בבא קמא – דף י' עמוד א'

תנו רבנן: "חומר בשור [היינו קרן. ולא מדבר בשן ורגל] מבבור, חומר בבור מבשור.
חומר בשור מבבור: שהשור משלם את הכופר [במועד שהמית בן חורין. רש"י], וחייב בשלשים של עבד, נגמר דינו אסור בהנאה [אם המית אדם. כדכתיב "ובעל השור נקי", כאדם שאומר לחבירו פלוני יצא נקי מנכסיו ואין לו בהן הנאה. רש"י], ודרכו לילך ולהזיק. מה שאין כן בבור [שאין בעל הבור חייב בתשלומי מיתת אדם כדאמרינן שור ולא אדם. רש"י].
חומר בבור מבשור: שהבור תחילת עשייתו לנזק, ומועד מתחילתו, מה שאין כן בשור.
חומר בשור מבאש, חומר באש מבשור.
חומר בשור מבאש: שהשור משלם כופר, וחייב בשלשים של עבד, נגמר דינו אסור בהנאה, מסרו לחרש שוטה וקטן חייב. מה שאין כן באש [אש לא חייב בה שריפת אדם שהיה לו לברוח. ואם כפות הוא המבעיר חייב מיתה וקם ליה בדרבה מיניה [עמד לו בגדול ממנו. כלומר פטרו מתשלומים כיוון שנתחייב בדבר גדול יותר, דהיינו מיתה, שהיא חיוב גדול מתשלומים] כדמפרש לקמן בפרק הכונס צאן לדיר (דף סא:). רש"י. עיין לקמן כ"ו א' מה שהערתי בדברי רש"י אלה].
חומר באש מבשור: שהאש מועדת מתחילתה. מה שאין כן בשור.
חומר באש מבבור, וחומר בבור מבאש.
חומר בבור מבאש: שתחילת עשייתו לנזק, מסרו לחרש שוטה וקטן חייב. מה שאין כן באש.
חומר באש מבבור: שהאש דרכה לילך ולהזיק, ומועדת לאכול בין דבר הראוי לה ובין דבר שאינו ראוי לה. מה שאין כן בבור".

וליתני חומר בשור מבבור שהשור חייב בו את הכלים [אם שיברן בנגיחה או בבעיטה שהיא תולדה דקרן. רש"י] מה שאין כן בבור? הא מני ר' יהודה היא דמחייב על נזקי כלים בבור.
אי [אם] רבי יהודה, אימא [אמור] סיפא [בסוף הברייתא] "חומר באש מבבור שהאש דרכה לילך ולהזיק ומועד לאכול בין דבר הראוי לה ובין דבר שאינו ראוי לה מה שאין כן בבור" דבר הראוי לה מאי נינהו [הוא]? עצים. דבר שאין ראוי לה מאי נינהו? כלים [כלים אין ראויין לאש שאין דרך להסיק בכלים. רש"י]. מה שאין כן בבור. אי [אם] ר' יהודה הא אמרת מחייב היה ר' יהודה על נזקי כלים בבור?
(מהלך הברייתא אינו מחוור לי, שהרי גם שוורים אין דרך להסיק בהם אש, והיא חייבת עליהם וגם בור חייב עליהם. ובור גם חייב על דברים שאינם ראויים לו כמו שאש חייבת על דברים שאינם ראויים לה, שחייב על דברים שאין דרך להפילם לבור. ובכלל מה שייך מה שאין דרך להסיק אש בכלים שיהיה נחשב חילוק לגבי נזיקין. שבנזיקין שייך חילוק לגבי ההיזק, מה דרכו להזיק, מה יכול לאכול, באיזה אופן מזיק, מה חייבה ופטרה התורה כשמזיק. אבל לגבי יצירת המזיק לא שייך לומר חילוקים, וזה כמו שיאמר מה בור חופרים אותו עם מכוש, מה שאין כן אש. או מה שור מאכילים אותו חציר, מה שאין כן בור, וכל כיו"ב)

אלא לעולם רבנן היא, ותנא ושייר [לא מנה הכל].
מאי שייר דהאי שייר [דלא אורחא דתנא למתני כל מילי ולשיורי חדא. רש"י תענית י"ג ב'. תרגום: שאין דרך התנא לשנות כל הדברים ולשייר אחד. ושואל מה שייר עוד]?
שייר טמון [דהוה ליה למתני [שהיה לו לשנות] חומר בשור ובור מבאש, שאם בעט שור בשק מלא כלים ושברן חייב, או אם נפל חמור בבור ועליו שק מלא תבואה חייב, ואע"ג דטמון בשק. מה שאין כן באש, דנפקא לן (לקמן דף ס.) מ"או הקמה" דאינו חייב אלא בגלוי. רש"י].

