בבא קמא – דף י"ב עמוד ב'

[לשון הרמב"ם בפרק א' מהלכות מעילה:

"הלכה א':

אסור להדיוט ליהנות מקדשי השם, בין מדברים הקרבין על גבי המזבח, בין מקדשי בדק הבית, וכל הנהנה בשוה פרוטה מקדשי השם מעל.

הלכה ג:
כל המועל בזדון לוקה ומשלם מה שפגם מן הקדש בראשו [הכוונה משלם את הקרן, אותו סכום שבו מעל, ובא לומר שאינו מוסיף חומש. והוא לשון הפסוק ויקרא ה' כ"ד], ואזהרה של מעילה מזה שנאמר "לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וגו' ונדריך", מפי השמועה למדו שזו אזהרה לאוכל מבשר עולה הואיל וכולו לשם והוא הדין לשאר כל קדש שהוא להשם לבדו, בין מקדשי המזבח בין מקדשי בדק הבית אם נהנה בהן שוה פרוטה לוקה.

מעל בשגגה משלם מה שנהנה ותוספת חומש, ומביא איל בשני סלעים ומקריבו אשם ומתכפר לו וזהו הנקרא אשם מעילות, שנאמר: "וחטאה בשגגה מקדשי ה' והביא את אשמו וגו' ואת אשר חטא מן הקודש ישלם ואת חמישיתו וגו'", ושילום הקרן בתוספת חומש עם הבאת הקרבן מצות עשה".

עד כאן לשון הרמב"ם.

אקדים עוד קצת ידיעות הנחוצות להבנת הסוגיא:

סוגייתנו עוסקת בקדשים קלים, שהם: שלמים (מלבד שלמי תודה של חג השבועות), בכור בהמה טהורה, מעשר בהמה וקרבן פסח.

כשאדם מקדיש דבר לבדק הבית של בית המקדש, אם אינו ראוי למזבח, מבחינה ממונית הוא נעשה שייך לבדק הבית. אם היא בהמה הראויה למזבח, חלה על הבהמה קדושת הגוף, ויש להעלותה קרבן.

אם נדר הרי עלי כבש זה לשלמים, זהו נדר וחייב באחריותו אם אבד או נפסל. ואם אמר בהמה זו הקדש זהו נדבה והיא מוקדשת אך אין חייב באחריותה.

בהמת קדשי קודשים יש בה מעילה משקדשה. בקדשים קלים כל זמן שלא נשחטו אין בהם דין מעילה.

אחרי השחיטה, מקצת איברים של הבהמה עולים למזבח, והם נקראים אימורין.

שאר האיברים נאכלים בטהרה במקום ובזמן לפי דיניהם.

בשלמים הכהנים אוכלים חזה ושוק, ושאר הבשר לבעלים.

בכור כולו לכהן.

מעשר בהמה וקרבן פסח כל בשרם לבעלים.

האימורין יש בהם מעילה, ושאר הבשר אין בו, שאין מעילה בדבר הנאכל להדיוט, אלא רק במה שעולה למזבח. בקדשי קדשים לפני השחיטה הם נחשבים כדבר העולה למזבח ויש בהם מעילה, ואחרי השחיטה אם יש בהם חלק נאכל הוא יוצא מדין מעילה.

בקדשים קלים הוא להיפך, שלפני השחיטה הם נחשבים דבר הנאכל להדיוט, ואין בהם מעילה, ואחר השחיטה מה שעולה למזבח נכנס לדין מעילה.

אחרי השחיטה כל הקדשים הקלים נעשים ממון של בית המקדש, ממון גבוה, וגם מה שהבעלים אוכלים, אינו ממון שלהם, אלא הוא של בית המקדש והם אוכלים על שולחנו כמו אורחים. זהו מה שנקרא בלשון הגמרא "משולחן גבוה קא זכו".

בכור בהמה טהורה מייד כשנולד נעשה שייך לכהן מבחינה ממונית, וגם נעשה הקדש כאילו הקדישו בעליו וחלה עליו קדושת הגוף, אים אין בו מום. אם יש בו מום הוא חולין והוא מונו של כהן.

פעם בשנה מפריש אדם עשירית מבהמותיו והם נקראות מעשר בהמה. הם נאכלים לבעלים בלבד.

סוגייתנו עוסקת בדינם של קדשים קלים אחרי שהוקדשו וחלה עליהם קדושת הגוף ויש חיוב להביאם לבית המקדש ולהקריבם, האם לפני השחיטה הם ממון של הבעלים או של הקדש (אחרי השחיטה בוודאי הם ממון גבוה).
בשלמים ומעשר בהמה "בעלים" הכוונה הישראל שהקדישם. בבכור "בעלים" הוא הכהן שהבכור מלידתו הוא ממון כהנים (הישראל בעל הבהמה שנולד ממנה הבכור, יש לו זכות עליה להחליט לאיזה כהן יתן אותה, ויש נדון מה החלות הממונית של זכות זו, ואין זה שייך לסוגייתנו]

"נכסים שאין בהן מעילה וכו'".

