[ויקרא ז':
יא וְזֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר יַקְרִיב לַיהוָה. יב אִם עַל-תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל-זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן. יג עַל-חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל-זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו. יד וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ אֶחָד מִכָּל-קָרְבָּן תְּרוּמָה לַיהוָה לַכֹּהֵן הַזֹּרֵק אֶת-דַּם הַשְּׁלָמִים לוֹ יִהְיֶה. טו וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ יֵאָכֵל לֹא-יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ עַד-בֹּקֶר. טז וְאִם-נֶדֶר אוֹ נְדָבָה זֶבַח קָרְבָּנוֹ בְּיוֹם הַקְרִיבוֹ אֶת-זִבְחוֹ יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת וְהַנּוֹתָר מִמֶּנּוּ יֵאָכֵל.
רש"י:
(יב) אם על תודה יקריבנו –
אם על דבר הודאה על נס שנעשה לו, כגון: יורדי הים והולכי מדברות וחבושי בית האסורים וחולה שנתרפא שהם צריכין להודות שכתוב בהן (תהילים קז כא – כב) יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם ויזבחו זבחי תודה.
אם על אחת מאלה נדר שלמים הללו, שלמי תודה הן, וטעונות לחם האמור בעניין, ואינן נאכלין אלא ליום ולילה, כמו שמפורש כאן.
והקריב על זבח התודה –
ארבעה מיני לחם חלות, ורקיקין, ורבוכה, שלושה מיני מצה, וכתיב (פסוק יג) על חלת לחם חמץ וגו', וכל מין ומין עשר חלות, כך מפורש במנחות (עז א), ושעורן חמש סאין ירושלמיות שהן שש מדבריות, עשרים עשרון.
מרבכת –
לחם חלוט ברותחין כל צרכו.
(יג) יקריב קרבנו על זבח –
מגיד שאין הלחם קדוש קדושת הגוף להיפסל ביוצא וטבול יום ומלצאת לחולין בפדיון, עד שישחט הזבח.
(יד) אחד מכל קרבן –
לחם אחד מכל מין ומין יטול תרומה לכהן העובד עבודתה, והשאר נאכל לבעלים ובשרה לבעלים, חוץ מחזה ושוק שבה, כמו שמפורש למטה (פסוקים כט – לב) תנופת חזה ושוק בשלמים. והתודה קרויה שלמים.
(טו) ובשר זבח תודת שלמיו –
יש כאן ריבויין הרבה, לרבות חטאת ואשם ואיל נזיר וחגיגת י"ד, שיהיו נאכלין ליום ולילה.
ביום קרבנו יאכל –
וכזמן בשרה זמן לחמה.
לא יניח ממנו עד בקר –
אבל אוכל הוא כל הלילה. אם כן למה אמרו עד חצות? כדי להרחיק אדם מן העבירה.
(טז) ואם נדר או נדבה –
שלא הביאה על הודאה של נס, אינה טעונה לחם ונאכלת לשני ימים, כמו שמפורש בעניין]
אמר רבא, תודה שהזיקה גובה מבשרה ואינו גובה מלחמה [התודה היא מקרבנות השלמים, ונתייחדה בכך שבעליה מביא ארבעים לחם עם הקרבן. הלחם הוא הקדש, ואחרי השחיטה נעשה קדוש בקדושת הגוף ונאכל בטהרה. ארבעה על ידי הכהנים והשאר על ידי הבעלים].
לחם פשיטא? [מדובר כאן בנגיחת קרן תמה, שאם הוא מועד או שן ורגל, הרי גובה מכל נכסיו של המזיק. ובבהמה תמה שהזיקה אינו גובה הניזק אלא מגופה. לכן מקשה הגמרא שפשיטא שאינו גובה מהלחם. רש"י סבר שזה מובן מאליו שאין הלחם מגופה של בהמה, לכן כדי לחייבו צריך לומר שהוא הזיק, וכתב שעל זה אומרת הגמרא שפשיטא שהלחם לא הזיק. וברמב"ם הלכות נזקי ממון ח' ב' כתב: "וכן תודה שהזיקה גובה מבשרה ואינו גובה מן הלחם הבא עמה שאין הלחם מכלל הבשר". שלדעתו מובן מאליו שאין הלחם הזיק, וכדי לחייבו צריך לומר שהוא בכלל בשר הבהמה שהזיקה, וכלפי זה אומרת הגמרא שפשיטא שאין הלחם מכלל הבשר]
סיפא אצטריך ליה [סוף המימרא של רבא נצרכה. ואת ההתחלה אמר רק כדי לומר את הסוף]: ניזק אוכל בשר [לאחר הקרבת אימורין. רש"י] ומתכפר מביא לחם.
הא נמי [זה גם] פשיטא.
מהו דתימא [מהו שתאמר] כיון דלחם הכשירא דזבח הוא, לימא ליה [הבעלים לניזק] את אכלת בשר ואנא אייתי [ואני אביא] לחם? [הניזק זכה בבשר הבהמה, ולכן אחרי ההקרבה הוא אוכל. והבעלים יכול לומר לו שיביא הוא את הלחם, כיוון שהלחם הוא הכשר הזבח]
קא משמע לן [משמיע לנו] דלחם חיובא דבעלים הוא.
"נכסים שהן של בני ברית".
למעוטי מאי? אי [אם] למעוטי דעובד כוכבים, הא קתני לה לקמן: "שור של ישראל שנגח שור של עובד כוכבים פטור"?
תנא והדר [ואחר כך] מפרש.
"נכסים המיוחדין".
למעוטי מאי? אמר רב יהודה למעוטי זה אומר שורך הזיק וזה אומר שורך הזיק [שאינו יודע שור של מי הזיקו שהיו עמו שוורים של אנשים הרבה. ומיוחדין דמתניתין הכי משמע שיהו כל נכסים שהזיקו מיוחדים לאדם אחד שאין בהם ספק. רש"י]
הא תני לקמן [ל"ה א']: "היו שנים רודפין אחר אחד [שני שוורים של שני בני אדם שהיו רודפין אחר שור של אדם אחד. רש"י], זה אומר שורך הזיק וזה אומר שורך הזיק שניהם פטורין [הטעם הוא משום שהמוציא מחבירו עליו הראיה, והניזק אינו יכול להוציא ממון מאחד מהם כי אין לו ראיה שאין זה השני, ומספק אין מוציאים מהמוחזק בממון]".
תני והדר מפרש.
במתניתא תנא: "פרט לנכסי הפקר". [הברייתא מפרשת שכוונת המשנה "נכסין המיוחדים" היא נכסים שיש להם בעלים שהם מיוחדים לאדם, למעט נכסי הפקר]
היכי דמי [איך דומה. באיזה אופן]? אילימא [אם לומר] דנגח תורא דידן לתורא דהפקר [שנגח שור שלנו לשור של הפקר], מאן תבע ליה [מי תובע את הנזק]?
