בבא קמא – דף ט"ו עמוד ב'

[משנה כתובות מ"א א': "האומר פתיתי את בתו של פלוני משלם בושת ופגם על פי עצמו ואין משלם קנס.
האומר גנבתי משלם את הקרן על פי עצמו ואין משלם תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה.
המית שורי את פלוני או שורו של פלוני הרי זה משלם על פי עצמו.
המית שורי עבדו של פלוני אין משלם על פי עצמו.
זה הכלל כל המשלם יתר על מה שהזיק אינו משלם ע"פ עצמו".

רמב"ם פרק י' מנזקי ממון הלכה ב':

"מה בין תם שהרג את האדם למועד שהרג, שהתם פטור מן הכופר והמועד חייב בכופר ובלבד שיהיה מועד להרוג".
שם הלכה ד':
"זה שנאמר בתורה (שמות כ"א כ"ט) "וגם בעליו יומת" מפי השמועה למדו שחיוב מיתה זו בידי שמים ואם נתן כופר הנהרג נתכפר לו, ואע"פ שהכופר כפרה הוא ממשכנין את מי שנתחייב בכופר בעל כרחו".
שם פרק י"א הלכה א' ב':
"כמה הוא הכופר, כמו שיראו הדיינין שהוא דמי הנהרג הכל לפי שוויו של נהרג שנאמר (שמות כ"א ל"ב) "ונתן פדיון נפשו ככל אשר יושת עליו", וכופר העבדים בין גדולים בין קטנים זכרים או נקבות הוא הקנס הקצוב בתורה (שמות כ"א ל"ב) שלשים סלע כסף יפה בין שהיה העבד שוה מאה מנה בין שאינו שוה אלא דינר".
"למי נותנין הכופר, ליורשי הנהרג"]תא שמע: "המית שורי את פלוני או שורו של פלוני הרי זה משלם על פי עצמו".
מאי לאו בתם? [והכי קאמר המית שורי את פלוני משלם חצי כופר על פי עצמו ורבי יוסי הגלילי היא, או שורו של פלוני המית משלם על פי עצמו חצי נזק, אלמא [אמור] ממונא הוא. רש"י. וקשה לרב הונא בריה דרב יהושע שאמר שהוא קנס]
לא במועד.
אבל תם מאי, הכי נמי [כך גם] דאין משלם על פי עצמו? אי הכי [אם כך] אדתני סיפא [עד ששונה בסוף] "המית שורי את עבדו של פלוני [הא קנסא הוא דמשלם ל' סלעים ואפילו אינו שוה אלא דינר. רש"י] אין משלם על פי עצמו", לפלוג וליתני בדידיה [ולשנות בעצמו] 'במה דברים אמורים במועד אבל בתם אינו משלם על פי עצמו'?
כולה במועד קמיירי [וחילוקים דמועד בעי לאשמועינן [רוצה להשמיענו]. רש"י].

תא שמע: "זה הכלל כל המשלם יותר על מה שהזיק [כגון ל' של עבד. רש"י] אינו משלם על פי עצמו". מאי לאו הא פחות ממה שהזיק [כגון חצי נזק דתם משלם על פי עצמו. רש"י] משלם?
לא.
הא כמה שהזיק משלם אבל פחות מאי, הכי נמי [כך גם] דלא משלם? אי הכי [אם כך] אדתני [עד ששונה] "זה הכלל כל המשלם יותר על מה שהזיק אינו משלם על פי עצמו" ליתני: 'זה הכלל כל שאינו משלם כמה שהזיק' דמשמע פחות ומשמע יותר? תיובתא [קושיא ואין לה תירוץ].
והלכתא פלגא נזקא קנסא.
תיובתא והלכתא? [אם אמר שהיא תיובתא, כלומר קושיא שאין לה תירוץ, כבר אנו יודעים שאין הלכה כמי שאמר חצי נזק ממון ואינו צריך לומר "והלכתא פלגא נזקא קנסא"]
אין [כן]. טעמא מאי הויא תיובתא משום דלא קתני כמו שהזיק, לא פסיקא ליה, כיון דאיכא [שיש] חצי נזק צרורות דהלכתא גמירא לה דממונא הוא, משום הכי לא קתני. [הטעם של הקושיא היא מכך שלא שנה במשנה "זה הכלל כל שאינו משלם כמה שהזיק וכו'". אבל באמת אין זו קושיא כי הטעם שלא שנה כך הוא משום שיש הלכה למשה מסיני שאם הזיקה הבהמה ברגל דרך הילוכה והנזק היה על ידי צרורות [אבנים קטנות] שהתיזה משלם רק חצי נזק אע"פ שהיא מועדת מתחילתה להזיק דרך הילוכה, וחצי נזק זה נתקבל בהלכה למשה מסיני שהוא ממון ואינו קנס. לכן אם היה שונה "כל שאינו משלם כמה שהזיק וכו'" היה משמע שחצי נזק צרורות הוא קנס. ומשום שאינה תיובתא הוצרך לומר שהלכה כמי שאמר שחצי נזק של שור תם הוא קנס]

