בבא קמא – דף י' עמוד ב'

מתקיף לה [מקשה] רב ששת, והא איכא [והרי יש] מרבה בחבילה [שריבה חבילות זמורות בהדלקה של חבירו וקירבה על ידי החבילות לגדיש אחרים שהיה בדין שיהא הוא חייב ולא הראשון. רש"י. גם זו אינה משנה או ברייתא אלא אומר מסברא שכך הדין].

היכי דמי [באיזה אופן]?

אי [אם] דבלאו איהו לא אזלא [שבלא הוא לא הולכת. לולא שהוסיף זמורות לא היתה האש מגיעה לגדיש] פשיטא? [ולמה הוה לן למיתנייה הרי הראשון לא סייע כלום, דכל מה דשביק ליה מעמיא ואזיל [שכל מה שעוזב אותה עוממת והולכת]. אבל חופר בור תשעה רוב מיתתו הוא עושה, אלא האחרון מקרבה. רש"י. וכוונתו שלכן בבור האחרון שהוסיף טפח עשירי נחשב הכשרתי מקצת נזקו. אבל באש הוא הכשרתי כל נזקו. שהאש של הראשון לא הדליקה את הגדיש. שאם היה מניח לה היתה עוממת והולכת וכבה. והשני עשה מעשה הדלקת אש חדשה, ואש שלו היא שהזיקה. והוא רק השתמש באש של הראשון כדי להצית אש שלו]

אלא דבלאו איהו אזלא [אלא שבלא הוא הולכת], מאי קא עביד? [מה עושה? ופטור לשיטת רש"י]

(לשיטת תוספות בכל מקום שאומר "מאי קעביד" הכוונה שכולם חייבים כפי חלקם וגם הוא חייב עם האחרים. וכאן הכוונה ששני המדליקים חייבים כל אחד חצי. והקשו על עצמם: "מיהו בזה צריך לדקדק וכי בשביל שהשליך איש עץ בתוך אש גדולה יתחייב? הא לא דמי אלא לאחד שחופר בור י' ובא אחר והשלימו לי"א")

מתקיף לה רב פפא, והא איכא [והרי יש] הא דתניא [זו ששנינו]: "ה' שישבו על ספסל אחד ולא שברוהו, ובא אחד וישב עליו ושברו, האחרון חייב". ואמר רב פפא כגון פפא בר אבא [שהיה בעל בשר. רש"י].

היכי דמי [באיזה אופן]? אילימא [אם לומר] דבלאו איהו לא איתבר [שבלא הוא לא נשבר], פשיטא? [כלומר זהו הכשרתי כל נזקו ולא הכשרתי מקצת נזקו. שהוא לבדו שבר. ומלבד שאין בכך להעמיד משנתנו, קשה גם על הברייתא מה משמיענו, שזהו פשוט ואין צריך לאמרו, כמו שמבואר לקמן ששואל שמכיוון שהקשה כך כיצד נתרץ את הברייתא]

אלא דבלאו איהו נמי איתבר [אלא שבלא הוא גם נשבר] מאי קעביד [מה עושה. ופטור]?

[כשישב עדיין לא היה הספסל שבור. אבל ידוע שגם בלא שהיה יושב היה נשבר תיכף מכובד האחרים. וצריך לומר שמשך הזמן שהכובד מונח על הספסל גורם, וכמו שאומר לקמן שמהכובד היה נשבר בשתי שעות או בשעה. ולכן רואים שכל משך הזמן שהם ישבו לפני שהוא בא הוא שגרם את השבירה. שאם לא נאמר כך, מה אכפת לנו שהיה נשבר גם בלעדיו, סוף סוף בזמן השבירה גם הוא ישב והשתתף כמו האחרים. שהרי כל אחד מהם יאמר שבלעדיו גם היה נשבר וייפטרו משום כך כולם. אלא בהכרח צריך לומר שנגרם בגלל התמשכות הזמן שישבו לפניו. ולכן הם חייבים והוא פטור. וצריך עוד עיון.

ומה שאמר מקודם שאם בלעדיו לא היה נשבר פשיטא שהוא חייב בכל, צריך גם ביאור. שיכול לומר שאע"פ שבלעדיו לא היה נשבר גם אם היו יושבים זמן ארוך, מכל מקום הרי משקלו הצטרף למשקלם וביחד שברוהו. ואפשר שאם הם לא היו שם והוא היה יושב לבדו לא היה נשבר.

