בבא קמא – דף ז' עמוד א'

"ר' עקיבא אומר לא בא הכתוב אלא לגבות לניזקין מן העידית וקל וחומר להקדש".

מאי קל וחומר להקדש? אילימא [אם לומר] דנגח תורא דידן [שור שלנו] לתורא דהקדש, (שמות כא, לה) "שור רעהו" אמר רחמנא ולא שור של הקדש [ דאם נגח שור של הקדש פטור והוא הדין לכל שאר נזקין שאם מזיק את ההקדש פטור. רש"י].

אלא לאומר הרי עלי מנה לבדק הבית [שנודר לתת מנה לבית המקדש] דאתי [שבא] גזבר ושקיל [ולוקח] מעידית.

לא יהא אלא בעל חוב, ובעל חוב בבינונית [משנה בגיטין מ"ח ב': "הניזקין שמין להן בעידית ובעל חוב בבינונית וכתובת אשה בזיבורית. רבי מאיר אומר אף כתובת אשה בבינונית". והכוונה שלומד הקדש מקל וחומר, שאם להדיוט הקל הוא משלם, קל וחומר שישלם להקדש החמור. וכעת אינו עניין לנזיקין אלא לומד מהדיוט בעל חוב, שאם משלם לבעל חובו ההדיוט, קל וחומר שישלם להקדש. אבל מקל וחומר זה אי אפשר ללמוד אלא שיהיה הקדש גובה מבינונית כבעל חוב ולא שיהיה גובה מעידית].

וכי תימא סבר רבי עקיבא כל בעל חוב נמי [גם] בעידית? איכא למיפרך [יש לפרוך], מה לבעל חוב שכן יפה כחו בנזקין [שגובה אם ניזוק] תאמר בהקדש שהורע כחו בנזקין [שאינו גובה אם ניזוק, שנאמר שור רעהו ולא שור הקדש]?

לעולם [באמת] דנגח תורא דידן לתורא דהקדש [שור שלנו לשור של הקדש]. ודקא קשיא לך "שור רעהו" אמר רחמנא ולא שור של הקדש, רבי עקיבא סבר לה כרבי שמעון בן מנסיא. דתניא: "רבי שמעון בן מנסיא אומר, שור של הקדש שנגח שור של הדיוט פטור. שור של הדיוט שנגח שור של הקדש בין תם בין מועד משלם נזק שלם". [ודורש "שור רעהו" ולא שור של הקדש, שהחילוק בין תם למועד נאמר דווקא לגבי שור רעהו, ושור של הקדש לא נאמר עליו החילוק הזה ולכן גובה גם מתם נזק שלם]

אי הכי [אם כך], ר' ישמעאל ורבי עקיבא ממאי דבעידית דניזק וזיבורית דמזיק פליגי [חולקים. בברייתא לעיל ו' ב', לגבי מיטב שדהו, וכפי שהעמידה רב אחא בר יעקב]? דלמא [שמא] דכולי עלמא [כל הדעות] בדניזק שיימינן [שמין אנו. כלומר המזיק משלם קרקע שווה לעידית של הניזק ואע"פ שאצלו היא זיבורית], והכא [וכאן] בפלוגתא [במחלוקת] דרבי שמעון בן מנסיא ורבנן קמפלגי [חולקים]. רבי עקיבא סבר כרבי שמעון בן מנסיא ור' ישמעאל סבר כרבנן. [לשון הברייתא דלעיל ו' ב': ""מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם", מיטב שדהו של ניזק ומיטב כרמו של ניזק דברי רבי ישמעאל. ר' עקיבא אומר לא בא הכתוב אלא לגבות לנזקין מן העידית, וקל וחומר להקדש". וכעת בא להעמיד הברייתא שרבי עקיבא לגבי הדיוט מסכים עם רבי ישמעאל, ודברי רבי עקיבא שאמר "לא בא הכתוב אלא וכו'" מתייחסים רק להקדש. שרבי ישמעאל סובר ששור שלנו שנגח שור של הקדש פטור כחכמים, ורבי עקיבא חולק עליו בזה ואומר שחייב וגובה מן העידית של ניזק. ולומד שגובה ההקדש מהמזיק עידית של ניזק כמו בהדיוט, בקל וחומר מהדיוט שגובה מעידית של ניזק]

אם כן מאי "לא בא הכתוב" [שמשמע שחולקים בפירוש הפסוק "מיטב שדהו"]? ועוד מאי "קל וחומר להקדש"? [עיין רש"י מה שפירש בזה, ובתוספות הקשו קושיא חמורה על פירושו ולא ידעתי כעת יישוב לקושייתם. ופירוש ר"י בתוספות גם לא הבנתי כעת שהיה אפשר להקשות כן גם לפי מה שפירש מקודם שמדבר בהרי עלי מנה לבדק הבית, שרבי ישמעאל לא חולק בזה, וצריך עיון]

ועוד הא אמר רב אשי תניא בהדיא [בפירוש]: (שמות כב, ד) ""מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם" מיטב שדהו של ניזק ומיטב כרמו של ניזק דברי רבי ישמעאל, רבי עקיבא אומר מיטב שדהו של מזיק ומיטב כרמו של מזיק".

רמי ליה [הקשה סתירה] אביי לרבא, כתיב: "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם", מיטב אין [כן], מידי אחרינא [דבר אחר] לא. והתניא: (שמות כא, לד) [בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם כֶּסֶף יָשִׁיב לִבְעָלָיו וְהַמֵּת יִהְיֶה לּוֹ] ""ישיב" לרבות שוה כסף ואפילו סובין" [וקשה שהרי סובין הוא מזיבורית שבנכסיו ואינו מיטב]?

לא קשיא כאן מדעתו כאן בעל כרחו [אי [אם] משלם ליה מזיק נזקו מדעתו, דלא אטרחיה [שלא הטריחו] לצעוק עליו בבית דין, שקיל [לוקח] סובין. אבל אם אינו רוצה המזיק לשלם נזקו לניזק אלא בבית דין, דהיינו בעל כרחו, אינו משלם אלא כסף [הכוונה מטבעות כסף שזהו מיטב. שנוח לו לאדם לקבל מטבעות מסובין אע"פ ששווים אותו דבר]. רש"י].

אמר עולא בריה דרב עילאי, דיקא נמי [מדוייק גם] דכתיב "ישלם" [ומשמע] בעל כרחו.

אמר ליה [לו] אביי, מי [האם] כתיב "ישולם" [שאז משמע שהוא בעל כרחו], "ישלם" כתיב, מדעתו משמע [ישולם מתייחס לכסף, ולכן משמע שהוא בעל כרחו, שהבעלים לא רצה לשלם ואין התשלומים מתייחסים אליו, אלא הכסף משולם בעל כרחו. ואילו "ישלם" משמע שהוא פעולה של המשלם ששילם, ומשמע שרצה לשלם].