בבא קמא – דף ו' עמוד א'

"הצד השוה שבהן". [הצד השוה שבהן שדרכן להזיק ושמירתן עליך]

לאתויי מאי? [דמשמע אף כל שדרכו להזיק ושמירתו עליך, ומאי מצית לאתויי [ומה אתה יכול להביא. כלומר ללמוד היזק חדש]. רש"י]

אמר אביי, לאתויי [להביא] אבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו.

היכי דמי [איך דומה. באיזה אופן]? אי בהדי דקא אזלי קא מזקי [אם ביחד עם שהולכים מזיקים. כלומר מזיקים בדרך נפילתן לפני שנחו על האדמה], היינו אש. מאי שנא אש דכח אחר מעורב בו, וממונך, ושמירתו עליך, הני נמי [אלה גם] כח אחר מעורב בהן וממונך ושמירתו עליך [אש היא כח פועל, שהרוח מוליכה אותו למקום אחר. וכך גם אלה, הרוח הוליכה אותם, והזיקו באופן פעיל בדרך נפילתן. ועליו לשמור אש וכל דבר שמזיק בכח פעיל מרוח מצוייה].

ואלא בתר דנייחי [אחרי שנחו. וכבר אינם בגדר אש כי אינם כח פעיל. אלא את הפעלת הכח עושה הניזק. רק המזיק מיוחס אליו הכח הזה כיוון שהוא עשה את מציאות המזיק כאן ופשע בכך שהניחו במקום שיכול להזיק. הפשיעה כאן היא שלא שמר את אבנו סכינו ומשאו שלא יפלו מהגג ברוח שיש לחשוש שתבוא. דהיינו רוח מצויה], אי דאפקרינהו [אם שהפקיר אותם] בין לרב בין לשמואל היינו בור. מאי שנא בור שכן תחילת עשייתו לנזק וממונך ושמירתן עליך, הני נמי [אלה גם] תחילת עשייתן לנזק וממונך ושמירתן עליך.

אלא דלא אפקרינהו, לשמואל דאמר כולם מבורו למדנו היינו בור [והלכה כמותו. ולרב היינו שור. ואופן ייחוס השור הזה אליו הוא כמו של בור, על ידי כרייה ופשיעה. מחלוקתם לקמן כ"ח ב'. עיין ברכת שמואל סימן א'].

לעולם דאפקרינהו. ולא דמו לבור. מה לבור שכן אין כח אחר מעורב בו [הרוח שמוליכה אותו למקום שמזיק] תאמר בהני [באלה] שכח אחר מעורב בהן.

אש תוכיח.

מה לאש שכן דרכו לילך ולהזיק [אבל אלו לא הזיקו בהליכתן אלא השור והחמור נתקל בהן. רש"י]?

בור תוכיח. וחזר הדין [לא ראי זה כראי זה, הצד השווה שבהם שדרכן להזיק ושמירתן עליך. וכמו שאמר במשנה].

רבא אמר לאתויי [להביא] בור המתגלגל ברגלי אדם וברגלי בהמה [כגון שאדם הניח חפץ שדרכו להזיק ברשות הרבים ועשאו בור, ואדם אחר דרס עליו והביא אותו למקום אחר בלא כוונה. שאם בכוונה הרי השני הוא זה שחפר את הבור. וכן אם בהמה דרסה עליו או שנדבק בה ובא למקום אחר ברשות הרבים והזיק שם].

היכי דמי [באיזה אופן]? אי דאפקרינהו [אם שהפקירם] בין לרב בין לשמואל היינו בור? מאי שנא בור שכן תחילת עשייתו לנזק ושמירתו עליך, הני נמי [אלה גם] תחילת עשייתן לנזק ושמירתן עליך. אלא דלא אפקרינהו, לשמואל דאמר כולם מבורו למדנו היינו בור?

לעולם דאפקרינהו. ולא דמי לבור. מה לבור שכן מעשיו גרמו לו [כרייתו גרמה את ההיזק. אבל מעשיו של זה לא הזיקו אלא רגלי אדם ובהמה שגלגלוהו. רש"י] תאמר בהני [באלה] שאין מעשיו גרמו לו? שור יוכיח [שאין מעשה בעלים גרמו ההיזק אלא ממונו הזיק. רש"י]. מה לשור שכן דרכו לילך ולהזיק? בור תוכיח. וחזר הדין לא ראי זה כראי זה [לא ראי זה כראי זה, הצד השווה שבהם שדרכן להזיק ושמירתן עליך].