והשתא [וכעת] דאמרת פלגא נזקא קנסא, האי כלבא דאכל אימרי [כלב זה שאכל כבשים] ושונרא דאכלה תרנגולא [וחתול שאכלה תרנגולת] משונה הוא [דאין דרכן בכך והוי תולדה דקרן לשלם חצי נזק. רש"י. אם לא היה משונה היה זה שן ומשלם נזק שלם ברשות הניזק ופטור ברשות הרבים] ולא מגבינן בבבל [דאין דנין דיני קנסות אלא בסמוכין ובבבל אין סמיכה. רש"י. ובכתובות מ"א ב' כתב רש"י: וכיון דקנסא הוא לא מגבינן ליה בדייני בבל שאין שם סמיכה בזקנים ולא מקרו מומחים וגבי קנס כתיב (שמות כב) ירשיעון אלהים].
והני מילי [ודברים אלה] ברברבי [בגדולים], אבל בזוטרי [בקטנים] אורחיה הוא [דרכו בכך. והוא שן].
[כתבו בתוספות שרק לפי מה שחצי נזק קנס, והוא נחשב קנס ולא ממון משום שאין דרך שור תם לנגוח, אם כן התורה חייבה על נזק שאין דרכו בכך ויש לנו לחייב את הכלב והחתול. אבל אם חצי נזק ממון, ומשום ששוורים אינם בחזקת שימור שדרכם לנגוח, אם כן לא מצאנו שחייבה תורה על קרן במקום שאין דרכה בכך ולא היינו מחייבים כלב וחתול]
ואי תפס הניזק [בשאכל הכלב כבשים גדולות שהוא תולדת קרן ואין גובים ממנו חצי נזק כיוון שאין דנים דיני קנסות בבבל] לא מפקינן מיניה [לא מוציאים ממנו].
ואי [ואם] אמר קבעו לי זימנא [זמן] דאזלינא לארעא דישראל [שאלך לארץ ישראל. שם יש בית דין סמוכים שדנים קנסות] קבעינן ליה [מדובר כשלא תפס הניזק אלא אמר לבית דין שיקבעו זמן שיבוא איתו המזיק לארץ ישראל].
ואי לא אזיל [ואם לא הלך. המזיק לארץ ישראל בזמן שנקבע] משמתינן ליה [מנדים אותו].
ובין כך ובין כך [בין הלך לארץ ישראל בין לא הלך] משמתינן ליה [להרוג את הכלב ואת החתול. רש"י] עד דמסלק הזיקא [שיהרגם. רש"י] מדרבי נתן, דתניא: "רבי נתן אומר מניין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו ואל יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו, תלמוד לומר (דברים כב, ח) "לא תשים דמים בביתך". [לקמן ע"ט ב' נאמר במשנה: "לא יגדל אדם את הכלב אלא אם כן היה קשור בשלשלת". והוצרך להביא מרבי נתן כיוון שמנדים אותו אפילו קשרו בשרשרת עד שיהרגנו וכמו שכתב רש"י. ואפשר שהטעם הוא כמו שנאמר לקמן פ"ג א' שהפילה אשה מפחד הכלב ולזה חוששים גם בקשור]

.

