ואמר אביי, ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות [שאם יטרפו ממנו בעלי חוב של ראובן, לא יחזיר לו ראובן את כספו] ויצאו עליה עסיקין [עוררין לומר שלנו היא. רש"י. ומשמע שאינם באים מכח שהם בעלי חוב של המוכר והקרקע משועבדת להם, אלא הן טוענים שהקרקע שלהם ואינה של המוכר כלל. והחידוש הוא שכששמעון הסכים לקנות שלא באחריות, דעתו היתה על בעלי חוב של ראובן, ולא העלה על דעתו שכלל אינה של ראובן], עד שלא החזיק בה יכול לחזור בו [מדובר כאן שהסכימו שהקניין יהיה בחזקה. שקרקע נקנית בכסף או בשטר או בחזקה. ופירש רש"י בבא מציעא י"ד ב': "ובשלא נתן מעות". וטעמו נראה שאם נתן מעות הרי קנה את הקרקע במעות. ועיין עוד בזה לקמן. אם קונה בחזקה, אפילו שעוד לא נתן מעות השדה כבר קנויה לו משהחזיק. ודמי השדה נעשים חוב על הלוקח. ומה שרוצה לחזור בו, הוא שיתבטל החוב]. משהחזיק בה אין יכול לחזור בו.
מאי טעמא [הרי מן הסתם הסכמת שמעון היא על בעלי חוב, ולא על עוררין אחרים]? דאמר ליה חייתא דקטרי [שק קשורה מלא רוח. רש"י] סברת וקבלת. [רבינו חננאל פירש: "פירוש חייתא דקטירי נוד קשור מלא ולא ידוע אי מים או יין או שמן יש בו וקנית אותו במה שיש בו ונמצא מים. כך זה"]
מאימת [ממתי] הואי חזקה? מכי דייש אמצרי [מכשדש על המיצרים, דהיינו הגבולות. רש"י בבא מציעא י"ד ב': "מתקן גבולי השדה ומגביהם"].
.
.
(בתוספות כאן ובבא מציעא י"ד הקשו כמה קושיות חמורות על רש"י.
אחת, מה החידוש שלפני שקנה יכול לחזור בו. הרי גם בלא שיצאו עסיקין יכול לחזור בו. אם הסכימו שהקניין יהיה בחזקה, והלוקח כבר נתן מעות, אע"פ ששדה נקנה בכסף, כאן לא קנה, שהרי הסכימו שהקניין יהיה בחזקה ולא בכסף. אבל מכח נתינת הכסף סמכה דעתו של המוכר, ואם הלוקח חוזר בו, אומרים לו בית דין, מי שפרע מאנשי דור המבול ודור הפלגה הוא יפרע ממי שאינו עומד בדיבורו. ואם כאן נתן מעות היה אפשר לפרש שיכול לחזור בלי "מי שפרע". אבל רש"י פירש שלא נתן כסף, ואם כן בכל מקרה יכול לחזור ומה החידוש כאן.
עוד הקשו שבכמה מקומות מזכיר חזקה לא שואל ממתי היא חזקה.
ועוד הקשו, שבמשנה בבבא בתרא מ"ב א' מפורש דוגמאות לחזקה, שנעל או פרץ או גדר, והרי אנו יודעים מהמשנה ממתי היא חזקה. ולמה כאן שואל ומביא דוגמה אחרת.
אולי אפשר ליישב דברי רש"י, שהנה מדובר שיצאו העסיקין לפני שקנה בחזקה. ואם כן אי אפשר להעמיד שהקונה עשה מעשה חזקה בכוונה לשם קניין. שאם כן פשוט שאינו יכול לחזור בו. שאם ידע שיש עסיקין והלך ועשה בכוונה פעולה לשם קניין, הרי גילה דעתו שלא אכפת לו מהעסיקין.
ולכן צריך להעמיד שהקונה לא עשה בכוונה פעולה לשם קניין.
וזהו ששואלת הגמרא ממתי היא חזקה, שאם הקונה רק מסייר ומתקן מעט ענייני השדה כדרך הקונים, ואינו מתכוון לעשות בכוונה פעולה לשם קניין, ממתי מחשיבים פעולותיו כמעשה חזקה שתהיה קנויה לו.
