[עיין בתחילת העמוד הקודם במה שהקדמתי]
גופא [קודם הביא את הברייתא כחלק מהשקלא וטריא, וכעת עוסק בה גופה], ""ומעלה מעל בה'" לרבות קדשים קלים שהם ממונו דברי רבי יוסי הגלילי.
בן עזאי אומר לרבות את השלמים.
אבא יוסי בן דוסתאי אומר לא אמר בן עזאי אלא בבכור בלבד".
אמר מר, "בן עזאי אומר לרבות את השלמים", למעוטי מאי [משמע שלמים כן אבל קדשים קלים אחרים אינם ממון בעלים]?
אילימא [אם לומר] למעוטי בכור [בחוצה לארץ שאינו עומד להקרבה, ולרבי יוסי הגלילי הוא ממון בעלים כמו שלמים, ולבן עזאי דווקא שלמים נתרבו בפרשת שבועת הפקדון ללמדנו שהם ממון בעלים, אבל בכור בחוצה לארץ לא]?
השתא [עכשיו] ומה שלמים שטעונים סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק אמרת ממון בעלים הוא, בכור מבעיא?
אלא אמר רבי יוחנן למעוטי מעשר [למעוטי מעשר בהמה. שאע"פ שהוא קרב שלמים, כדאמרינן בפ' בתרא [אחרון] דבכורות (דף ס.), אפילו הכי [כך] לא הוי מחיים ממון בעלים כשלמים. רש"י],
כדתניא: "בבכור נאמר: (במדבר יח, יז) "לא תפדה" ונמכר תם חי [בתם אחרי השחיטה נעשה ממון גבוה, לכן דווקא חי] ובעל מום חי ושחוט.
במעשר נאמר: (ויקרא כז, כ) "לא יגאל" ואינו נמכר לא חי ולא שחוט לא תם ולא בעל מום".
[לשון רש"י:
בבכור תם נאמר: "אך בכור שור וגו' לא תפדה", פדיון הוא דלית ליה [שאין לו] דליפוק [שיצא] מקדושת בכור למכור באיטלז ולישקול בליטרא, אבל נמכר הוא חי ולוקח יאכלנו בקדושתו כשיומם [כשיפול בו מום] או אם הבית קיים יקריבנו.
במעשר נאמר: "לא יגאל". וגמרינן [ולומדים] בבכורות בפרק חמישי (דף לב.) האי "לא יגאל" מ"לא יגאל" דחרמים דכתיב בהן "לא ימכר ולא יגאל", מה להלן [בחרמים] מכירה עמו [שלא רק לא יגאל, שהיינו שלא ייצא לחולין על ידי פדיון, אלא גם לא ימכר לכהן אחר וישאר בקדושתו], אף כאן [במעשר בהמה] מכירה עמו [שלא רק לא יגאל אלא גם לא ימכר] הלכך אינו נמכר לא חי ולא שחוט כו'. אלמא לאו ממון בעלים הוא]
רבינא מתני לה אסיפא [שונה אותה על הסוף]:
"אבא יוסי בן דוסתאי אומר לא אמר בן עזאי אלא בבכור בלבד".
למעוטי מאי [משמע שבכור הוא ממון בעלים, והכוונה בחוצה לארץ שאינו עומד להקרבה, אבל קדשים קלים אחרים אינם ממון בעלים]?
אילימא [אם לומר] למעוטי שלמים? השתא ומה בכור שקדוש מרחם ממונו הוא, שלמים [שהוא הקדישם] מבעיא?
אמר רבי יוחנן למעוטי מעשר, כדתניא: "בבכור נאמר "לא תפדה" ונמכר תם חי ובעל מום חי ושחוט, במעשר נאמר "לא יגאל" ואינו נמכר לא חי ולא שחוט לא תם ולא בעל מום".
הא בבכור בלבד קאמר?
[לפי אבא יוסי בן דוסתאי בן עזאי אמר שרק בבכור בחוצה לארץ הוא קדשים קלים שהם ממון בעלים, אבל כל שאר הקדשים הקלים הם ממון הקדש, וזכו בהם אוכליהם משולחן גבוה ואינו ממונם.
השקלא וטריא "למעוטי מאי? וכו', אילימא וכו', אמר רבי יוחנן וכו'" נמסרה כמו שהיא מדורות קדמונים ומסדרי הגמרא סידרו אותה כפי הבנתם.
רבינא סידר את השקלא וטריא הזה על סוף הברייתא, כלומר על דברי אבא יוסי בן דוסתאי. והגמרא מקשה עליו, שלפי אבא יוסי בן דוסתאי, דעת בן עזאי היא שרק בכור בחוצה לארץ הוא ממון בעלים, ולא קדשים קלים אחרים. ואילו בשקלא וטריא נאמר שגם שלמים הם ממון בעלים].
קשיא [אכן קשה].
רבא אמר מאי [מהו] "נכסים שאין בהן מעילה" [שנאמרו במשנתנו שבהם חייב המזיק. ודייקנו דווקא אין להם מעילה אבל הם קדושים. וכגון שלמים], נכסים שאין בהן דין מעילה, ומאי נינהו [ומה הם]? דהדיוט. [של הדיוט. כלומר נכסי חולין של ישראל. רבא סובר שמעילה לא נאמרה בדווקא, והוא הדין אם אין בהם מעילה. ובא לפטור את המזיק על כל קדשים, בין יש בהם מעילה ובין אין בהם]
וליתני דהדיוט? [למה לא שנה בפשטות נכסים של הדיוט. כמו ששנה "נכסים שהן של בני ברית, נכסים המיוחדים"]
קשיא.