מעילה הוא דלית בהו [שאין בהם] הא מקדש קדשי. [הגמרא מדייקת כאן מלשון המשנה, שדווקא בהמת עולה חטאת ואשם (קדשי קדשים) שיש בהם דין מעילה משהוקדשו, פטור עליהם המזיק. אבל בהמת קדשים קלים (שלמים, מעשר בהמה, בכור ופסח) שאין בהם דין מעילה, חייב עליהם המזיק ואע"פ שחלה עליהם קדושת הגוף וחובה להקריב אותם]

מאן תנא [מי התנא. רש"י: דמחייב בנזקין אם הזיק שורו שור שלמים של חבירו]?

אמר ר' יוחנן, בקדשים קלים ואליבא דר' יוסי הגלילי דאמר ממון בעלים הוא [ושור רעהו קרינן ביה. רש"י. הכוונה שאע"פ שחלה קדושה על בהמת קדשים קלים, לדעת רבי יוסי הגלילי השווי הממוני שבה שייך לבעלים ולא להקדש. ולכן המזיק אותה משלם לבעלים את הנזק.

התחדש כאן שהדיוק מהמשנה שרק נכסים שיש בהם מעילה פטור עליהם המזיק, לא בא לומר שחייב לשלם נזק לקופת הקדש אם הזיק קדשים קלים ששייכים באופן ממוני להקדש. אלא למי שחולק על רבי יוסי הגלילי סובר שקדשים קלים שייכים ממונית להקדש יהיה פטור המזיק אותם. ומשנתנו היא כרבי יוסי הגלילי שהשווי הממוני של קדשים שאין בהם מעילה שייך לבעליהם].

[נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּיהוָה וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ. אוֹ מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֶשׁ בָּהּ וְנִשְׁבַּע עַל שָׁקֶר עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאָדָם לַחֲטֹא בָהֵנָּה. וְהָיָה כִּי יֶחֱטָא וְאָשֵׁם וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל אוֹ אֶת הָעֹשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁק אוֹ אֶת הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הָפְקַד אִתּוֹ אוֹ אֶת הָאֲבֵדָה אֲשֶׁר מָצָא. אוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יִשָּׁבַע עָלָיו לַשֶּׁקֶר וְשִׁלַּם אֹתוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִשִׁתָיו יֹסֵף עָלָיו לַאֲשֶׁר הוּא לוֹ יִתְּנֶנּוּ בְּיוֹם אַשְׁמָתוֹ. וְאֶת אֲשָׁמוֹ יָבִיא לַיהוָה אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ לְאָשָׁם אֶל הַכֹּהֵן. וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי יְהוָה וְנִסְלַח לוֹ עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לְאַשְׁמָה בָהּ. – זוהי פרשת שבועת הפקדון, שנשבע לשקר על ממון חבירו שבידו]
דתניא: (ויקרא ה, כא) "ומעלה מעל בה'", לרבות קדשים קלים שהן ממונו דברי ר' יוסי הגלילי. [הא דכתיב בה' [ומעלה מעל בהשם. והוא מיותר כי מדובר כאן שמועל בפקדון חבירו שאצלו שנשבע עליו לשקר ולא בממון הקדש] לרבות קדשים קלים. שאם הפקיד בהמת שלמים אצל חבירו וכפר ונשבע והודה משלם קרן וחומש ואשם [קרבן אשם, כמבואר בפרשה]. ואע"ג דבקדשי שמים אין נשבעין עליהן כדגרסינן בפרק הזהב (ב"מ דף נו.), בקדשים קלים נשבעין. רש"י. ובקידושין נ"ב ב' כתב רש"י: בה' – לרבות קדשים קלים. להתחייב עליהם קרבן שבועה. אע"ג דאין נשבעין על ההקדשות, והנשבע עליהם והודה אינו מביא אשם של שבועת הפקדון, ד"וכחש בעמיתו" כתיב [וההקדשות אינן "עמיתו"] הני איתרבו להו [אלה התרבו להם] מ"בה'". ו"כחש בעמיתו" נמי קרינא בהו [גם קוראים בהם] לפי שהן ממונו [לשיטת רבי יוסי הגלילי]]

והתנן [משנה במסכת קידושין נ"ב ב']: "המקדש [את האשה. שצריך לתת לה שווה פרוטה בקידושיה והוא כהן, ונותן לה חלקו שאוכל בבהמת הקדש אחרי השחיטה וזריקת הדם] בחלקו בין בקדשי קדשים [עולה חטאת ואשם] בין בקדשים קלים [כגון שלמים שהכהנים אוכלים בהם חזה ושוק] אינה מקודשת [כיוון שאינו ממונו אע"פ שאוכל אותו]".

