בבא קמא – דף ז' עמוד ב'

אלא אמר אביי כדמר [רבה. שהיה רבו של אביי ולכן קורא לו מר], דתניא: "הרי שהיו לו בתים שדות וכרמים ואינו מוצא למוכרן מאכילין אותו מעשר עני עד מחצה".

[לשון המשנה במסכת פאה ח' ח': "מי שיש לו מאתיים זוז [שאלו מספיקים לשנה אחת לכסות ולמזונות] לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני [דלאו עני הוא ונמצא גוזל עניים].

היו לו מאתיים חסר דינר, אפילו אלף נותנין לו [מעשר עני] כאחת הרי זה יטול.

היו ממושכנין בכתובת אשתו, לבעל חובו, הרי זה יטול.

אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו".

הברייתא אומרת שהיו לו בתים בשווי מאתיים זוז ואינו מוצא למכרן. מכיוון שאם יוזיל מחירן עד חצי בוודאי יוכל למכרן, הרי זה נחשב שיש לו מאה זוז. ולכן נותנים לו ממעשר עני את החצי האחר, דהיינו עוד מאה זוז]

והוי בה מר [והתקשה בה מר. דהיינו רבה, רבו של אביי], היכי דמי [איך דומה. באיזה אופן]? אי הוזל ארעתא דכולי עלמא [אם הוזלה קרקע של כל העולם] ודידיה נמי זל בהדייהו [ושלו גם הוזל איתם] אפילו טובא [הרבה] נמי ליספי ליה [גם להאכיל לו] דהא זול דכולי עלמא נמי [אם קרקעותיו היו שוות מאתיים זוז מתחילה, וכעת אינו מוצא למכרן כיוון ששל כל העולם הוזלו וכעת אי אפשר למכרן אלא בחמישים, מן הראוי להאכילו במעשר עני במאה וחמישים. או שאם נותנים לו אלף בבת אחת יטול. כיוון שכעת אין זה שיש לו קרקע בשווי מאתיים ואינו מוצא למכור, אלא עכשיו שווי הקרקע הוא חמישים, ומה שהיה לפי כן שהיו שוות מאתיים לא אכפת לנו. והוא ככל עני שאין לו מאתיים זוז].

אלא דאוקיר ארעתא דכולי עלמא [שהתייקרה הקרקע של כל העולם. לאו דווקא התייקרה אלא שלא הוזלה ובאמת שווי קרקעותיו כעת הוא מאתיים זוז], ודידיה איידי דעייל ונפיק אזוזי זל ארעיה [ושלו מתוך שנכנס ויוצא על זוזים הוזלה קרקעו. אם שווי קרקעותיו מאתיים זוז, למה אינו מוצא קונים במחיר זה, אלא משום שרואים שהוא בהול לחזר אחרי מעות ולכן מציעים לו מחיר זול יותר], אפילו פורתא [מעט] נמי לא ליספו ליה [גם לא יאכילוהו. משל מעשר עני. כיוון שהוא גורם לעצמו ברשלנותו שאינו יכול למכור קרקעותיו במאתיים זוז, שהיה יכול להסתיר שהוא בהול למעות, ושווין מאתיים זוז, הרי יש לו מאתיים זוז ואינו עני. ואם כן קשה במה נעמיד את הברייתא.

כתבו בתוספות שאם לא התרשל ולא הראה שהוא בהול למעות, ואעפ"כ אינו מצליח למכור קרקעותיו במאתיים, מותר לו להתפרנס ממעשר עני עד שיצליח למכור במאתיים, ואינו צריך למכרן בפחות. וזהו רק שכך ההלכה, אבל אי אפשר להעמיד את הברייתא באופן זה, שהרי אין לזה שייכות לחצי ממחירן כמו שנאמר בברייתא, אלא מאכילים אותו בין פחות ובין יותר מחצי מחירן, כפי הזמן שנדרש לו למצוא קונה].

