בבא קמא – דף ה' עמוד א'

עדים זוממין דממונא הוא ליתני [מדוע רב אושעיא לא מנה עדים זוממים שהוא חיוב ממון]?

.

.

(אם עדים מעידים שראו שראובן התחייב לשמעון ממון, ובאו עדים אחרים שמעידים שלא התחייב לו, שתי כתות העדים נאמנות והדין הוא שיש ספק. אבל אם העדים השניים אומרים עמנו הייתם באותה שעה ובמקום אחר, ולא ייתכן שראיתם את ראובן מתחייב, חידשה התורה מגזירת הכתוב שהשניים נאמנים, והראשונים נחשבים שקרנים והם נקראים עדים זוממים. הדין הוא שמה שהעדים הזוממים רצו לעשות למי שהעידו עליו עדות השקר, כך ייעשה להם. אם העידו לחייב את ראובן מאה זוז, הם מחוייבים לשלם לו מאה זוז.

תשלומי ממון שאדם חייב לשלם, יש מהם שנחשבים קנס, ויש מהם שנחשבים ממון. אם הודה בקנס לפני שנתחייב בבית דין פטור מהקנס. מה שאין כן אם הוא ממון חייב לשלם גם אם הודה.

אם ראובן חייב חיוב "ממון" לשמעון, הכוונה שיש בידי ראובן ממון של שמעון, והוא כמו שלווה ראובן משמעון הלוואה, שממון שמעון בידו ועליו להשיב לו מדיני ממונות.

אם ראובן חייב "קנס" לשמעון, אין רואים כאילו ממון שמעון בידו, אלא חייב לשלם לשמעון מממון של ראובן.

הלוואה היא המקרה הפשוט ביותר של חיוב ממון. כיוון שמדיני ממונות יודעים שהלווה צריך לשלם למלווה, שהרי ממונו אצלו, ואין צריך חידוש של התורה על זה. כמה שהחיוב יותר פשוט מדיני ממונות ומסברא, כך הוא יותר שייך להיות נחשב ממון ולא קנס.

עדים זוממים הוא חיוב מחודש מגזירת הכתוב ואינו מסתבר כלל, כי אין סברא להאמין לעדים השניים יותר מלראשונים. מה שהוא מחודש נותן מקום להחשיבו כקנס.

רבי עקיבא וחכמים נחלקו לגבי חיוב עדים זוממים אם הוא ממון או קנס. במסכת מכות ב' ב' נאמר שלחכמים עדים זוממים משלמים גם אם הודו בעצמם לפני שנתחייבו בבית דין, כיוון שחיובם נחשב ממון, ולרבי עקיבא אם הודו פטורים, כיוון שחיובם נחשב קנס, והמודה בקנס פטור.

ואומרת על זה הגמרא שם: "מאי טעמא דרבי עקיבא [שאינם משלמים על פי עצמם] קסבר קנסא הוא וקנס אין משלם על פי עצמו. אמר רבה תדע שהרי לא עשו מעשה ונהרגים ומשלמין. אמר רב נחמן תדע שהרי ממון ביד בעלים ומשלמים".

רבה ורב נחמן לפי הגמרא אמרו דבר אחד, שהעדים הזוממים שהעידו שראובן רצח וחייבו אותו מיתה, והוזמו לפני שהרגו את ראובן, נהרגים העדים אפילו שלא גרמו מוות לראובן. וכן בהעידו שראובן חייב ממון לשמעון, והוזמו לפני שחייבו בית דין את ראובן לשלם לשמעון, חייבים העדים לשלם את הממון לראובן אפילו שלא עשו הפסד ממון לראובן, שלא נחסר ממונו שעדיין לא שילם מאומה לשמעון.

למרות סברא זו חולקים חכמים על רבי עקיבא וסוברים שחיוב עדים זוממים הוא ממון.