(עיין ביאור בתוספות דיבור המתחיל "לאתויי", בברכת שמואל המבואר סימן ג'. בתחילת הסימן כתבתי ביאור פשוט על כל לשון התוספות)

(חומר למחשבה:

בבור המתגלגל, אם אדם הניח אבן ברשות הרבים, ובא אחר והניחה במקום אחר מדעתו, השני חייב. שהשני סילק את הבור של הראשון וכרה בור חדש.

לקמן י"ט ב' וברש"י, מבואר שאם תרנגול ששייך לאדם הסתבכו רגליו בחבל דלי של הפקר, ועל ידי כך לקח אותו התרנגול והניחו ברשות הרבים ונתקל בו אדם והוזק, פטור בעל התרנגול, כי לומדים כי יכרה איש בור, ולא כי יכרה שור בור. והתרנגול הוא שכרה את הבור הזה ופטור עליו בעל התרנגול.

בסוגייא שלנו לא מדובר שהתרנגול הסתבך בדלי של הפקר, אלא שאדם הניח את הדלי ברשות הרבים וכרה את הבור, והתרנגול לקח אותו למקום אחר ברשות הרבים ושם נתקל בו אדם והוזק. ויש לעיין למה לא נאמר שהתרנגול סילק את הבור שהניח שם  האדם, וכרה אותו מחדש במקום אחר, ואז בעל הדלי ייפטר כי הבור שלו סולק, וכאילו נסתם, ובעל התרנגול גם יהיה פטור, כי לומדים איש בור ולא שור בור.

לעניות דעתי נראה לומר, שמה שבהמה עושה לא נחשב מעשה, והוא כמו רוח וכיו"ב שנחשב כאילו קרה מעצמו. וקשה אם כן למה צריך מיעוט לשור שכרה בור. הרי זה כאילו סחף הגשם אדמה ונוצר בור. דהיינו שהבור נוצר מאליו ולא על ידי מעשה ואין לחייב שום אדם עליו.

ויש לומר שאם שורו כרה בור, מכיוון שהשור עצמו האדם חייב בשמירתו, והוא ממונו לעניין פרשת נזיקין, מייחסים את מעשה השור לאדם ואם השור נגח או רמס או אכל מייחסים כאילו האדם בגופו הזיק ולכן חייב. והיינו חושבים שאם שורו כרה בור, גם את זה נייחס לאדם, שכל מה ששורו מזיק מיוחס אליו, ונדון שהאדם כרה את הבור. ועל זה נאמר המיעוט שפטור על בור שכרה שורו.

אם אדם הניח אבן ברשות הרבים ואדם אחר נטל אותה בכוונה והניח במקום אחר ושם הוזק בה הניזוק, המעשה של האדם האחר נחשב "מעשה" לעניין שמי שעושה אותו יהיה אחראי עליו. כלומר שהמעשה מיוחס אליו והוא נושא בחיובים שנובעים ממנו. לכן יש כאן מעשה כריית בור מצד האדם השני. וממילא גם נסתלק בורו של הראשון. סילוק הבור של הראשון אינו משום שהשתנה מקומו. אלא משום שבאותה אבן כרה השני בור חדש שמיוחס לשני, וממילא כבר אין כאן בורו של הראשון.

אבל אם אדם דרס בלי כוונה על הבור של הראשון וטילטלו למקום אחר, או שתרנגול הסתבך בו ונטלו למקום אחר, אין כאן מעשה כרייה חדש על ההנחה במקום החדש. כי מה שנעשה בלי כוונה על ידי אדם, או כל מה שנעשה על ידי בהמה, אין זה מעשה וכאילו עף ברוח. לכן יש לנו לדון רק על המניח הראשון, האם מה שעף בורו ברוח למקום אחר פוטר אותו. וכלפי זה לומדים מהצד השווה שאין כאן פטור כי גם באופן זה יש לייחס אליו את היזק הבור וחייב בשמירתו.