ומשיבה הגמרא שאם סייר בשדה וכיוון שגבולותיה לא היו מסומנים הגביה את העפר שיהיו ניכרים, די בזה כדי שכבר נאמר שהיא קנוייה לו בחזקה ואינו יכול לחזור בו.
בהלכות קניינים צריך שמעשה הקניין יהיה מתוך גמירות דעת לקנות. וצריך לפי זה לומר שמכיוון שכבר הסכים לקנות בחזקה, כל פעולה שיעשה כעת שנחשבת פעולת חזקה נחשבת כמעשה קניין מתוך דעת.
ולפי זה גם ייושב מה שכתב רש"י שהקונה עוד לא נתן מעות. וטעמו שאם יתן מעות הרי קנה במעות. ואם הסכימו בפירוש שהקניין יהיה בחזקה גם אם נותן מעות לפני שמחזיק, לא קונה במעות מדין קניין כסף. שהרי הסכימו שלא יהיה קניין כסף אלא קניין חזקה. אלא מדובר כאן שלא פירשו מה יהיה מעשה הקניין. שאם פירשו ועשה הקונה מעשה קניין אחרי שיודע שיצאו עליה עסיקין הרי זה כאילו מחל בפירוש שלא אכפת לו מעסיקין וכיצד יכול לטעון שרוצה לחזור מהמקח בגלל העסיקין. אלא הסכימו בפירוש רק על כך שקונים. וממילא אומדים דעתם שלא אכפת להם במעשה הקניין, ומה שיהיה מעשה קניין יהיה. ולכן אם היה נותן מעות היה קונה במעות. והעמיד רש"י בשלא נתן מעות, וממילא קונה בחזקה הראשונה שיעשה, אע"פ שאינו עושה אותה בכוונה לשם קניין. ונקנית לו כיוון שיש לו דעת כללית על מעשה קניין. ולכן שואלת הגמרא ממתי יהיה נחשב שהחזיק, ומתכוונת לפעולות הרגילות שעושה קונה, שמסייר בשדה ובודק אותה)
.
.
ודוקא שלא באחריות, אבל באחריות לא [שזו עניין האחריות שיכול לבטל את המקח אם טרפו ממנו את השדה. אמנם כאן עדיין לא הוציאו העסיקין את השדה מהלוקח, וסובר שמכיוון שלבסוף יוציאו ממנו ויחזור הלוקח אל המוכר, יכול כבר כעת לחזור בו].
ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] אפילו באחריות נמי [גם], דאמר ליה [המוכר] אחוי טירפך ואשלם לך. [שכתבו לך בית דין שטר טירפא שבדין נטלו ממך ואשלם לך. רש"י]
.
.
(חומר למחשבה:
מדובר בסוגיא שהקונה קנה את השדה בחזקה, והתחייב את דמיה בחוב ממון למוכר. ומבקש הקונה לחזור בו ולבטל את המקח, ורוצה שהשדה תחזור להיות של המוכר ויתבטל חוב הממון.
והקשו בתוספות, בסוף דיבור המתחיל "משהחזיק", שיכול הקונה לשלם את חוב הממון שחייב למוכר בכך שמשלם לו את אותה שדה שקנה ממנו שיצאו עליה עסיקין. וכך בלי שיחזור בו ובלי שיבטל את המקח, יתקיים חפצו, שהשדה תהיה של המוכר והוא לא יהיה חייב לו.
והנה בכתובות פ"ו א' נאמר שאם יש ללווה מעות, אינו יכול לשלם למלווה קרקע, אלא אם המלווה תובע מעות חייב לתת לו מעות ולא קרקע. וכן הוא בשולחן ערוך חושן משפט סימן ק"א סעיף א'.
ולפי זה אפשר לומר שמדובר שיש לקונה מעות וחייב ליתן מעות למוכר ולא יכול לפרוע לו את חובו בקרקע.