וצריך לומר שלא אכפת לנו אם משקלם הצטרף. כיוון שאם הוא לא היה יושב לעולם לא היה נשבר, הרי ישיבתם על הספסל אינה מעשה מזיק. ולכן אפילו אם הספסל חלש יותר בגלל שהם יושבים, ולולא משקלם הוא לבד לא היה שוברו, מכל מקום הוא בישיבתו עשה מעשה מזיק. והם לא עשו מעשה מזיק כלל, שישיבתם לפני שהאחרון בא אין בה כדי להזיק. לכן פשוט שהוא חייב לבדו בכל.

ולקמן שאומר ששברו ביחד, זהו משום שישיבתם היתה גורמת שיישבר אחרי שעתיים. ובגלל שהוא ישב נשבר תוך שעה. ובגלל שאחרי שעתיים ישיבתם היתה שוברת, נחשבת ישיבתם מעשה מזיק. וגם הוא נחשב מזיק, כיוון שקירב שבירתו. לכן שניהם חייבים, וכדי להיפטר הם צריכים לטעון שהיו יכולים לקום אחרי שעה ומקצת, ואז לא היתה ישיבתם עושה שום נזק, ורק בגלל שהוא ישב נשבר]

סוף סוף מתניתא [דספסל. רש"י] היכא מתרצא? [הואיל ומותבת הכי [ואתה מקשה כך], אבל מוסר שורו ומרבה בחבילות לא מתנייתא נינהו אלא מסברא הוו מקשי להו. רש"י]

לא צריכא דבלאו איהו הוי מיתבר בתרי שעי [שבלא הוא היה נשבר בשתי שעות] והשתא איתבר בחדא שעה [וכעת נשבר בשעה אחת].

[ולהכי אצטריך למיתנייה לאשמועינן דאפילו הכי [כך] חייב. ומיהו בהדי ההיא דחופר בור לא מצי למיתנייה דתהוי הך כהכשר במקצת נזקו דמתניתין [לא היה יכול לשנות ברייתא זו ביחד עם בור ט' שחפרו לי', שהעמיד בזה משנתנו הכשרתי מקצת נזקו] ,דהאי לא מקצת נזק הוא אלא כל נזק, שהראשונים לא התחילו לשברו, כי היכי דחופר בור ט' הזיקתו הבל חום של ט' והבל חום של י' הרגו. רש"י. לקמן נ' ב' רב אמר בור שאמרה תורה להבלו ולא לחבטו. ושמואל אמר להבלו וכל שכן לחבטו. ורש"י נקט כאן בור להבלו להעמיד הסוגיא בין לרב בין לשמואל]

[צריך לומר שאם היו יושבים שעתיים ואז היה נשבר מכובדם, לא רואים שכל השעתיים הולך הספסל ונחלש יותר עד שלבסוף נשבר. שאם כן מה שבכל שהיו אומרים שהיו קמים מעט אחרי שהוא בא לשבת. ובכל אופן היו הם שותפים בנזק.

לכן כתב רש"י שהראשונים לא התחילו לשברו. והכוונה שאע"פ שלא מייד נשבר מכבדם, אלא לסוף שעתיים, מכל מקום כל משך השעתיים לא הלך ונחלש הספסל, אלא עמד כל השעתיים כמו שהיה מתחילה, ורק בסופן אירעה כל השבירה. כך הוא בעיני אדם רגיל, ולפי זה נקבעים הדינים, אע"פ שבוודאי עם מיקרוסקופ אפשר לראות שכל משך השעתיים יש שינוי בספסל. שאם לא כן או שהיה נשבר מייד או שלא היה נשבר כלל.

לכן אע"פ שלסוף שעתיים היה נשבר מכובדם, כל זמן שלא נשבר לא עשו היזק כלל. ומכיוון שישיבתו שברה הוא זה שעשה את כל ההיזק לבדו. וזהו שכתב רש"י שאינו דומה לחופר טפח עשירי של בור שעשה רק חלק מההיזק].

דאמרי ליה אי לאו את הוי יתבינן טפי פורתא וקיימין [אם לא אתה היינו יושבים מעט יותר וקמים. ולכן אין אתה יכול לומר ששברנו את הספסל לפניך].