הנה מה שלומדים איש בור ולא שור בור, יש לפרש בשתי דרכים. האחת, שמה ששורו כרה בור כן מתייחס אליו, ונחשב שהוא כרה, וכמו שנחשב שהוא נגח, רק יש פטור על זה מתשלומים. כמו שפטור על טמון באש או על כלים בבור וכיו"ב, שוודאי מעשה ההיזק מתייחס אליו, רק שפטור. לפי זה הוא יעבור על איסור מזיק ויהיה חייב בדיני שמיים על בור שכרה שורו. וכמו שעובר על האיסור להזיק וחייב בדיני שמיים על הטמון באש ועל הכלים בבור.

דיני שמיים הוא הלכה בדיני ממונות, ולא עניין מוסרי או של חובות הלבבות, היינו שאם רוצה לא לעבור עבירה עליו לשלם. רק שבית דין אינם מוציאים ממנו.

דרך שנייה היא לומר שהתורה אמרה שרק מה ששורו הזיק בעצמו בפעולה שלו בגופו מייחסים כאילו בעליו בעצמו עשה. אבל מה ששורו הזיק על ידי שכרה בור, את זה לא מייחסים כלל אל האדם ולא אומרים שכאילו הוא עשה. ולפי זה לא יעבור איסור ולא יהיה חייב בדיני שמיים.

ולפי דברינו צריך לומר כהדרך השנייה. שאין זה כלל מעשה של בעל השור. שאם כן, אז בסוגייתנו של בור המתגלגל, יהיה נחשב שמה שהתרנגול לקח את הבור למקום אחר, זהו נידון כמו שבעליו של התרנגול לקח את הדלי למקום אחר. והראשון שהניח יהיה פטור כי השני בעל התרנגול בא ולקח את בורו וכרה אותו במקום אחר. ובעל התרנגול יהיה נחשב שכרה הוא את הבור במקום שבו הזיק, רק יהיה פטור עליו משום איש בור ולא שור בור.

לעניין אדם שדרס על הבור שהניח הראשון וטלטלו בבלי דעת למקום אחר, שהדין שהמניח הראשון חייב והשני פטור כי מכיוון שעשה בלי כוונה אין זה נחשב מעשה שלו, יש לעיין. שהדין באדם המזיק שגם באונס חייב. ודעת הרמב"ן בבא מציעא פ"ב ב' שאפילו באונס גדול וגמור (שלא כהתוספות שמחייבים באונס, אבל באונס גמור פוטרים).

ולפי הרמב"ן, או גם לפי התוספות שכאן הוא לא אונס גמור שהם פוטרים עליו, מייחסים לעניין היזק מה שאדם עשה באונס להחשיב שהוא מעשה שלו ומתייחס אליו. ואם כן נשווה גם כאן אונס לרצון, ונאמר שכמו שלקח בכוונה את הבור למקום אחר, השני מתחייב עליו שעשה כרייה חדשה. הוא הדין אם לקח אותו באונס, לעניין להחשיבו עושה מעשה היזק גם אונס מתייחס אליו ונחשב מעשה שלו, ויהיה חייב האדם שדרס על הבור ולקח אותו למקום אחר.

ויש ליישב שהנה לקמן כ"ז ב' נאמר שאם אחד הניח כדו ברשות הרבים, באפילה או בקרן זוית, והלך שם אחר ונתקל ושבר את הכד פטור. ולא מתחייב משום אדם מועד לעולם בין באונס בין ברצון, כיוון שמעשה שבירת הכד נעשה מבין שניהם, מבין המניח את הכד שם ומבין ההולך. שאחרי שנתחדש דין בור נחשב המניח את הכד כעושה את מעשה ההיתקלות.

ודומה למשנה לקמן ל"א ב': "זה בא בחביתו וזה בא בקורתו נשברה כדו של זה בקורתו של זה פטור שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך". וכן לקמן ל"ב א': "שנים שהיו מהלכין ברה"ר אחד רץ ואחד מהלך או שהיו שניהם רצין והזיקו זה את זה שניהם פטורין". והטעם שמעשה ההיזק נעשה מבין שניהם.