אלא דנגח תורא דהפקר לתורא דידן, ליזיל וליתיה [ילך ויביאו. בעל השור הניזק יכול לקחת את השור של הפקר ומי מעכב בידו, ומה שייך לומר ששור ההפקר פטור על נגיחתו]. בשקדם וזכה בו אחר. [אחרי שנגח שור ההפקר, קדם וזכה בו אחר. והניזק רוצה שמי שזכה בו ישלם לו חצי נזקו מבשר השור. וכלפי זה חידשה המשנה שהניזק לא זכה בחצי דמי הנזק בבשרו של השור, כיוון שלא היו לו בעלים בשעת נגיחה אין בו דין שור המזיק].
.
(בשן ורגל הוא חיוב שעבוד הגוף על הבעלים לשלם מנכסיו, ופשוט שבשור הפקר אין מי שיתחייב על נגיחתו.
בשור תם, נחלקו רבי ישמעאל ורבי עקיבא. שלרבי ישמעאל חצי נזק הוא חוב ממון על הבעלים, רק שהגביה של חוב זה היא מגופו של השור שהזיק. שהשור הוא כמו אפותיקי, ששעבוד המזיק לפרוע הוא רק ממנו. ולפי רבי עקיבא הניזק נעשה בעלים שותף על גוף השור כשווי חצי הנזק מייד עם הנגיחה.
לולא חידוש המשנה ששור של הפקר שנגח אין הניזק זוכה בגופו, היינו סוברים שהנגיחה היא סיבה שיזכה הניזק בגוף השור הנוגח, ואין צריך בעלים. וכאילו הנגיחה היא מעשה קניין בשור הנוגח.
אחרי חידוש המשנה, אפשר להבין שנשאר הדין שהנגיחה היא סיבה לזכות בגוף השור, ורק מגזירת הכתוב הוא שצריך בעלים. וזה אפשר לומר בדעת רבי עקיבא.
ולרבי ישמעאל צריך לומר שזהו גופא החידוש כאן, שאין הנגיחה סיבה לזכייה בשור, אלא הנגיחה יוצרת חוב ממון על הבעלים, ורק השעבוד לגבות חוב זה הוא מגוף השור.
ואף לרבי עקיבא אפשר לומר שמודה שהנגיחה יוצרת שעבוד חוב על הבעלים, רק מכיוון שחוב זה אין לו גביה אלא מגוף השור, מתממש החוב על גוף השור.
הנה כשבעל חוב גובה חפץ מהחייב, החייב הוא שקובע איזה חפץ יגבה בעל החוב. ואחרי שהחייב קבע שהגביה תהיה מחפץ מסויים, אין צריך שבעל החוב יעשה בו מעשה קניין כדי לזכות בו. שהחייב גופו שייך לבעל החוב, ומכח זה נכסי החייב שייכים לבעל החוב, כי אם בעליהם שלו, ממילא הם שלו, וכמו מה שקנה עבד קנה רבו. ואחרי שהחייב קובע מה גובה בעל החוב, ממילא בעל החוב זוכה בחפץ מכח שהחייב גופו קנוי לו לשעבוד גוף, ואין צריך קניין.
והנה אם אין שאלה על איזה חפץ תהיה הגבייה, ואין צריך לקבוע, החפץ נקנה מייד מעצמו לבעל החוב בלי מעשה קניין ובלי מעשה גבייה, שמעשה גבייה הוא שהחייב מחליט מה הוא נותן לבעל החוב, וכאן הוא כבר מוחלט מעצמו. ואפשר שזו הסיבה שלרבי עקיבא זוכה הניזק בגוף השור מייד, ולא כמו שהיינו סוברים לולא חידוש המשנה שקונה גם בשור הפקר כי הקניין בגוף השור נעשה מסיבת הנגיחה לחוד.
ולרבי ישמעאל יש לומר שעדיין לא מוחלט מה יגבה הניזק כיוון שלא הוחלט איזה חלק מהשור יקבל, ועדיין הוא מחוסר גבייה, והוא רק חוב ממון על הבעלים.
.
אמנם נאמר בשם הגאון רבי חיים סולובייצ'יק כהדרך הראשונה שהנגיחה היא בעצמה הסיבה לזכייה בגוף השור, ולא שהוא דרך חיוב הבעלים. והוא כמובן רק לרבי עקיבא.
ונראה להוכיח כדבריו, שהנה כתב ברמב"ם הלכות נזקי ממון פרק ד' י"ב:
"כל שומר [שקיבל לשמור על שור] שנתחייב לשלם [כי השור ששמר עליו נגח] ואין לו, והיה המזיק תם שהוא משלם חצי נזק מגופו, הרי הניזק משתלם מן הבהמה שהזיקה, וישאר דמי מה שגבה הניזק חוב על השומר לבעל הבהמה". והוא מהסוגיא דף מ' סוף עמוד א'.
והנה השומר הוא שמתחייב לניזק את הנזק. אבל השור אינו שייך לשומר. לכן אם הזכייה היא משום גביית החוב שחייב המזיק בשעבוד גוף, לא ייתכן שהגביה מחוב שחייב השומר תהיה משור שאינו שייך לו אלא לבעלים. אלא בהכרח כמו שאמר הגר"ח שהנגיחה לבד היא הסיבה לזכיית הניזק בגוף השור.
יש לדחות בדוחק שמכיוון שהבעלים נתן לשומר את השור שאם יגח יתחייב השומר, הרי הקנה לו בגוף השור לעניין זה שיוכל להקנות לניזק את גוף השור לגבות ממנו, כיוון שכך הדין לגבות מגופו. ואם לא כן יפסיד השומר שאם חצי הנזק שווה יותר מהשור המזיק אם לא יכול השומר להקנות לניזק את גוף השור יפסיד. וגם יש לומר שחוב השומר לשלם את הנזק הוא בשליחות הבעלים ויכול לשעבד לחוב זה את שור הבעלים.
אבל בפשטות דברי הרמב"ם הם אפילו בגנב שגנב שור והשור נגח, שהגנב חייב בנזקי השור כמו שומר, והניזק זוכה בגוף השור. וכן מי שמצא שור והוא שומר אבידה, וחייב בנזקי השור. ובזה אינו שליח של הבעלים והבעלים לא הקנו לו בגוף השור.