ולימא להו אי לאו אתון בדידי לא הוה מיתבר [ולומר להם אם לא אתם בשלי לא היה נשבר. רש"י: בדידי לחוד לא הוה מיתבר, ואתם כשישבתי היה לכם לעמוד ומדלא עמדתם אתם כמוני שברתם. וגבי משלים בור לעשרה ליכא לאקשויי הכי [אין להקשות כך] דמאי הוה ליה לקמא למיעבד [שמה היה לו לראשון לעשות. לראשון שחפר ט' טפחים, לא היה יכול לסלק חפירתו משבא זה וחפר טפח עשירי].

[מקודם שהעמדנו שאם היו יושבים לא היה נשבר לעולם, אם כן אין ישיבתם מעשה מזיק כלל. ולכן אע"פ שאם הוא היה יושב לבדו לא היה נשבר לעולם, ורק בצירוף הכובד שלהם נשבר, ישיבתו היא מעשה מזיק וישיבתם לא, והוא לבדו הזיק. אבל כעת מעמידים שישיבתם היא מעשה מזיק, כיוון שיש בה לשברו בסוף שעתיים. לכן אם נשבר מצירוף כובד כולם, הרי כולם חייבים לשלם.

מה שכתב רש"י שאומר להם היה לכם לעמוד כשישבתי, זהו משום שלגבי השבירה של אחרי שעה הם לא עשו מעשה מזיק. שישיבתם היתה שוברת רק אחרי שעתיים, ורק כלפי שבירה של אחרי שעתיים היא נחשבת מעשה מזיק. ועל שבירה של אחרי שעה היא לא מעשה מזיק.

כלפי זה אומר להם, שהנה אם נתקל ונפל נפילת אונס וכדו נשבר ברשות הרבים והשברים הם בור ברשות הרבים, פטרו כיוון שזה אונס. אבל אם נתכוון לזכות בהם והוזק בהם הניזק חייב. כיוון שמשעה שזכה היה לו לסלקם. ובמה שהיה לו לסלקם ולא סילקם, מחשיבים כאילו כעת פשע בהנחתם. עיין לקמן כ"ט א'.

ואם בבור הוא כך, כל שכן באדם המזיק. שמה שהיה להם לעמוד ולא עמדו, באותה שעה שהיה להם לעמוד מה שלא עמדו נחשב כמעשה חדש של פשיעה. ועשו מעשה מזיק כלפי הספסל בשעה שלא עמדו לצרף כובדם לכובדו שביחד שברו את הספסל. ויש לחייב את כולם]

לא צריכא דבהדי דסמיך בהו תבר. [שעם שסמך בהם שבר. רש"י: לעולם דבלאו איהו לא הוה מיתבר כלל, ודקאמרת "פשיטא?", לא צריכא דלא ישב עליו אלא עמד על רגליו ונסמך עליהם. ואתא לאשמועינן [ובא להשמיענו] דכחו כגופו דמי [כוחו נחשב כאילו שבר בגופו]]

[רש"י: נסמך עליהם ולא יכלו לעמוד. לישנא אחרינא דזגא מזגא גרסינן [שנשען] כדאמרינן בעלמא חזי למיזגא עליה (שבת דף מח.). מכיוון שלא יכלו לעמוד לא נחשב מה שלא קמו כמעשה מזיק. ומה שישבו מתחילה אינו מעשה מזיק שהרי עכשיו מעמידים שלא היה נשבר כלל. וגם אם היה נשבר מישיבתם אחרי שעתיים לא היה נחשב מעשה מזיק לגבי שבירה של עכשיו. רק שלא צריך להעמיד באופן זה. עד כאן אין שום הבדל אם מי שבא וישב לבסוף הוא כבד גוף או לא. וכתבו בתוספות שלעניין זה נצרך לומר שהוא כבד גוף, שאם הוא נשען עליהם אינם יכולים לקום]

פשיטא? [שכוחו כגופו דומה]

מהו דתימא [מהו שתאמר] כחו לאו כגופו דמי, קא משמע לן דכחו כגופו דמי, דכל היכא [שכל היכן] דגופו תבר [שבר] כחו נמי תבר [גם שבר].