רש"י כאן כתב להסביר דעת חכמים החולקים על רבי עקיבא: "עדים זוממין דממונא הוא. דכל המשלם יותר על מה שהזיק, כגון כפל [אם גנב] ותשלומי ארבעה וחמשה [אם גנב וטבח ומכר] קרי קנס, כדלקמן בהך פירקין (ד' טו:), וכגון כל דבר קצוב האמור בתורה כגון חמשים של אונס ומפתה, ומאה של מוציא שם רע, כולהו הוי קנסא. אבל מידי אחרינא [דבר אחר] ממונא".

הנה לקנות אדם ישראל כמו שקונים חמור, אינו ניתן, שאין הקניין חל עליו. וגם לא קניין כמו עבד כנעני. אדם הוא מטלטלין שווה כסף כמו חמור, ואין מניעה מצד דיני ממונות לקנות אותו קניין גמור כמו שקונים חמור. רק מכיוון שרצון בוראו שיהיה בן חורין, רצון זה קודם לדיני הקניינים שגם מדיני ממונות הכל שייך לבורא יתברך לפני שהוא שייך לאדם, ואם הוא ממאן שיחול איזה קניין, בוודאי אינו יכול לחול אף מדיני ממונות ואף לולא מצוות התורה. ורצון הבורא מפקיע את האפשרות שהקניין יחול עליו.

אבל יש אופן שכן חל קניין על אדם. הנה ראובן יש לו קניין על נכסיו. אם אני קונה את גופו של ראובן בקניין ממוני, ממילא כל ממונו נעשה שייך לי בלי שאני צריך לעשות קניין בממונו. שממונו שייך לו והוא גופו שייך לי.

אם קונים את גופו של ראובן רק לעניין שעל ידי הקניין בגופו יהיה ממונו שייך לי בלי שאצטרך לעשות קניין בממונו, מכח שממונו שייך לו והוא גופו שייך לי, קניין כזה, כיוון שתוצאותיו של הקניין נוגעות רק לבעלות על ממון, ואינו פוגע בחירותו של ראובן לכל עניין אחר, באופן כזה יכול הקניין לחול. שרצון הבורא שלא יחול קניין על אדם הוא משום שרוצה שיהיה בן חורין. וכל שהקניין אינו פוגע בהיותו בן חורין, יכול הקניין לחול על גוף ראובן כמו שקניין על חמור חל על גוף החמור, וכמו כל מטלטלין שנקנים בקניין.

ואפשר גם לקנות את גופו של ראובן לעניין שרק מאה זוז מנכסיו יהיו שלי, ולא יותר. אין מאה זוז מסויימים בנכסיו של ראובן שקניתי. כיוון שלא עשיתי קניין על ממונו. אבל מכיוון שגופו קנוי לעניין שמאה זוז מנכסיו יהיו של מי שקנה את גוף ראובן. הרי בתוך כל נכסי ראובן יש מאה זוז שאינם מסויימים ששייכים למי שקנה את גוף ראובן לעניין בעלות על מאה זוז מנכסי ראובן.

קניין כזה בגוף ראובן נקרא שעבוד הגוף. שעבוד פירושו קניין שהוא רק לגבי בחינה מסויימת.

כשראובן לווה מאה זוז משמעון, מייד עם מסירת המעות משמעון אל ראובן, בזמן ההלוואה, קונה שמעון את גופו של ראובן לעניין שמאה זוז לא מסויימים מנכסי ראובן שייכים לשמעון. וגם אם כעת אין לראובן ממון כלל, ואחר כך יהיה לו, הממון שיבוא לו אחר כך יהיה מאה זוז ממנו שייכים לשמעון. כי אין שמעון צריך קניין בממון, אלא הממון שלו כי הממון של ראובן וראובן גופו קנוי לו.

לכן בהלוואה למרות שהמלווה נתן ללוה את המעות בקניין גמור להיותן לגמרי של הלווה, והמעות עצמן כבר אינן ממונו של המלווה אחרי שנתן אותן ללווה, אעפ"כ מסברא אומרים שיש בידי הלווה ממונו של המלווה וצריך לשלם לו מסברא ומדיני ממונות גם אם לא היה כתוב בתורה שלווה חייב לשלם למלווה. וממונו של המלווה שיש ביד הלווה הוא אותו קניין בגופו, שנקרא שעבוד הגוף, שקנה בו המלווה בזמן ההלוואה.