אמנם אחרי שלמדתי בספר ברכת שמואל בבא קמא סימן ז', שעוסק בשאלה כיצד זוכה הניזק בגוף השור של הבעלים מכח שהשומר התחייב לניזק, ואפילו הבעלים אנוס כגון שהשומר הוא גזלן, למדתי שיש לומר שהנה מה שדווקא גוף השור משועבד לחוב, ולא כל נכסי המזיק, ואף לרבי ישמעאל, ואם אבד השור לא גובה הניזק כלום, לכל הראשונים מלבד בעל המאור, זהו משום שהשעבוד של השור לחוב התשלומים שעל גוף המזיק אינו נובע מעצם העובדה שיש חוב על גוף החייב, שזה סיבה שממונו משועבד לחוב, כמו כל שעבוד אחר. אלא כאן השעבוד לא נולד מעצם חוב שעל הגוף, אלא השעבוד הזה הוא דין מחודש של התורה בפרשת שור תם. שהתורה חידשה שני דינים. אחד שיש חיוב לשלם על הנגיחה. והשני שיש שעבוד על השור לחוב זה. ואם השומר נכנס תחת הבעלים לעניין שהוא מתחייב חוב גופו על הנגיחה, מדין התורה הוא שהשור משתעבד לחיוב זה. ואין להקשות כיצד ממונו של ראובן משתעבד לחוב גופו של שמעון. ושפיר יש לומר שהזכיה בשור היא משום גביית החוב, שהשור משועבד לחוב, ואף לרבי עקיבא, ולא שהנגיחה לבד היא סיבה לזכייה. ועיין עוד בתחתית העמוד בהערה השניה)
.
רבינא אמר למעוטי נגח ואח"כ הקדיש, נגח ואח"כ הפקיר [דהכי משמע שיהיו מיוחדים לאדם אחד לעולם משעת נגיחה עד שעת העמדה בדין. רש"י].
תניא נמי הכי [גם כך]: "יתר על כן אמר ר' יהודה אפילו נגח ואח"כ הקדיש, נגח ואח"כ הפקיר, פטור. שנאמר: (שמות כא, כט) "והועד בבעליו והמית איש וגו'" [וְאִם שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם וְהוּעַד בִּבְעָלָיו וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת. אִם כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר יוּשַׁת עָלָיו] עד שתהא מיתה והעמדה בדין שוין כאחד".
[רש"י: והועד בבעליו והמית איש השור יסקל וגם בעליו יומת. דמשמע שיהא לו בעל אחד משעת העדאה ועד שעת העמדה בדין.
שוין כאחד. בבעל אחד]
.
(חומר למחשבה:
בפסוק כתובות שתי העמדות בדין. אחת "והועד בבעליו", ועדות היא בבית דין. השנייה "השור יסקל", שגמר דינו להיסקל נעשה בבית דין.
מהגמרא משמע שהדרשה היא מ"והועד" וכן פירש רש"י. ובתוספות הקשו שזו היא העמדה בדין אחרי הנגיחות התמות מתמול שלשום להחיל דין שור מועד על השור. והדין של רבי יהודה הוא אחרי שנעשה מועד ונגח ואז אם הפקירו בעליו לפני העמדה בדין לגבות את הנזק פטור. לכן פירשו שההעמדה בדין שבה מדברת הדרשה היא "השור יסקל". שזו ההעמדה שאחרי נגיחתו כשהוא מועד, לגבות את הנזק אם הזיק או לסקול את השור אם הרג. ועל ההעמדה הזו דורש רבי יהודה שהיא צריכה להיות כאחד עם הנגיחה, כלומר שיהיה הכל כשהשור הוא בבעלות בעליו, ולא כשהפקירו בינתיים. ועיין בשיטה מקובצת יישובים לשיטת רש"י. ולקמן שואלת הגמרא "וגמר דין לא בעינן?" ומביאה את "השור יסקל" שהוא שעת ההעמדה בדין שבה מדברת הדרשה, וכהתוספות.
לקמן מ"ד ב' מובא שלגבי שור שהרג אדם, שדינו סקילה והבעלים משלם כופר, חולקים חכמים על רבי יהודה, וסוברים שאם הפקירו אחרי הנגיחה אינו נפטר. וברמב"ם פסק כחכמים. אמנם לעניין אם השור הזיק מודים חכמים לרבי יהודה שאם הפקירו אחרי הנגיחה פטור. הפסוק אמנם מדבר בשור שהמית. אבל לקמן מ"ד א' נאמר נגיחה למיתה נגיחה לנזקין. כלומר שכשהכתוב אומר נגיחה הוא מתכוון בין למיתה ובין לנזקין.
.
עיקר הדין קשה להבנה. שהנה מייד עם הנגיחה נקנה לניזק בגוף המזיק שעבוד גוף להיות חייב לו. ומעתה הוא כמו מלווה ושאר בעלי חוב. ואם אחר כך הפקיר המזיק את השור לפני העמדה בדין מתבטל שעבוד החוב שכבר קנוי למזיק.
יש ראשונים שסוברים שדין זה נאמר דווקא בשור מועד ובנזקי שן ורגל שהם מועדים, אבל לא בשור תם. שבשור תם מייד עם הנגיחה נקנה לניזק חצי שווי הנזק בגוף השור המזיק, וכבר הוא שלו, ולא יתבטל קניינו. אמנם אין חילוק בין ביטול קניינו של הניזק בגוף השור לבין ביטול שעבוד הגוף שלו על גוף המזיק, שגם זה קניין לכל דבר. ושמא הוא משום שאחרי שזכה הניזק בגוף השור כבר אין יכול המזיק להפקיר אותו, וצריך עוד עיון.
לדעת רש"י צריך שבעל השור יהיה בעלים בלי הפסק משעת נגיחה עד שעת העמדה בדין.
ברמב"ם פרק ח' מנזקי ממון הלכה ד' משמע שגם אם מכר אותו הבעלים חייב כיוון שאינו הפקר בשעת העמדה בדין. ומשמע גם שאם הפקירו וחזר וזכה בו חייב. וכן כתב בשולחן ערוך חושן משפט סימן ת"ו סעיף ג': "נגח שורו והפקירו קודם שעמד בדין וזכה בו אחר פטור. אבל אם זכה בו הוא עצמו חייב".
צריך טעם למה אם הפקיר וזכה בו אחר פטור. שבפשטות לדעת הרמב"ם צריך רק שיהיה בעלים בשעת נגיחה ובשעת העמדה בדין. ולא אכפת שאינו אותו בעלים, שהרי במכר חייב. ולא אכפת שהיה הפקר באמצע, שהרי אם הפקיר וחזר וזכה לפני שעת העמדה בדין חייב.
לדעת הרמב"ם אם מכר לאחר לא היתה שעת פטור מעולם. אבל אם הפקירו הרי נפטר. וקשה להבין כיצד מתחדש החיוב אם חוזר וזוכה בו. שהרי שעבוד הגוף פקע כשהפקיר, וכיצד יחזור ויתחייב כשזוכה מחדש. וצריך לומר לדעת הרמב"ם שהדין שאם הפקיר לפני שעת העמדה בדין שפטור, אין הכוונה שפוקע קניין שעבוד הגוף של הניזק. שבאמת כיוון שהוא קניין אין סברא שיפקע. אלא הוא ממשיך לחול, רק שמגזירת הכתוב אי אפשר לגבות אותו. ולפי זה מדיני שמיים יהיה חייב המזיק לשלם גם אם הפקיר (ואולי אם יש ממון שלו תפוש בחזקת הניזק יוכל הניזק להשאירו אצלו. שרק לגבי גביה נאמר הדין, וכאן הוא כבר גבוי. ומבחינת בעלות על הממון לא נפקעת בעלות הניזק כשהמזיק מפקיר את השור).