ואמר מר עלה [ואמר רבה ליישב את הברייתא] לא צריכא דביומי ניסן יקרא ארעתא [יקרה הארץ. רש"י: מפני שהלוקח ניר חורש אותן בימות הקיץ וזורען בתשרי ובמרחשון. וביומי תשרי זילי שאין סיפק לזורען באותה שנה] וביומי תשרי זל ארעתא [זולה הארץ], דכולי עלמא נטרי עד ניסן ומזבני [שכל העולם מחכים עד ניסן וקונים. וצריך לומר שגם בבתים יש זמן שיקרים יותר וזולים יותר. תוספות]. והאי הואיל ואצטריכא ליה זוזי זבין כדהשתא [וזה, שמדובר עליו בברייתא, הואיל וצריכים לו זוזים מוכר כעכשיו. כלומר מוכר בתשרי כשהקרקע זולה]. עד פלגא אורחיה למיזל [עד חצי דרכה להוזיל], טפי [יותר] לאו אורחיה למיזל. [הברייתא מדברת על מי שיש לו קרקעות שבניסן שוות מאתיים זוז. ומכיוון שהוא זקוק למעות הוא מוכר בתשרי בזול. ואומרת הברייתא שמאכילים אותו מעשר עני עד חצי משווי הקרקע, כיוון שאין דרך שבתשרי יוזלו הקרקעות יותר מחצי ממה שהן שוות בניסן]

והכא נמי [וכאן גם] גבי נזקין [שאנו באים ליישב את הפסוקים שכתוב "מיטב" וכתוב "ישיב" ואפילו סובין] בעידית. ואי אמר ליה איהו [ואם אמר לו הוא. הניזק] הב לי בינונית טפי פורתא [תן לי בינונית יותר מעט. וכגון שהיתה לניזק שדה שלו שגובלת בקרקע בינונית של המזיק. ונוח לו לגבות ממנה יותר מאשר מעידית], אמר ליה [מזיק] אי שקלת [אם לקחת] כדינך שקול כדהשתא [כך כעכשיו. שהוא בזמן תשרי שהקרקע זולה ונוטל הניזק הרבה קרקע בדמי נזקו], ואי [ואם] לא, שקיל כיוקרא דלקמיה [קח כיוקר של להבא. כלומר אם אינך רוצה לקחת עידית כפי דינך, אלא בינונית, אתן לך קרקע לפי מחירה היקר בניסן ותקבל פחות קרקע].

[בבעל חוב המשלם בוחר מאיזו קרקע הוא משלם. ובמזיק חדשה תורה שהתובע יכול לכוף אותו לשלם בעידית. וכתב רש"י שאם הניזק רוצה לכוף אותו דווקא בבינונית, והמזיק רוצה לשלם עידית, יכול הניזק לכוף אותו. שקל וחומר הוא שאם יכול לכופו לעידית, יכול גם לכופו לבינונית.

שווי דבר ששווה כסף, נקבע על פי הדין לפי אותו מקום ואותה שעה. לכם אם הנזק היה בתשרי, גובה הניזק הרבה קרקע בשווי דמי נזקו שהקרקע עכשיו זולה, ועכשיו זהו שוויה, ולא אכפת לנו מה יהיה בניסן.

ומכיוון שכעת הקרקע זולה, ויכול הניזק לכוף בבינונית, מן הדין שיטול בינונית לפי המחיר בתשרי.

וכלפי זה אומר אביי שבא הפסוק "כסף ישיב לבעליו", שמשמע ממנו שמחדש דין לטובת המשלם, ומחדש שאם הניזק רוצה דווקא בבינונית, יש יתרון למזיק שיכול להעריך שווי הקרקע לפי מחירה בניסן. ומפרש בדוחק גדול לשון הברייתא "אפילו סובין", שאם משלם לו סובין, כלומר קרקע בינונית, יכול לשלם בתשרי לפי היוקר של ניסן.

בדרך כלל לא אכפת לנו כלל מה יהיה מחירה של הקרקע בעתיד, ששוויה נקבע לפי אותה שעה ואותו מקום. אמנם ההתייקרות בניסן והזול בתשרי הם דרך העולם והם שינויים קבועים וידועים.

