בבא קמא – דף ט' עמוד ב'

אמר רבי זירא אמר רב הונא, במצוה עד שליש.
מאי שליש?

אילימא [אם לומר] שליש ביתו [שחייב אדם לבזבז במצות לולב או ציצית או ספר תורה שליש מה שיש לו. רש"י]? אלא מעתה אי איתרמי ליה [אם נזדמן לו] תלתא מצותא [שלוש מצוות], ליתיב לכוליה ביתיה [ישיב את כל ביתו]?

[כתבו בתוספות: "משמע דאין צריך לבזבז כל ממונו לקנות אתרוג אפילו לא ימצא בפחות והויא מצוה עוברת, ואפילו שליש ביתו משמע דלא מחייב. ואמרינן נמי [גם] (כתובות דף נ.) המבזבז אל יבזבז יותר מחומש. ובסוכה (דף מא:) חשיב ליה רבותא דרבן גמליאל שקנה אתרוג באלף זוז"]

אלא אמר ר' זירא בהידור מצוה עד שליש במצוה [שאם מוצא ב' ספרי תורות לקנות ואחד הדור מחבירו, יוסיף שליש הדמים ויקח את ההדור. דתניא (שבת דף קלג:) "זה אלי ואנוהו" התנאה לפניו במצות. עשה לך ספר תורה נאה, לולב נאה, טלית נאה, ציצית נאה. רש"י]

בעי [הסתפק] רב אשי, שליש מלגיו [מלפנים] או שליש מלבר [מלחוץ]? תיקו [אין הכרעה בספק].

[שליש מלגיו. וכגון אם הקטן נמכר בששה יוסיף שני דינרי דהיינו שליש מלגיו שליש שבתוך הדמים ויקח את ההדור.

או שליש מלבר. הדמים יחלוק לשנים ויוסיף חלק שלישי משלו דהיינו אם קטן נמכר בששה יוסיף שלשה דינרין ויקח את הגדול בתשעה. רש"י]

[הנה לפני חידוש הגמרא היה ידוע שיש מצווה להדר במצוות משום זה אלי ואנווהו. רק לא היה ידוע כמה מן הראוי להוציא משום זה. ואפשר שחכמים חידשו שאם מוציא פחות משליש לא קיים כראוי להיות מהדר במצוות. אבל אם מוציא יותר הוא משובח. ואפשר שאמדו ששליש היא המידה הנכונה הממוצעת, ואין נכון לפחות ולא להוסיף. וכך משמע מלשון הגמרא שלא אמרו שיוציא לכל הפחות שליש אלא עד שליש.

ובכל אופן לגבי איך לנהוג בספק אם שליש מלגו או מלבר, נראה שיכול לנהוג כפי שרוצה. שגם על הצד הראשון שלא יפחת משליש, הוא ספק מדרבנן ויכול להקל. ולהחמיר יכול בכל מקרה כמה שרוצה עד חמישית מנכסיו. ועל הצד השני, הוא ספק מדרבנן גם לעניין שראוי לא לפחות משליש, וגם לעניין שראוי לא להוסיף על שליש, ויכול לנהוג כרצונו.

וכל זה במצוות עשה. אבל במצוות לא תעשה בוודאי חייב להוציא כל ממונו לפני שעובר עליה. שרק בפיקוח נפש מותר לעבור, אם היא לא משלוש החמורות. ועיין בשולחן ערוך אורח חיים סימן תרנ"ו]

במערבא אמרי משמיה [אומרים משמו] דרבי זירא, עד שליש משלו מכאן ואילך משל הקב"ה [מה שיוסיף בהידור יותר על שליש יפרע לו הקב"ה בחייו. רש"י].

מתני' כל שחבתי בשמירתו [שנתחייבתי לשומרו. רש"י] הכשרתי את נזקו [כלומר אם הזיק הכשרתי וזימנתי אותו היזק שלא שמרתיו יפה כך מצאתי.

לישנא אחרינא הכשרתי את נזקו עלי להכשיר ולתקן את נזקו כלומר אני חייב לשלם. מפי מורי. רש"י].

הכשרתי במקצת נזקו חבתי בתשלומי נזקו כהכשר כל נזקו [האי הכשרתי לא דמיא להכשרתי קמא [לפי הלשון השנייה לעיל], דהא ודאי זימנתי הוא. כלומר אם זימנתי את מקצת נזקו אע"פ שלא זימנתיו כולו, חבתי לשלם את נזקו כהכשר כל נזקו. כאלו זימנתיו כולו. ובגמרא מפרש היכי דמי. רש"י].