ועיין בשולחן ערוך שם בסעיף ו' שדין זה שחייב ליתן דווקא מעות לבעל חוב, הוא לא רק אם בעל החוב הלווה לו מעות, אלא גם אם קנה סחורה של בעל החוב ועדיין לא שילם. וכן כתב בש"ך שם. אמנם בנתיבות המשפט שם כתב שבחייב תשלום על סחורה שקנה יכול לפרוע גם קרקע אם ירצה, והביא ראיה מהתוספות כאן, שכתבו שיכול לפרוע בקרקע. אמנם לדברי השולחן ערוך והש"ך צריך עיון בכוונת התוספות.
הנה אם יש ללווה הפסד במה שפורע מעות, יכול לפרוע בקרקע גם אם יש לו מעות. כך כתבו בתוספות כתובות צ"ב א'. והובא בטור חושן משפט ק"א. וצריך עיון אם גם כאן יכול לפרוע בשדה מטעם זה.
ועיין בקצות החושן סימן ק"א סעיף קטן ה', שהביא שאם קנה סחורה במעשה קניין והתחייב לשלם דמיה. אע"פ שאם יש לו מעות חייב לפרוע חוב זה במעות דווקא ולא במטלטלין או קרקע, מכל מקום אם משלם לו באותה סחורה שקנה ממנו, יכול לשלם בה ואינו חייב לתת מעות. ולפי זה מיושבת היטב קושיית התוספות.
ועיין שם בקצות החושן שכתב שהדין שלווה חייב לשלם דווקא מעות אם יש לו, הוא דין מדרבנן, שאם היה דין מהתורה, כיצד כתבו התוספות שבמקום שיש הפסד ללווה יכול לפרוע קרקע גם אם יש לו מעות. ורבנן כך תיקנו שזה רק אם לא מפסיד הלווה.
ובנתיבות המשפט סימן ק"ז בביאורים סעיף קטן ד', חולק על זה, וסובר שהדין של לווה לשלם מעות אם יש לו הוא מהתורה. וכן הדין של הלווה שלווה חיטין, אם יש לו חיטין יכול המלווה לתבוע לכתחילה חיטין ולא דבר אחר. וכן אם הלווה לו מטבעות זהב, ויש ללווה מטבעות זהב ומטבעות כסף, יכול המלווה לתבוע דווקא זהב. כעין שהלווהו. כל זה מדין תורה.
ובעניותי לא הבנתי שיח שרפי קודש, כיוון שפשוט שהדין שהמלווה יכול לתבוע מעות ולא קרקע, וכן שיכול לתבוע חיטין אם הלווהו חיטין, כל זה נובע מכיוון שמן הסתם אומדים דעתם שכך התכוונו בזמן ההלוואה, וכיוון שכך הסכימו והתנו מן הסתם, אע"פ שלא פירשו, שסתם אדם כך דעתו שכשמלווה יקבל בחזרה מה שנתן, לכן נקנה שעבוד הגוף של הלווה למלווה באופן כזה. וחובו של הלווה לשלם דווקא מעות אם יש לו ולא קרקע, הוא מכח קניין שעבוד הגוף שקנה בו המלווה בזמן ההלוואה, שקנה שעבוד גוף לשלם דווקא מה שהלווהו אם יש לו.
ומה שכתבו התוספות שבמקום שהלווה מפסיד אם יפרע מעות, יכול לפרוע קרקע, הוא משום שאמדן הדעת הוא שבאופן כזה לא היה התנאי בין המלווה ללווה, שיצטרך הלווה להפסיד כדי לפרוע דווקא מעות. שהרי הקרקע שווה כמו המעות ויכול המלווה למכור אותה ולא יפסיד. ואין סברא שיהיה תנאי ביניהם שיצטרך הלווה להפסיד כדי לפרוע דווקא מעות.
וכן בקונה סחורה ועדיין לא שילם דמיה, מן הסתם התנאי ביניהם שישלם מעות אם יש לו. והריטב"א למד את זה מפועל, שהדין לתת לו מעות אם יש לו. שמן הסתם זה היה התנאי שפועל רוצה לקבל שכרו במעות, וכך נשתעבד לו בחובו. ולמד הריטב"א מזה שהוא הדין במוכר סחורה. וכל זה פשוט. ועיין עוד בזה לקמן י"א א')
.
.
רב הונא אמר או כסף [מטבעות כסף] או מיטב [חוזר לפרש מה ששאל אביי מרבא לעיל ז' א', שפסוק אחד אומר "מיטב שדהו ישלם" ופסוק שני אומר "כסף ישיב לבעליו"].