אמר רבי אבא, שלמים שהזיקו גובה [חצי נזקו מבשרו דנזק שור תם משתלם מגופו. רש"י] מבשרן ואינו גובה מאימוריהן [אימורים הם החלק מהקדשים הקלים שאחרי שחיטה וזריקת דמים עולה למזבח, ושאר הבשר נאכל לכהנים או לבעלים. עיין ברמב"ם פרק א' מהלכות מעשה הקרבנות הלכה י"ח אילו חלקים הם האימורים].
פשיטא, אימורין לגבוה סלקי [עולים].
לא צריכא לגובה מבשרן כנגד אימורים.
[כגון שור של הקדש שווה מאתיים שנגח שור של ישראל שווה מאתיים. על נגיחת שור תם גובה הניזק חצי מדמי הנזק מגופו של השור הנוגח. לכן דינו של הניזק הוא לגבות מאה מבשר השור הנוגח (וכגון שאין הנבלה שווה כלום, שאם לא כן מנכים לניזק דמי הנבלה).
בשור יש מקצת איברים שסופם לעלות על גבי המזבח והם נקראים אימורים. מהם אין הניזק יכול לגבות.
לו יצוייר שמחצית השור הוא אימורים ומחציתו בשר הנאכל לאדם והכל שווה מאתיים. דינו של הניזק לגבות מאה מבשר השור. מאה אלה חמישים מהם בבשר נאכל וחמישים באימורים. הניזק גובה בשר נאכל בשווי חמישים, ואת החמישים שיש לו באימורים מפסיד שאינו יכול לגבות מבשר אימורים.
הגמרא מעמידה את דברי רבי אבא, שהניזק מבקש לגבות מאה מבשר נאכל. חמישים הרי יש לו בו, וחמישים נוספים, הוא מבקש לגבות מהנאכל במקום החמישים שיש לו באימורים. זה נקרא גובה מבשרן כנגד אימורים]
.
(לקמן נ"ג א', מובאת מחלוקת בין חכמים לרבי נתן לגבי שור שדחף שור אחר לבור [ושם כתבתי קיצור תמצית העניין שבא כאן באריכות].
בשני שוורים שנגחו בבת אחת שור שלישי יש במציאות שני אופנים. האחד שדי במכת כל אחד בפני עצמה כדי להמית גם ללא מכת השני. וזה נקרא שזה עשה כל ההיזק וזה עשה כל ההיזק. ויש אופן במציאות שרק מצירוף שתי המכות מת הניזק ובאחת מהן לבדה לא היה די להמיתו. וזה נקרא שזה עשה חצי ההיזק וזה עשה חצי ההיזק.
בשני שוורים שנגחו בבת אחת יש מחלוקת בין חכמים לרבי נתן. שאם כל אחד עשה נזק שלם לבדו בפני עצמו, שדי במכתו לבדה להמית, דינם לשלם חצי וחצי. ואם אחד מהם אי אפשר לגבות ממנו, לדעת רבי נתן גובים הכל מהשני, כיוון שהשני לבדו חייב בכל דמי הנזק שדי במכתו בלבד להמית, אינו נפטר בכך שהראשון אי אפשר לגבות ממנו. ודעת חכמים שכיוון שיש לו שותף אם אי אפשר לגבות מהשותף אינו משלם יותר מחצי כי אע"פ שעשה היזק שלם לבדו, מה שיש עוד מזיק פוטרו מחצי אע"פ שאי אפשר לגבות מהמזיק השני.
מחלוקת זו מבוארת בפירוש בדף נ"ג תחילת עמוד ב' לגבי שור ושור פסולי המוקדשין שנגחו, ושם מדובר שכל אחד היה בנגיחתו די כדי להמית לבדה. וכן משתמעת מהסוגיא של שור שדחף לבור.
ואם כל אחד עשה רק חצי מהפעולה, כל אחד משלם רק את חלקו. ואם אי אפשר לגבות מאחד מהם, השני משלם רק חצי מחיובו לכל הדעות, ואת חלק מי שאי אפשר לגבות ממנו מפסיד הניזק. כיוון שהמזיק שאפשר לגבות ממנו לא עשה לבדו היזק שלם לכל דעות אינו משלם על מה שלא הזיק.
לקמן נ"ג א' יש שני צדדי ספק בגמרא לגבי שור שדחף לבור האם זה דומה לכל אחד עשה היזק שלם לבדו, כמו שני שוורים שנגחו ויש במכת כל אחד לבדה להמית, או שיש לדמות לכל אחד עשה חצי היזק, וכמו שני שוורים שאין במכת כל אחד לבדה להמית. ומדובר שבמציאות השור שדחף לבור יש בדחיפתו מכה שיש בה כדי להמית בפני עצמה כמבואר שם בסוף עמוד א', ומכל מקום כיוון שהבור הוא עוד מעשה היזק בפני עצמו ומת בנפילה לבור, יש צד לראות כאילו השור עשה רק חצי היזק. וכן אע"פ שהבור עמוק דיו כדי להמית יש מקום לראות שעשה רק חצי היזק כיוון שהנפילה היתה על ידי מעשה דחיפה של השור.
מלבד זאת יש שם מחלוקת נוספת בין חכמים לרבי נתן מלבד המחלוקת האם כשכל אחד עשה מעשה היזק שלם כשאי אפשר לגבות מאחד האם גובים הכל מהשני או לא.
