיק הוא חייב, אבל על ממונו שגנב אין הבעלים מתחייב בהשבת הגזילה ולכן הם עצמם יתחייבו בהשבת הגזילה.

 

הנה הרמב"ם בפרק א' מהלכות גניבה הלכה ט' כתב: "העבד שגנב פטור מן הכפל ובעליו פטורין שאין אדם חייב על נזקי עבדיו אע"פ שהן ממונו מפני שיש בהן דעת ואינו יכול לשמרן שאם יכעיסנו רבו וילך וידליק גדיש באלף דינר וכיוצא בזה משאר נזקין, נשתחרר העבד חייב לשלם את הכפל".

ומוכח מהרמב"ם שחיוב גניבה יסודו הוא משום חיוב מזיק. שמעשה הקניין שעשה הגנב להוציא את החפץ מרשות בעליו לרשות גנב נדון בזה שהזיק את החפץ מהבעלים, ונדון שהפסיד מהם את החפץ כמו שהיה שובר אותו. וכן הוכיח יסוד זה מהרמב"ם הזה בחידושי רבי חיים סולובייצ'יק על הרמב"ם פרק ט' מהלכות גזילה ואבידה עיין שם [ועיין בברכת שמואל המבואר סימן ד' שם העתקתי את לשונו ודנתי בזה. ועיין עוד בזה במה שכתבתי בזה באורך בבבא קמא ס"ה א'].

ומקורו של הרמב"ם נראה שהוא מסוגייתנו. ודבר זה כתוב גם ברש"י כאן שכתב: "דלאו בני חיובא נינהו – לשלם כדתנן הם שחבלו באחרים פטורין (בבא קמא פ"ז א')". והרי כאן נאמר דלאו בני חיוב אהם לשלם את הגניבה שגנבו ובבבא קמא פ"ז א' נאמר שאינם בני חיובא על חבלה שחבלו ומבואר שהוא עניין אחד.

 

ומהרמב"ם נתבאר גדר הדין של מה שהבעלים פטור משום שמא יקניטנו ויחייב את רבו מאה מנה, שיש תנאי בממונו המזיק שיהיה "ושמירתן עליך" ובלי זה אינו מתחייב. והאשה והעבד יש בהם דעת ואינו רשאי לקשור אותם ולכן אין כאן התנאי של ושמירתן עליך.

ולמדנו מזה דרך אגב הנה נאמר בבבא קמא ב' ב' "מאי שנא קרן דכוונתו להזיק וממונך ושמירתו עליך הני נמי כוונתן להזיק וממונך ושמירתן עליך". כוונתן להזיק הוא דין מיוחד בקרן, אבל ממונך ושמירתן עליך הוא גדר כללי בנזקי ממונו. ויש באחרונים שחקרו האם ושמירתן עליך הוא יסוד הסיבה לחייבו על נזקי ממונו, או שיסוד הסיבה הוא שהם ממונך, ושמירתן עליך הוא רק תנאי בחיוב. ואם היה ושמירתן עליך יסוד החיוב, אם כן אשה ועבד לא היו נכללים כלל בדין נזקי ממונו והיו חייבים בעצמם שאין שמירתן עליך. וממה שהם פטורים מחיבו תשלומים בעצמם מוכח שהם נכללים בחיוב נזקי ממונו אע"פ שלא מתקיים בהם ושמירתן עליך, ומוכח ששמירתן עליך הוא רק תנאי, ויסוד החיוב הוא שהם קנויים לו. וכן ביארתי באורך בבבא קמא בכמה מקומות שמוכח כן מכמה סוגיות.

.

.

הנה מה שיסוד חיוב גנב הוא משום שהוא מזיק, כך הוא גם בגזלן, וכך הוא גם לגבי חיוב תשלומי הקרן ולא רק לגבי הכפל. ובמשנה בבבא קמא נאמר הם שחבלו באחרים פטורים ומשמע פטורים גם מהקרן. וקשה למה כתב הרמב"ם שהם פטורים רק מהכפל אבל חייבים בקרן גם לפני שנשתחררו.

ובסוגייתנו יתפרש שהאומר לאשה ועבד צאו גנבו לי יהיה חייב השולח לפי דעת המקשן רק בכפל, ולא משמע כן. וגם צריך לעיין אם לגבי חיוב הקרן התורה רואה שהם הגנב ולא השולח, האם ייתכן לחייב כפל שהוא בתורת קנס על מעשה הגניבה את המשלח, וזו סוגיא ארוכה בכמה מקומות ואין כאן מקום להאריך.