(רש"י כתב שחייב על נזקי התבואה בבור, שרק על כלים פטור. ובתוספות כאן חולקים וסוברים שכל מה שאינו בעל חיים פטור עליו מבור. והביאו ראייה שפטור על מים. עיין מה שכתבתי בברכת שמואל המבואר סימן ב' אות ב' לגבי פטור קרקע בבור משום שלא שייך בה מיתה, ולא מהלימוד חמור ולא כלים. שעולה מזה כדברי התוספות לדינא שפטור על כל מה שאינו בעל חיים. אבל דלא כהתוספות, שמהסוגיא לקמן נ"ד א' [ועיין גם לקמן כ"ח ב'] נראה שאינו נלמד מחמור ולא כלים אלא משום שלא שייך בו מיתה)

איבעית אימא [אם רצונך אמור] לעולם ר' יהודה. ודבר שאין ראוי לה לאו לאתויי [להביא] כלים [שאינם ראויים כי אין דרך בני אדם להסיק בהם כמו שכתב רש"י לעיל. ומשמע שאפילו כלי עץ נחשבים אינם ראויים משום כך], אלא לאתויי ליחכה נירו וסכסכה אבניו [שאינם ראויים כי אינם דברים שהאש אוכלת אותם. עיין בזה במשנה לקמן ס' א' ובגמרא שם. ולעיל ו' א' כתב רש"י: "שאם ליחכה האש חרישתו של חבירו או סכסכה אבניו חייב. באבנים שייך לשון סכסוך שלא נשרפו לגמרי אלא שסכסכה ונדבקה האש בהן וסכסכה מעט. כדאמרינן (חולין דף יז:) גבי פגימת סכין מסוכסכת מרוח אחת שלא נפגמה מב' צדדין לגמרי. ולהכי כתב אש לחייבו בהני [באלה], דנפקא לן התם [שם. לקמן ס' א'] מ"או השדה", דלא שמעינן מהנך [מאלה] דמתניתין הא מילתא [דבר זה] דליחייב בדבר שאינו ראוי לה, כגון הכא [כאן] שאין עיקר אש בכך"]

(לפי רש"י כעת מעמידים שעל ליחכה נירו וסכסכה אבניו אומרת הברייתא מה שאין כן בבור. ויש להבין מה הכוונה "מה שאין כן בבור".
התוספות הבינו שכוונת רש"י למה שכתב רש"י בהמשך לגבי דש בנירו, שאין שייך נזקי בור בקרקע. שהרי בבור הניזק הולך למזיק, וקרקע אינה הולכת. ולכן לא שייך בבור שיזיק באופן זה של ליחכה נירו וסכסכה אבניו.
בליחכה נירו וסכסכה אבניו, עיקר החידוש הוא שחייב אע"פ שאלה אינם ראויים להיות מאכל לאש ואין דרך שהאש תזיק אותם. אמנם אגב שומעים מזה עוד חידוש, שאש חייבת על קרקע. וכשאמר מה שאין כן בבור התייחס לעניין זה של חיוב על קרקע, שאש חייבת, ובבור אי אפשר שיהיה חייב, כיוון שחיוב בור עניינו שהניזק הולך לבור וקרקע אינה הולכת.
אם הכוונה כאן לחידוש העיקרי בליחכה נירו שחייב גם על מה שאין ראוי לה, הרי דין זה הוא לא רק בנירו ואבניו המחוברות בקרקע, אלא החידוש הוא גם באבן תלושה. שיכול לשימה על חמור והחמור יפול לבור והאבן תישבר. והחידוש שאש חייבת על האבן התלושה אע"פ שאינה ראוייה לה, ולא שייך לומר על זה מה שאין כן בבור כיוון שאי אפשר שבור יזיק קרקע, שהרי אבן תלושה אפשר שיזיק.
ולפי מה שפרשו ברש"י הקשו עליו התוספות: "וקשה לפירושו, דאם כן היה יכול להזכיר כמה הזיקות שהאש עושה בדבר הקבוע ששורף ביתו ושאר דברים הקבועין [שהרי הנדון כאן לפי רש"י הוא שאש חייבת על קרקע מה שאין כן בבור. ולא מתייחס לעניין אם ראויים לה או לא]. אלא יש לומר ליחכה נירו דחייב אף על פי שאין רגילות שתזיק אש ניר ואבנים כלל, מה שאין כן בבור דפחות מי' פטור ממיתה כיון דאין רגילות להמית בפחות מי'".
לפי התוספות מביא ליחכה נירו לא לעניין שאש חייבת על קרקע וכל דבר קבוע. שזה הרי היה יכול להביא מכל אש ששורפת בית, אלא לעניין עיקר החידוש בליחכה נירו שחייבת אע"פ שאין ראויים לה. ובבור אינו חייב בור ט' שאין בו כדי להמית על מיתה)