נכסים שאין בהן מעילה [כלומר נכסים של רעהו ולא נכסי הקדש שיש בהם מעילה. שלומדים מ"שור רעהו" ולא שור של הקדש, שפטרו אם הזיק שור של הקדש].

נכסים שהן של בני ברית [שאינו חייב אם הזיק שור נכרי].

נכסים המיוחדים [שיש להם בעלים ולא נכסי הפקר. ובגמרא מבאר, שהרי פשוט שלא ישלם אם הזיק שור הפקר].

ובכל מקום [חייב לשלם] חוץ מרשות המיוחדת למזיק [שאם נכנס שורו של ניזק ברשות המזיק, והזיקו שור של מזיק, פטור. דאמר ליה תורך ברשותי מאי בעי [שורך ברשותי מה מבקש]? רש"י]. ורשות הניזק והמזיק [מפרש בגמרא. רש"י].

כשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ [זה כבר נאמר במשנה הראשונה בפרק. ומהייתור שכפל כאן שלא לצורך, לומד לעיל בדף ד' א' לרבות קרן. ששור שנאמר במשנה הראשונה הוא רגל].

גמ' תנו רבנן: "כל שחבתי בשמירתו הכשרתי את נזקו, כיצד, שור ובור שמסרן לחרש שוטה וקטן והזיקו חייב לשלם. מה שאין כן באש".

במאי עסקינן? אילימא [אם לומר] בשור קשור ובור מכוסה? דכוותה [שכמוהו] גבי אש – גחלת [שאינה בוערת אלא אם כן ליבה אותה. רש"י. ולכן היא משומרת כמו שור קשור ובור מכוסה]. מאי שנא הכא ומאי שנא הכא [מה שונה כאן ומה שונה כאן. כלומר למה מחלק בין שור ובור לבין אש]?

אלא בשור מותר ובור מגולה, דכוותה [שכמותו] גבי אש – שלהבת [אש מלובה]. מה שאין כן באש דפטור? והא אמר ריש לקיש משמיה דחזקיה [לקמן נ"ט ב'], לא שנו [דהשולח הבעירה ביד חרש שוטה וקטן דפטור מדיני אדם. רש"י] אלא שמסר לו גחלת וליבה [אותה החרש. רש"י], אבל שלהבת חייב. מאי טעמא? דהא ברי [ברור] הזיקא [מבורר הזיקו לכל שהיא מזומנת להזיק. רש"י].

לעולם בשור קשור ובור מכוסה, ודכוותה גבי אש גחלת. ודקא אמרת מאי שנא הכא ומאי שנא הכא, שור דרכיה לנתוקי [דרכו לנתק. רש"י: והוה ליה לאסוקי אדעתיה [והיה לו להעלות על דעתו] שאפילו אין החרש מתירו סופו להתיר את עצמו. הלכך שמירה רעועה היא ואפילו התירו חרש חייב בעל השור]. בור דרכיה לנתורי [לנפול. הלכך שמירה רעה היא. אפילו גילהו חרש בעל הבור חייב לשלם שלא שמרו כראוי. רש"י]. גחלת כמה דשביק לה מעמיא עמיא ואזלא [כמה שמניח לה, הולכת ומתעמעמת. כלומר ככל שעובר הזמן היא כבה מאליה. ואינה כמו בור ושור שעם הזמן דרך השור לנתק החבל ודרך הבור שיפול הכיסוי. רש"י: ומאי דליבה חרש לא רמיא עליה דבעל גחלת לאסוקי אדעתיה [ומה שליבה החרש לא מוטל על בעל הגחלת להעלות על דעתו]].

[עיין ביאור עמוק בסוגיא ובשיטות הראשונים בברכת שמואל המבואר סימן ו']

ולר' יוחנן דאמר [לקמן נ"ט ב'] אפילו מסר לו [לחרש שוטה וקטן] שלהבת נמי [גם] פטור. דכוותה [שכמותה] הכא [כאן] בשור מותר ובור מגולה.

מאי שנא הכא ומאי שנא הכא [מה שונה כאן ומה שונה כאן. למה בשלהבת פוטר ובשור ובור מחייב. בשור שאינו קשור ובור מגולה פשוט שחייב. שאם מסרם לחרש שוטה וקטן בוודאי פשע בשמירתם. והשאלה היא למה בשלהבת שדרכה להזיק ואינה שמורה פוטר]?