(חומר למחשבה:
בכתובות מ"א ב' כתב רש"י: "ואי תפס. ניזק ממונא דמזיק גבי קנסא דחצי נזקו דאין צריך לצעוק לפנינו. לא מפקינן מיניה. וגבי פלגא נזקיה".
מה שכתב "וגבי פלגא נזקיה", הכוונה שיש חילוק בין תפיסה לגבייה. שלחייב יש זכות לומר באיזה חפץ יפרע. ולכן אין בעל החוב יכול לגבות בלא בית דין, שהחייב יכול לומר לו רצוני לפרוע בחפץ אחר, ורק לבית דין יש את הכח להחליט שיפרע דווקא מחפץ זה, ובחובות שאינם קנס אם תפס בעל החוב ללא רשות בית דין מוציאים ממנו. והיה מקום לומר שיישאר הניזק תפוס במה שתפס, שאין בית דין נזקקים להוציא מידו, אבל הוא רק שומר על מה שתפס ואינו ממון שלו שאע"פ שתפס עוד אין כאן גבייה. והשמיע לנו רש"י שהניזק עושה גם גביה ונעשה הממון שלו.

.

– – –

.

בעיקר העניין יש מקום גדול לעיון, שהנה לרבי עקיבא הניזק זוכה בגוף השור כשווי חצי הנזק מייד עם הנגיחה. מצד שני הרי אנו פוסקים שחצי נזק הוא קנס, ובקנס החיוב תלוי בבית דין, שכתוב "אשר ירשיעון אלוהים", ולפני שחייבוהו בית דין אינו חייב, שהתורה לא זכתה לניזק שעבוד הגוף בגופו של המזיק, ואין הניזק תובע חוב, אלא הוא ציווי שבית דין יקנסו אותו. ואם כן כיצד זוכה בשעת נגיחה. ונראה שזכייתו בשעת נגיחה תלויה במה שיחייבוהו בית אחר כך, וכשמחייבים אותו בית דין אז מתברר למפרע שזכה משעת נגיחה.כתב ברמב"ם פרק ח' מהלכות נזקי ממון:
"הלכה ו
שור תם שהזיק אם מכרו המזיק עד שלא עמד בדין אע"פ שהוא מכור [שהלוקח חורש בו לכתחלה וכן שהמכר קיים ואין כל אחד יכול לחזור בו. מגיד משנה. ועיין לחם משנה] הרי הניזק גובה ממנו וחוזר הלוקח וגובה מן המזיק שמכר לו, שכיון שנגח קול יש לו ולא היה לו ליקח עד שיגבה הניזק.
הלכה ז
הקדישו המזיק הרי זה מוקדש כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון, שחטו גובה הניזק מבשרו, נתנו במתנה מה שעשה עשוי ויגבה הניזק ממנו.
הלכה ח
הזיק ועמד בדין ואחר כך מכרו אינו מכור, הקדישו אינו מוקדש, נתנו במתנה לא עשה כלום, קדמו בעלי חובות של מזיק ותפסוהו בין שחב עד שלא הזיק בין הזיק עד שלא חב לא זכו אלא הניזק גובה ממנו, שאפילו היה של בעלי חובות מתחלה והזיק הרי זה גובה מגופו".

ומבואר שיש חילוק, שאחרי העמדה בדין זכה הניזק והוא שור של ניזק ואין המזיק יכול למכרו ולהקדישו כלל. אבל לפני העמדה בדין אינו כן. אמנם לפני העמדה בדין אין זה שעדיין לא זכה הניזק כלל, שהרי אם הקדישו אינו מוקדש מעיקר הדין אלא רק מדרבנן כדי שלא יאמרו וכו'. ונראה כמו שכתבתי שאחרי ההעמדה בדין מתברר למפרע שזכה הניזק משעת נגיחה, ולכן למפרע מתבטל ההקדש, רק מכיוון שלפני ההעמדה עוד לא נתבטל, גזרו חכמים שגם אחרי שיתבטל אינו יוצא לחולין כדי שלא יאמרו וכו'.
וראשונים אחרים חולקים על הרמב"ם בזה, וסוברים שדין זה נאמר בברייתא רק לרבי ישמעאל שהניזק אינו זוכה בשור. אבל לרבי עקיבא מייד עם הנגיחה אם מכרו אינו מכור ואם הקדישו אינו מוקדש. ולדבריהם צריך הסבר כיצד כבר זכה הניזק הרי קנס תלוי בחיוב בית דין. גם כיצד ייתכן לומר שהשור לפני העמדה בדין כבר של הניזק לגמרי ולא חוששים אם הקדישו מזיק, הרי ייתכן שיודה המזיק בבית דין וייפטר ואז יהיה השור מוקדש.