לגבי חיוב עדים זוממים אם הוא ממון או קנס, פירוש השאלה האם מייד כשהזימו אותם ונתחייבו לשלם לראובן שהעידו עליו עדות שקר מאה זוז, נעשה מכח גזירת הכתוב המחודשת של התורה שעדים זוממים משלמים, קניין לראובן בגופם של העדים לעניין בעלות על מאה זוז לא מסויימים בנכסיהם. אפשר לומר שלמרות שלא עשו פעולה המחייבת ממון שראובן לא נחסר ממון, והוא חידוש מגזירת הכתוב שהם משלמים ובוודאי לא מדיני ממונות, אעפ"כ חידוש התורה הוא שמייד כשהוזמו נקנה גופם עצמו לראובן לעניין שמאה זוז לא מסויימים מנכסיהם שייכים לראובן עוד לפני שהם שילמו ממון לראובן. וזה נקרא שחל שיעבוד הגוף עליהם להיות חייבים ממון לראובן. ואחרי שיש שעבוד הגוף כעת עוד לפני שקיבל ראובן מידם ממון, כבר נחשב שיש ממון ראובן בידם כיוון שיש שעבוד הגוף עליהם להיות חייבים ממון לראובן. וכשמשלמים לבסוף לראובן, נחשב שמחזירים לו את שלו. שכבר היה קנוי לו מקודם מכח שגזירת הכתוב של התורה הקנתה לו שעבוד הגוף בגופם.

כל זה על הצד שחיוב עדים זוממים הוא ממון.

ואם הוא קנס הפירוש שגזירת הכתוב לא חידשה שיחול על ידי ההזמה שעבוד הגוף על העדים לשלם לראובן בזמן ההזמה. ואין ממון ראובן בידם כי לא הקנתה התורה לראובן מאומה. רק ציוותה על הבית דין לקנוס את העדים לשלם לו. וכמו שציוותה עליהם לתקוע בשופר. ועד שלא קנסו אותם הבית דין אין כאן חוב ממוני ולא שעבוד הגוף. אמנם אחרי גמר דין שכבר קנסו אותם הבית דין מעתה יש על גופם חוב מדיני ממונות לשלם את הקנס מכח שכך פסקו הבית דין, כמבואר בכתובות מ"ב ב' עיין שם.

מדיני הקנס שאם הודה פטור, ורק אם באו עדים חייב. ואם הודה ואחר כך באו עדים יש בזה מחלוקת רב ושמואל לקמן ע"ה א'.

בחיוב כמו הלוואה יודעים מסברא שהוא ממון ולא קנס. בחיוב עדים זוממים שהוא חידוש של התורה ואין בו סברא, יתכן שהתורה חייבה בדרך של קנס, שיש רק מצווה עליהם לשלם, וייתכן שחייבה בדרך של ממון, כלומר שהקנתה שעבוד הגוף שיהיה חוב ממוני משעה שהוזמו.

אפשר באותה מידה לפרש כך או כך. וצריך שיהיה רמז בתורה כיצד התכוונה שנפרש את מה שכתוב שעדים זוממים חייבים לשלם. כי מהסברא ניתן לפרש כך או כך באותה מידה.

לפי חכמים זהו כלל פרשני בכוונת התורה, שכל זמן שאינו משלם סכום שאינו שייך לעניין החיוב, כמו כפל או ארבעה וחמישה, או סכום קצוב כמו באונס ומפתה ומוציא שם רע, אז תמיד יש לפרש שכוונת התורה היא לחייב שעבוד הגוף וחוב ממוני. זו כוונת רש"י כאן.

ולפי רבי עקיבא, במקום שהחיוב אינו דומה לחיוב ממוני, וכגון שלא נחסר ראובן שהעידו עליו ממון, שלא עשו מעשה להפסיד את ראובן, יש לפרש שכוונת התורה אינה להחיל עליו שעבוד גוף וחוב ממוני, אלא כוונתה רק שתהיה אמירה מהתורה שהוא צריך לעשות מעשה של לשלם את הסכום, ולא שחייב מדיני ממונות את הסכום הזה, כלומר שגופו קנוי לשעבוד גוף למי שהוא חייב לו.