וכשחוזר וזוכה בו המזיק, לא מתחדש כעת שעבוד של חוב, שזה לא פקע, אלא רק חוזר הדין שיכול הניזק לגבות שעבוד זה. ויש לומר שרק כשהמזיק חוזר וזוכה חוזר הדין שאפשר לגבות את החוב, שכיוון שהוא לא הפסיק להיות משועבד ממונית לחוב, מה שחוזר וזוכה נחשב כמו המשך בעלותו הראשונה. מה שאין כן בזכה אחר, אין שייכות בין בעלות האחר לבעלות המזיק הראשונה. ובמכר לאחר לא פקע מעולם הדין לגבות את החוב, שלא היה השור שעה אחת בלי בעלים.
.
עוד צריך עיון ביסוד הדין, שלגבי מיתת השור אכן צריך שישבו בית דין וידונו אותו למיתה. אבל אם הזיק השור וחייב רק דמי נזק, אין צורך כלל בבית דין. שנעשה בשעת נגיחה חוב על המזיק, והמזיק יכול לפרוע את החוב בלי שהניזק יתבענו בבית דין. ואין שום דין שעליהם לעמוד לפני בית דין. לכן אם הפקיר המזיק אחרי הנגיחה ולא עמדו לפני בית דין, כיצד אנו פוטרים אותו משום שאין בעלים מיוחדים עד שעת העמדה בדין. שמא לא התכוון כלל לעמוד בדין וחשב לפרוע את חובו בלי בית דין ולא שייכת כאן כלל העמדה בדין. שבית דין בדיני ממונות הוא רק אם שני בעלי הדין אינם מסכימים ביניהם מה הדין, ואז בית הדין מכריעים עם מי האמת. או שאחד מסרב לקיים את הדין, ואז בית דין כופים אותו. אבל אם הם מסכימים ורוצים לקיים, הרי הדין כתוב בתורה והם מקיימים אותו ואין שום שייכות ועניין לבית דין בזה.
ולפי מה שחידשנו שהפקר השור אינו פוטר מחיוב הממון, והוא רק דין בגבייה, יש לומר שאכן חייב לצאת ידי שמיים, ולכן אם רוצה לקיים את הדין הוא חייב לשלם גם אם הפקיר שורו. ורק אם מסרב לשלם, או שטוען שלא הזיק, שצריך הניזק להביאו לבית דין לגבות, אומרים הבית דין שאינם יכולים להגבותו כיוון שהפקיר שורו ואין בעלים מיוחדים. ולפי זה גם בדעת רש"י נצטרך לומר שהחוב קיים.
ועדיין קשה, שבית דין אינו שייך כלל לחיובו של המזיק. שאם יש ביניהם מחלוקת מה הדין, אין שום דין לברר את זה דווקא בבית דין, ויכולים ללמוד ולעיין ולברר את הדין בעצמם. ולעניין כפיה גם כן, אם ברור לאדם הדין, הוא יכול לכפות בעצמו, שעושה אדם דין לעצמו. ובית דין רק עוזרים להם לדעת מה הדין, ועוזרים לאדם לכוף אם אין לו כח, אבל אין להם שום חלות ודין בעניין חיובו של המזיק. ומה שייך לתלות את חיובו בכך שיהיה בעלים בשעת העמדה בדין, אם העמדה בדין אינה ולא כלום לגבי דין החיוב שלו.
ויש לומר שכל דברינו שבית דין אינו פועל מאומה בדין, זהו כשאחד חייב לחבירו חפץ מסויים, וכגון שגזל ממנו, או שנחלקו מי הבעלים של חפץ מסויים. אבל כאן אין המזיק חייב לניזק חפץ מסויים. אלא רק משועבד לשלם לו ממון כסך הנזק. אבל אם אנו דנים על חפץ אחד מסויים של המזיק, או מטבע אחת מסויימת, גם אם וודאי לנו שחייב, אין אנו יכולים לומר שחייב לתת חפץ מסויים זה דווקא לניזק. שיכול המזיק לפרוע בחפץ אחר או מטבע אחרת.
לכן אם מסרב המזיק לשלם אין יכול הניזק לעשות דין לעצמו ולגבות לבד, שעל כל דבר שגובה יכול המזיק לומר שרצונו לשלם בחפץ אחר והניזק גזלן אם לוקח דווקא חפץ שאין המזיק רוצה לתת לו. ואם באים לבית דין, הם לא רק מלמדים את הדין ולא רק כופים אותו, אלא הם עושים גבייה בכך שהם קובעים חפץ מסויים של המזיק שבו תהיה הגביה. וגביה זו היא רק מהכח המיוחד של בית דין. ולכן מובן שאם אין המזיק משלם וצריך גביה, יש חלות דין ומעשה דין מצד בית הדין. וכלפי זה אמרה התורה שאפשר לעשות את הגבייה רק אם יש בעלות של המזיק על השור באותה שעה.
אמנם בגבייה זו אין תחילת דין וגמר דין. אלא רק שגובים. ולקמן בסמוך אומרת הגמרא שיש דין בעלות מיוחדת גם בגמר דין, בנפרד מהעמדה בדין.
ואולי בזה מיושב מה שהקשו על הרמב"ם שהביא את ההלכה של סוגייתנו לגבי העמדה בדין, ולא הביא מה שאומרת הגמרא מייד לקמן שצריך בעלות המזיק גם בשעת גמר דין ולא רק בשעת ההעמדה בדין.
שמכיוון שלגבי נזק ממון אין "גמר דין", בהכרח מה שנאמר לגבי גמר דין הוא רק לשיטת רבי יהודה שבעלות מיוחדת הוא דין גם בשור שהמית. וגמר דין נאמר לגבי מה שבית הדין מחייבים אותו מיתה. שחיוב המיתה הוא חלות שנפעלת על ידי בית הדין בגמר הדין. אבל לחכמים שהוא דין רק בהזיק השור ולא בהמית, לא שייכת הלכה זו.
יש לשאול לרבי יהודה שגם בהמית השור נאמר דין זה ולא רק בהזיק, אם אנו אומרים לשיטת הרמב"ם שהחיוב לא פקע מהמזיק כשמפקיר, אלא אין גובים את החוב, הרי בהמית שורו התחייב המזיק מיתה בידי שמיים, וצריך לשלם כופר כדי שיתכפר לו חיוב המיתה, והאם נאמר שאם הפקיר נשאר עליו חיוב מיתה ואינו יכלו להתכפר. ושמא לגבי כופר לא אמר רבי יהודה שייפטר אלא רק לגבי שאין ממיתים את השור.