איתיביה רב נחמן לרב הונא [מהברייתא דעיל ז' א'], (שמות כא, לד) ""ישיב" – לרבות שוה כסף אפילו סובין" [ורב הונא אמר דווקא כסף ולא שווה כסף].
הכא [כאן] במאי עסקינן, בדלית ליה [בשאין לו. הברייתא שאומרת אפילו סובין, מדברת בשאין לו לא כסף ולא קרקע].
אי דלית ליה [אם שאין לו] פשיטא?
מהו דתימא [שתאמר] אמרינן ליה זיל [לך] טרח זבין [מכור. את הסובין] ואייתי ליה [והבא לו] כסף? קא משמע לן [משמיעה לנו הברייתא חידוש מהפסוק שיכול לתת לו את הסובין אם אין לו לא מעות ולא קרקע, ואינו צריך למכור את הסובין ולתת לו מעות].
אמר רב אסי כספים הרי הן כקרקע.
למאי הלכתא? אילימא [אם לומר] לענין מיטב [דאפילו יש לו עידית מסלק בכסף אי בעי [אם רוצה]. רש"י], היינו דרב הונא? [והוה ליה למימר [והיה לו לומר] "וכן אמר רב אסי". רש"י. צריך עיון, הרי רב אסי אמר את המימרא בבית מדרשו בלי שייכות אם רב הונא אמרה או לא. ומי ששואל הוא מסדר הגמרא, ויאמר שאכן צריך לומר "וכן אמר רב אסי". וצריך לומר שכבר סידרו את הגמרא מקודם והביאו את דברי רב אסי בלי לומר וכן אמר. ואחר כך היה מי ששואל היינו דרב הונא, ושואל על יסוד דברי המסדר שהיה לפניו]
אלא לשני אחים שחלקו [ירושת אביהם], ונטל אחד קרקע ואחד כספים, ובא בעל חוב ונטל קרקע [שהיתה משועבדת לו לחוב האב], דאזיל האי [שהולך זה. שטרפו ממנו את הקרקע] ושקיל פלגא בכספים בהדיה [ולוקח חצי בכספים איתו].
פשיטא, האי ברא והאי לאו ברא [זה בן וזה לא בן]?
[צריך עיון, שלפי שמואל שאחים שחלקו הם כלקוחות, ויבואר דעתו לקמן, אם אחים חלקו קרקע אביהם וכל אחד קיבל חצי קרקע אביהם, אם גבה בעל חוב מאחד, אין השני נותן לו כלום. ולמה כאן ישלם מי שחלק את הכספים.
ויש לומר כמו שכתבו בתוספות, שפשוט שהיה תנאי ביניהם שהחלוקה היא על דעת שאם יטרוף בעל חוב את הקרקע, שישלם מי שלקח את הכספים לאחיו. שאם לא כן למה שאחד יסכים לשאת לבדו בהפסד של בעלי חוב אם יטרפו. ואין זה דומה לחלקו שניהם קרקע, שכל אחד מסכים שאם יטרוף בעל חוב ממנו לא יוכל לגבות מאחיו, כי אם יגבה בעל חוב מאחיו גם הוא לא יצטרך לשלם לאחיו]
איכא דאמרי [יש שאומרים] אדרבה לאידך גיסא [אדרבה לצד שני], דאמר ליה [האח שלקח כספים], להכי שקלי כספים דאי מגנבי לא משתלמנא מינך [לכך לקחתי כספים שאם נגנבים לא אשתלם ממך], ולהכי שקלת ארעא דאי מטרפא לא משתלמא לך מידי מינאי [ולכך לקחת קרקע שאם נטרפת לא משתלם לך כלום ממני].
אלא לשני אחים שחלקו [בקרקע. שכל אחד קיבל מחצית קרקעות האב], ובא בעל חוב ונטל חלקו של אחד מהן.