והיא מחלוקת מיוחדת רק בשור שדחף לבור או בהניח אבן על פי הבור אבל לא בשני שוורים שנגחו בבת אחת. שלחכמים מכיוון שהשור התחיל את הפעולה, גם על הצד שנחשב שכל אחד עשה חצי היזק, רואים זאת כאילו עשה היזק שלם ובעל הבור לא הזיק כלום. ובביאור הסברא המחודשת של חכמים כתב רש"י שם: "רבנן בתר מעיקרא אזלי [אחרי ההתחלה הולכים], וסברי דבעל השור כולה הזיקא עבד [וסוברים שבעל השור כל ההיזק עשה]]. ושם בסוף העמוד יש עוד אופן שהזיקו שניים ביחד, שאחד הניח אבן על פי בור של אחר, והשור נתקל באבן ונפל לבור. וזה דומה לשור שדחף לבור, רק שכאן האבן של אחד דחפה לבור של שני. ושם כתב רש"י בסברת חכמים : "לרבנן בעל האבן חייב דהוא גרם כל הנפילה".
ולרבי נתן אפילו על הצד שכל אחד נחשב כעשה רק חצי היזק, אעפ"כ מחייב את בעל הבור כאילו הזיק לבדו את כל השור, ומה שאי אפשר לגבות מהשור הדוחף משלם בעל הבור, עד מלוא דמי הנזק. כשיטתו שכשיש שותף שאי אפשר לגבות ממנו, אם די במעשהו לבדם להמית חייב הכל. ומחשיב את בעל הבור כאילו יש די במעשהו לבד להמית גם על הצד שרואים שור שדחף לבור כזה עשה חצי נזק וזה עשה חצי נזק, משום שכשנתגלה הנזק מה שרואים הוא את השור המת בתוך הבור. ולא רואים את דחיפת השור הדוחף. ולכן דנים את בעל הבור כמזיק את כל השור, אע"פ שבאמת לא הזיק לבדו אלא בשותפות [לשון רש"י שם: "את קטלתיה [אתה הרגתו]. בתוך שלך מצאתי". ולשון התוספות שם במסקנא שהיא כשיטת רש"י "ע"כ נראה דבור נמי פלגא נזקא עבד ומשום שגמר ההיזק ודומה כמי שעשאו כולו אמרינן כי ליכא לאשתלומי מבעל השור משתלם מבעל הבור"].
שתי הסברות לגבי שור שדחף לבור, גם של חכמים שהולכים אחרי מי שהתחיל בפעולה, וגם של רבי נתן שהולכים לפי איך שנמצא, אין להן ביאור כלל בהבנה שטחית.
כי באמת השור לא התחיל כלום לפני הבור. בבור בגלל שבעליו כרה אותו בפשיעה, מחשיבים כאילו בעל הבור עשה מעשה פעיל של להפיל את הניזק לבור.
מה שהשור הדוחף קירב את השור הניזק אל פי הבור, עד שהגיע למקום שממנו הוא נופל, אין זה מעשה היזק כלל. ומייד כשהגיע למקום שמשם נפילה, נחשב שבעל הבור מפיל אותו. ורק אז גם נחשב שהשור הדוחף מזיק אותו. והם התחילו את ההיזק שניהם בעת ובעונה אחת. עיין כל זה באורך בברכת שמואל המבואר סימן ג'.
וסברת רבי נתן פשוט שאין לה הבנה בשטחיות, שמה בכך מה רואים כשמוצאים את השור המת. סוף סוף ראוי ללכת אחרי מי שבאמת הזיק, והוא שניהם בשותפות, ובעל הבור יתחייב רק על חצי, ולא אחרי מה שרואים ולחייב את בעל הבור על הכל.
הביאור בזה כתבתי בעז"ה בחידושים סימן א' על בבא קמא, ותוכן הדברים בקיצור הוא שבכל דין אבות נזיקין החיוב על היזק אינו תלוי במעשה ההיזק עצמו, אלא באיך צורת המעשה. ומחלוקת רבי נתן וחכמים בשור שדחף שור אחר לבור, היא באיך הדברים מצטיירים לרואה, ואינם דנים בשאלה מי באמת פעל את ההיזק. עיין שם ביאור ארוך בעניין זה מכמה מקומות והוא יסוד בדרך הלימוד. ובלשון התוספות הוא כמעט מפורש שכתבו "ודומה כמי שעשאו כולו". ועל הצד שרואים שזה עשה חצי וזה עשה חצי הרי באמת לא עשאו כולו אלא רק דומה כמי שעשאו כולו וכיצד מחייבים ממון מכח שדומה למזיק ואינו מזיק, אלא הוא כמו שנתבאר שהחיוב תלוי בזה.
ועיין עוד בזה בהערה השנייה בתחתית העמוד. ועיין בברכת שמואל המבואר סימן י"ב בכל הסוגיא)
.
אליבא דמאן [לדעת מי. אמר רבי אבא שאינו גובה מבשרן כנגד אימורים]?
[כאן הרי האימורין והבשר הנאכל הזיקו שניהם. ואע"פ שבלא האחד לא היה די בשני לבדו שיהיה נזק, מכל מקום רואים אותם כזה עשה כל ההיזק וזה עשה כל ההיזק. והטעם שבשני שורים שנגחו בבת אחת יש שתי נגיחות. ואם באחת אין די להמית הרי עשה רק חצי נזק בהצטרפות מעשה ההפשיעה וההיזק השני. אבל כאן יש מעשה אחד ופשיעה אחת והיא על כל הנזק. ולכן מכיוון שאת הנגיחה הזו מייחסים לבשר וגם מייחסים אותה לאימורים, הרי הם כזה עשה כל ההיזק וזה עשה כל ההיזק.