.

– – –

.

"שעבוד גוף" הוא מה שיש למלווה אצל הלווה. במשפט חילוני אין שאלה מה הזכות שיש למלוה אצל הלווה. כי החוקים החילוניים הם הסכמות בין בני האדם שחיים באותה חברה, וההסכמה או החוק אומרים שיש זכות למלווה על הלווה לגבות ממנו את חובו. אמנם בדיני קניינים של התורה אין אפשרות לקנות "זכות", כי קניין חל רק על חפץ גשמי.

לכן גם הזכות הממונית שיש למלווה לגבות את חובו מוכרח שתהיה קניין על חפץ גשמי ממשי, ולא רק "זכות" ממונית. ש"זכות ממונית" אינו מושג שקיים כלל בהלכה, למרות שבמשפט חילוני הוא מושג בסיסי ופשוט. מה שקוראים "זכות" או "שעבוד" בהלכה, הכוונה לקניין על גוף ממשי, רק שהקניין הוא לא שלם אלא חלקי לגבי דברים מסויימים. למשל אפשר לקנות קניין בגופה של חצר, שהקניין יהיה רק לגבי שתהיה בעלות ללכת בחצר אבל לא לחפור בה. לקניין כזה קוראים שקנה "זכות" הליכה בחצר. אבל באמת קנה את גופה של החצר ולא זכות מופשטת, רק שהקניין הוא רק להליכה ולא לחפירה.

לכן כשאדם קונה מנייה בחברה או פוליסת ביטוח או זכויות הנובעות מהשקעות בבנק, או כל "זכות" מופשטת כיוצא בזה, כדי שהקניין יחול צריך לבדוק אם הוא חל על חפץ גשמי שיש בו ממש, ואם לא אז אין הקניין חל. אפשר שזה יהיה חפץ, שקונה בגופו כעת לעניין שתהיה לו בעלות על פירות עתידיים, או שקונה שעבוד גוף בגופו של האדם שמתחייב כלפיו בזכות זו.

"קניין" לפי ההלכה הוא חיבור מציאותי במציאות הרוחנית בין האדם לבין החפץ הנקנה, ולא הסכמה חברתית או הוראה של התורה שהחפץ מיוחד לשימושו ואסור לשימוש אחרים. לכן מוכרח שיהיה הקניין על חפץ ממשי ולא על זכות הסכמית מופשטת. זהו דבר פשוט לגמרי ויסודי למי שרגיל בסוגיות הגמרא, ומבואר כן מהרבה סוגיות ולשונות ראשונים).

.

.

סבר לה [רבי אושעיא] כרבי עקיבא, דאמר אין משלמין על פי עצמן [במכות ב' ב'. וטעמו משום שהוא קנס. לשון הרמב"ם הלכות עדות י"ח ח': "חיוב העדים זוממים לשלם במקום שחייבין לשלם קנס הוא. ולפיכך אין משלמין על פי עצמן. כיצד, הרי שהעידו ונחקרה עדותן בבית דין, ואחר כך אמרו שניהם עדות שקר העדנו ואין לזה אצל זה כלום, או שאמרנו העדנו על זה בכך וכך והוזמנו אין משלמין על פיהן, אבל אם אמרו העדנו על זה והוזמנו בבית דינו של פלוני ונתחייבנו ליתן לו כך וכך הרי אלו משלמין שזו הודאה בממון שנגמר דינו ליתנו, ואם אמר האחד כך משלם חלקו".
ורש"י פירש: "כגון אם הוזמו בבית דין זה ולא הספיק בעל דין להעמידן בדין ולתובען והלכו למקום אחר והודו שם בבית ואמרו הוזמנו בבית דינו של פלוני פטורין". לרש"י מדובר שבאו עדים והזימו אותם. ולכן אי אפשר שבבית דין זה תהיה הודאה שהם זוממים. שהרי הדיינים כבר יודעים לפני הודאתם שהרי באו עדים והזימו אותם. ולכן הוכרח לפרש שהלכו למקום אחר. ולהרמב"ם מדובר שהודו לפני שבאו עדים והזימו אותם. אלא הם הזימו את עצמם. ויש לעיין בטעם המחלוקת ואין כאן המקום להאריך].

