לעולם דאזקיה תורא דמשאיל לתורא דשואל [וקאמר חייב משאיל לשלם ודקשיא לך הרי השואל מוטל לשומרו שלא יזיק. רש"י], והכא במאי עסקינן שקבל עליו [וקאמר חייב משאיל לשלם ודקשיא לך הרי השואל מוטל לשומרו שלא יזיק. רש"י] שמירת גופו [שלא יזיקנו אחר. רש"י] ולא קבל עליו שמירת נזקיו [אם יזיק הוא את אחרים. רש"י].
אי הכי [אם כך] אימא סיפא: "נפרצה בלילה או שפרצוה לסטים ויצתה והזיקה פטור", הא ביום חייב, הא לא קבל עליו שמירת נזקיו?
הכי [כך] קאמר: אם קבל עליו שמירת נזקיו חייב. נפרצה בלילה או שפרצוה לסטים ויצתה והזיקה פטור.
איני [כן היא]? [מקשה כעת על עיקר דבריו של ר' אלעזר שהמזיק בשן ורגל בחצר השותפים פטור]
והא תני רב יוסף: "חצר השותפים והפונדק חייב בהן על השן ועל הרגל". תיובתא [קושיא] דרבי אלעזר.
אמר לך רבי אלעזר, ותסברא מתניתא מי לא פליגי? [ברייתות האם לא חולקות] והתניא [כדעת רבי אלעזר]: "ארבעה כללות היה ר' שמעון בן אלעזר אומר בנזקין:
כל שהוא רשות לניזק ולא למזיק חייב בכל [לקמן מפרש שאפילו קרן תמה משלם נזק שלם הואיל ונכנס לרשותו והזיקה. רש"י].
דמזיק ולא לניזק פטור מכל [דאמר ליה תורך ברשותי מאי בעי. רש"י].
לזה ולזה, כגון חצר השותפים והבקעה פטור בה על השן ועל הרגל [דלא קרינן ביה בשדה אחר דמשמע שיהא מיוחד לניזק, אבל על הנגיחה ועל הנגיפה והנשיכה והרביצה והבעיטה שהן תולדותיו של קרן תם משלם חצי נזק דכרשות הרבים הוא שהרי לשניהן רשות בו. רש"י]. על הנגיחה ועל הנגיפה ועל הנשיכה ועל הרביצה ועל הבעיטה תם משלם חצי נזק מועד משלם נזק שלם.
לא לזה ולא לזה כגון חצר שאינו של שניהם [מפרש לקמן באיזה אופן] חייב בו על השן ועל הרגל. על הנגיחה ועל הנשיכה ועל הנגיפה ועל הרביצה ועל הבעיטה תם משלם חצי נזק מועד משלם נזק שלם".
קתני מיהת [על כל פנים] חצר השותפין והבקעה פטור בה על השן ועל הרגל.
קשיא אהדדי [קשה זו על זו. שזו פוטרת בחצר השותפים וברייתא לעיל מחייבת].
כי תניא ההיא [זו שהבאנו כעת כרבי אלעזר שפוטרת] בחצר מיוחדת לזה ולזה בין לפירות בין לשוורים. ההיא דרב יוסף [שמחייבת בחצר השותפים] בחצר מיוחדת לפירות ואינה מיוחדת לשוורים, דלגבי שן הויא לה חצר הניזק.
דיקא נמי [מדוייק גם] דקתני הכא [כאן. בברייתא של רב יוסף] דומיא דפונדק [כמו פונדק. מהלשון "חצר השותפים והפונדק" משמע שמדבר בחצר שדומה לפונדק. רש"י: פונדק אינו מיוחד לשוורים לפי ששם מונחת פרגמטיא של סוחרים ואינן מניחין ליכנס שם שוורים שלא ידחפו ויטנפו כליהם], וקתני התם [בברייתא "ארבעה כללות וכו'"] דומיא דבקעה [סתם בקעה רועים שם שוורים. רש"י]. שמע מינה [שמע ממנה. מסכים שכך מדוייק מלשון הברייתות].