וצריך עוד עיון רב בכל זה. אחר כך האיר ה' עיני ונתבררה הסוגיה יותר על ידי יסוד גדול שנתחדש בעיקר הפרשה, עיין לקמן מ"ד ב' שכתבתי בזה)
.
וגמר הדין לא בעינן? הא השור יסקל בגמר דין הוא דכתיב [שכתוב], אלא אימא [אמור] עד שתהא מיתה והעמדה בדין וגמר דין שוין כאחד.
.
(לפי הרמב"ם ייתכן שהפקיר אחרי הנגיחה, ואחרי העמדה בדין זכה מחדש לפני גמר הדין. ואז היינו אומרים לחייבו כי בשעת נגיחה וגמר דין הוא בעלים, וכלפי זה הוצרכה הגמרא לומר שגם בשעת העמדה בדין צריך שיהיה בעלים.
אבל לרש"י שצריך שלא יפקיר כלל, וכל שהפקיר פעם אחת שוב אינו חוזר ומתחייב, הרי אם צריך שיהיה בעלים בשעת גמר דין, שוב אין צריך לומר שצריך שיהיה בעלים בשעת העמדה בדין. כיוון שלא מפקיר באמצע, פשיטא שאם הוא בעלים בשעת גמר דין, שהיה גם בעלים לפני כן בשעת העמדה בדין.
ולשון הגמרא היתה צריכה להיות אלא אימא עד שתהא מיתה וגמר דין שוין כאחד.
ואולי יש לומר קצת בדוחק שהגמרא מדברת כאן לפי רבי יהודה בין בהמית שורו ובין בהזיק שורו, והעמדה בדין נאמר לעניין נזק, וכמו שכתבתי שלעניין נזק לא שייך גמר דין כלל, וגמר דין נאמר לעניין סקילת השור)
.
"חוץ מרשות המיוחדת למזיק". [שאם נכנס שור ניזק בחצר המזיק והזיקו שור המזיק פטור. רש"י]
דאמר ליה [המזיק לניזק] תורך ברשותי מאי בעי? [שורך ברשותי מה מבקש. גם אם המית שורו נפטר מכופר מטעם זה, אבל השור נסקל, רמב"ם נזקי ממון י' י"א]
..
(לכאורה יש לעיין, שהרי אם נכנס שור הניזק לרשותו והוא הזיקו על ידי שהכה בו בעצמו, בוודאי חייב על הנזק. שיש לו רשות להוציאו אבל לא להזיקו.
ומה ששורו נגח מייחסים אליו כאילו הוא עשה, ולמה אם שורו הזיק פטור.
אמנם החילוק פשוט. שהנה פעולת השור מצד עצמה היא כאילו נעשה מאליו כיוון שאין בו דעת וכוונה. ומה שנותן לזה דין מעשה מזיק לייחסו לבעלים כאילו הוא הזיק הוא פשיעת הבעלים. שהיה לו לשמור ולא שמר. ובחצר שלו אין בעל השור פושע שמניח שם את שורו, ולכן לא מייחסים את היזק השור אליו.
ויש לעיין אם הזיק ברשות המזיק בעליו פטור, משום שנחשב ששמרו, שלא היה לו לחשוש שהניזק ייכנס לרשותו בלא רשות.
או משום שאין השור בכלל ממונו המזיק כלל. שממונו המזיק שנאמרה עליו פרשת נזיקין הוא רק דבר שדרכו להזיק, ואפשר שבחצר המזיק אינו דבר שדרכו להזיק לגבי היזקים שבתוך החצר. שהכל הוא של הבעלים וכל מה שיעשה שם השור אינו נזק, שאת של עצמו הוא שובר.
או משום שנחשב שהניזק הזיק את עצמו.
לגבי הדרך השלישית, הנה הרמב"ן בבא מציעא פ"ב ב' הביא מהירושלמי שאם אדם ישן ואחרי שכב רישן בא אדם אחר והניח לידו כלים, או ישן לידו, הראשון שישן פטור אם הזיק מתוך שינה.
התוספות כתבו על זה שמכאן מוכח שמה שאמרו אדם מועד לעולם בין ער בין ישן, הוא דווקא על אונס שאינו גמור, אבל על אונס גמור פטור.
והרמב"ן חולק וסובר שחייב גם על אונס גמור, והטעם שבירושלמי פטור, הוא משום ששם הניזק הוא שהזיק את עצמו.
ובחצר הניזק וודאי יש לומר כסברת הרמב"ן שהניזק הזיק את עצמו במה שבא לשם. ואפשר שהתוספות יודו, כיוון שבירושלמי משמע שישן ברשות הרבים, והיתה רשות לשני לישון שם גם הוא. לכן סוברים התוספות שלא אומרים שהשני הזיק את עצמו. אבל בחצר המזיק שאין רשות לניזק להיות שם, אפשר שהתוספות יודו לסברת הרמב"ן שהניזק הוא שהזיק את עצמו. ועיין עוד בהערה בתחתית העמוד.
לגבי טעם הפטור בחצר הניזק עיין עוד מה שכתבתי לקמן בעמוד זה בעניין הפטור בחצר השותפים לדעת הרמב"ם. ואחר כך כתבתי בעניין זה יותר נכון וברור לקמן י"ט ב' בעניין פטור שן ורגל ברשות הרבים עיין שם. ועיין עוד לקמן כ"ו ב')
.
"ורשות הניזק והמזיק".
אמר רב חסדא אמר אבימי, חצר השותפין [שהמזיק והניזק שותפין בה] חייב בה על השן ועל הרגל [אע"פ שפטור ברשות הרבים, שכתוב וביער בשדה אחר, דהיינו שדה של אחר ולא רשות הרבים, בחצר השותפים חייב. וכל שכן שחייב על קרן שהיא חייבת גם ברשות הרבים]. והכי קאמר [וכך אמר. במשנה]: "חוץ מרשות המיוחדת למזיק דפטור, ורשות הניזק והמזיק כשהזיק חב המזיק".
ור' אלעזר אמר פטור על השן ועל הרגל [שאין זה נחשב וביער בשדה אחר, וכן הלכה. אבל על קרן חייב שגם ברשות הרבים חייב עליה ולא נאמר בה בשדה אחר. ואם שור ראובן נכנס לחצר ששמעון ולוי שותפים בה פשוט שחייב שהרי אין לו רשות להכנס, והפטור בחצר השותפים הוא משום שיש לו רשות להכניס שם שורו כי הוא בעצמו שותף]. והכי קאמר [וכך אמר]: "חוץ מרשות המיוחדת למזיק ורשות הניזק והמזיק", נמי [גם] פטור, "וכשהזיק חב המזיק", לאתויי קרן [להביא קרן. לרב חסדא בשם אבימי, "כשהזיק חב המזיק לשלם וכו'" בא לחדש שחב על חצר השותפין. אבל לרבי אלעזר צריך ביאור מה בא לחדש, ואומר שבא לחדש שחייב על קרן. ששור שנאמר בתחילת המשנה הוא שן ורגל, ולא השמיעה לנו המשנה קרן אלא כאן].