אי [אם] סבר ליה כרבי עקיבא, ליתני תרי גווני שור [שני אופנים של שור], ליתני שור דאזיק [שהזיק] שור, וליתני שור דאזיק אדם, דתנן: "רבי עקיבא אומר אף תם שחבל באדם משלם במותר נזק שלם" [לקמן במשנה ל"ג א', אמר רבי עקיבא שתם משלם חצי נזק זהו רק אם נגח שור, אבל אם נגח אדם אף תם משלם נזק שלם. ואם כן הם שני דינים של מזיק ואם סובר כרבי עקיבא ישנה את שניהם. וצריך עיון שאם מצאנו שסובר רבי אושעיא כרבי עקיבא שעדים זוממים הוא קנס, אין שום הכרח מזה שיסבור כרבי עקיבא גם לעניין שור תם שנגח אדם. ולהלכה יש הרבה פוסקים שפסקו כרבי עקיבא שעדים זוממים הוא קנס, ולעניין נזק שור תם באדם לא פסק שום פוסק כרבי עקיבא. ומוכח שאינם תלויים זה בזה].

הא תבריה רבי עקיבא לגזיזיה [שברו רבי עקיבא לכח אגרופו] דתניא: "רבי עקיבא אומר יכול אף תם שחבל באדם ישלם מן העלייה [כלומר מנכסיו ולא רק מגופו של שור]? תלמוד לומר: (שמות כא, לא) "יעשה לו", מגופו משלם ואינו משלם מן העלייה". [לפני הברייתא סברנו ששור תם שהזיק אדם משלם לגמרי כמו מועד לרבי עקיבא. אחרי הברייתא למדנו שמשלם מגופו של שור, אבל עדיין יש הבדל אם נגח שור או נגח אדם, שבנגח אדם אע"פ שמשלם רק מגופו של שור ולא משאר נכסיו, עדיין משלם נזק שלם ולא חצי נזק. ויש להבין למה חילוק זה אין בו די כדי שנאמר שישנה לחוד שור שהזיק שור ושור שהזיק אדם. ועיין תוספות]

האונס [שאנס נערה בתולה פנויה] והמפתה [שפיתה אותה] והמוציא שם רע [שאחרי שבעל את אשתו אמר שלא מצא לה בתולים ונמצא ששיקר], דממונא הוא ליתני? [שחמשים כסף לבד הוי קנס, אבל יש בו פגם ששוה עכשיו פחות מדמעיקרא [מכבתחילה], כדאמר בכתובות (דף מ.), ובושת, דממונא הוא. רש"י. לשון הרמב"ם תחילת פרק ב' מהלכות נערה בתולה: "חמשים כסף של קנס הם דמי הנאת שכיבה בלבד, וחייב המפתה ליתן בושת ופגם יתר על הקנס הקצוב בתורה, יתר עליו האונס שהוא נותן את הצער, שהנבעלת ברצונה אין לה צער ואנוסה יש לה צער וכן הוא אומר באנוסה: "תחת אשר ענה".
נמצא המפתה משלם שלשה דברים: קנס ובושת ופגם, והאונס ארבעה: קנס ובושת וצער ופגם"

בתוספות כתבו שמוצאי שם רע אינו חייב מאומה מלבד קנס, והזכיר אותו רק אגב אונס ומפתה.

בתחילת הלכות חובל ומזיק כתב הרמב"ם: "החובל בחברו חייב לשלם לו חמישה דברים: נזק, וצער, וריפוי, ושבת, ובושת.  וחמישה דברים אלו, כולן משתלמים מן היפה שבנכסיו כדין כל המזיקין.