מתקיף לה רבי זירא כיון דמיוחדת לפירות הא בעינן (שמות כב, ד) "ובער בשדה אחר" וליכא [ואין. רש"י: שהרי יש למזיק רשות בה להכניס פירותיו].
אמר ליה אביי כיון דאינה מיוחדת לשוורים שדה אחר קרינא ביה [שהרי נכנס שלא ברשות שלא היה לו רשות לשוורים. רש"י].
אמר ליה רב אחא מדיפתי לרבינא, לימא מדמתניתא לא פליגי [משהברייתות לא חולקות] אמוראי נמי לא פליגי [אמוראים גם לא חולקים. ונעמיד את המחלוקת לעיל י"ג ב' בין רב חסדא לר' אלעזר כמו שהעמדנו את הברייתות. רש"י: דהא דרב חסדא בשאינה מיוחדת לשוורים ודרבי אלעזר במיוחדת אף לשוורים]?
אמר ליה אין [הן].
ואם תמצא לומר פליגי בקושיא דרבי זירא ובפירוקא דאביי פליגי [ובחצר המיוחדת לפירות ולא לשוורים. רב חסדא כאביי, דכיון דאינה מיוחדת לשוורים שדה אחר קרינא ביה, ורבי אלעזר כרבי זירא כיון דיש למזיק רשות בה לפירות לא קרינא ביה שדה אחר. רש"י].
(לפי קושיית רבי זירא שביש להם רשות רק לפירות ולא לשוורים פטור כיוון שאין זה נקרא שדה אחר, אין בזה סברא, שהרי אין לו רשות להכניס שורו לשם, ואם הכניס שלא ברשות הרי זה כמו שנכנס שורו לחצר הניזק. שהרי אם ראובן ושמעון שותפים ונכנס לשם שור של לוי בוודאי חייב משום שנחשב שדה הניזק.
וטעמו נראה משום שהיא גזירת הכתוב שחייב רק בשדה אחר. וכאן מכיוון שהוא שותף, אפילו רק להנחת פירות, לא קרינן בו "שדה אחר".
ולקמן בסוגיא של הלכה ברשות הרבים והתיזה לרשות היחד ייתכן שגם צריך לומר שיש מקום לפרש הדין של בשדה אחר כגזירת הכתוב ולא כסברא.
ואין בזה תמיהה, שכל דיני התורה כך. שהרי מזוזה כתב הרמב"ם שהיא משום שכל עת שיכנס ויצא יפגע בייחוד השם ויזכור אהבתו וכו'. ועם זה יש במזוזה דין שיכתוב על הדוכסוסטוס במקום שיער ולא במקום בשר, ושלא יכתוב במיני צבעונין או זהב אלא בדיו וכיו"ב, שהם גזירות הכתוב ללא טעם.
ואף "ובער בשדה אחר", כיוון שהוא פסוק ולא סברא של חכמים בדיני ממונות, יש בו גם טעם וסברא וגם יש בו גזירת הכתוב.
ועיין גם לקמן מה שכתבתי לפי זה ליישב קושיית התוספות.
שוב ראיתי להוכיח כן מדברי השיטה מקובצת כאן שכתב:
"כתבו חכמי הצרפתים שחצר שאולה או שכורה חצר הניזק היא ואף על פי שאין השאלה והשכירות קונין. מאירי ז"ל".
ויש לעיין למה הוצרך המאירי להשמיע לנו דבר זה כאילו יש בו חידוש, שהרי פשוט שהדין תלוי רק בזכות ההשתמשות. וכיוון שחצר השכורה לניזק תשמישה מיוחד רק לו, ואין למזיק רשות להכנס לשם באותה מידה כמו לחצר הקנויה לניזק לגמרי, הרי פשוט שלא יתכן שום חילוק. ונראה ברור שכוונתו שהיינו יכולים לחשוב שמכיוון שמגזירת הכתוב הצריכה תורה שיהיה חצר של ניזק, אולי אם היא רק שכורה לו לא נחשב חצירו לעניין זה. וראיתי מי שכתב שהיא מחלוקת בין הראשונים אם ובער בשדה אחר הוא סברא או גזירת הכתוב. ולעניות דעתי פשוט שלכל הראשונים הוא גם סברא וגם גזירת הכתוב)
.