לימא [לומר] דלא כרבי יוסי הגלילי? אפילו תימא [תאמר] ר' יוסי הגלילי, כי אמר ר' יוסי הגלילי [ממון בעלים הוי. רש"י] מחיים [שאחריות הוא עליו. רש"י. כשנדר שלמים, וכגון שאמר בהמה זו עלי שלמים, אם אבדה חייב להביא אחרת. וזה פירוש "אחריות הוא עליו". ואם נדב שלמים, וכגון שאמר בהמה זו שלמים, אינו חייב באחריותה, כיוון שלא אמר "עלי". זהו החילוק בין נדר לנדבה, עיין ברמב"ם הלכות מעשה הקרבנות י"ד ה'. ובלשון רש"י צריך עיון רב למה תלה את הדין שממון בעלים הוא בכך שאחריותו עליו, כיוון שלרבי יוסי הגלילי גם נדבה היא ממון בעלים. ועיין עוד בבבא מציעא ע"ד ב' במשנה, וע"ו א' בגמרא על אותה משנה, ובבא מציעא נ"ח א', לגבי דעת רבי שמעון שדבר הגורם לממון כממון דמי, ועיין בזה כאן בשיטה מקובצת, והוא עניין ארוך ועמוק ואין כאן מקומו], אבל לאחר שחיטה אפילו רבי יוסי הגלילי מודה דכי קא זכו משלחן גבוה קא זכו. [כי זכו בין כהנים בחזה ושוק בין בעלים בשאר הבשר משלחן גבוה זכו. רש"י. רבי יוסי אמר רק שכשהבהמה חיה היא ממון בעלים. אבל לאחר שחיטה בשרה הנאכל הוא ממון הקדש והבעלים אוכלים משל הקדש. ומעמיד את המשנה בקידושין לאחר שחיטה וגם לשיטת רבי יוסי הגלילי]

[לשון הרמב"ם פרק א' מהלכות בכורות:

"הלכה א'

מצות עשה להפריש כל פטר רחם הזכרים בין באדם בין בבהמה טהורה, בין ממין החמור, בין שהיו שלימים בין שהיו טריפות. שנאמר: "קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה". וכולן לכהנים.

הלכה ב'
בכור אדם ובכור חמור נפדים ופדיונם לכהנים. ובכור בהמה טהורה נשחט בעזרה כשאר קדשים קלים זורקין דמו ומקטיר אימוריו כמו שביארנו במעשה הקרבנות, ושאר הבשר נאכל לכהנים. שנאמר: "אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה אך בכור שור לא תפדה קדש הם ובשרם יהיו לך".

הלכה ג'
בכור בהמה טהורה שהוא בעל מום, בין שנולד במומו בין שנפל בו מום אחר שהיה תמים, הרי הוא לכהן. אם רצה אוכלו בכל מקום או מוכרו או מאכילו למי שירצה, אפילו לנכרי, מפני שהוא חולין. שנאמר: "וכי יהיה בו מום פסח או עור וגו' הטמא והטהור יחדו יאכלנו כצבי וכאיל". והרי הוא נכסי כהן.

הלכה ט"ז

הבכור אין פודין אותו, שנאמר: "אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה". וכן אין מוכרין אותו כשהוא תם, שכיון שהוא עומד לקרבן אין לכהן בו זכות כדי למוכרו. ובזמן הזה שאין בית [בית המקדש], הואיל והוא עומד לאכילה הרי הוא מותר למוכרו ואף על פי שהוא תמים בין לכהן בין לישראל"]

ומחיים מי אמר? [רבי יוסי הגלילי שהוא ממון בעלים. מביא כעת שקלא וטריא עם קושיא ותירוץ, ורק אחר כך מקשה שמוכח שלרבי יוסי הגלילי שלמים אינם ממון בעלים אפילו מחיים]

והתנן [מעשר שני א' ב']: "בכור מוכרין [בזמן הזה כדמוקי לה לקמן [כמו שמעמיד אותה בהמשך], והכהנים מוכרין אותו לכהן. רש"י] אותו תם חי [ולוקח ימתין עד שיפול בו מום וישחטנו. אבל תמים שחוט לא, דאין לו תקנה אלא קבורה, דאסור בהנאה, דקדשים השחוטין בחוץ הוא. רש"י], ובעל מום חי ושחוט, ומקדשין בו [כהנים. רש"י] את האשה [דממונן הוא. דבעליו של בכור היינו כהן דמשנולד הבכור שלו הוא. רש"י]".

ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לא שנו [דבכור חי הוי ממון בעלים כשהוא תם אלא בזמן הזה. רש"י] אלא בכור בזמן הזה, דכיון דלא חזי [שלא ראוי] להקרבה אית להו [יש להם] לכהנים זכייה בגוייהו [בו]. אבל בזמן שבית המקדש קיים, דחזי [שראוי] להקרבה, לא [לא מוכר הכהן בכור תם].

ואיתיביה [והשיבו. הקשה עליו מברייתא] רבא לרב נחמן: ""ומעלה מעל בה'" לרבות קדשים קלים שהן ממונו דברי ר' יוסי הגלילי". [בכור הוא קדשים קלים, ורבי יוסי לומד מפסוק שנשבעים על קדשים קלים שבועת הפקדון, שהם ממון בעלים. ומשמע גם כשהוא תם. ולומד מפסוק, כלומר שזה הדין גם בזמן שבית המקדש קיים. וקשה על רב נחמן שאמר שבזמן שבית המקדש קיים בכור אינו ממון הכהן]

ומשני [ומתרץ] רבינא, [הכא [כאן] דקתני דממון בעלים הם [בברייתא של רבי יוסי הגלילי] בבכור הנולד בחו"ל בזמן המקדש עסקינן, דלא קאי [שלא עומד] להקרבה. רש"י] בבכור בחוצה לארץ ואליבא דרבי שמעון [תמורה כ"א א'] דאמר: "אם באו [בכורות מחו"ל לארץ ישראל תמימים יקרבו. רש"י] תמימים יקרבו". אם באו אין [הן], לכתחלה לא [אלא ירעו עד שיסתאבו [שיפול בהם מום ויהיו מותרים], והלכך כיון דלאו להקרבה קאי [עומד] הוי ממון כהן. רש"י].

ואם איתא דכי אמר רבי יוסי הגלילי ממונו הוא מחיים, לישני [לתרץ. רבינא] הא רבי יוסי הגלילי [הברייתא שנשבעים שבועת הפקדון על קדשים קלים. והיא הרי נאמרה בפירוש בשם רבי יוסי הגלילי] הא רבנן [ורב נחמן דאמר כרבנן. רש"י. שחולקים על רבי יוסי הגלילי, וסוברים שאם עומד להקרבה, בארץ ישראל ובזמן הבית, אינו ממון בעלים].

מתנות כהונה קאמרת? שאני מתנות כהונה דכי קא זכו [שכשזכו] משלחן גבוה קא זכו [מתנות כהונה גם לפני שחיטה הבעלות הממונית עליהם היא של הקדש. ומה שיש לכהנים בו הם כמו אורחים הסמוכים על שולחן הקדש, ואינו שלהם אפילו קודם שחיטה. ובכור הוא מתנות כהונה. ולכן אפילו רבי יוסי מודה שאין בכור דומה לשלמים מעשר בהמה וקרבן פסח, שהם ממון בעלים לפני שחיטה. ולכן לכל הדעות בכור שעומד להקרבה אינו ממון בעלים. ולרבי יוסי הגלילי שאמר "קדשים קלים" ומשמע שבכור הוא בכלל זה, צריך להעמיד בבכור שבחוצה לארץ כמו רבינא. ואי אפשר ליישב דברי רבי יוסי שדיבר בבכור בזמן שאין בית המקדש, שהרי למד שקדשים קלים הם ממון בעלים מהפסוק, והפסוק מדבר בזמן שבית המקדש קיים].

[לשון רש"י: בכור מעשרים וארבע מתנות כהונה. והלכך אוקמה [העמידה] רבינא להא דרב נחמן כרבי יוסי הגלילי, דאיהו נמי [שהוא גם] מודה בהא דכל זמן שהבית קיים משולחן גבוה זכו להו כהנים ואפילו מחיים, וכי קאמר רבי יוסי הגלילי ממון בעלים הן בשלמים קאמר [ולא בבכור. ששלמים אינם מתנות כהונה], דבעלים ישראל לא זכו להו מחיים [בשלמים] משלחן גבוה [אלא השלמים הם ממון הבעלים]. והא דתירץ רבינא לרבי יוסי הגלילי בבכור בחוצה לארץ ולא תירץ בשלמים, משום דסיפא דברייתא מוכיח דבבכור קמיירי [מדבר], דקתני לא אמר בן עזאי אלא בבכור. ובן עזאי מילתיה דרבי יוסי קמפרש. ולקמיה מפרש מילתיה]