נזק כיצד, שאם קטע יד חברו, או רגלו, רואין אותו כאילו הוא עבד נמכר בשוק, כמה היה יפה [כלומר כמה שוויו] וכמה הוא יפה עתה ומשלם הפחת שהפחית מדמיו. שנאמר "עין תחת עין". מפי השמועה למדו שזה שנאמר "תחת", לשלם ממון הוא".

זהו דין בדיני ממונות, והוא דין של פיצוי רק על הנזק הממוני שהיה בהיזק. ושוויו הממוני של אדם הוא כמה ששוה להימכר בשוק העבדים. וכמובן שזה לא פיצוי שאמור "צודק", מבחינה מוסרית. שפיצוי "צודק" על הנזק, הוא חובה גמורה וחמורה מהתורה, אך מחלקים אחרים שלה, מהלכות והלכת בדרכיו, ואהבת לרעך כמוך, ושאר חובות הלבבות כיו"ב שהם יותר חמורים מדיני ממונות. אמנם מחלק התורה של דיני ממונות, הפיצוי מתייחס לשווי הממוני, ואין לאדם שווי ממוני אחר מלבד שוויו בשוק העבדים.

באונס ומפתה, מלבד הקנס של חמישים כסף, הפחית את שוויה בשוק השפחות וזהו הפחת שמשלם לה]

מה נפשך [מה רצונך. משום מה ישנה אונס ומפתה ומוציא שם רע]? אי [אם] נזק [אם משום נזק שהם משלמים]? תנא ליה [כבר תנא נזק באדם המזיק. והוא אותו דין נזק כמו באונס ומפתה שמשלם כמה שנפחת שוייה הממוני משום הפגם, חוץ מתשלום הקנס של חמישים]. אי צער [שמשלם אונס ומפתה מלבד הקנס]? תנא ליה. אי בשת? תנא ליה. אי פגם? היינו נזק. מה אית לך למימר [מה יש לך לומר], קנסא? בקנסא לא קמיירי [לא מדבר].

המטמא [כגון שלקח שרץ והגיעו בתרומה וטימאה, ועשאה אינה ראויה לאכילת כהן] והמדמע [מערב תרומה עם חולין של חבירו. דהשתא מזבין להו [שעכשיו מוכר אותם] בזול, לפי שאין יכול לאוכלה אלא כהן. רש"י] והמנסך [שניסך יין חבירו לעבודה זרה ואסרו בהנאה, הואיל ועביד ביה מעשה בגופיה דיין [ועשה בו מעשה בגופו של יין]. רש"י] דממונא הוא ליתני?

[עיין גיטין נ"ג א', שנחלקו לגבי היזק שאינו ניכר, שהדבר הניזק לא נשתנה גופו מכפי שהיה ולא נפסדה צורתו. וכמו במטמא, מדמע ומנסך שהפירות לא נפסדה צורתם ולא קרה שינוי ניכר בגופם.

יש דעה שמהתורה היזק שאינו ניכר שמו היזק, וחייב ככל מזיק אחר, ובשוגג תיקנו חכמים שפטור כדי שיודיע לבעלים שנאסרו פירותיו.

ויש דעה שאין שמו היזק ומהתורה פטור. ובמזיד תקנו חכמים לחייבו כדי שלא יהיה כל אחד הולך ומטמא טהרותיו של חבירו. וכך נפסק להלכה שמהתורה פטור בין שוגג ובין מזיד, ומדרבנן קנסו במזיד]

מה נפשך [מה רצונך, הכוונה בכל דרך שתרצה ללכת בה לא יהיה הדבר נכון]? אי [אם] היזק שאינו ניכר שמיה היזק [שמו היזק], הא תנא ליה נזק [שלדעה זו הרי אינו שונה מכל נזק]. אי היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק, הוה ליה קנסא [קנס שקנסו חכמים במזיד] ובקנסא לא קמיירי [לא מדבר. יש לעיין, שעל הצד שלאו שמיה היזק, הוא קנס מדברי חכמים, ואבות הם מה שמפורש בפסוק, ולכן גם אם היה מדבר בקנס לא היה לו למנות אותם].