ומצאנו ציור כזה בשור שדחף לבור על צד הגמרא לקמן נ"ג א' שיש לראות בהם זה עשה כל ההיזק וזה עשה כל ההיזק. ולקמן נ"ג א' דעת רבי נתן שמה שאי אפשר לגבות מבעל השור גובים מבעל הבור אף שהוא יותר מהחצי שהזיק.
וחכמים באותו אופן פוטרים לגמרי את בעל הבור, ובעל השור משלם חצי אם הוא מועד, ורבע אם הוא תם. ולא אומרים שמה שאי אפשר לגבות מזה גובים מזה]
אי [אם] אליבא דרבנן פשיטא? הא אמרי כי ליכא לאשתלומי מהאי [כשאין להשתלם מזה] לא משתלמא מהאי [לא משתלם מזה]?
ואי אליבא דרבי נתן, הא אמר כי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי [כשאין להשתלם מזה משתלם מזה]?
[לשון רש"י:
אי אליבא דרבנן. דפליגי עליה דרבי נתן בפרק שור שנגח את הפרה (דף נג.) גבי שור שדחף את חבירו לבור ואמרינן בתם בעל השור משלם רביע ובעל הבור פטור מפני שזה הפילו ובמועד בעל השור משלם חצי ובעל הבור פטור. אלמא [אמור] כי ליכא לאשתלומי מבעל השור לא משתלם מבעל הבור ואע"פ שבו נמצא הנזק ופשיטא דאינו גובה מבשרן כנגד אימוריהן.
ואי אליבא דרבי נתן הא אמר כי ליכא לאשתלומי. מבעל השור משתלם מבעל הבור. דאמר בתם בעל השור משלם רביע ובעל הבור שלשה חלקים, ובמועד בעל השור משלם מחצה ובעל הבור מחצה. והכא נמי [וכאן גם] אמאי [למה] אינו גובה מבשרן כנגד אימוריהן, הא הכא נמי [כאן גם] תרוייהו אזיק [שניהם הזיקו] חלק גבוה וחלק הדיוט]
אי בעית אימא [אם רצונך אמור] רבי נתן, איבעית אימא רבנן.
איבעית אימא רבנן, הני מילי בתרי גופי [בשני גופים. דהיינו שור הדוחף ובור], אבל בחד גופא [שור אחד שחלקו אימורים וחלקו בשר נאכל] מצי אמר ליה [יכול לומר לו. הניזק] מכל היכא דבעינן משתלמנא [מכל היכן שאני רוצה אני משתלם].
איבעית אימא רבי נתן, התם [שם] הוא דאמר ליה בעל שור לבעל הבור אנא תוראי בבירך אשכחתיה [אני שורי בבורך מצאתיו. ולכן רואים כאילו בעל הבור עשה כל הנזק], מאי דלית לי לאשתלומי מהיאך משתלימנא מינך [מה שאין לי להשתלם מההוא, בעל השור הדוחף, משתלם אני ממך], אבל הכא [כאן] מי מצי אמר [האם יכול לומר] בשר אזיק אימורין לא אזיק [הרי שניהם הזיקו בשווה, ולא יגבה חלק האימורין מהבשר הנאכל]?
.
(רש"י מפרש שבשר ואימורים נחשב שזה עשה חצי היזק וזה עשה חצי היזק. וכמו בשני שוורים שנגחו בבת אחת ואין במכת אחד מהם לבדה להזיק אלא על ידי צירוף מכת השני. וכאן גם ללא האימורים לא היה בבשר כדי להזיק לבדו וכן להיפך.
לכן כתב כאן "אי אליבא דרבנן. דפליגי עליה דרבי נתן בפרק שור שנגח את הפרה (דף נג.) גבי שור שדחף את חבירו לבור ואמרינן בתם בעל השור משלם רביע ובעל הבור פטור מפני שזה הפילו ובמועד בעל השור משלם חצי ובעל הבור פטור".
ואילו לקמן נ"ג א' לגבי שור שדחף לבור כתב רש"י: " אבל רבנן בתר מעיקרא אזלי וסברי דבעל השור כולה הזיקא עבד הלכך במועד בעל השור משלם כוליה ובתם בעל השור משלם פלגא ופלגא מפסיד". ששם דבריו הם לפי הצד שכל אחד עשה מעשה היזק שלם.
לכאורה לפי זה קשה למה נאמר בסוגייתנו שלרבנן היה אפשר לומר שדווקא שם בשור שדחף אומרים שאם ליכא לאשתלומי מהאי לא משתלם מהאי כיוון שהוא שני גופים אבל כאן שהוא גוף אחד הייתי סובר שישתלם מהבשר כנגד האימורים לולא חידושו של רבי אבא. הרי אם כל אחד עשה חצי היזק בלבד פשוט שמי שאפשר לגבות ממנו לא משלם חלקו של השני שאי אפשר לגבות ממנו בין לחכמים בין לרבי נתן ואם נחייבו זה כמו לחייב ראובן לשלם על מה שהזיק שמעון. ואין זה תלוי בסוגיא של שור שדחף לבור ואל במחלוקת חכמים ורבי נתן.