והא אמרה רב אסי חדא זימנא [פעם אחת]? דאיתמר [שנאמר] האחים שחלקו ובא בעל חוב ונטל חלקו של אחד מהן, רב אמר בטלה מחלוקת [וחולקים מחדש במה שנותר אחרי שגבה בעל חוב]. ושמואל אמר ויתר [שהאח שבעל חוב טרף ממנו הפסיד ואבד חלקו ולא גובה מאומה מאחיו]. ורב אסי אמר נוטל רביע בקרקע ורביע במעות [הכוונה או רביע במעות. עיין רש"י].
רב אמר בטלה מחלוקת – קסבר האחים שחלקו כיורשים הוו.
ושמואל אמר ויתר – קסבר האחים שחלקו לקוחות וכלוקח שלא באחריות דמי [דומה].
ורב אסי אמר נוטל רביע בקרקע ורביע במעות [או רביע במעות] – מספקא ליה אי כיורשין דמו אי כלקוחות דמו. הלכך נוטל רביע בקרקע ורביע במעות.
.
.
(הנה אחרי שהאב מת, זכיית היתומים בנכסיו אינה על ידי קניין, אלא הם נכנסים להיות האב, לעניין הרשות הממונית של האב. וכולם ביחד הם רשות ממונית אחת. רשות זו נקראת "תפוסת הבית" עד שיחלקו. והבעלות הפרטית של כל אחד בפני עצמו תלויה כבעלות לא מבוררת על כל הירושה.
להבין מעט יותר מהו דבר שאינו מבורר עיין מה שכתבתי ביסוד עניין ברירה כאן.
הדעה העיקרית בעניין תפוסת הבית היא שכל אחד מהאחים הוא לבדו בעלים על כל הנכסים, כיוון שכל אחד מהם נכנס מדין ירושה להיות במקום האב, הרי כל אחד מהם הוא בעלים על כל נכסי האב. לברר דיני תפוסת הבית אפשר לעיין בסוגיא של אתרוג השייך לתפוסת הבית איך האחים יוצאים בו, וכן בסוגיא של דין קלבון בממון של תפוסת הבית.
דין ירושה אינו שהנכסים יוצאים מרשות האב ונכנסים לרשות היורשים. או שפקעה הרשות הממונית של האב וממילא הם נכנסים לרשות הממונית של היורשים. אלא דין ירושה הוא שרואים את היורש כאילו הוא האב עצמו. ולא נפקעה הרשות הממונית של האב. אלא היא ממשיכה להתקיים, והנכסים לא עוברים מרשות קניינית אחת לאחרת. רק היורש עכשיו הוא האב. ונעשה מכח זה בעלים על נכסי האב.
ודינו של כל אח היה לקבל את כל הנכסים. שהרי הוא כעת האב. לולא שגם דין האחים האחרים כל אחד לקבל את כל הנכסים, וממילא נמצא שכל אחד מקבל כחלקו. וכאילו יש חבית יין, ולראובן אומרים כולה שלך, והוא פותח בה נקב למלא ממנה את הכלי שלו. וגם לשמעון אומרים כולה שלך. וגם הוא עושה בה נקב למלא כלי שלו. ממילא אחרי שיש לכל אחד חצי חבית בכלי שלו אוזל היין מהחבית ונמצא כל אחד עם חצי. לא בגלל שיש לו רק חצי, אלא בגלל שיש כאן עוד אח שגם הוא במקום האב.
וזו דעת התוספות בבא מציעא ב' א' בסוף דיבור המתחיל "וזה". ויש הסוברים שכל אחד אינו אלא בעלים על החלק שלו, וכמו שותפים, שלכל שותף יש רק חצי, רק שאין מבורר היכן חצי זה. ודעה זו צריכה הסבר, שיש כמה דינים בהם שונה תפוסת הבית משדה של שותפים.
יש מחלוקת כללית בש"ס לגבי דינים שונים אם "יש ברירה" או "אין ברירה". במחלוקת זו יש כמה חילוקים ודעות לפי העניין בכל סוגיא. עיקרה באופן כללי הוא, למשל אם אדם שותה כוס יין שלא הופרשה ממנו תרומה, ומפריש תרומה לפני שתייתו, ואומר בזמן ההפרשה שמה שיותיר בסוף הכוס הוא יהיה התרומה. כעת יש חלק לא מבורר מהיין בכוס שהוא התרומה. אם אומרים שיש ברירה, הכוונה שהדבר שלא היה מבורר יכול להתברר לדבר מסויים. לכן כשנותר בסוף שתייתו יין בכוס, מתברר שיין זה הוא היין של תרומה. מכיוון שכך מתברר, נמצא שכל מה ששתה אינו תרומה, שהרי אותה תרומה לא מבוררת שהיתה מעורבת בכל היין שבכוס, היא היא היין שנותר לבסוף.