וגם כאן, אם אחד הניח בור ואדם אחר דרס עליו וטילטלו למקום אחר, מעשה הטלטול נעשה מבין שניהם ולא על ידי הדורס לבדו, ולכן אין להחשיב את זה כמעשה של הדורס שסילק בור חבירו וכרה בור חדש. ואפשר שאם הוא לא באפלה ולא בקרן זוית, שאמרו על זה לקמן כ"ז ב' שיש לו להסתכל וללכת ואם שבר בהליכתו כד שחבירו הניח שם חייב, הוא הדין כאן יהיה נחשב שהדורס כרה את הבור ואע"פ שלא ידע, ומי שהניח את הבור המתגלגל מתחילה יהיה פטור. וצריך עיון.

בעיקר הדין של אדם מועד לעולם בין באונס בין ברצון, צריך עיון רב.

הנה אם ראובן לקח את שמעון בכח נגד רצונו, והניף אותו והטיח אותו בכלי של חבירו ושבר אותו, והשתמש בו כאילו הוא מקל, באופן זה הסברא נותנת שלהלכה ראובן חייב ושמעון פטור. כיוון שמעשה ההיזק הוא מעשה של ראובן לבד. ומסתבר ששמעון פטור לא רק משום שראובן חייב, אלא משום שהוא לא עשה מאומה כלל. לחייב אדם המזיק באונס שייך כשעשה מעשה המזיק באונס. אבל לא אם לא עשה שום מעשה כלל. לא מצאתי כעת כתוב דין זה, אבל מסתבר שכך הוא.

והנה אם עמד שמעון על הגג ובאה רוח סערה גדולה שלא היה מקום לחשוש לה כלל, והעיפה אותו על כלים של חבירו. באופן זה חייב משום אדם מועד לעולם. ומה אכפת לנו אם במקום ראובן המטיחו יש כאן הרוח שמעיפה אותו. עדיין זה מעשה של הרוח לבדה ולא מעשה שלו כלל. ומה בכך שאין הרוח חייבת. וזה כאילו ישן במיטתו ובא דוב ואחז בו ולקחו למקום שיש כלי של חבירו והטיחו בו. שהוא לא עשה מאומה. ולהלכה בדוב חייב שזה כמו רוח שאינה מצוייה. ובראובן בא ולקח אותו לא מצאתי כתוב אבל לא נראה כלל שלהלכה יתחייב.

ובאמת יש חילוק בין בא ראובן ואחזו, לבין בא דוב או רוח והעיפוהו. שבבור נחשב עשיית היזק של בעל הבור כיוון שהניח במקום שמשם יכול להזיק כל מה שנעשה כתוצאה מזה נחשב מעשה של כורה הבור. ואם הניח עצמו במקום שרוח מצויה יכולה לקחתו ולהעיפו על כלים של חבירו, חייב על זה משום בור, כיוון שהיה לו לשמור על עצמו לא להעמיד את עצמו במקום כזה, והפשיעה הזו מחשיבה את ההמשך כמעשה שלו. אע"פ שמרגע שאחזתו הרוח כבר היה ככלי ביד החוצב ולא עשה מאומה. ואולי בדוחק אפשר לומר שאחרי שחייבה התורה גם על אונס, אז אפילו אם עומד במקום שרק רוח שאינה מצוייה יכולה להעיפו, ואפילו שוכב במיטתו ויכול לקחתו משם דוב, נחשב ככורה בור כיוון שאחרי שחייבתו תורה גם על אונס אם כן חזרה להיות רוח שאינה מצוייה כרוח מצוייה. וגם על לא מצוייה מוטל עליו השמירה והחיוב, והעמידה שלו במקום שרוח שאינה מצוייה יכולה לקחתו משם היא כמו כריית בור שמחשיבה את כל ההמשך כמעשיו.