(כוחו ממש פשוט שהוא כגופו. שהרי כדי לחייב אדם המזיק לא צריך שישבור בגופו ממש ללא חציצה. ובוודאי אם מחזיק מקל ומכה בו ושובר שזה נחשב כשובר בגופו, ונחשב מעשה שלו לגבי כל דיני התורה. ואין צריך שום לימוד בזה שזה סברא פשוטה ולא נחלק בה אדם מעולם.

ואם יושב כשהוא בבגדו, הרי גופו מכביד על בגדו, ובגדו הוא שמכביד על הספסל. ובזה לא צריך להשמיענו שכוחו כגופו. וכאן במקום בגדו יש את האנשים שנשען עליהם ולמה שיהיה חילוק.

ולשון הגמרא אין לו לכאורה מובן כלל. ששאל פשיטא שכוחו כגופו. ומה משיב על זה? שהייתי חושב שכוחו לאו כגופו ומשמיע לנו חידוש שכוחו כן כגופו. ומה הטעם, משום שכל מקום שגופו שבר גם כוחו שבר. ואם היה קשה מתחילה פשיטא, מה חידש בתירוץ ליישב שלא ידענו בקושיא? והוא לכאורה דברים מחוסרי הבנה.

והנראה לעניות דעתי בזה, שהיה פשוט שכובד ההישענות שלו על היושבים על הספסל, כובד זה לבד בוודאי לא היה שובר את הספסל. שאם כן היה מזיק להם ומכאיב להם, ולא משמע כך. אלא בצירוף הכובד שלהם שבר. וזה כמו שהיתה אבן כבדה על הספסל שלא היה בה די לשברו, והוא נשען על האבן והישענותו בצירוף כובד האבן שברו.

ועיין ברכת שמואל המבואר סימן ג' אות ב', לגבי אדם שדחף שור לבור בכוונה, שהקשה הרא"ה למה מתחייב בכל, כיוון שהבור השתתף במעשה. וכתב על זה הברכת שמואל: "והנה בביאור קושיתו נראה דאף דהבור לאו בר חיוב הוא בזה ההיזק, דהא הוי אדם בכוונה, ובכל זאת הוקשה להרא"ה דלא יתחייב האדם בכל ההיזק אליבייהו דהחכמים, והסברא הוא דבאמת אף דהבור אינו בר חיוב מכל מקום שותף לפטור את האדם שפיר הוי".

וכתב עוד: "אולם חזינן דבנתקל בקרקע ונשוף באבן הוי הקרקע שותף להבור [לקמן כ"ח ב' שאם אחד הניח אבן ברשות הרבים, ובא אחר ונתקל בקרקע ונפל, ותוך כדי נפילתו נשוף כלי שבידו באבן, שפטור מניח האבן, כי הקרקע גרמה]".

וכתב עוד: "דודאי אפילו בור כזה דאין עליו שום חיוב כריה [כגון הקרקע שהיא בור שאין עליו שום חיוב כרייה, שנתקל בה האדם והכלי נשוף באבן ופטור בעל האבן כי הקרקע גרמה] מכל מקום הא האדם אינו חייב רק על הכשר נזקין דידיה [שלו], וזה ההיזק שנעשה על ידי הבור זה הא לא בכלל חיוב שמירת גופו דאדם [מי שהניח את האבן אינו חייב אלא על הכשר נזקין שלו, ומה שנגרם בגלל ההיתקלות בקרקע אין זה חיוב שמוטל עליו] ואם כן הוי שפיר [הקרקע] שותף ופוטרו מתשלומין אליביה דהחכמים".

וייתכן לומר שמכח סברא זו שביאר הברכת שמואל בקושיית הרא"ה, אמרה הגמרא שהיה מקום לומר שאע"פ שעשה מעשה ההיזק בכוחו [ואין הכוונה כאן "כוחו" שהוא כח שלו כמו מכה עם מקל שכח המקל הוא כוחו, אלא פירוש "כוחו" כאן הוא מעשה שלו], מכל מקום אין זה כהזיק בגופו כיוון שיש כאן עוד דבר שעושה שיהיה שנפעל המעשה. דהיינו הכובד שלהם. ואף אם במקומם היתה אבן כבדה מונחת. שהאדם לא חייב על מה שעושה האבן, ובלי מעשה האבן לא היתה שבירה.