וכעין זה כתב הרשב"א לקמן ע"ד ב':
"אמר לו אין בדבריך כלום שהרי אין לך עדים. [רבן גמליאל סימא את עינו של טבי עבדו ושמח על כך שישתחרר. מה שעבד משתחרר כשרבו סימא את עינו הוא קנס, ולכן אמר לו רבי יהושע שטבי לא ישתחרר כיוון שאין עדים ורבן גמליאל לא יתחייב בקנס על פי עצמו, שמודה בקנס פטור]

מכאן נראה דכל קנס שאין לו עדים אפילו תפס לא עשה ולא כלום, שהרי טבי עבדו של רבן גמליאל גדול היה וזוכה בעצמו להיות בן חורין, ואם איתא כי אין לו עדים מאי הוה. הא תפס ונפק ליה לחירות מיד שסימא את עינו, אלא שמע מינה דאפילו תפס מפקינן מיניה דאינו זוכה אלא בבית דין ובעדים.

אלא דקשה לי ברייתא דלעיל (ע"ג ב') דקתני מעידין אנו באיש פלוני שסימא את עין עבדו [ויצא לחירות בעינו] והפיל את שינו [נזקי עבד לרבו, אבל כיוון שכבר יצא לחירות משעה שסימא את עינו, חייב לו דמי שינו], והוזמו, משלמין דמי עין לעבד [העדים השניים הזימו את הראשונים, ובנוסף העידו שהיה להיפך, שקודם הפיל את שינו ונשתחרר משום השן, ואחר כך סימא את עינו וחייב לו דמי עינו], דאלמא משעה שהפיל את שינו יוצא לחירות, וכשסימא את עינו לאחר מכאן אפילו קודם שעמד בדין נתחייב לו דמי עינו, ואמאי והא לא עמד בדין על שינו ולא יצא עדיין לחירות? [שהרי חיוב קנס מתחדש רק בבית דין בשעת העמדה בדין. והשיחרור הוא קנס. ואם כן לא השתחרר מייד אחרי שסימאו וכשהפיל את שינו עדיין עבד הוא ודמי השן לרבו]

ואם תאמר דכל שבאו עדים לבסוף נמצא בן חורין למפרע, אלא שגזירת הכתוב היא שלא להוציא לחירות אלא על ידי עדים, אכתי [עדיין] קשה לי דהא משמע בפרק אלו נערות (כתובות מ"א ב') דקנס אינו מתחייב אלא משעת העמדה בדין, מדאמר בקנס הבת לא הספיק האב לגבות עד שמת קנסה לעצמה. ויש לומר דהתם לפי שאין אדם מוריש קנס הבת ליורשים".

ומבואר בדברי הרשב"א שלמסקנא החיוב נעשה רק בבית דין, אבל משעה שחייבוהו הוא מתחייב בקנס למפרע משעת המעשה שחייבו בקנס. וממה שהקשה מכתובות מבואר שאין זה דין מיוחד בשחרור עבד אלא כלל בכל הקנסות.

ועיין לקמן דף ל"ג עמוד א' בתוספות דיבור המתחיל "איכא", וברשב"א שם שדיברו באריכות בשאלה כיצד זוכה הניזק בגוף השור מייד עם הנגיחה שהרי חצי נזק הוא קנס ובקנס אינו זוכה עד העמדה בדין.

.

– – –

.

יש לעיין כיצד מועילה התפיסה לגבות. לכאורה היה מקום לומר שזה משום שיש זכייה לניזק בגוף השור, אע"פ שהיא תלויה בחיוב בית דין, מכל מקום כבר יש זכיה שהיא כמו זכייה על תנאי. אבל אי אפשר לומר כך, שהרי תפיסה מועילה גם בקנסות אחרים שאין לו שום זכיה במה שתפס. וזה צריך עיון רב כיצד יכול לגבות ממה שתפס הרי בית דין עוד לא חייבו, ואין כאן שעבוד גוף להיות חייב.
לולא דברי רש"י בכתובות היה נראה לומר שמה שמועילה התפיסה אינה מטעם גביה, אלא רק שאין בית דין נזקקים להוציא מהתופס, וממילא כיוון שידוע שלעולם לא יוציאו ממנו מתייאש המזיק וזוכה בו הניזק מכח הייאוש. אבל רש"י כתב שהניזק זוכה מדין גבייה, והוא צריך הסבר כיצד יכול לגבות ללא שבית דין חייבוהו בקנס ועוד שבכוחו של המזיק להודות ולהיפטר.
ועיין עוד בשולחן ערוך חושן משפט סימן א' סעיף ה' ובנתיבות המשפט שם. וכל זה צריך עוד תלמוד רב.

