ואמר עולא אמר רבי אלעזר, בכור שנטרף [בכור אדם שנהרג בתוך ל' יום. רש"י] בתוך ל' יום אין פודין אותו. [אין צריך לפדותו. ואם מת מעצמו לא איצטריך לן למימר [לא נצרך לנו לומר], דהא כתיב (במדבר יח) "ופדויו מבן חדש תפדה". אבל השתא [עכשיו. כלומר בנהרג] איצטריך לאשמועינן [צריך להשמיענו], דלא אמרינן אי לא איקטיל הוה חי ולא נפל הוה וליפרקיה [שלא אומרים אנו אם לא נהרג היה חי ולא נפל היה ולפדותו]. רש"י. מהגמרא במסכת שבת קל"ה ב' משמע שהסיבה שמצוות פדיון הבן בבן בכור היא רק כשהוא בן שלושים יום ולא קודם, היא כדי שיהיה ברור שאינו נפל. נפל פירושו שלא נשלמו איבריו ולכן אינו יכול לחיות. ואם נהרג היה מקום לומר שאין סיבה לחשוש שהוא נפל, שלא מעצמו מת, ולכן הוצרך לחדש לנו שאף על פי כן אין פודים אותו]
[בתוספות הבינו מרש"י שהסיבה שבנהרג אין פודים אותו, כי התורה דרשה בירור שחי שלושים יום שאז וודאי אינו נפל. ואם נהרג, עדיין יש מקום לומר שגם אם לא היו הורגים אותו היה מת מעצמו ולא התברר שאינו נפל. ועיין שם שהביאו גמרא שאם פדה אותו אביו בתוך שלושים יום, ואחר כך כשמלאו לו שלושים יום ועדיין הוא חי, והמעות של הפדיון הראשון נתאכלו, צריך לפדותו שוב. והקשו מזה על שיטת רש"י, שהרי כאן חי שלושים יום והתברר בוודאי שאינו נפל, ולמה לא יצא ידי חובה בפדיון שעשה בתוך שלושים. וכתבו שוודאי הוא גזירת הכתוב שפדיון הבן הוא רק לאחר שלושים יום אפילו אם ידוע שאינו נפל.
מכיוון שהגמרא במסכת שבת למדה מפדיון הבן ששלושים יום הם הזמן שמוכיח שהולד אינו נפל, אפשר לומר שאכן שלושים היום שאמרה התורה הם משום שאז מתברר שאינו נפל, והסיבה שאם פדה תוך שלושים ואחר כך הולד חי גם אחרי שלושים שלא יצא ידי חובה, היא משום שהוא דין במעשה הפדיון שצריך שייעשה הפדיון בולד שמבורר עליו שאינו נפל. ואם עשה פדיון תוך שלושים הרי עשה פדיון בולד שלא מבורר שאינו נפל, והוא חסרון במעשה הפדיון, ומה שאחר כך נתברר שאינו נפל לא מועיל למפרע. וצריך עוד עיון].
וכן תני רמי בר חמא, מתוך שנאמר: (במדבר יח, טו) "פדה תפדה". [כָּל פֶּטֶר רֶחֶם לְכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַיהוָה בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה יִהְיֶה לָּךְ אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה אֵת בְּכוֹר הָאָדָם וְאֵת בְּכוֹר הַבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה תִּפְדֶּה], יכול אפילו נטרף בתוך ל' יום [נלמד מהריבוי להביא נטרף בתוך ל' יום]? תלמוד לומר "אך" ["אך פדה תפדה"] חלק [מ"אך" לומדים שיש למעט, וממעט נטרף בתוך ל']
ואמר עולא אמר רבי אלעזר, בהמה גסה נקנית במשיכה.
[משנה בקידושין כ"ה ב': "בהמה גסה נקנית במסירה [בעליה מוסרים אותה ללוקח באפסר או בשערה כדתניא לעיל (דף כב:) כיצד במסירה כו' אבל משיכה לא מקניא [נקנית] דאין דרכה בכך להוליכה לפניו. רש"י]. והדקה בהגבהה [ולא במשיכה. רש"י. הגבהה היא שמגביה אותה טפח ויש אומרים ג' טפחים] דברי רבי מאיר ור' אליעזר.
וחכמים אומרים בהמה דקה נקנית במשיכה".
ושם כ"ב ב' מובאת ברייתא: "כיצד במסירה? אחזה בטלפה, בשערה, באוכף שעליה, בשליף שעליה, בפרומביא שבפיה ובזוג שבצוארה קנאה.
כיצד במשיכה? קורא לה והיא באה, או שהכישה במקל ורצתה לפניו, כיון שעקרה יד ורגל קנאה. [עד כאן הברייתא. ומוסיפה הגמרא:]
רבי אסי, ואמרי לה ר' אחא, אומר עד שתהלך לפניו מלא קומתה".
שולחן ערוך חושן משפט סימן קצ"ח סעיף ט': "מסירה אינה קונה אלא ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם (והכניסה שם שלא ברשות בעל החצר).
ומשיכה אינו קונה אלא בסימטא או בחצר של שניהם.
והגבהה קונה בכל מקום.