מתקיף לה [מקשה] רב אשי, ליתני חומר בשור מבבור שהשור חייב בו שור פסולי המוקדשין מה שאין כן בבור. [שור פסולי המוקדשין. שנפדה ונפל בבור פטור בעל הבור. דכתיב: (שמות כא) "בעל הבור ישלם והמת יהיה לו", יצא זה שאין המת שלו. דאע"ג דנפדה אם מת אסור להאכילו לכלבים כדאמרינן בבכורות: (דף טו.) ""תזבח" ולא גיזה. "בשר" ולא חלב. "ואכלת" ולא לכלבים. ובפסולי המוקדשין הכתוב מדבר. ואם נגחו שור חייב, דהא כתיב "שור רעהו" וכיון דנפדה שור רעהו קרינא ביה [קוראים בו]. ואע"ג דבשור נמי [גם] כתיב "והמת יהיה לו", מוקמינן [מעמידים] ליה לקמן לבעלים מטפלים בנבילה. רש"י]
אי אמרת בשלמא [אם אמרת כך לא קשה] רבנן היא, איידי דשייר הך [מתוך ששייר זו] שייר נמי הך [שייר גם זו].
אלא אי [אם] אמרת ר' יהודה, מאי שייר דהאי שייר [כדי שנוכל לחדש שגם לרבי יהודה תנא ושייר, צריך ללמצוא ששיר עוד דבר לפי רבי יהודה. כיוון שאין דרך התנא לשייר רק דבר אחד]?
שייר דש בנירו. [שאם דש השור בנירו ונתכוון לכך, שהרי השוורין מלומדין בדישה, תולדה דקרן היא שכוונתה להזיק, וחייב לשלם דמי נירו שקילקל. מה שאין כן בבור דלא שייך ביה היזק קרקע. רש"י]

(עיין בבא מציעא קי"ז ב', לגבי נפל כותל שלו והזיק קרקע חבירו, ובתוספות שם קי"ח א', נראה שלמדו שהוא מדין בור, וכן הבין בברכת שמואל בבא קמא סימן ב'. ואפשר שרש"י סובר ששם הוא מדין אש שהזיקו דרך הילוכם וצריך עיון במחלוקתם ועיין תוספות בבא קמא ו' א' דיבור המתחיל "היינו".
ולכאורה יש לעיין בדברי רש"י, ששייך בפשטות היזק בור לקרקע אם חפר סמוך למצר חבירו והתמוטטה קרקע חבירו לתוך הבור. ויש לומר שזה נחשב שדחף את הקרקע לבור והוי אדם המזיק. שבור עניינו שהניזק הולך אל המזיק. וקרקע הרי אינה יכולה לילך. ומה שהלכה כאן הוא עשה שתיפול שהסיר מה שנסמכת עליו. ועיין עוד מה שכתבתי בברכת שמואל המבואר שם מאיזה דין נפטר קרקע בבור לפי התוספות.
ושוב ראיתי מה שכתב כאן הרשב"א בזה: "וליחכה נירו וסכסכה אבניו. יש לפרש משא"כ בבור דלא שייך ביה היזק ניר ואבנים. ויש מקשים לפירוש זה דכל דלא שייך ביה לא מיקרי חומרא.
מיהו מן הירושלמי שכתבתי למעלה (ט, ב, ד"ה ה"ד) נראה שהוצרכו הקרקעות להוציא מנזקי בור מוהמת יהיה לו. אלא שזה ודאי קשיא שאם אי אפשר למצוא נזקי בור בקרקע שאינו מטלטל למה הוצרך הכתוב למעטו. ואולי אם מחמת בורו נפלה כותלו של חברו וצ"ע")

אי משום דש בנירו לאו שיורא הוא, דהתנא "שכן דרכו לילך ולהזיק" [לעיל בשור שדרכו לילך ולהזיק וכל נזקין בכלל. רש"י].