וכל זה כתבתי לשיטת רש"י, שנתן טעם שתפיסה מועילה משום שאין צריך לצעוק לפנינו. ומשמע שמועילה מעיקר הדין. שצריך בית דין מומחים רק כדי להוציא מהמזיק, וכיוון שבתפס אין צריך שבית דין יוציאו עבורו מהמזיק מועיל. וכן משמעות לשונו "גבי קנסא דחצי נזקו" ומשמע שגובה את הקנס שאמרה תורה.
אבל מהרמב"ם משמע שהתפיסה אינה מעיקר הדין כלל שכתב בפרק ה' מהלכות סנהדרין הלכה י"ז:
"מנהג הישיבות בחוצה לארץ אף על פי שאין גובין שם קנס מנדין אותו עד שיפייס לבעל דינו או יעלה עמו לדין לארץ ישראל, וכיון שיתן לו שיעור הראוי לו מתירין נדויו בין שנתפייס בעל דינו בין שלא נתפייס [המפרשים דייקו מזה שאינם מחייבים אותו לשלם כשומת הנזק, שאם כן מה אכפת לנו אם נתפייס. שכל זה הוא רק כדי שלא ירבו בעלי זרוע ומזיקים ולא מדין התורה של תשלומי נזק, לכן אומדים בית דין כמה נראה בעיניהם שראוי שישלם, ולא לפי שומת הנזק], וכן אם תפש הניזק שיעור מה שראוי לו ליטול אין מוציאין אותו מידו".
ובתוספות כאן כתבו:
"ואי תפס לא מפקינן מיניה. אומר רבינו תם דוקא אי תפס המזיק עצמו כגון כלב או השונרא קאמר דלא מפקינן דבמזיק הקילו חכמים שיוכל להחזיק בו אם לקחו בשעת ההיזק [הכוונה כשהוא ברשות הרבים. אבל אם תפס אותו מרשות בעליו אינו מועיל], אבל מידי אחרינא לא. דאי בכל דבר שיתפוס לא מפקינן יבא לידי תקלה דהיום או למחר יגזול כל אשר לו ולא נוציא ממנו דאין אנו דנין דיני קנסות וזה יפסיד יותר ממה שהזיק".
ומבואר שהוא מתקנת חכמים שלא ירבו בעלי זרוע וכהרמב"ם ולא מדין נזיקין מהתורה, שהרי מדין נזיקין פשוט שאינו יכול לתפוס דבר אחר חוץ מהכלב ששור תם אינו משתלם אלא מגופו. וכן לשונם "הקילו חכמים".

אולי אפשר להעמיס בכוונת רש"י שגם הוא סובר שהתפיסה היא רק מתקנת חכמים ומנהג הישיבות כדי שלא ירבו בעלי זרוע. וכוונתו לבאר מדוע אם תיקנו חכמים לקנוס את המזיק כדי שלא ירבו בעלי זרוע לא קנסו גם אם לא תפס הניזק ובא הניזק לבית דין שאינם סמוכים ויגבו לו חצי נזק שלא מן הדין כדי שלא ירבו בעלי זרוע. ועל זה ביאר שאין כאן תקנת חכמים מחודשת לתקן "קנס מדרבנן" שמגבים אותו בבית דין. אלא אם בא לבית דין אומרים לו כדין שאי אפשר לגבות כיוון שאינם סמוכים. רק הקנס על המזיק הוא שאם תפס הניזק בעצמו, אע"פ שמן הדין היה שיוציאו מהתופס, אין בית דין רוצים להיזקק לדון דין זה שתובע המזיק שיוציאו מתפיסת הניזק. והרשות בידם שלא להיזקק לדון דין שנראה להם שאינו דין צדק. עיין שבועות ל' ב', וברשב"ם על התורה שמות כ"ג ז': "אם נראה בעיניך דין מרומה ועדים רמאים ואין אתה יכול להכחישן תתרחק מאותו הדין ואל תדין בו כלל".
וזה שכתב רש"י שאם בא לבית דין ונזקקים לדון בדין זה, דנים כהלכה שאין מגבים קנסות, אבל מכיוון שבתפס אינו צריך לצעוק בפנינו, אין בית דין נזקקין לעניין זה כלל. אבל עדיין קשה שלפי זה אין זו גביה אלא רק שתפס והמזיק מתייאש ממה שתפס ולא גביה, ורש"י האריך לומר שזו גביה ולא רק תפיסה וצריך עיון.