ויש ליישב שהנה בהמשך הגמרא אומרת שלרבי נתן דווקא בשור שדחף לבור מחייב רבי נתן את בעל הבור על כל מה שאי אפשר לגבות מבעל השור, ועד נזק מלא, אע"פ שכל עשה רק חצי היזק, מטעם שאומר לו הניזק אנא תוראי בבירך אשכחתיה. אבל כאן שאין לומר כן מודה רבי נתן שאין הבשר משלם עבור חלק האימורים.
ואם כן כעת הגמרא עוד לא ידעה חילוק זה. ולפני שידעה חילוק זה הרי עולה שגם ללא סברא זו מחייב רבי נתן את בעל הבור הכל אע"פ שכל אחד עשה רק חצי מעשה היזק. הרמב"ן במלחמות סובר שלא כמו כל הראשונים שגם לפי האמת כך הוא שבעשה כל אחד חצי היזק מחייב רבי נתן את האחד על הכל אם אי אפשר לגבות מהשני גם בלי הסברא של אנא תוראי בבירך אשכחתיה. עיין בברכת שמואל המבואר סימן י"ב בהסבר סברא זו. ולכן אומר שהיינו חושבים שחכמים מודים לסברא זו היכן שהוא גוף אחד וחידש רבי אבא שלא.
ואחר כך כשדן בדעת רבי נתן מחדש את הסברא אנא תוראי בבירך אשכחתיה, שדווקא משום כך מחייב רבי נתן את בעל הבור בהכל גם על הצד שעשה רק חצי מההיזק.
כנראה משום דוחק זה בשיטת רש"י פירשו התוספות בסוגייתנו דיבור המתחיל "אנא", שבשר ואימורים נחשב שכל אחד עשה היזק שלם. והטעם משום שיש כאן מעשה נגיחה אחד שלם. ואנו מייחסים מעשה זה לבשר וגם מייחסים מעשה שלם זה לאימורים. ואיםן זה דומה לשור ושור שנגחו בבת אחת ואין בכל אחד מהם להמית. ששם יש מעשה נגיחה של שור אחד שאינו מעשה היזק כלל שלבדו אינו ממית. וגם השני אינו מעשה היזק. ורק מהצירוף של שניהם הוא מת. ולכן אומרים שכל אחד לא עשה היזק שלם לבדו. אבל כאן יש מעשה נגיחה שיש בו כדי להמית. והוא מיוחס לכל אחד מהם. לכן כל אחד נחשב שעשה מעשה של היזק שלם.
אמנם לשיטת תוספות הגמרא קשה מאוד. שעולה מהגמרא שהטעם שרבי נתן לא מחייב את הבשר לשלם מה שאי אפשר לגבות מהאימורים הוא משום שאי אפשר לומר כאן את הסברא אנא תוראי בבירך אשכחתיה. ואע"פ שכל אחד עשה מעשה היזק שלם. ואם כן בשני שוורים שנגחו בבת אחת אע"פ שכל אחד עשה היזק שלם יאמר רבי נתן שאין גובים הכל מהאחד שאפשר לגבות ממנו, שהוא כמו בשר ואימורים שלא גובים מהבשר כנגד האימורים אע"פ שכל אחד עשה היזק שלם.
ומפורש שלא כך הוא לקמן נ"ג ב' תחילת עמוד ב' שבשור ישראל ושור פסולי המוקדשין שנגחו בבת אחת שור שלישי, לרבי נתן בעל השור הישראל משלם הכל כיוון שאי אפשר לגבות משור פסולי המוקדשין. וזה דומה לבשר ואימורים לפי תוספות. ולרש"י אינה קושיא כיוון שבשר ואימורים הוא משום שכל אחד עשה חצי היזק, ובשור ושור פסולי המוקדשין מדובר שכל אחד עשה היזק שלם.
גם מהסוגיא לקמן נ"ג א' משמע שהסברא אנא תוראי בבירך אשכחתיה נצרכה רק להצד שכל אחד עשה רק חצי היזק.
ובשיטה מקובצת כאן הקשה כן על התוספות ותירץ שכאן הגמרא אינה לפי האמת. כלורמ שיש מחלוקת והגמרא כאן אינה סוברת כהגמרא לקמן. וזה דוחק גדול כמובן.
.
ברמב"ם פירש כרש"י, שפסק להלכה כרבי נתן, ובשור ושור פסולי המוקדשין פסק שגובים משור הישראל הכל כרבי נתן ואף שאין את הסברא אנא תוראי בבירך אשכחתיה, ובבשר ואימורים פסק שאינו גובה מהבשר כנגד האימורים. ולהתוספות היא מחלוקת, שאם פוסקים בשור ושור פסולי המוקדשים שגובים מהישראל הכל אע"פ שאי אפשר לומר אנא תוראי בבירך אשכחתיה, אם כן גם בבשר ואימורים יגבה מבשר כנגד אימורים, שלהתוספות כל הטעם שבבשר ואימורים אינו גובה לרבי נתן מהבשר הוא משום שאי אפשר לומר אנא תוראי בבירך אשכחתיה. והוא דין אחד עם שור ושור פסולי המוקדשין. ולרש"י והרמב"ם יש חילוק שבשור ושור פסולי המוקדשין כל אחד עשה כל הנזק ולכן לרבי נתן גובה הכל מהישראל, ובבשר ואימורים כל אחד עשה רק חצי נזק)
.
– – –
.