"הכשרתי במקצת נזקו". [הכשרתי במקצת נזקו חבתי בתשלומי נזקו כהכשר כל נזקו]

תנו רבנן: "הכשרתי מקצת נזקו חבתי בתשלומי נזקו כהכשר כל נזקו. כיצד, החופר בור תשעה ובא אחר והשלימו לעשרה האחרון חייב". [בין מת בו השור בין הוזק וטעמא מפרש לקמן מקראי בפרק שור שנגח את הפרה [דף נ"א א']. רש"י. ובתוספות הביאו את טעם חכמים מהסוגיא לקמן נ"א א': "האחרון חייב. גם אנזקין. וראשון פטור מכולם. ובפ' הפרה (לקמן נא.) מפרש טעם דכתיב: "כי יכרה" אחד ולא שנים. לחיובי בתרא אתי ולא קמא [לחייב האחרון בא ולא ראשון] דאמר קרא "והמת יהיה לו" ההוא דקא עביד שיעור מיתה". ומסברא לולא הפסוק בוודאי שיש לחייב בנזקין את שניהם.

ובשיטה מקובצת בשם מהר"י כ"ץ הביא ביאור לדעת חכמים שהאחרון לבד משלם גם לגבי נזק: "היינו משום דהוא חידש בבור מיתה וחשיב כאלו הוא עביד היזק"]

ודלא כרבי, דתניא: "החופר בור תשעה ובא אחר והשלימו לעשרה אחרון חייב. רבי אומר אחר אחרון למיתה [אם מת השור לא ישלם הראשון כלום דט' טפחים אין בהם כדי להמית. רש"י], אחר שניהם לנזקין" [דאם הוזק השור ולא מת ישלמו בין שניהם. רש"י].

רב פפא אמר למיתה [מתניתין דקתני "כהכשר כל נזקו", דאין חייב אלא אחרון, במיתה שמת השור קמיירי [מדבר]. רש"י] ודברי הכל [דאפילו רבי קאמר אחר אחרון למיתה. רש"י].

(בשיטה מקובצת הביא בשם תלמיד רבינו פרץ שהקשה למה בתחילה סבר שהברייתא היא בנזק ולא במיתה ולא כרבי, ולא רצה להעמיד אותה במיתה ואפילו כרבי וכמו שהעמיד רב פפא. וכתב לתרץ: "ויש לומר דסבירא ליה דאחרון [לגבי מיתה שחיובה הוא רק בי' טפחים] לא מיקרי חבתי [הכוונה הכשרתי] במקצת דכיון דבתשעה ליכא [אין] מיתה ובעשרה איכא [יש] מיתה, אם כן האחרון חייב דהוא עשה הכל [ולא נקרא הכשרתי במקצת נזקו אלא הכשרתי כל נזקו]. ורב פפא סבירא ליה דהאחרון שפיר מיקרי חבתי [כלומר הכשרתי] במקצת, דאלולי שחפרו האחרים התשעה בטפח שחפר האחרון לא היה מת")

איכא דאמרי [יש שאומרים] לימא [לומר] דלא כרבי? אמר רב פפא למיתה ודברי הכל.

מתקיף לה רבי זירא ותו ליכא [ועוד אין. שיכשיר מקצת נזקו ויתחייב על כל נזקו]? והא איכא [יש] מסר שורו לחמשה בני אדם ופשע בו אחד מהן [שהלך לו ולא שמרו. רש"י] והזיק חייב.

[זו אינה משנה או ברייתא אלא רק אומר שכך הדין. והקשו בתוספות שאפשר להביא הרבה מקרים שיכולים לקרות, ותירצו שמכיוון שנדחק להעמיד שלא כרבי, או לפי רב פפא דווקא במיתה, שואל רבי זירא שיכול להעמיד בהיזק ולא במיתה ולדברי הכל וכגון באופן זה]

היכי דמי [איך דומה. באיזה אופן]? אילימא [אם לומר] דבלאו איהו [שבלא הוא] לא הוה מינטר [שמור. וכגון שור חזק שאין די בארבעה אנשים לשמרו], פשיטא דאיהו קעביד [פשוט שהוא עשה לבדו כל הפשיעה, והכשיר כל נזקו ולא מקצת נזקו. שלפני שהלך היה שמור ומשהלך אינו שמור. רש"י: פשיטא. אין זו הכשרתי במקצת נזקו אלא כל נזקו. ולא דמי להשלים בור לעשרה דאע"ג דקיימא לן בור ט' דלא עבדי מיתה נזקין מיהא [על כל פנים] עבדי, וסייע הראשון בהגרמת מיתתו ואיצטריכא למיתני דאחרון חייב]. אלא דבלאו איהו נמי מינטר [אלא שבלא הוא גם שמור. שדי בארבעה הנותרים לשמירה], מאי קעביד [מה עשה. רש"י: ואינו חייב כלום]?