ועיין עוד בחידושי הגאון רבי שמעון שקאפ כאן שהאריך בזה ושם יש הפניה לקונטרס ארוך שכתב בזה ונדפס בשערי יושר חלק ב')

.

.

מתני' חמשה תמין וחמשה מועדין: הבהמה אינה מועדת לא ליגח [בקרן], ולא ליגוף [דחיפת גוף], ולא לשוך, ולא לרבוץ, ולא לבעוט.
השן מועדת לאכול את הראוי לה, הרגל מועדת לשבור בדרך הילוכה, ושור המועד [ג' פעמים ליגח או לגוף או לרבוץ או לבעוט או לשוך. רש"י], ושור המזיק ברשות הניזק [ואפילו קרן תמה הוי כמועד לשלם נזק שלם. רש"י. זוהי דעת רבי טרפון במשנה לקמן כ"ד ב' ששור תם בחצר הניזק משלם נזק שלם], והאדם.
הזאב והארי והדוב והנמר והברדלס והנחש הרי אלו מועדין. רבי אלעזר אומר בזמן שהן בני תרבות [שגידלן אדם בביתו. רש"י] אינן מועדין. והנחש מועד לעולם".

(לכאורה אם דינם של הזאב והארי וכו' כשור תם יהיה מותר להם להלך ברשות הרבים כשאינם קשורים וכמו שור, ואין זה מסתבר. וייתכן שהנה הטעם בשור תם שמשלם רק חצי נזק אף למי שאומר שהוא קנס אינו משום שאין דרכו להזקי כלל, אלא פחות דרכו להזיק משאר מזיקים. עיין לעיל ה' ב' מה שכתבתי בזה. ומשום שדרכו קצת להזיק יש עליו חיוב שמירה, רק במהלך ברשות הרבים נחשב כשמור מכח שאין דרכו לנגוח, ולא משום שאין בו דין ישמרנו בעליו. לכן יש לומר שמה שמותר לשור תם להלך ברשות הרבים ומה שדינו לשלם רק חצי נזק אינם תלויים זה בזה. שמה שהוא משלם חצי נזק זהו משום שפחות דרכו להזיק משאר מזיקים. אבל מכיוון שמכל מקום עדיין קצת דרכו להזיק חייב שמירה, ושמירה זו היא כפי עניינו. ובשור תם ברשות הרבים די בכך שאין דרכו לנגוח. אבל ייתכן שבזאב וארי צריך יותר שמירה משור תם אע"פ שפחות דרכם להזיק משאר מזיקים ואינו רשאי שיהיו ברשות הרבים ללא קשירה וכיו"ב)

גמ' מדקתני "השן מועדת לאכול" מכלל [ניתן להסיק] דבחצר הניזק עסקינן [שברשות הרבים פטור על שן ורגל], וקתני בהמה אינה מועדת לשלם כוליה אבל חצי נזק משלמת [ממה שכתוב במשנה "הבהמה אינה מועדת לא ליגח ולא ליגוף וכו'", משמע שהיא תמה לגבי נזקים אלה ומשלמת חצי נזק], מני [מי היא] רבנן היא דאמרי משונה קרן בחצר הניזק חצי נזק הוא דמשלם.
אימא [אמור] סיפא "שור המועד, ושור המזיק ברשות הניזק, והאדם" אתאן [באנו] לרבי טרפון דאמר משונה קרן בחצר הניזק נזק שלם הוא דמשלם.
רישא רבנן וסיפא רבי טרפון?
אין [כן]. דהאמר ליה שמואל לרב יהודה שיננא [כינוי לרב יהודה] שבוק [עזוב] מתניתין ותא אבתראי [ובא אחרי] רישא רבנן וסיפא רבי טרפון.