הערה ראשונה:
יש מקום לומר שאם ראובן בעלים על שלושת רבעי שור ושמעון בעלים על רבע שור, אם הוא שור שמחוייבים לשלם מממונם ולא מגוף השור, יחלקו בנזק חצי וחצי, ולא רבע ושלושת רבעי. שמכיוון שהנגיחה נעשית על ידי שניהם, ואין האחד היה יכול להזיק בלי השני, לגבי האחריות על הנגיחה הם שווים. ולכן גם בשור של הקדש לא אכפת לנו שהאימורים הם פחות מחצי בשר השור, ויגבה מחלק האימורים חצי.
בשור תם שלראובן שייכים שלושת רבעי ממנו ולשמעון רבע, אם נגח דינו של הניזק לזכות בגוף השור להיות שותף על חצי מגוף השור, ובפשטות דינו של בעל השלושת רבעי להפסיד מחלקו לניזק יותר מבעל הרבע. אבל גם זה צריך בירור, עיין כתובות צ"ג א'-ב': "אמר שמואל שנים שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים השכר לאמצע. אמר רבה מסתברא מילתיה דשמואל בשור לחרישה ועומד לחרישה אבל בשור לחרישה ועומד לטביחה זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו. ורב המנונא אמר אפילו שור לחרישה ועומד לטביחה השכר לאמצע". והיא סוגיא ארוכה ועמוקה ואין כאן מקומה.
ושוב ראיתי ברמב"ם שכתב שגובים לפי כמה ששווים האימורים ולא חצי וחצי, שכתב בהלכות נזקי ממון ח' ג':
"וכיצד גובה, שיאכל הניזק וחבורתו מן הבשר בקדושה כנגד חצי נזק שלו. וכיצד אינו גובה כנגד האימורין, שאם היה לו לגבות בחצי נזקו שוה דינר והיה כל הבשר עם האימורין שוה שני דינרים והבשר בלא אימורין שוה דינר וחצי אינו גובה שני שלישי הבשר אלא חצי הבשר בלבד". וכן משמע ברש"י.
ובשיטה מקובצת כתב:
"לא צריכא לגבות מבשרו כנגד אימורים. פירש הקונטרס כגון שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים והוי חצי נזק מנה נמצא שהיה ראוי ליטול חצי הבשר משום המזיק וחצי שוויין של אימורים קא משמע לן שלא יטול רק חצי הבשר וחצי האימורין יפסיד. וקצת קשה דאמאי אינו מפסיד רק חצי שוה האימורין והלא ראוי להפסיד כל מה שהזיקו האימורין והם הזיקו הרבה יותר משוויין. אלא כך יש לפרש שאם חצי הנזק עולה מאה דינרין מפסיד ממנו מה שעולה היזק האימורין ושמא הוא חצי הנזק דחיות הבהמה תלויה בהן ולא יטילו על הבשר רק חצי הנזק דהיינו רביע הנזק.
ושמא רש"י ז"ל היה סובר שהיזק האימורין אינו עולה רק מעט שהאימורין הן דבר מועט לגבי הבשר ואם כן שור שהזיק שור כיוצא בו כל אחד מאיבריו עושה היזק בשוויו לא פחות ולא יותר ולכך אין מפסיד אלא חצי שוה האימורין. תלמיד ה"ר פרץ ז"ל".
ועיין עוד לקמן מ"ו ב' בתוספות דיבור המתחיל "ורביע", ובשיטה מקובצת שם.
.
– – –
.
הערה שנייה:
כתבתי שהשאלה אם כל אחד עשה חצי נזק או נזק שלם היא ספק של הגמרא בסברא זהו רק בשור שדחף לבור, אבל בשני שוורים שנגחו בבת אחת שור שלישי היא תלויה במציאות, אם יש די במכת אחד להמית לבדה או לא. זהו לעניות הדעתי הפשטות מסברא וכן פשטות הגמרא. אמנם בתוספות לקמן נ"ג ב' דיבור המתחיל "הא", כתבו שגם בשני שוורים שנגחו בבת אחת הוא ספק בסברא האם להחשיב כאילו כל אחד עשה חצי מעשה מזיק או מעשה שלם, וכמו בשור שדחף לבור. וזה יתכן רק אם במציאות יש בכל נגיחה בפני עצמה להמית, וכמו בשור ובו שבמציאות יש בכל אחד מהם לבדו להמית. אבל אם במציאות אין בנגיחה אחת לבדה כדי להמית ורק המיתה בצירוף השנייה יודו התוספות שאי אפשר לומר על זה שכל אחד עשה מעשה היזק שלם לבדו. ודברי התוספות תמוהים בעיני מסברא ומפשטות הסוגיות. אמנם כאן כתבתי לשיטת רש"י, ובעמוד ביארתי שלפירוש תוספות יש הכרח לומר כדבריהם אבל לפירוש רש"י בסוגייתנו אין הכרח לזה ויש לומר שמפרש כהפשטות וכמו שכתבתי.
היכן שיש בכל נגיחה לבדה כדי להמית, דעת רבי נתן שכשאי אפשר לגבות מאחד גובים מהשני. וחכמים חולקים וסוברים שמי שאפשר לגבות ממנו אינו משלם יותר ממה שהיה משלם לו היו גובים מהשותף. ולכאורה צריך ביאור בסברת חכמים. שהרי זה שאפשר לגבות ממנו עשה מעשה מזיק שלם כלפי החפץ, ויש במעשהו כדי לעשות את כל הנזק. ואם כן יש סיבה לחייבו בכל. וגם השני עשה מעשה שלם וגם הוא יש סיבה לחייבו בכל. ומצד המזיקים היה ראוי שישלמו שני שוורים, כל אחד שור שלם כמו שהזיק. רק אי אפשר שיזכה הניזק כפליים ממה שהוזק לכן משלם כל אחד מהם חצי. וממילא אם אחד אי אפשר לגבות ממנו מדוע שלא ישלם השני כל מה שהזיק.