מכיוון שכך, כשאנו מעריכים שווי קרקע בתשרי, יש שתי הסתכלויות שונות, ששתיהן נכונות, על שווי הקרקע. הסתכלות אחת היא לפי שוויה בתשרי. ההסתכלות השנייה היא שמכיוון שהיוקר בניסן הוא דרך העולם הידועה, אנו כבר כעת רואים את ההתייקרות של ניסן, ורואים בקרקע שווי כמו בימי ניסן.

ההסתכלות העיקרית לדינא היא זו שהקרקע שווה בתשרי כשוויה בתשרי. אבל מכיוון שההסתכלות על שוויה בניסן גם היא קיימת, יכול הפסוק לחדש דין להקל על המזיק ולהעריך לפי השווי של ניסן אם אין הניזק רוצה לגבות בעידית כדינו.

וכן גם לגבי קופת מעשר עני, אין אנו באים להעריך את שווי הקרקע, אלא לקבוע אם אדם זה עני. ומכיוון שגם בתשרי ידוע שבניסן תימכר הקרקע במאתיים, ומאתיים מספיקים למאכל וכסות לשנה ומוציאים אותו מדין עני, יש מקום להתחשב גם בשווי של מאתיים]

מתקיף לה רב אחא בר יעקב אם כן הורעת כחן של נזקין אצל בינונית וזיבורית, דרחמנא אמר ממיטב, ואת אמרת מבינונית וזיבורית נמי [גם לא] לא [הפסוק ייפה את כוחו של ניזק לגבות מעידית, ולפי מה שאמר אביי אפילו בבינונית וזיבורית אין גובה הניזק מה שראוי לו. ששוי הקרקע על פי דין הוא כזול של עכשיו, והוא מקבל קרקע לפי יוקר של ניסן].

אלא אמר רב אחא בר יעקב, אי איכא לדמויי [אם יש לדמות], לבעל חוב מדמינן ליה.

בעל חוב דיניה בבינונית, ואי [ואם] אמר ליה הב [תן] לי זיבורית טפי פורתא [מעט יותר] אמר ליה אי שקלת כדינך שקול כדהשתא, ואי לא שקיל כי יוקרא דלקמיה [אם לקחת כדינך קח כעכשיו, ואם לא כמו היוקר שלהבא].

[בעל חוב מהתורה משלם לו הלווה מה שרוצה ויכול ליתן לו זיבורית. וחכמים תקנו שיגבה בבינונית כדי שלא לנעול דלת בפני לווין. שאם יבקשו הלוואה לא ירצו להלוות להם כדי שלא יצטרכו לקבל זיבורית בפרעון ההלוואה. וכיוון שהיא תקנת חכמים יכולים לתקן שאם המלווה מבקש בקשה מיוחדת ושלא כדינו, שיש בוודאי טעם למה מבקש דווקא בזיבורית, יכול הלווה להעריך שווי הקרקע לפי היוקר של ניסן]

מתקיף לה רב אחא בריה דרב איקא אם כן נעלת דלת בפני לוין, דאמר ליה [המלווה ללווה] אילו הוו לי זוזי הוה שקלי כדהשתא [אילו היו לי זוזים הייתי לוקח כעכשיו], השתא דזוזי גבך [כעת שהזוזים אצלך] אשקול כיוקרא דלקמיה [אקח כיוקר שלהבא. המלווה נמצא מפסיד מכך שהסכים להלוות, שאם הזוזים היו אצלו היה יכול לקנות קרקע במחיר הזול של עכשיו, ומכיוון שזוזים שלו אצל הלווה, מקבל קרקע במחיר הגבוה של ניסן, ויבואו לסרב להלוות].

אלא אמר רב אחא בריה דרב איקא, אי איכא לדמויי [אם יש לדמות] לכתובת אשה מדמינן.

דהא כתובת אשה דינה בזיבורית, ואי אמרה ליה איהי [היא], הב לי בינונית בציר פורתא [תן לי בינונית פחות מעט], אמר לה אי שקלת כדינך שקול כדהשתא, ואי לא שקלי כיוקרא דלקמיה.