והנראה בזה שהנה רש"י כתב לעיל: "שאילו אמר לשלוחו צא וגנוב לי וגנב פטור – המשלח פטור מלשלם כפל דקיימא לן אין שליח לדבר עבירה להתחייב שולחו אלא שליח דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין". ומבואר שדווקא על הכפל אומרים אין שליח לדבר עבירה אבל על הקרן לא אומרים אין שליח לדבר עבירה וחייב המשלח. ושם במקומו כתבתי שהטעם בזה נראה שדין שליחות והדין לחייב את הגנב והגזלן לשלם את הקרן הם דינים שקיימים בדיני ממונות גם ללא התורה. שדין שליח נלמד מפסוק לומר שאומרים את הסברא לגבי גדיני תורה, אבל הוא סברא, וכן אם ממון חבירו נמצא בידו מסברא חייב להשיב אותו לו. ואם בהמת חבירו נכנסה מעצמה לחצרו והדלת ננעלה על ידי הרוח ואין עליו חיוב גזלן מדין תורה כיוון שלא עשה מעשה גזילה, עדיין יכול חבירו לתבוע בבית דין שיחזיר לו. והבית דין ידונו שחייב להשיב וזה יהיה נחשב דין דאורייתא אע"פ שאין בתורה דין כזה, כיוון שכך הוא מדיני ממונות מסברא שאם ממון חבירו בידו צריך להשיב לו.

 

וזהו שכתבו התוספות בכתובות נ"ו א': "ואם תאמר כיון דשייך מתנה על מה שכתוב בתורה [תנאו בטל] אפילו גבי ממון, אם כן לא יוכל אדם למחול חובו לעולם על ידי תנאי, שאם יאמר עשה עמי היום וחובך מחול לך יהא מתנה על מה שכתוב בתורה.

מיהו מלוה לא חשבינן כתובה בתורה, דאפילו למאן דאמר (קדושין י"ג ב') מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמי היינו דוקא כגון נזקין וערכין ופדיון הבן דמסברא לא הוה מחייבינן להו אם לא שחייבתו תורה בפירוש. אבל מלוה כולי עלמא מודו דלא טרפא ממשעבדי דאינה באה מכח התורה דסברא הוא שיש לו לשלם מה שלוה ממנו" [ועיין גם בתוספות קידושין י"ג ב' ובכורות מ"ח א']. ונזיקין הוא מלווה הכתובה בתורה כמו שכתבו התוספות כיוון שאין ממון חבירו בידו אין זה פשוט מסברא שחייב לתת לו ממון, אבל גזל לגבי הקרן ממון חבירו בידו, והוא כמו הלוואה שחייב גם לולא התורה. וכמו שלגבי מלווה אין דין מתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל כיוון שחייב בו גם ללא דיני התורה כך גם לגבי השבת קרן הגניבה והגזילה אין דין אין שליח לדבר עבירה.

 

ולכן כתב רש"י שאת הקרן חייב המשלח. ומשום כך גם כתב הרמב"ם שאת הקרן העבד חייב לשלם בעצמו, כיוון שמדיני ממונות בלבד אין עליו את הפטור מלשלם מטעם שהבעלים חייב בזה מדין שאדם חייב על נזקי ממונו. שחיוב נזקי ממונו הוא מכח חידוש התורה ולא היינו יודעים שחייב בלא התורה וכמו שכתבו התוספות שנזיקין הוא כמו ערכין ופדיון הבן.

.

.

להוסיף ביאור במה שיש חיוב מדיני ממונות גם ללא מצוות התורה יש לומר שהם כמו החיוב להיות בעל מידות טובות. וכמו שביאר רבי חיים ויטאל בספק שערי קדושה בדבריו היסודיים העמוקים והנוקבים עד תהום:

"והנה ענין המדות הן מוטבעות באדם בנפש השפלה הנקראת יסודית הכלולה מארבע בחינות, הדומם והצומחת והבהמית והמדברת. כי גם הן מורכבות מטוב ורע, והנה בנפש הזה תלויות המדות הטובות והרעות והן כסא ויסוד ושורש אל הנפש העליונה השכלית אשר בה תלויין תרי"ג מצות התורה כנזכר לעיל בשער ראשון. ולפיכך אין המדות מכלל התרי"ג מצות, ואמנם הן הכנות עקריות אל תרי"ג המצות בקיומן או בביטולם, יען כי אין כח בנפש השכלית לקיים המצות על ידי תרי"ג איברי הגוף אלא באמצעות נפש היסודית המחוברת אל הגוף עצמו בסוד (ויקרא י"ז י"ד) כי נפש כל בשר דמ"ו בנפשו הוא, ולפיכך ענין המדות הרעות קשים מן העברות עצמן מאד מאד.