ואין זה שקודם היתה מעורבת תרומה בכל היין בכוס, ושתה יין מעורב בתרומה. אלא שכעת מבורר שהתרומה היא היין שנותר, ובירור זה לא היה בלתי נכון מקודם ונעשה נכון רק כעת. אלא גם מקודם היה נכון רק שלא היה ידוע. וכעת שהוא ידוע הידיעה נכונה גם על מקודם. ונמצא ששתה בהיתר.
ולמי שסובר אין ברירה, הכוונה שדבר שאינו מבורר אינו יכול לעבור למצב מבורר. ולכן היה אסור לו לשתות. שיש בכוס תרומה ואיננו יודעים היכן, וגם לא נדע לעולם. שאותה תרומה לא מבוררת לא תעבור היא עצמה למצב מבורר.
כמו כן הוא לעניין יורשים. שעל הנכסים שהוריש אביהם יש לכל יורש בעלות שאינה מבוררת. אם אומרים שיש ברירה, נמצא שאחרי החלוקה התברר שזה עצמו מה שירש מהאב. וקרקע זו שחלק היא תמיד היתה חלקו בירושה, ורק שקודם לא היה מבורר ועכשיו נתברר. והבעלות על מה שחלק עברה ישר מהאב אליו, ולעולם לא היתה של האחים. שהרי החלוקה ביררה שזה מה שהיה שייך לו גם מקודם באופן לא מבורר בנכסי האב.
ואם אומרים אין ברירה, הכוונה שהבעלות הבלתי מבוררת שיש לאח בנכסי אביו אינה יכולה להתברר על שדה מסויימת. אלא נשארת תמיד בלתי מבוררת. וכשחולקים אין החלוקה מבררת שזה עצמו מה שהיה שלו מקודם. אלא הוא קונה עכשיו בשעת חלוקה מאחיו את החלק הלא מבורר של אחיו שהיה בשדה זו. ואחיו קונה ממנו בשעת חלוקה את חלקו שלו הבלתי מבורר בשדה שאחיו נוטל.
מחלוקת זו נקראת האם אחים שחלקו הם יורשים [אם יש ברירה] או לקוחות [אם אין ברירה]].
[סוגיתנו עיקרה בבבא בתרא ק"ז א'. רשב"ם [שכתב שם את פירוש הקונטרס במקום רש"י] פירש שם על דברי רב: "יורשין הוו. תורת יורשין יש עליהם לפרוע בין כולן חובת אביהן. דמשום חלוקה לא איסתלוק מקרקעי דידהו [קרקעות שלהם] מבעל חוב דאבוהון. דסבירא ליה לרב יש ברירה הוברר הדבר שזכה כל אחד בחלק הראוי לו ונמצא דלא לקחו זה מזה כלום. והוא הדין לענין חזרה ביובל דאיכא [שיש] למאן דאמר האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל, לרב אין מחזירין. וכיון דיורשין הוו הלכך מחצית חלקו יחזיר לו".
מכיוון שכל מהם בעלים על מה שירש מכיוון שעומד במקום האב לגבי כל הנכסים, וגם אחרי החלוקה זה לא השתנה, לכן רואים את גביית בעל החוב כאילו היא גם ממנו, וחייב להחזיר לאחיו.