[ובזה אין קושיא, שמכיוון שאינו חייב לה אלא זיבורית, אם מבקשת בינונית לפנים משורת הדין יכול לומר לה שישום את הקרקע כשוויה בניסן]

מכל מקום קשיא [סתירת הפסוקים. שכתוב מיטב שדהו ישלם, וכתוב כסף ישיב לרבות סובין].

אמר רבא כל דיהיב ליה ממיטב ליתיב ליה. [הפסוק "כסף ישיב" מלמד שהמזיק יכול ליתן לניזק מה שרוצה ואפילו סובין. והפסוק "מיטב שדהו ישלם" מלמד שצריך לתת לו ממיטב של אותו מין. שאם רצה המזיק לשלם סובין צריך לתת מיטב של סובין]

והא מיטב שדהו כתיב? [ולפי רבא היה צריך לכתוב מיטב סתם ולא להזכיר שדה]

אלא כי אתא [כשבא] רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע מבי רב [מבית רב] פרשוה.

כל מילי [דבר] מיטב הוא, דאי [שאם] לא מזדבן הכא [נמכר כאן] מזדבן במתא אחריתי [נמכר בעיר אחרת]. לבר מארעא [חוץ מקרקע], דליתיב ליה ממיטב כי היכי דלקפוץ עלה זבינא [שישיב לו ממיטב כך שיקפוץ עליה הקונה].

[אם הזיקו מאה זוז הרי כל קרקע שנותן לו שווה מאה זוז, ואם נותן עידית נותן פחות קרקע, ואם זיבורית נותן יותר קרקע. ומה שהקפיד הפסוק שיתן מיטב הוא רק משום שלעידית קל יותר למצוא קונה. לכן לגבי מטלטלים, מכיוון שקל למכרן, שקרקע רק בני אותה עיר עשויים לקנות, ומטלטלין יכול למכור גם בעיר אחרת, כל דבר נחשב מיטב. ובזה מיישב את הפסוקים, ש"כסף ישיב" ואפילו סובין נאמר לגבי מיטלטלין, ו"מיטב שדהו ישלם" נאמר לגבי קרקע]

בעא מיניה [שאל ממנו] רב שמואל בר אבא מאקרוניא מרבי אבא, כשהן שמין [עידית וזיבורית] בשלו הן שמין או בשל עולם הן שמין? [אם למזיק יש קרקעות משובחות יותר מלכל העולם, וזיבורית שלו נחשבת אצל כל העולם כעידית. האם שמין בשל מזיק וישלם מעידית שלו, או ששמין לפי כל העולם, וישלם המזיק זיבורית שלו, שאצל כל העולם היא עידית]

אליבא דרבי ישמעאל לא תבעי לך [לא יישאל לך], דאמר בדניזק שיימינן [בשל ניזק שמין. והמזיק משלם לניזק קרקע שווה לעידית של ניזק], כי תבעי לך [יש לשאול] אליבא דרבי עקיבא, דאמר בדמזיק שיימינן [העידית מנכסיו של מזיק צריך לשלם], מאי "מיטב שדהו" אמר רחמנא, למעוטי דניזק [שלא יכול לתת קרקע שהיא מיטב אצל ניזק, אם אצלו היא זיבורית, אבל יכול לתת קרקע שאצל כל העולם היא מיטב, אפילו שאצלו היא זיבורית], או דלמא [שמא] למעוטי דעלמא נמי [גם. שלא יכול לתת קרקע שהיא מיטב אצל העולם, אלא צריך לתת קרקע שהיא מיטב שלו]?

אמר ליה, רחמנא אמר "מיטב שדהו" [ומשמע שדהו של מזיק או של ניזק, שלא אמר "מיטב שדה", שיהיה משמע שדה סתם שהולכים בו לפי העולם. ואם אנו סוברים דלא כרבי ישמעאל שאמר בשל ניזק, אם כן בעל כרחנו בשל מזיק ולא בשל עלמא], ואת אמרת בשל עולם הן שמין?