הגה: אמר ליה המוכר לקנות במסירה או במשיכה, במקום שאין קונין, לא מהני ולא קנה (ר"ן פרק קמא דקידושין)".
הקניין אינו תלוי בתשלום. גם אם שילם מקודם לא קנה עד שיעשה קניין, ואם עדיין לא שילם קונה במעשה הקניין, והתשלום נעשה עליו חוב. וגם למתנה צריך קניין]
והא אנן תנן במסירה? [בפרק קמא דקדושין [היא המשנה שהבאתי] דכיון דמסר לו באפסר קנאה, אע"פ שלא משכה מרשות מוכר. רש"י]
הוא דאמר כי האי תנא [כמו תנא זה] דתניא: "וחכמים אומרים זו וזו [בהמה גסה ודקה] במשיכה.
רבי שמעון אומר זו וזו בהגבהה. [גסה ודקה בהגבהה. וגסה מתרצינן בקדושין שנותן חבילי זמורות תחת רגליה והיא עולה עליהן. רש"י]
ואמר עולא אמר ר' אלעזר האחין שחלקו, מה שעליהן שמין [עושים שומה על שווי הבגדים שהם לובשים, אם הם לובשים בגדים שהיו שייכים לאביהם, ומחשבים בחלוקה אם לאחד בגד יקר ולשני בגד זול], ומה שעל בניהן ובנותיהן אין שמין [הבנים והבנות של האחים אין דרכם לבוא לבית הדין, ולהביאם רק כדי לשום את הבגדים שעליהם הוא בזיון ולכן מוחלים האחים זה לזה על בגדיהם].
אמר רב פפא פעמים אף מה שעליהן אין שמין.
משכחת לה [מוצאים אותה] בגדול אחי [בגדול האחים] דניחא להו דלשתמעון מיליה. [שנוח להם שישמעו דבריו. רש"י: גדול האחין העוסק בנכסים להכניס ולהוציא. דעד השתא [שעד עכשיו] ניחא להו לאחין דליכסי מדידהו [שיתכסה משלהם. כלומר מנכסי האב] במלבושים נאים, כי היכי דלשתמעון מיליה [כדי שישמעו דבריו. כלומר כיוון שהוא עוסק עם אחרים בנכסים, יישמעו דבריו לאחרים אם הוא לבוש במלבושים נאים ויצליח במשא ומתן איתם וגם האחים האחרים נשכרים מזה, ולכן הם מוחלים להקנות לו את המלבושים מלבד חלקו בירושה]
ואמר עולא אמר ר' אלעזר, שומר שמסר לשומר פטור [הראשון בכל אותן דינים שהיה פטור אם היתה אצלו פטור נמי השתא [גם עכשיו]. ולא אמרינן פשיעה היא זו שמסרה לאיש אחר. רש"י].
ולא מיבעיא שומר חנם שמסר לשומר שכר, דעלויי עלייה לשמירתו [שומר שכר נותן ליבו לשמור שמירה מעולה יותר, ולכן מסתבר שלא יהיה נחשב פושע בכך שמסר לשומר שכר. שומר חינם חייב רק אם פשע בשמירה, ופטור מגניבה ואבידה. שומר שכר חייב גם בגניבה ואבידה, ופטור על אונס.
רש"י: ולא מבעיא שומר חנם שמסר לשומר שכר. ונגנבה או שאבדה, דפטור שומר חנם, כי היכי דמיפטר [כמו שנפטר] אילו הואי גביה [היתה אצלו] דלא פשע], אלא אפילו שומר שכר שמסר לשומר חנם, דהשתא גרועי גרעיה לשמירתו [שעכשיו גרע את שמירתו], נמי [גם] פטור שהרי מסר לבן דעת. [נראה שהכוונה כך, ששומר שכר מוסר נפשו לשמור יותר, לא משום שחייב כלפי הבעלים לשמור שמירה מעולה יותר משומר חינם, אלא משום שחייב על גניבה ואבידה ודואג שלא יצטרך לשלם. אבל מעיקר הדין אינו חייב כלפי הבעלים לשמור שמירה מעולה יותר משל שומר חינם, ולכן לא פשע בכך שמסר לשומר חינם]
רבא אמר שומר שמסר לשומר חייב [חייב השומר הראשון לשלם לבעלים דמי הבהמה אפילו אם אבדה באונס ולא היתה פשיעה בשמירה כלל]. ולא מיבעיא שומר שכר שמסר לשומר חנם דגרועי גרעיה לשמירתו, אלא אפילו שומר חנם שמסר לשומר שכר חייב. דאמר ליה [שאמר לו. בעל הבהמה] את מהימנת לי בשבועה האי לא מהימן לי בשבועה [אתה נאמן לי בשבועה, זה לא נאמן לי בשבועה. רש"י בבא מציעא ל"ו ב': "ואני אומר שישנה בידו או אכלה או פשע בה". ואפשר שעולא סבר שסתם אדם מוחזק שלא יישבע לשקר ונחשב נאמן בשבועה].