לימא [לומר] קסבר ר' חייא היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק? דאי שמיה היזק הא תנא ליה נזק [אם שמו היזק הרי אינו שונה מכל נזק, וקשה מדוע שנה אותו בפני עצמו. ואם הוא קנס חכמים הרי הוא דין נפרד ממזיק היזק ניכר וניחא ששנה אתו בפני עצמו]? תנא היזקא דמינכרא [שניכר] ותנא היזקא דלא מינכרא [השאלה היתה האם יש הוכחה מכאן לקבוע שרבי חייא סבר לא שמיה היזק. ומשיב שאין הוכחה שסבר לא שמיה היזק, שייתכן שסבר שמיה היזק ושנה היזק ניכר לעצמו והיזק שאינו ניכר לעצמו].

בשלמא [לא קשה] לתנא דידן [שלנו. כלומר במשנה] תנא מניינא [שאמר ארבעה אבות] למעוטי דר' אושעיא [לא שחולקים עליו, אלא שלא מחשיבים נזקים אלה לאבות]. ור' אושעיא תנא מניינא [שלושה עשר אבות] למעוטי דרבי חייא. אלא מניינא דרבי חייא למעוטי מאי?

למעוטי מוסר [מלשין. שמוסר ממון חבירו לעובד כוכבים .רש"י] ומפגל [כהן ששחט קרבנו של ישראל חטאת לשום שלמים דאין הקרבן עולה לחובת בעליו וצריך אחר. רש"י].

וליתני [ושישנה אותם]?

בשלמא מפגל, בקדשים לא קמיירי [בקדשים לא מדבר]. אלא מוסר מאי טעמא לא תני? שאני [שונה] מוסר דדיבורא [שמזיק על ידי דיבור ולא על ידי מעשה. שהוא רק מלשין בדיבור והעובד כוכבים עושה את המעשה], ובדיבורא לא קמיירי [לא מדבר].

(מוסר ומפגל אינו מזיק במעשהו אלא רק גורם היזק. על גורם כזה, הנקרא בלשון חכמים "גרמי", יש מחלוקת אם הוא נחשב מזיק מדאורייתא או לא. במקרה שלא אז מוסר ומפגל חייבים רק משום קנס מדרבנן. עיין לקמן קי"ז א' (יש אופנים של גורם שהוא פחות ישיר שלכל הדעות פטור מהתורה וגם מדרבנן, וחייב רק בדיני שמיים. והוא נקרא בלשון חכמים "גרמא"). על הצד שלא דנים דינא דגרמי והוא רק קנס מדרבנן במוסר ומפגל, לא קשה שהרי אמר שבקנס לא מדבר רבי חייא. והקושיא כאן היא רק על הצד שרבי חייא סובר שדנים דינא דגרמי והוא מהתורה. ואין ליישב את הקושיא שהרי כבר שנה נזק, ואם דינא דגרמי הוא מהתורה הרי הוא ככל נזק. שכבר אמר כן על היזק שאינו ניכר ותירץ ששנה שני אפני נזק, ניכר ושאינו ניכר, ואע"פ שהם אותו דין מזיק. ולפי זה הקושיא כאן שישנה שני אופני נזק, ישיר ועל ידי גרמי.

במחלוקת אם דנים דינא דגרמי, כלומר אם בכל גרמי דנים כמו במזיק גמור, או שפטור (מלבד מעט מקרים מסויימים שקנסו חכמים, וכגון במוסר ומפגל), נפסק להלכה שדנים דינא דגרמי ודינו כמזיק. ורק אם הוא גרמא, שהוא גרימה פחות ישירה, פטור מתשלומים.

אמנם גם בגרמא עבר על איסור תורה של לא להזיק וחייב לשלם כדי לצאת ידי שמיים, ורק בבית דין אין כח לחייבו.

עיין בשולחן ערוך חושן משפט תחילת סימן שפ"ו, שהש"ך הביא שדעת הרמב"ן שלפי מה שפוסקים שגרמי חייב, זהו משום שמהתורה הוא נחשב מזיק כמו כל מזיק. אמנם הש"ך עצמו חולק על הרמב"ן, וסובר שלכל הדעות גרמי אינו חייב מהתורה, ולמי שפוסק שדנים בגרמי כמו מזיק לכל דבר, זהו רק תקנת חכמים.