על דברי שמואל כתב רשב"ם שם: "כלקוחות דמו. דאין ברירה. ונמצא שכל אחד נטל חלק אחיו [כשחלקו, בחלקו יש גם שדה של אחיו שאינה מבוררת. וקונה אותה מאחיו כנגד מה שיש לו בחלק של אחיו] וכאילו החליפו זה בחלקו של זה דמי. והיינו לקוחות. וכיון דלקוחות נינהו [הם] הא ודאי כלוקח שלא באחריות דמו. כאילו אמרו זה לזה איני מקבל אחריות חלקך עלי דמי. דמסתמא לא מקבלי. דאע"ג דגבי מוכר קרקע לחבירו קיימא לן אחריות טעות סופר הוא אם לא פירש בשטר המכירה [כלומר כל כך פשוט שמן הסתם התכוונו שיש אחריות במכירה, שאפילו אם לא כתבו אותה בשטר, אומרים שמן הסתם הסופר טעה וכן התכוונו שתהיה אחריות], הני מילי היכא דזבין קרקע מחבריה [היכן שקנה קרקע מחברו] דלא שדי איניש זוזי בכדי [שלא זורק אדם זוזים סתם].
אבל לגבי ירושת אחין דכל אחד נוטל חלקו, בההיא הנאה דאיהו [שהוא] לא מקבל אחריות על של חבירו, גמר ומקנה ליה לחבירו חלקו לגמרי שלא יקבל חבירו אחריותו עליו, ולא תשתעבד לו שדהו כי היכי דדידיה [כמו ששלו] לא משעבדא לחבירו".
בדעת רב אסי כתב רשב"ם שם: "מספקא ליה. אי [אם] כיורשין דמו וחייב להחזיר מחצית חלקו כרב, דעל שניהם לפרוע חובת אביהן. או כלקוחות דמו ואינו חייב כלום. הלכך יפרע רביע לאחיו מן השדה הנשאר לו [אם היתה לאב שדה של ארבעה בית כור. וכל אח נטל שני בית כור. ובעל החוב נטל מאחד האחים את שני בית כור שלו. לרב האח השני נותן לו בית כור אחד שהיא חצי מנכסיו. לרב אסי מכיוון שספק לו אם כרב או כשמואל, נותן מספק חצי ממה שהיה נותן לפי רב, דהיינו רביע מנכסיו שהוא חצי בית כור] דממון המוטל בספק חולקין.
או רביע מעות יחזיר לו דאמר ליה, אנא הוו לי זוזי והוה מסליקנא ליה בזוזי [אני היו לי זוזים, והייתי מסלק אותו, את בעל החוב של האב, בזוזים], ובשביל עניותך לא אפסיד נחלתי [וזה פירוש דברי רב אסי שחידש כספים הרי הם כקרקעות. שהאח יכול לתת לו כספים ולא קרקע מכח טענה זו. שלרב אינו יכול לתת לו כספים. וכאן הרי נותן לו בגלל שאולי הלכה כרב. אמנם בדבר זה חולק רב אסי על רב ומחדש שיכול לתת לו כספים].
אם אחד החזיק בשדה, וחבירו רוצה להוציאה מחזקתו בטענת ספק, אינו מוציא כלום, שהמוציא מחבירו עליו הראיה. אמנם כאן יש ספק אם הלכה כרב, ולפי רב אין זה שהאח שטרפו ממנו מוציא מחזקת האח השני. שלפי רב האחים הם כהאב וגביית בעל החוב היא מהאב, ולכן הגביה ממילא היא משל כולם בשווה, ובטלה החלוקה וחזרו כל הנכסים להיות של תפוסת הבית. וצריכים חלוקה מחדש בשווה. ולפי זה אין האח ששדהו נשארה בידו מוחזק בה כלל. ואם כן הספק כאן הוא על עיקר ההחזקה בשדה, ולא שוודאי הוא מוחזק וספק אם צריך לחדש עכשיו נתינה לתובע. לכן אין אומרים בספק זה המוציא מחבירו עליו הראיה.
ועיין עוד בזה לקמן ק"ט א' ושם קי"ח א')
.
.
אלא מאי הרי הן כקרקע [מכיוון שעל הפירוש שהאח יכול לפרוע לאחיו במעות אם ירצה ולא חייב לתת לו קרקע, אמרנו שכבר אמר אותו רב אסי פעם אחת, שואל כיצד נפרש מה שאמר רב אסי כאן]?
לענין מיטב [שיכול לפרוע או כסף או קרקע עידית].
אי הכי [אם כך] היינו דרב הונא? אימא [אמור]: "וכן אמר רב אסי".
תלמוד מוסבר ומאמרים - בבא קמא 