[אם נגנבה אצל שומר חינם שפטור, או נאנסה אצל שומר שכר שפטור, דין תורה של שומרים הוא שהבעלים משביע אותו השבע לי שנגנבה או שנאנסה והיפטר. ועל דעת שבועה זו מוסר הבעלים את הבהמה לשומר, ומאמין לו שלא יכבוש את הבהמה אצלו, או שיפשע בשמירה ויאמר שלא פשע, ויישבע שבועת שקר. ולדעת רבא יש זכות לבעלים להחליט על מי הוא סומך בשבועה ועל מי לא, ולכן אם מוסרים לשומר שלא מדעתו, הרי השומר השני אצל הבעלים אינו נחשב שומר והרי זה כמו שהשומר הראשון נתן לה לצאת מחצירו בלא שמירה כלל.
אם ניזוקה באופן שאם היתה נשארת אצל השומר הראשון לא היתה ניזוקה, בוודאי חייב על נזק זה משום פשיעה. אם מתה מעצמה והיתה מתה כך גם לולא מסר אותה השומר הראשון לשני, זה נחשב תחילתו בפשיעה וסופו באונס והיא סוגיא בבא מציעא מ"ב א' ובעוד מקומות ויש שתי דעות ולהלכה חייב. אמנם לשיטת תוספות "יש לומר דלא מחייב אלא באונס שיש לתלות שאם לא היה משנה [כלומר פושע בשמירה] אפשר שלא היה בה האונס". עיין תוספות בבא מציעא ע"ח א'. כלומר אם וודאי לנו שגם לולא הפשיעה בשמירה היה בא אונס זה, אינו חייב]
[אם שומר חינם מסר לשומר שכר, ונגנבה, לעולא השומר חינם פטור מלשלם לבעלים על גניבה, שמסירה לשומר אחר אינה עבירה על דעת בעלים, ושומר חינם דינו שפטור על גניבה. ואילו השומר שכר חייב על גניבה. ויש לשאול למי ישלם השומר שכר את חיובו על מה שהבהמה נגנבה.
לבעלים לא מסתבר שישלם, שהבעלים מסר לשומר חינם שפטור על גניבה, ושומר השכר התחייב בשמירה כלפי השומר הראשון ולא כלפי הבעלים, ולכן כלפיו הוא חייב לשלם.
אמנם מצד שני לא מסתבר שהשומר חינם ירוויח תשלומים על בהמה שאינה שלו. ששומר שחייב נחשב כמו מזיק, שמה שאבדה הבהמה ברשותו נחשב שהוא הזיק אותה. וכאן הזיק את בהמת הבעלים ולא את בהמתו של השומר הראשון, וכיצד ישלם לשומר הראשון. זוהי סוגיא בבבא מציעא ל"ו ב', ושם יתבאר בעז"ה, ולהלכה קיימא לן כרבי יוסי שהשומר שכר השני משלם לבעלים ולא לשומר הראשון, שאומרים שאין השומר הראשון יכול לעשות סחורה בבהמתו של חבירו]
ואמר עולא אמר ר' אלעזר, הלכתא גובין [חוב] מן העבדים [של החייב].
אמר ליה רב נחמן לעולא: אמר רבי אלעזר אפילו מיתמי [מיתומים של החייב]?
[כשאדם מתחייב ממון לחבירו, קונה בעל החוב שעבוד גוף בגופו של החייב שמשועבד לפרוע לו. כמו כן קונה גם שעבוד על הקרקע של החייב, שאם אחר כך מכר החייב את קרקעותיו, מוציא בעל החוב את הקרקע מהלקוחות, מכח שהיא משועבדת לחובו. עיין ביאור דין זה כאן. ודווקא קרקע משתעבדת לבעל חוב ולא מטלטלין.
יתומים של החייב אינם יורשים את שעבוד הגוף שהיה על אביהם, ואין עליהם שעבוד גוף לפרוע. לכן ממטלטלין של אביהם, וכל שכן מממון שלא בא להם מירושת אביהם, אינם חייבים לפרוע. אלא רק מקרקעות משועבדות שירשו מאביהם. והם דומים ללקוחות שקנו קרקע בעניין זה.
עבדים הוקשו לקרקעות, ויש דינים שלומדים בעבדים שיהיו דומים לקרקעות. שאלת רב נחמן היא האם עבדים משתעבדים לבעל חוב כמו קרקעות ולכן בעל החוב גובה אותם מיתומים כמו קרקע]
לא. מיניה. [עבדים לא משתעבדים לבעל חוב כמו קרקעות, אלא דינם כמטלטלין, ואין בעל חוב של האב גובה אותם מהיתומים. ודברי עולא הם לעניין שגובים אותם מהחייב עצמו]
מיניה [ממנו]? אפילו מגלימא דעל כתפיה. [הגמרא תמהה, כיוון שיש על החייב שעבוד גוף לפרוע בוודאי גובים ממנו כל דבר שיש לו, ופשיטא שגובים גם עבדים. מה שאמר שגובים אפילו מגלימה שעל כתפו הוא דרך גוזמא, שלהלכה משאירים לחייב מה שצריך כדי לחיות ובכלל זה בגד ללבוש]
תלמוד מוסבר ומאמרים - בבא קמא 