ובזה תבין ענין מה שאמרו רבותינו ז"ל (שבת דף ק"ה ע"ב), כל הכועס כאלו עובד עבודה זרה ממש שהיא היותר שקולה ככל תרי"ג המצות, וכן אמרו (סוטה דף ע"א) מי שיש בו גסות הרוח הוא ככופר בעיקר וראוי לגדעו כאשירה ואין עפרו ננער וכו' וכאלה רבות. והבן זה מאד, כי להיותם עקרים ויסודות לא נמנו בכלל תרי"ג המצות התלויות בנפש השכלית, ונמצא כי יותר צריך ליזהר ממדות הרעות יותר מן קיום המצות עשה ולא תעשה כי בהיותו בעל מדות טובות בנקל יקיים כל המצות.

ובזה תבין גם כן דברים מתמיהין שאמרו רבותינו ז"ל בענין המדות, כי הענוה ושפלות מביאין לידי רוח הקדש ושורה עליו שכינה ואמר אליהו זכור לטוב (כלה רבתי פ"ה) אין התורה מתפרשת אלא במי שאינו קפדן, אף אני איני נגלה אלא למי שאינו קפדן, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל שלחו מתם (סנהדרין דף פ"א ע"ב) איזהו בן העולם הבא כל שהוא שפל ברך וענותן וכו' וכאלה רבות, לא זכרו בהן קיום המצות אלא המדות הטובות. ושים בעיניך דברים אלו ותצליח דרכיך בלי ספק")

.

.

אלא פריך הכי [כך]: [לא ראי השור כראי המבעה דקתני במתניתין הכי קאמר: לא ראי הקרן שכוונתו להזיק כהרי השן שאין כוונתו להזיק אלא להנאתה מתכוונת הלכך אי [אם] כתב קרן לא הוה נפיק [היה יוצא] שן מינה. רש"י] לא ראי הקרן שכוונתו להזיק כראי השן שאין כוונתו להזיק, ולא ראי השן שיש הנאה להזיקו כראי הקרן שאין הנאה להזיקו [ואי כתב שן לא אתיא קרן מינה. רש"י].

ורגל מאי? שייריה? [השור במשנה הוא הקרן, והמבעה הוא שן, ורגל לא הזכיר במשנה כלל לפי שמואל. ושואל בתמיה וכי שיירו?]
"כשהזיק חב המזיק" [שאמר במשנה] לאתויי רגל [להביא רגל. הכוונה כאן למשנה לקמן ט' ב', שנאמר גם בה "כשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ". ומכיוון שזה כבר נאמר במשנה שלנו, לומד מזה שבא להביא עוד אופן נזק נוסף. ועיין ברש"י לקמן ט' ב' שפירש שבא לרבות קרן, לפי המסקנא כאן].

וליתנייה בהדיא [ושישנה אותו בפירוש]?
אלא אמר רבא, תנא שור לרגלו, ומבעה לשינו [וקרן לא נזכרה במשנה], והכי קאמר [וכך אמר] לא ראי הרגל שהזיקה מצוי [הלכך לא אתיא שן מינה [לא נלמדת שן ממנה]. רש"י] כראי השן שאין הזיקה מצוי, ולא ראי השן שיש הנאה להזיקו כראי הרגל שאין הנאה להזיקו.

וקרן מאי? שייריה?
"כשהזיק חב המזיק" לאתויי קרן [להביא קרן].
וליתנייה בהדיא [ושישנה אותו בפירוש]?
במועדין מתחילתן קמיירי [מדבר. דהיינו רגל בור שן ואש, שלא חילק בהם הכתוב בין תמין למועדין], בתמין ולבסוף מועדין לא קמיירי [לא מדבר].

.

.

ושמואל מאי טעמא לא אמר כרב [שמבעה הוא אדם]?
אמר לך, אי סלקא דעתך [אם עולה בדעתך] אדם, הא קתני סיפא [נשנה בסוף. משנה לקמן ט"ו ב] "שור המועד, ושור המזיק ברשות הניזק [שנכנס לרשות הניזק ונגח שם את שורו. ואע"ג דתם הוא משלם נזק שלם. וסתמא כרבי טרפון דאמר לקמן (דף טו:) משונה קרן ברשות הניזק נזק שלם משלם. רש"י] והאדם".
וליתני ברישא [ולשנות בתחילה]?
בנזקי ממון קמיירי [מדבר. במשנה כאן], בנזקי גופו [שהאדם מזיק בעצמו] לא קמיירי.

ורב נמי [גם], הא קתני אדם בסיפא [בסוף. במשנה לקמן ט"ו ב']?
אמר לך רב ההוא למחשביה בהדי מועדין הוא דאתא [להחשיבו ביחד עם מועדין הוא שבא. שהמשנה מפרטת חמשה תמין וחמישה מועדין].