הרמב"ן במלחמות השם על בעל המאור, על דף נ"ג א', התקשה בזה ומכח זה חידש שיטה אחרת מכל הראשונים ונדחק בגמרא מאוד. עיין ביאור שיטתו בברכת שמואל המבואר סימן י"ב.
ולעניות דעתי יש להסביר סברת חכמים שהנה אם אחד זרק כלי מראש הגג וקדם אחר ושברו במקל, אם הולכים בתר מעיקרא הראשון חייב הכל והשני פטור לגמרי, כיוון שכבר נפעל בכלי מעשה שבירה לפני שהכהו השני. וכן אם ישבו חמשה על ספסל ויש בישיבתם כדי לשברו ובא אחרכך אחר וישב האחרון פטור כיוון שכבר יש כאן מעשה שבירה בספסל לפניו. ואע"פ שיש בישיבת האחרון לבדה כדי לשבור לולא היו כאן אלה שישבו לפניו. ואם כן אם קדם הראשון יש בכך לפטור את האחרון אע"פ שיש במעשי האחרון להזיק לבד. ואף כשאין לגבות מהראשון פטור השני. אם כן הוא הדין בהזיקו ביחד, יש לומר שמה שיש כבר מעשה שבירה שנפעל בניזק על ידי אחר הוא סיבה לפטרו. כמו שאם נעשה בניזק לפני שהוא עשה פטור לגמרי מכל וכל לכל הדעות, כך אם נעשה בבת אחת פטור מאותו טעם מחצי.
.
_________________________________
להקל על הלומד אני מביא כאן את כל הסוגיא לקמן נ"ג א':
משנה בבא קמא נ"ב א':
"נפל לפניו מקול הכרייה חייב לאחריו מקול הכרייה פטור"
[רש"י:
נפל לפניו מקול הכרייה. בור כרוייה ונכנס כורה שכיר לתוכו להרחיב או להעמיק ושור הולך על שפת הבור ושמע קול הפטיש ונבעת ונפל על פניו בבור.
חייב. בעל הבור. ואפילו שור שהוא פקח דאמר לקמן (דף נד:) במתניתא דבעל הבור פטור דאיבעי עיוני ומיזל, הכא חייב שקול הכרייה ביעתתו. ובגמרא פריך נימא כורה גרם ליה.
לישנא אחרינא לפניו מקול הכרייה בעל הבור חייב דאע"ג דאיכא למימר כורה גרם ליה וכורה גרמא בעלמא הוא דעבד דקיימא לן המבעית את חבירו פטור מדיני אדם ותרוייהו ליפטרו, אפילו הכי בעל הבור חייב כרבי נתן כדמפרש בגמרא וזה שמעתי.
לאחריו מקול הכרייה פטור. כדמפרש בגמרא ואיידי דנקט ברישא מקול הכרייה תנא סיפא לאחריו מקול הכרייה]
ובגמרא שם:
אמר רב לפניו לפניו ממש [על פניו נפל ומת מן ההבל. רש"י] לאחריו אחריו ממש וזה וזה בבור [ואפילו הכי אשמועינן מתניתין דפטור הואיל ולא מהבלא מית אלא מחבטא וקרקע עולם דבני רשות הרבים הזיקתו. רש"י]. רב לטעמיה דאמר רב בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו [כשחפר בור ברשות הרבים הרי אין הבור קנוי לו, ונחשב כשלו רק משום שהוא עשהו. ולרב מה שיש בתחתית הבור קרקע שאפשר להחבט בה לא נחשב שהוא עשה, שקרקע היה שם מקודם, והעומק הוא רק גורם ולא ההורג עצמו. אלא רק מה שנעשה הבל בבור נחשב מעשהו ורק על זה הוא בעל הבור. כשנופל השור לפניו מת מן ההבל, וכשנופל לאחריו מת מהחבטה].
ושמואל אמר בבור בין מלפניו בין מלאחריו חייב. שמואל לטעמיה דאמר להבלו וכל שכן לחבטו.
אלא היכי דמי לאחריו מקול הכרייה דפטור? כגון דנתקל בבור ונפל לאחורי הבור חוץ לבור.
איתיביה: "בבור בין לפניו בין לאחריו חייב"? תיובתא דרב?
אמר רב חסדא מודה רב בבור ברשותו דחייב, משום דאמר ליה ממה נפשך, אי בהבלא מית הבלא דידך הוא, אי בחבטא מית חבטא דידך הוא.
רבה אמר הכא במאי עסקינן [דקתני לאחריו חייב. רש"י] במתהפך דנפל אאפיה [ברישא ומקמי דמטא לקרקעיתה נתהפך ונפל על גביה. רש"י] ואתהפיך ונפל אגביה דהבלא דאהני ביה אהני ביה [הבלא שנכנס בו בתחילת נפילתו והועילה בו להמית היא המיתתו. רש"י].
רב יוסף אמר הכא בנזקי בור בשור עסקינן [שהשור נכנס לחצר בעל הבית שלא ברשות ולא הפקיר לא רשותו ולא בורו ונפל לבור והבאיש את מימיו. רש"י], מאי ניהו, שהבאיש את מימיו. דלא שנא לפניו ולא שנא לאחריו מיחייב.