.
(הרמב"ם בהלכות נזקי ממון פרק א' הלכה ח' ביאר טעם הפטור בחצר השותפים:
"מפני שיש לה רשות להלך בכאן ודרך הבהמה להלך כדרכה ולאכול ולשבר כדרך הילוכה".
ושם בהלכה ז' כתב:
"אבל אם נכנס הניזק לרשות המזיק והזיקתהו בהמתו של בעל הבית הרי זה פטור על הכל שהרי הוא אומר לו אילו לא נכנסת לרשותי לא הגיע לך הזק, והרי מפורש בתורה: "ושלח את בעירה ובער בשדה אחר"".
ובשולחן ערוך חושן משפט סימן שפט סעיף י' הביא המחבר לשון הרמב"ם, וברמ"א הקשה עליו:
"וצ"ע דמקרא זה בשן ורגל הוא דכתיב לפטרן ברשות שניהם, אבל ברשות המזיק דפטור אפילו בקרן אין ענין מקרא זה טעם אליו, אלא דפטור מכח דאמר ליה: אילו לא נכנסה כו'".
ונראה שכוונת הרמב"ם, שהטעם שפטרה תורה שן ורגל ברשות הרבים, הוא משום שיש לו רשות להלך שם, והשור מהלך כדרכו ואוכל כדרכו ואין כאן מעשה מזיק כמו קרן שכוונתה להזיק, ולכן אין כאן מעשה היזק כלל. שמעשה היזק הוא מעשה שצורתו מעשה פעיל של מזיק. ונגיחה בכל מקום זוהי צורת המעשה, שכוונתו להזיק ואינה כדרכו. אבל בשן ורגל שהם כדרכו, מה שנותן להם צורה של מעשה פעיל להזיק כלי ממון חבירו הוא מה שהם נכנסים למקום שאין להם רשות להיות בו. שהבעלים הניח פירותיו בחצרו מתוך ידיעה שאין שם שוורים, ומה שפושע ונכנס בלי רשות, נחשב מעשה שצורתו מעשה מזיק כלפי הפירות. יסוד גדול זה כתב רבי חיים הלוי סולובייצ'יק ז"ל וביארו בספר ברכת שמואל בבא בתרא סימנים י"ג י"ד, הבאתי לשונו במלואה בחידושים בחלק המושגים.
אבל אם השור במקום שיש לו רשות להיות, ועושה מה שדרכו לעשות בלא צורת מעשה מזיק, שהולך ואוכל כדרכו. אין כאן צורת מעשה מזיק כלל. ועל בעל הפירות לשמור פירותיו.
שהנה רשות הרבים שייכת לשניהם. וכמו שבעל הפירות יכול לומר שמור שורך שלא יזיק פירותי, יכול בעל השור לומר מותר לי להיות ברשות הרבים ואתה שמור פירותיך מפני שורי.
בבבא בתרא י"ז ב' כתבו התוספות בדיבור המתחיל "אביי", שאם שניים לא יכולים להשתמש בבת אחת במקום שלשניהם רשות להיות בו, כמו שני שכנים שיש מצר ביניהם, או בני רשות הרבים, כיוון שממונו של אחד מזיק את של השני, יסוד השאלה מתחיל היא זכויות השימוש של כל אחד במה שקנוי לו. אם זו חצירו, או זכותו להלך ברשות הרבים.
שבעל הפירות אומר לבעל השור הרחק שורך מפירותי כדי שלא אצטרך אני להרחיקם ואוכל להשתמש ברשות הרבים כפי הזכות שיש לי בה. או אם אחד נטע אילן בחצירו ולשכנו יש בור שניזק משרשי האילן, אומר בעל הבור הרחק אילנך כדי שאוכל להשתמש בחצר שלי לבור.
ובעל השור יכול לומר אדרבא, לי גם יש זכות להלך ברשות הרבים כמו לך, ולמה שאפסיד זכותי זו כדי שתוכל אתה להשתמש בשלך, והרחק אתה פירותיך משורי.
וכן באילן אומר לו גם לי יש זכות להשתמש בחצרי לאילן כמו שלך יש להשתמש בשלך לבור. ולמה שמרחיק את האילן ואספיד זכותי בחצרי, אדרבא הרחק בורך ולא תינזק.
וכתבו התוספות שההכרעה בזה היא לפי מי שמעשהו יש בו צורת מזיק על חבירו. שאילן פועל היזק לבור ולא להיפך, ולכן על בעל האילן להרחיק. וכן קרן ברשות הרבם השור הוא הפועל היזק על הניגח, ולכן עליו להרחיק עצמו מהניגח ואם כן חל עליו ושמירתן עליך וחייב בהיזק.
אבל מה ששור הולך כדרכו ואוכל כדרכו, זוהי צורת שימוש ברשות הרבים ולא צורת מעשה מזיק.
לכן הוא יכול לומר לבעל הפירות, יש לי רשות להלך כאן, ואין בכוחך למנוע את רשותי זו כדי לקיים את הרשות שלך להניח כאן פירות, ואם אינך מרחיק את פירותיך משורי, אתה הסיבה שבגללה ניזוקו פירותיך. ולכן אין כאן שמירתן עליך, שעל בעל הפירות לשמור.
כל זה אמרה תורה בפסוק וביער בשדה אחר לפטור שן ורגל ברשות הרבים.
והנה קרן ברשות המזיק היא אותה סברא עצמה כמו שן ורגל ברשות הרבים. ששם יש לו רשות להניח שורו גם לגבי נגיחה ועל הניזק להרחיק עצמו. ומה שאמר הפסוק על שן ורגל ברשות הרבים, אמר גם על קרן ברשות הניזק.
רק שברשות הניזק הסברא היא ברורה יותר ולא היה צריך פסוק לחדש אותה (וזה מה שנאמר בגמרא כ"א ב' שהגר"א על שולחן ערוך שם הקשה ממנה על הרמב"ם), אבל הרמב"ם רק בא לבאר הטעם ולא לומר שלולא הפסוק לא היינו יודעים מסברא שכך הדין.