ומאי [ומהו] "לא הרי"? [דקתני במתניתין "לא הרי השור כהרי המבעה", לרב דאמר מבעה זה אדם. רש"י]
הכי קאמר [כך אמר], לא ראי השור שמשלם את הכופר כראי האדם שאין משלם את הכופר [שור מועד שנגח אדם ומת משלם כופר. הלכך אי [אם] כתב שור לא אתיא אדם מיניה [לא נלמד אדם ממנו], דאדם שהרג את חבירו במזיד נהרג, בשוגג גולה, ואינו משלם כופר. רש"י], ולא ראי האדם שחייב בארבעה דברים כראי השור שאין בו ארבעה דברים [אדם החובל בחבירו חייב בארבעה דברים: צער, ריפוי, שבת, ובושת. אבל נזק לא קא חשיב דשור נמי [גם] נזק משלם. אבל בהנך [באלה] ארבעה דברים אינו חייב. כדמסיק בשילהי כיצד הרגל מועדת (לקמן כו.) דאמרינן "כי יתן איש מום בעמיתו", איש בעמיתו ולא שור בעמיתו. רש"י], הצד השוה שבהן שדרכן להזיק.

וכי שור דרכו להזיק? [לרב דאמר תנא שור וכל מילי דשור [לרב שור במשנתנו הוא קרן רגל ושן], היכי מצי למיתני בקרן דרכו להזיק? ולשמואל ליכא למיפרך [אין להקשות] דרגל ודאי דרכו לילך ולהזיק. רש"י. ויש לעיין בזה שלמי שאמר חצי נזק של תם הוא ממון בפשטות דרכו להזיק. ומייד בסמוד שואל גם על מועד האם דרכו להזיק. וצריך ביאור מה שואל. עיין לקמן ה' ב' שנתבאר באורך]

במועד. ומועד דרכו להזיק? כיון דאייעד אורחיה [דרכו] הוא.

אדם דרכו להזיק? בישן.

ישן דרכו להזיק? כיון דכייף ופשיט [כופף ופושט. את רגליו], אורחיה [דרכו] הוא [לשבר כלים שבצד מרגלותיו. רש"י].

.

.

(כתבו בתוספות: "בירושלמי יש דישן לא מחייב אלא כשהשכיב עצמו אצל הכלים, אבל אם ישן והביאו כלים אצלו ושברן פטור, דהם גרמו לו. וכן אם היה ישן והלך חבירו לישן אצלו והזיקו זה את זה הראשון פטור והאחרון חייב".

לקמן כ"ו א' נאמר במשנה: "אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד בין ער בין ישן". ובגמרא שם: "מנא הני מילי [מניין דברים אלה]? אמר חזקיה וכן תנא דבי חזקיה אמר קרא: (שמות כא, כה) "פצע תחת פצע" לחייבו על השוגג כמזיד ועל האונס כרצון". ושם אמרו שהיתה אבן בחיקו ולא הכיר בה ועמד ונפלה חייב. וכן נפל מראש הגג ברוח שאינה מצוייה חייב. והכל משום שחייב על אונס.

עיין תוספות לקמן כ"ז ב', ותוספות בבא מציעא פ"ב ב', שמפרשים שהטעם שהביאו כלים אצלו או שחבירו בא וישן אצלו פטור, משום שמה שאמרו אדם מועד לעולם ואפילו באונס, הוא רק באונס רגיל. אבל באונס גמור כמו זה פטור.

ועיין חידושי רמב"ן על בבא מציעא דף פ"ב עמוד ב', שחולק על התוספות וסובר שבכל אונס וגם באונס גמור אדם מועד. והטעם שפטור בהביאו אצלו כלים או כשבא חבירו וישן אצלו, משום שהשני פשע בעצמו. ונראה כוונתו שזה דומה שאם אדם זורק אבן מראש הגג למקום שאין שם אדם, וחבירו בר דעת בא בכוונה ושם עצמו מתחת לאבן, בוודאי שהזורק פטור שהניזוק הוא שהזיק את עצמו)

.

.

"ושמירתן עליך"? [לשון זה אינו שייך אלא בנזקי ממונו, ומקשה לרב שאמר מבעה זה אדם]
אדם שמירת גופו עליו הוא.
ולטעמיך [פירוש, אפילו תימא [תאמר] מבעה זה השן. תוספות] הא דתני קרנא: "ארבעה אבות נזיקין ואדם אחד מהן", אדם שמירת גופו עליו הוא? אלא כדאמר ליה רבי אבהו לתנא, תני אדם שמירת גופו עליו. הכא נמי [כאן גם] תני אדם שמירת גופו עליו [והאי דקתני ושמירתן עליך אשארא [על השאר]. רש"י].