ההגדרה המדוייקת של החילוק בין גרמא שלכל הדעות פטור, לבין גרמי שלהלכה חייב, לא נתפרשה בגמרא, ונאמרו בה כמה דעות וחילוקים בראשונים ובפוסקים ובגדולי האחרונים).

והא מוציא שם רע דדיבורא הוא [שאומר למחרת ליל הנישואין שלא מצא לה בתולים] וקתני? דיבורא דאית ביה מעשה [בעילה. רש"י] הוא.

והא עדים זוממין דיבורא דלית ביה [דיבור שאין בו] מעשה הוא, וקתני? [שהם רק העידו שחייב, ובאו עדים אחרים ואמרו איתנו הייתם. וחייבים אף שהוזמו לפני שגבו ממי שהעידו עליו ולא הפסידוהו ממון. או שגם אם גבו והפסידוהו מכל מקום לא עשו יותר מדיבור]

התם [שם] אע"ג דלית ביה מעשה, רחמנא קרייה [קרא לו] מעשה דכתיב: (דברים יט, יט) "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו".

בשלמא לתנא דידן [במשנה] תנא אבות מכלל [ניתן להסיק] דאיכא [שיש] תולדות [כדפרשינן לעיל לכל חד וחד, נגיפה ונשיכה לקרן, נתחככה להנאתה תולדה דשן, וכן לכולן. רש"י]. אלא לרבי חייא ורבי אושעיא אבות מכלל דאיכא תולדות, תולדותיהן מאי ניהו [מה הן]?

אמר רבי אבהו, כולן כאבות לשלם ממיטב [באמת אין להם תולדות. וקרא להם אבות לא כדי ללמדנו שיש להם תולדות, אלא כדי למדנו שכולם משלמים ממיטב. כלומר לא מגוף השור כמו בשור תם שנגח, אלא נזק שלם מנכסיו, מעידית הקרקע אם משלם בקרקע. ואם משלם מטלטלין כולם נחשבים מיטב].

מאי טעמא [כולם משלמים ממיטב]?

אתיא [באה. הכוונה נלמדת. מפסוקים אלה לומדים שכל האבות שנזכרו בדברי רבי חייא משלמים מן המיטב] "תחת", "נתינה", "ישלם", "כסף" [עיין רש"י שביאר איך מפסוקים אלה נלמדים כל עשרים וארבעת האבות. ולרבינו חננאל דרך אחרת, עיין ברשב"א].

"לא הרי השור כהרי המבעה". [לא הרי השור כהרי המבעה ולא הרי המבעה כהרי השור]

מאי קאמר [למה לי למיתני כלל. רש"י]? אמר רב זביד משמיה דרבא, הכי [כך] קאמר, לכתוב רחמנא חדא [אחד], ותיתי אידך מיניה [ותבוא, כלומר תילמד, האחרת ממנו. כלומר שיכתוב רק שור ונלמד ממנו מבעה, או רק מבעה ונלמד ממנו שור. רש"י: במה מצינו בשור שהוא מזיק וחייב אף המבעה שהוא מזיק יהא חייב]? הדר [שוב] אמר, חדא מחדא לא אתיא [אחד מאחד לא נלמדת. לא שור ממבעה ולא מבעה משור].

"ולא זה וזה שיש בהן רוח חיים". [ולא זה וזה שיש בהן רוח חיים כהרי האש שאין בו רוח חיים. ולא זה וזה שדרכן לילך ולהזיק כהרי הבור שאין דרכו לילך ולהזיק]

מאי קאמר? אמר רב משרשיא משמיה דרבא, הכי קאמר, לכתוב רחמנא תרתי [שתיים], ותיתי אידך מינייהו [ויבוא האחר מהם. כלומר יילמד השלישי מהם]. הדר [שוב] אמר, חדא מתרתי לא אתי [אחד משניים לא נלמד].