ולמי שסובר שחייב בשן ורגל בחצר השותפין (שכעת מעמידים בפשטות שלשניהם יש רשות בה להניח שוורים ופירות ולא כהמסקנא לקמן), ייתכן לומר שטעמו שהנה ברשות הרבים כשיש סתירה בין שימוש בעל הפירות לשימוש בעל השור, כל זמן שאין בעל השור עושה מעשה היזק שאסרה תורה כגון קרן, ורק עושה כדרכו כגון שן ורגל, ההלכה שהאלים גבר. שבעל הפירות צריך להרחיק מהשור ולא להיפך, כי פירותיו ניזקים והשור לא ניזק. שהשור רומס אותו ולא הוא את השור. ולכן הוא מפסיד את השתמשותו באותו מקום לבעל השור ומפנה לו את המקום רק כי בעל השור מאיים עליו שירמוס השור פירותיו בהליכתו כדרכו.
ובחצר השותפים הם קנו את החצר בתנאי מפורש שישתמשו בה שניהם ושילמו על זכות זו וזו הסכמה ביניהם. ובאופן זה יש לומר שדעתם שבאופן שהשימוש של אחד יסתור את של השני לא יהיה שהאלים יגבר על רעהו, אלא יהיה לפי ההסכם ביניהם. ויכולים להסכים שכל פעם שאחד מניח שור בחצר ירחיק רעהו פירותיו, ויכולים באותה מידה להסכים שכל פעם שאחד מניח פירות בחצר ירחיק רעהו שורו.
ודעת רב חסדא בשם אבימי שאמדן דעתם שההסכם הוא שירחיק האחד את שורו מפירות חבירו, ולא שירחיק האחד פירותיו משור חבירו. והוא מסתבר שכך דעת בני אדם, שאע"פ שהולך ואוכל כדרכו ולא החשיבה התורה את זה למעשה שצורתו היזק, הרי הוא זה שמזיק לפירות ולא הפירות לשור, ומסתבר שהוא זה שצריך לא להפקיע זכותו של המניח פירות ולא להיפך.
ומסתבר שגם לדעת רבי אלעזר שפטור בחצר השותפים, אין זה כמו ברשות הרבים שאין לאחד שום הסכם עם האחרים ועושה ומשתמש כל שבחפצו בלי להתחשב בזכות האחרים להשתמש, כל זמן שאינו נוגח באופן שאסרה תורה. אלא גם הוא מודה שבשותפים הזכויות האם האחד יניח שם שורו או השני פירותיו, הם לפי ההסכמה שביניהם שעל פיה קנו. רק סובר שאומדן דעתם שהסכימו שכשירצו באותו זמן האחד להניח פירות והשני שור, ירחיק בעל הפירות. ואפשר שהסברא שדעת בני אדם כך, שבעל השור אומר לי לא מפריע שיהיו פירותיך כאן, ואני רוצה שתניח גם את פירותיך ונשתמש שנינו. אם אין רצונך בזה הרחק אתה פירותיך.
ועיין לקמן י"ד א' שכתבתי שיש בפסוק ובער בשדה אחר גם גזירת הכתוב מלבד הסברא)
.
הניחא לשמואל [מה שנתבאר בדעת רבי אלעזר ש"כשהזיק חב המזיק לשלם וכו'" בא לרבות קרן, נוח לשמואל שאמר ששור שבתחילת המשנה הוא רגל, ומבעה הוא שן, וקרן לא נאמר אלא רק התרבה מחב המזיק לשלם], אלא לרב דאמר תנא שור וכל מילי [דברי] דשור [שור של תחילת המשנה הוא שן רגל וקרן, ומבעה הוא אדם] "חב המזיק" לאתויי מאי [להביא מה]?
לאתויי הא דתנו רבנן: ""כשהזיק חב המזיק", להביא שומר חנם והשואל נושא שכר והשוכר שהזיקה בהמה ברשותן תם משלם חצי נזק ומועד משלם נזק שלם.
נפרצה בלילה [כותל בלילה מאיליה. ובכותל שאינו רעוע קאמר דהוה ליה אונס. רש"י] או שפרצוה לסטין ויצתה והזיקה פטור".
אמר מר "כשהזיק חב המזיק להביא שומר חנם והשואל נושא שכר והשוכר", היכי דמי [באיזה אופן]?
אילימא [אם לומר] דאזקיה תורא דמשאיל לתורא דשואל [שהזיקו שור של משאיל לשור של שואל. השור של המשאיל נמצא ברשותו של השואל ששאל ממנו, ושם הזיק שור ששייך לשואל. והשואל תובע מהמשאיל דמי הנזק], לימא ליה [לומר לו. המשאיל] אילו אזיק בעלמא בעית [היית צריך] לשלומי את [אם שורו של המשאיל יצא מחצירו של השואל והזיק שור של אדם אחר, חייב השואל לשלם את דמי הנזק ולא בעל השור. שהוא שומר ונכנס להיות חייב בשמירת השור ובדמי נזקיו תחת הבעלים], השתא [כעת] דאזקיה [שהזיקו] לתורא דידך [לשור שלך] בעינא לשלומי? [מכיוון שאתה שומר על השור וחייב אם נגח, שלם אתה לעצמך על שנגח שור שלך]
.
אלא דאזקיה תורא [שור] דשואל לתורא דמשאיל [ושור השואל הוא תם], לימא ליה [לומר לו. המשאיל] אילו איתזק מעלמא [אם היה ניזק מהעולם. כלומר שור תם של אדם אחר היה נוגחו כשהוא בשמירתך] בעית לשלומי כוליה תורא [היית צריך לשלם כל השור. ולא רק חצי נזק. כיוון שהשואל הוא שומר על השור עבור בעליו, מחוייב לשלם לו מלא דמי הנזק שאירע כשהשור אצלו. ולא רק חצי נזק], השתא [כעת] דאזקיה תורא דידך [שהזיקו שור שלך] פלגא ניזקא [חצי נזק] הוא דמשלמת לי? [השואל חייב חצי נזק מכח ששורו נגח את שור המשאיל, אבל חייב גם נזק שלם מכח שהוא שומר על שורו של המשאיל. ובברייתא נאמר שתם משלם חצי נזק]
.
– – –
.
הערה :
.אני מעתיק כאן מה שכתבתי בברכת שמואל המבואר סימן ט"ו:
לשון הרמב"ם בפרק י' מהלכות נזקי ממון הלכה י"א : "אין הבעלים משלמין את הכופר עד שתמית בהמתן חוץ מרשותן. אבל אם המית ברשות המזיק אע"פ שהוא בסקילה הבעלים פטורין מן הכופר. כיצד, הנכנס לחצר בעל הבית שלא ברשותו, ואפילו נכנס לתבוע שכרו או חובו ממנו, ונגחו שורו של בעל הבית ומת, השור בסקילה והבעלים פטורין מן הכופר, שהרי אין לו רשות להכנס לרשותו של זה שלא מדעתו"
ובגמרא כ"ג ב' מבואר שלא היה פשוט שאם נכנס הנהרג לחצר המזיק חייב השור בסקילה והוצרכה להביא ראיה על זה.