גופא, "ארבעה כללות היה רבי שמעון בן אלעזר אומר בנזקין כל שהוא רשות לניזק ולא למזיק חייב בכל",
"על הכל" לא קתני [דליהוי משמע על השן והרגל ועל הקרן. רש"י], אלא "חייב בכל" – בכולי נזק
[דמשמע על הקרן אע"ג שהוא תם אתא לאשמועינן [בא להשמיענו] דחייב נזק שלם. רש"י].
מני [מי היא]? רבי טרפון היא [לקמן כ"ד ב'], דאמר משונה קרן בחצר הניזק נזק שלם משלם.
אימא סיפא [אמור סוף. הכוונה שנאמר בסופה של הברייתא] "לא לזה ולא לזה כגון חצר שאינו של שניהם חייב בה על השן ועל הרגל". מאי לא לזה ולא לזה? אילימא [אם לומר] לא לזה ולא לזה כלל אלא דאחר [שהמזיק והניזק נכנסו שלא ברשות לחצר של שלישי], והא בעינא ובער בשדה אחר [שלניזק יש בו רשות להניח פירותיו ולמזיק אין רשות להניח שורו], וליכא [ואין. שבחצר של אחר אין לניזק זכות יותר מלמזיק ולכן דינה הוא כרשות הרבים],
(וכן מבואר גם לקמן מ"ז ב' ומ"ח א', שאם אחד הכניס פירותיו לחצר חבירו שלא ברשות, ובא שור ממקום אחר ונכנס אף הוא והזיק את הפירות, פטור על שן ורגל וחייב על קרן, שדינו הוא כמו ברשות הרבים)
אלא פשיטא לא לזה ולא לזה אלא דחד [לא לשניהם אלא לאחד, כלומר הניזק], וקתני סיפא תם משלם חצי נזק ומועד משלם נזק שלם, אתאן [באנו] לרבנן דאמרי משונה קרן בחצר הניזק חצי נזק הוא דמשלם.
רישא רבי טרפון וסיפא רבנן?
אין [הן]. דהא אמר ליה שמואל לרב יהודה: שיננא [כינוי לרבי יהודה], שבוק [עזוב] מתניתין ותא אבתראי [ובוא אחרי], רישא רבי טרפון וסיפא רבנן.
רבינא משמיה דרבא אמר כולה רבי טרפון היא, ומאי "לא לזה ולא לזה"? לא לזה ולא לזה לפירות אלא דחד [כלומר הניזק. שרק לניזק יש רשות להניח פירות], לזה ולזה לשוורים [לשניהם יש רשות להניח שוורים], דלגבי שן הויא לה חצר הניזק, לגבי קרן הויא לה רשות הרבים.
(בתוספות הקשו כיוון שיש למזיק רשות להניח שם שורו כיצד ייתכן שמתחייב על שן ורגל, הרי אם מותר לו להניח שורו שם זהו כמו ברשות הרבים.
ונראה לעניות דעתי שיש לומר שמחייב מגזירת הכתוב, וכמו שכתבתי לעיל שמלבד סברא יש בפסוק גם גזירת הכתוב לקיימו גם היכן שאין סברא, ואם לפי משמעות הפסוק גם באופן כזה נקרא שדהו של הניזק, שלפירות היא רק שלו ואין המזיק שותף איתו, יש לחייב גם ללא ששייך בזה הסברא שלומדים מהפסוק)
אי הכי [אם כך] ארבעה שלשה הוו? אמר רב נחמן בר יצחק שלשה כללות בארבע מקומות. [דאין כאן אלא ג' דינין: ברשות הניזק חייב בכל, ברשות המזיק פטור מכל, בחצר השותפים חייב בחצי נזק בקרן ופטור על השן והרגל.
אבל ארבעה מקומות הן שאינן דינן שוה, דיש חצר השותפין שהוא חייב בה על השן כגון דמיוחדת לחד לפירות ולשניהן לשוורין. רש"י]
תלמוד מוסבר ומאמרים - בבא קמא 