(רש"י כתב שאינו חייב כלום. שאם די בארבעה לשמירה, כשהראשון הלך, הותיר את השור שמור, ואם כן בהליכתו לא פשע כלל בשמירה ואין מקום לחייבו.

אמנם אפשר לומר שהראשון שהלך יהיה חייב ביחד עם האחרים. שכשהם קמו והלכו והותירו את השור בלא שמירה, כעת שאין מי ששומר את השור, יש חיוב שווה על כל החמישה לשמור אותו וכולם פושעים בשווה. שכשהראשון הלך, לא מסר את חיובו לשמור לארבעת הנותרים, ואע"פ שהלך נשאר מחוייב בשמירה זו כמו האחרים. לכן כשהארבעה קמו וכעת השור אינו שמור כלל, חייב כעת גם הראשון לבוא ולשמרו כמו ארבעת האחרים. ויתחלק החיוב בין כולם. ולכן אין זה הכשרתי במקצת נזקו חבתי על כל נזקו. שאינו חייב בכל, אלא משלם רק חמישית. אבל אינו פטור.

וכן כתב הרשב"א: "הא דאמרינן אלא דבלאו איהו מינטר מאי קא עביד. לאו לפוטרו לגמרי קאמר, דאיהו נמי [שהוא גם] נעשה שומר עליו וכולן הכשירו נזקן, והוי ליה כחופר בור י' ובא אחר והשלימו לכ' ובא אחר והשלימו לל' דכולן חייבין, כדתניא לקמן בפרק הפרה (נא, א), ואע"ג דבלא האחרונים הוה מתה. אלא הכי קאמר [כך אמר] מאי קא עביד שישלם את הכל והאחרים פטורים, וכן כל מאי קא עביד דכולה שמעתין". והם דברי התוספות לקמן עמוד ב', רק שברשב"א ביאר יותר.

אמנם לעניות דעתי יותר נראה שהראשון שקם והלך יהיה פטור לגמרי וכרש"י. שהנה אם ראובן מסר לשמעון לשמור שורו, ושמעון הסכים. שמעון אינו יכול לומר שחוזר בו מהסכמתו, ואינו רוצה כבר להיות שומר של השור. ומניח את השור בלא שמירה ואומר שיתחייב על נזקיו ראובן בעליו, כיוון שהוא שמעון כעת כבר חזר בו מהסכמתו לשמור. והטעם שדין חיוב שמירת ממונו שכתוב בתורה חל על שמעון בעת שהסכים לקבל שמירת שורו של ראובן. ומדין תורה הוא נכנס תחת בעלים. ואם חוזר בו מהסכמתו לא נפטר בזה מחיוב שמירה מהתורה שחל עליו. ואם הוא מניח את השור בלי שמירה הוא הפושע.

אבל שמעון יכול מתי שירצה לחזור אל ראובן ולהחזיר לידו את השור ולומר לו שאינו רוצה יותר לשמור על שורו. כל זמן שלא היה שכירות בתשלום על השמירה הזו. ואז חוזר דין חיבו השמירה על הבעלים לבדו, ושמעון פטור מכל וכל על שור זה שאינו נחשב כממונו יותר.

בסוגייתנו כשהראשון מבין החמישה קם והלך, כיוון שהשאיר את השור שמור בידי שליחיו של הבעלים, הרי זה כאילו החזיר את השור לידי הבעלים ואמר לו שאינו רוצה יותר לשמור על השור. ומה לי החזיר לבעלים עצמו ומה לי החזיר לשלוחיו שחייבים בשמירתו כמו הבעלים, דהיינו ארבעת האחרים. לכן נראה שיהיה הראשון פטור לגמרי.

צריך ביאור מה סבר רבי זירא, כיצד ראה שיש כאן "הכשרתי במקצת נזקו חבתי בתשלומי נזקו כהכשר כל נזקו", וצריך עיון)