אבל בלקח אותו ראובן, מעשה ראובן ביטל את מעשה הכרייה שלו. כיוון שהוא מעשה של בן דעת מתייחס המעשה אל ראובן. שוודאי ראובן מתחייב לשלם משום אדם המזיק, והרי המעשה מיוחס אליו. וממילא על ידי ייחוס המעשה לראובן נפסק ייחוס המעשה לשמעון. ולכן פטור שמעון כי לא עשה כלום ואין כאן מזיק באונס, שלא הזיק כלל.
ואם ירצה השם אכתוב בזה עוד במקומו. שעיקר הדבר צריך הרבה עיון כיצד ייתכן לייחס מעשה אונס אל האדם. שבלי דעת אין זה מעשה כלל, שהאדם לעניין חיובי תורה הוא דעתו ולא גופו, ועיקר הגדר של עשייה הוא להוציא לפועל מה שגמר בדעתו על ידי כלי הגוף. אבל אם הגוף מתנועע בלי שהדעת מניעה אותו, האדם עצמו שהוא הדעת לא שייך לזה כלל. ולחייב את הגוף בלי שייכות לדעת זה כמו לחייב אבן על כך שנפלה. שאם אדם זורק אבן ושברה כלי לא מחייבים את האבן אלא את הזורק. וכך גם כשמזיק בגופו, הגוף הוא האבן והדעת היא הזורק. ואם הדעת לא ידעה כלל כיוון שהיה ישן, אין לחייב אותה שאין לה שייכות כלל למה שנעשה, וכמו שנעשה על ידי איש אחר. והגוף לחוד הוא כמו אבן, וכיצד יובן שחייבה תורה במזיק ישן או שלא ידע ולא התכוון.
אחר העיון כתבתי בס"ד ביאור בהיר ועמוק בכל העניין. עיין בחידושים על סוגיות סימן א'.

.

שוב ראיתי בנימוקי יוסף דף א' ב' מדפי הרי"ף שכתב:

"והא תנן [דף כו.] אדם מועד לעולם בין ער בין ישן בין שוגג בין מזיד דכיון שדרכו דכאיף ופשיט ומתהפך שלא מדעתו כשהוא ישן עד שמתקרב אצל הניזק דרכו להזיק מיקרי". ומבואר שאדם קשור ושמור שלא תפילנו רוח אף שאינה מצויה הוא דבר שאין דרכו להזיק ולא נכלל בפרשת אבות נזיקין ולא מתחייב כלל, שחיוב אדם באונס ובישן הוא מדיני אב הנזיקין "אדם". וכשאין דרכו להזיק אינו אב נזיקין כלל. ולפי זה אם בא ראובן והשליכו על כד ונשבר הרי לגבי אופן כזה אינו אב נזיקין כלל. שחיוב השמירה ואב הנזיקין על זה הוא של ראובן. וזהו כמו שכתבתי)

.

רב אדא בר אהבה אמר לאתויי הא, דתניא: "כל אלו שאמרו: פותקין ביבותיהן [פותחין צינורותיהן המקלחים שופכים, ששופכין מחצריהן לרשות הרבים. רש"י], וגורפין מערותיהן [ומשליכין זבליהן לרשות הרבים. רש"י], בימות החמה אין להם רשות [מפני שהרחוב נאה והוא מקלקלו. אבל בימות הגשמים שהרחובות מלוכלכות יש להן רשות. רש"י], בימות הגשמים יש להם רשות. אע"פ שברשות, אם הזיקו חייבים לשלם".

היכי דמי? אי בהדי דקאזלי מזקי [מזיקים עם הליכתם], כחו הוא [האדם זרק חץ ונחשב שהזיק בידיו והוא אדם המזיק].

אלא בתר דנייח [אחר שנח]. היכי דמי, אי דאפקרינהו, בין לרב בין לשמואל היינו בור. מאי שנא בור דתחילת עשייתו לנזק וממונך ושמירתו עליך, הני נמי תחילת עשייתן לנזק וממונך ושמירתן עליך.

אלא דלא אפקרינהו, לשמואל דאמר כולם מבורו למדנו היינו בור.

לעולם דאפקרינהו, ולא דמי לבור. מה לבור שכן שלא ברשות, תאמר בהני [באלה] דברשות?

שור יוכיח [שברשות בית דין הוא מהלך ברשות הרבים שהרי כל אדם יש לו רשות בכך ואם הזיק חייב. רש"י]. מה לשור שכן דרכו לילך ולהזיק, בור תוכיח. וחזר הדין.