התם [שם. באש] צבתא דחרש קא גרים [אחיזתו של חרש גרמה ההבער שהוא נטלה והוליכה לגדיש. רש"י], הכא [כאן. בשור ובור] לא צבתא דחרש קא גרים [שהשור הלך והזיק, וכן הבור. ולא על ידי חרש הזיק. רש"י].

(יש לעיין למה לריש לקיש במסר לחרש שלהבת שאלה הגמרא מאי טעמא, והוצרכה לומר משום שברי היזיקא. הרי די בכך שאינה מעמיא ואזלא וחייב עליה כמו על שור מותר ובור מגולה.

והנראה לעניות דעתי בזה, שוודאי מדובר בחרש שוטה וקטן שיש בהם מקצת דעת. שהרי מסר להם לשמור וסבר שמועילה שמירתם. ובאמת אינם דומים לא לרוח מצוייה ואל לרוח שאינה מצוויה. כיוון שיש להם בחירה והם עושים מתוך רצון ובחירה. ואינם כח טבע כמו רוח וכלב, שאם הוא כרוח מצויה חייב לשמור מפניו ואם כרוח שאינה מצוייה אינו חייב.

עיין בחידושים על בבא מציעא סימן א', שכתבתי שהחיוב על ממונו המזיק, הוא משום שבמעשה פשיעתו יש צורת מעשה של הולך ומזיק לשל חבירו. שכשמניח אשו בלי שמירה מרוח מצוייה, הנחה זו רואים בה צורת מעשה של לפשוע כלפי גדיש חבירו להזיקו. וכל מה שנמשך ממעשה זה מיוחס אליו כאילו הוא עשה, ולכן חייב.

אם מניח אש במקום שהרוח יכולה להוליך אותה לגדיש חבירו, אם מניח במקום שרוח מצויה יכולה להוליך, הנחת האש היא מעשה שיש בו צורת מעשה היזק כלפי הגדיש. ואם מניח במקום שרק רוח שאינה מצוייה יכולה להוליך, צורת המעשה אינה של מעשה להזיק כלפי הגדיש.

אמנם בחרש שיש בו מקצת דעת, כיוון שהוא ירצה ויבחר אם להוליך את השלהבת לגדיש או לא, השאלה אם מעשה הנחת השלהבת בידיו מצד בעל האש היא מעשה היזק של בעל האש כלפי הגדיש, אינה תלויה אם מצוי שיוליך החרש את האש אל הגדיש או לא כמו ברוח וכלב. אלא זה תלוי עד כמה ברי ההיזק. וכמו שפירש רש"י לשיטת ריש לקיש שמחייב בשלהבת כי "מבורר הזיקו לכל שהיא מזומנת להזיק". מה שכתב "לכל", שלכאורה הוא תמוה מה עניין הכל לכאן, שלכאורה תלוי אם מצד האמת והמציאות בוודאי יזיק או לא. אלא כתב "לכל" כיוון שהחיוב תלוי בצורת המעשה. וכמו שביארתי שם. וכיוון שכל מי שרואה יאמר שצורת הדבר שהמניח את השלהבת ביד החרש עושה מעשה מזיק כלפי גדיש חבירו, לכן מחוייב הנותן את האש בידי החרש. ולרבי יוחנן לא די בזה כיוון שסובר אשו משום חציו הוא מעשה של החרש ופטור המוסר וכמו שביארתי לקמן כ"ב ב' בהערה שיטת רש"י בזה בכמה מקומות. ועיין לקמן נ"ט ב' שהנוסח "אמר ריש לקיש משמיה דחזקיה לא שנו אלא שמסר לו גחלת וליבה אבל מסר לו שלהבת חייב. מאי טעמא מעשיו קא גרמו לו". והוא כמו שביארתי שצורת הדבר שהמוסר הבעיר והוא כמו מעשה הבערה בידיים של המוסר. ובשיטת רבי יוחנן אומרת הגמרא לקמן ס' א' "ולא מחייב עד שימסור לו גווזא סלתא שרגא דההוא ודאי מעשה דידיה גרמו". שבאופן כזה וודאי צורת הדבר כמו הבערה בידיים של המוסר את האש וחייב לרבי יוחנן מאותו טעם שמחייב ריש לקיש בשלהבת)