תני רב חנניה לסיועי לרב ""ונפל" – עד שיפול דרך נפילה, מכאן אמרו נפל לפניו מקול הכרייה חייב לאחריו מקול הכרייה פטור וזה וזה בבור".
אמר מר "נפל לפניו מקול הכרייה חייב", ואמאי, נימא כורה גרם ליה?
אמר רב שימי בר אשי הא מני רבי נתן היא דאמר בעל הבור הזיקא קא עביד [כלומר בתוך שלו נמצא הנזק וכל היכא דלא אפשר לאשתלומי מכורה, דקול גרמא בעלמא הוא, משתלם מיניה דבעל הבור. רש"י] וכל היכא דלא אפשר לאשתלומי מהאי משתלם מהאי.
דתניא: "שור שדחף את חבירו לבור בעל השור חייב בעל הבור פטור [בין שהשור הניזק שוטה בין שהוא פקח דאמר ליה בעל הבור אי לאו תורך לא נפל והאי דחיפה מעשה בידים הואי ולא גרמא. רש"י]. רבי נתן אומר בעל השור משלם מחצה ובעל הבור משלם מחצה [שהרי בין שניהם המיתוהו אפילו הוי שור הניזק פיקח חייב דליכא למימר אבעי לך עיוני ומיזל דהא חבירו דחפו. רש"י]".
והתניא: "רבי נתן אומר בעל הבור משלם ג' חלקים ובעל השור רביע"?
לא קשיא הא בתם הא במועד [דמיחייב נזק שלם דכל חד משלם מחצה ממה נפשך, אי תרוייהו כוליה הזיקא עביד, דעל ידי חד מינייהו מיית, השתא דעבדי תרוייהו משלם כל חד פלגא. אי כל חד וחד פלגא הזיקא עביד מאי דעבד משלם דהא מועד הוא. רש"י].
ובתם מאי קסבר אי קסבר האי כוליה הזיקא עבד והאי כוליה הזיקא עבד [הואיל דבלאו בור נמי מיית הוי כאילו המיתו כולו וכן גבי בור הואיל ובלאו מכת נגיחות השור הוי מיית כאילו המיתו כולו, ומשום הכי מחמיר ג' חלקים על בעל הבור. רש"י] האי משלם פלגא והאי משלם פלגא [כיון דבעל השור נמי כוליה הזיקא עבד ושור תם משלם חצי נזק שהוא עושה. רש"י], ואי קסבר האי פלגא הזיקא עבד והאי פלגא הזיקא עבד בעל הבור משלם פלגא ובעל השור רביע ואידך ריבעא מפסיד?
אמר רבא רבי נתן דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא לעולם קסבר האי כוליה הזיקא עבד והאי כוליה הזיקא עבד, ודקא קשיא לך לשלם האי פלגא והאי פלגא משום דאמר ליה בעל השור לבעל הבור שותפותאי מאי אהניא לי? [בלאו שותפות נמי פלגא הוא דמשלמנא וכיון דבעל הבור נמי כוליה הזיקא עביד משלם ג' חלקים. רש"י]
איבעית אימא לעולם קסבר האי פלגא הזיקא עבד והאי פלגא הזיקא עבד, ודקא קשיא לך בעל הבור משלם פלגא ובעל השור משלם רביע ואידך ריבעא נפסיד, משום דאמר ליה בעל השור לבעל הבור, אנא תוראי בבירך אשכחיתיה את קטלתיה [בתוך שלך מצאתי. רש"י], מאי דאית לי לאשתלומי מהיאך משתלמנא, מאי דלית לי לאשתלומי מהיאך משתלמנא ממך [אבל רבנן בתר מעיקרא אזלי וסברי דבעל השור כולה הזיקא עבד הלכך במועד בעל השור משלם כוליה ובתם בעל השור משלם פלגא ופלגא מפסיד וגבי מתניתין נמי בתר כורה אזלינן ושניהם פטורין. רש"י].
אמר רבא הניח אבן על פי הבור ובא שור ונתקל בה ונפל בבור, באנו למחלוקת ר' נתן ורבנן. [לרבנן בעל האבן חייב דהוא גרם כל הנפילה. ומשום גרמא בנזקין ליכא למיפטריה דאבן נמי היינו בור והזיקא בידים הוא, כדתניא בפ"ג (דף כח:) הא מה דומה לזה אבנו וסכינו כו'. ולרבי נתן בין שניהם משלמי. רש"י]
פשיטא?
מהו דתימא התם הוא דאמר בעל הבור לבעל השור אי לאו בירא דידי תורא דידך הוה קטיל ליה, אבל הכא מצי אמר ליה בעל אבן לבעל הבור אי לאו בירא דידך אבנא דידי מאי הוה עבדא אי הוה מיתקל בה הוה נפל וקאי, קא משמע לן דאמר ליה אי לאו אבן לא הוה נפיל לבירא.
עמוד ב':
רש"י:
אביי אמר חצי נזק משלם – בעל השור והשאר מפסיד הניזק.ובתם מוקמינן לה וכדרבי נתן דאמר מה דלית ליה לאשתלומי מהאי לשתלם מהאי והוי כמי שאין לו שותף ומשלם חצי נזק כדינו:
כרבנן – רביע נזק הואיל ויש לו שותף וזה שאינו יכול להשתלם מן הקדשים יפסיד:
ואיבעית אימא – תרוייהו כרבנן ולא פליגי:
תלמוד מוסבר ומאמרים - בבא קמא 