והוכיח מזה בעל הברכת שמואל שהפטור בחצר המזיק אינו מדין שנחשב שמור ואנוס על זה בעל החצר שנחשב ששמר שמירה מעולה והניזק הוא שהתיר את השמירה, שאם היה כן הרי פשוט שהשור ייסקל, שאפילו שור של הפקר שהרג נסקל ואין דין סקילתו תלוי בפשיעת הבעלים.
אלא הפטור בחצר המזיק הוא מעיקר דין חיוב נזיקין. ושאל הברכת שמואל אם כן למה באמת חייב השור של המזיק סקילה אם הנהרג נכנס לחצירו. וכתב שהוא משום חומר של מיתה.
וכתבתי על זה שם:
"דחוק לומר שהטעם שמסיקה הגמרא שלעניין סקילת השור אינו נפטר ברשות המזיק הוא משום חומר קטלא. ונראה הטעם שמה שפטור מעיקר חיוב מזיק ברשות המזיק הוא משום שאין לזה צורת מעשה של פועל מעשה היזק כלפי של חבירו, אלא צורת משתמש בתוך שלו. ובאופן כזה אינו בגדר מזיק כלל, ונחשב שהניזק הזיק את עצמו. שהוא עשה מעשה פריצה אל חוץ לגדרו.
ולגבי חיוב סקילת השור אינו נפטר משום שאינו נחשב מזיק, שגם אם אינו מזיק חייב סקילה. שכן שור הפקר גם חייב ושור הפקר אין כאן מעשה מזיק. שהשור אינו נחשב מזיק כיוון שאין בו דעת. רק בעליו הוא המזיק ששורו הולך ומזיק חבירו. ובחצר שלו אין הבעלים נחשב מזיק. אבל השור מצד עצמו לעולם אינו נחשב מזיק, וחייב רק משום שהרג אדם. ולכן חייב גם ברשות המזיק.
והסלקא דעתא של הגמרא היה שלסקול את השור צריך שהנגיחה תחשב מעשה היזק, שפועל מעשה היוצא חוץ מגדרו כלפי של חבירו, ובשור הפקר היא צורת מעשה היזק אע"פ שאין בו דעת ואינו מעשה היזק ממש. אבל בחצר המזיק שאין בו צורת מעשה היזק לפעול כלפי של חבירו יהיה השור פטור מסקילה.
וברמב"ם פרק ז' מהלכות נזקי ממון הלכה ו' ז' כתב:
"הלכה ו'
הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות והזיק את בעל הבית או שהוזק בו בעל הבית או שחפר בחצר בורות שיחין ומערות, בעל השור חייב בנזקי חצר ובעל חצר חייב בנזקי הבור שהרי עליו לסתמו.
הלכה ז
הזיק בעל הבית את השור, אם הזיקו שלא לדעת פטור שהרי אומר לו למה נכנסת שלא ברשות שלא ידעתי עד ששגגתי בך, ואם הזיקו לדעת חייב נזק שלם מפני שיש לו רשות להוציאו מרשותו אבל להזיקו אין לו רשות".
וקשה לכאורה שהרי אדם מועד לעולם בין באונס בין ברצון ולמה נפטר בשוגג על היזק השור בחצירו שהרי אם הזיקו בכוונה חייב ובאדם המזיק בכוונה ושלא בכוונה דינם שווה. ומוכח שאין הפטור בחצר המזיק מדין שנחשב כשמירה ואונס, שאז היה חיב גם באונס, אלא מכיוון שאין עליו תורת מזיק כלל. ורק בהזיק בכוונה נעשה צורת מעשה של פועל כלפי חבירו להזיק ורק באופן זה נכנס לגדר מזיק.
.
.
– – –
הערה שנייה:
דברי הברכת שמואל בסימן ז':
"וגם מדברי הגמרא הוכיח כן רבנו בספר אור שמח מדהיה גובה גם משור הפקר אם קדם וזכה בו אחר אי לאו המיעוט דבעינן נכסים המיוחדים, והוכיח מזה דמשום דגוף השור הוא המשועבד"
וכתבתי שם בביאור:
דברי האור שמח לעניות דעתי לא צדקו, וכבר כתבתי בזה על הגמרא במקומה בדף י"ג ב', בתלמוד מוסבר. שהרי לרבי ישמעאל כיצד נבין שלולא הפסוק היה גובה משור הפקר, הרי לעולם אין זכייה בגוף השור אלא רק חוב ממון של הבעלים וכיצד יתכן לזכות בשור שאין לו בעלים.
אלא וודאי לולא הפסוק היינו חושבים שמכח הנגיחה בעצמה זוכה בגופו של שור, וזה גופא בא הפסוק ללמדנו שאין הנגיחה סיבה לזכייה בגופו של שור, וממילא נשאר כמו בשור מועד שהנגיחה עושה חוב ממון על הבעלים, רק החילוק שבתם רק השור משועבד לחוב הזה.
אמנם אם הדין הוא שהוא חוב ממון על המזיק, וכתבתי שם שגם לרבי עקיבא אפשר לומר כן, שנעשה חוב כמו לרבי ישמעאל, ורק המחלוקת שלרבי עקיבא נגבה החוב מייד ממילא כיוון שאין לו ממקום אחר להיגבות, תמוה למה היה עולה בדעתנו שהנגיחה לבד תהיה סיבה לזכייה בשור שלא על ידי חוב על גוף המזיק. ולמה הוצרך הפסוק לחדש שלא נחשוב דבר תמוה כזה.
ואם באמת גם להלכה הדין כך שהנגיחה היא סיבה לבדה לזכות בגוף השור, אז מובן היטב למה נצרך הפסוק. שללא הפסוק הינו באמת אומרים שזוכה גם בגופו של שור הפקר. שהרי הנגיחה היא סיבה לזכייה כאילו עשה קניין.
אבל הרי לרבי ישמעאל אי אפשר לומר כן.
וצריך לומר שהדין שאין הניזק גובה אלא כשווי גופו של שור [ואם אבד השור אינו גובה כלל לרמב"ן ושאר ראשונים שלא כבעל המאור] ולא משאר נכסי מזיק היה מוכיח שאין זה חוב על המזיק אלא רק הנגיחה היא סיבה לזכות בשור. שאם הוא חוב למה לא יגבה משאר נכסיו ולמה לא יגבה אם אבד השור שזה חידוש תמוה.
וכדי שלא נאמר כן בא הפסוק וחידש שבאמת אין הנגיחה סיבה לזכות בשור, והוא חוב על המזיק כמו בשור מועד. והדין שגובה מגופו של שור הוא רק דין בגביית החוב שעל המזיק. זהו לרבי ישמעאל, ואפשר שאף לרבי עקיבא.
תלמוד מוסבר ומאמרים - בבא קמא 