וזה דומה לאדם שדחף שור לבור בכוונה שהרא"ה שאל למה לא ייפטר האדם משום שהבור שותף לכך שנפעל ההיזק.

ומתרצת הגמרא כמו תירוץ הרא"ה שם. שמכיוון שהאדם עשה בכוונה [שזהו פירוש "כוחו" כאן, דהיינו מעשה שלו], הכל מתייחס אליו להחשב כעשייה שלו.

וכמו זרק כלי מראש הגג שהקרקע משתתפת בשבירה, ואם היו כרים וכסתות מתחת לא היה מעשהו מעשה שבירה, מכל מקום כיוון שהוא עושה מעשה בכוונה והקרקע לא, רואים כאילו הוא עושה באמצעות הקרקע וכאילו אוחז בקרקע ומכה בה על הכלי. ומתייחס אליו מה שהקרקע הזיקה כמו שמתייחס אליו מה שהזיק על ידי שהכה במקל על כלי. שהוא עשה מעשה שהקרקע תזיק לכלי, וזה כמו שהכה עם מקל על הכלי שעשה שהמקל יזיק לכלי. וימתק לפי זה שהגמרא קוראת לזה כוחו. שזה באמת כמו הלשון כוחו בכל מקום שהכה במקל ושבר וכח המקל הוא כוחו וזה נקרא ששבר בכוחו ופשוט שזה כגופו. וכאן גם החידוש שבזרק כלי על הקרקע זה כמו שאחז בקרקע והכה בה על הכלי, ולכן לא נפטר משום השתתפות הקרקע שזה ככוחו. והוא הדין להיתה אבן על ספסל ונשען עליה ונשבר בצירוף כח האבן. והדברים מאירים בעזרת השם)

.

ותו ליכא? והא איכא הא דתניא: "הכוהו עשרה בני אדם בעשר מקלות, בין בבת אחת בין בזה אחר זה, ומת. כולן פטורין [שאין ידוע על ידי מי נהרג. רש"י].

רבי יהודה בן בתירא אומר בזה אחר זה האחרון חייב מפני שקירב את מיתתו [ונעמיד משנתנו "הכשרתי במקצת נזקו חבתי בתשלומי נזקו כהכשר כל נזקו" כרבי יהודה בן בתירא, שעשה מקצת הריגה וחייב כמו שהרג לבדו].

[רש"י: ופלוגתייהו דרבי יהודה בן בתירא ורבנן מפרש בסנהדרין בפרק אלו הן הנשרפין (דף עח.), ר' יהודה סבר "כי יכה כל נפש אדם" כתיב, דמשמע כל דהו נפש. ורבנן סברי כולה נפש משמע. והיינו הכשרתי במקצת נזקו דומיא דחופר בור שהראשון הזיק והאחרון הרג]

(אם מכות הראשונים לא היה בהן לגרום לו שסופו למות מהן, הרי שהאחרון הרג נפש שלמה וחייב לדברי הכל. אלא מדובר שהמכות שהכוהו הראשונים סופו למות מהם.

הנה טריפה כגון שניקב הושט או קרם המוח לדברי הכל ההורגו פטור, שהוא כבר נחשב כמת. כיוון שגופו כבר חתוך בו דבר שידוע שהנשמה תלויה בו. הרי חיתוך זה נותן בו דין שכבר הוא רצוח.

גוסס בידי שמיים לדברי הכל ההורגו חייב, שלא נעשה שינוי מעשה בגופו. וגופו שלם וראוי שתהיה הנשמה שרויה בו.

ומי שהכוהו תשעה בני אדם, ואחרי מכותיהם שיש בהן כדי להמיתו לבסוף בא העשירי והכהו למוות, יש מקום לדמותו לטריפה כיוון שנעשה בו מעשה שהוכה והמכות יגרמו שלבסוף ימות מהן, ולא דומה לגוסס בידי שמיים שלא נעשה בו מעשה להפסיד גופו כלל. ולכן העשירי פטור.

אבל יש גם מקום לדמותו לגוסס בידי שמיים, כיוון שלא חתוכים הסימנים, ולא רואים בעין שחתוך בו דבר שהנשמה תלויה בו. ולכן יתחייב העשירי עליו.

ובזה נחלקו חכמים ורבי יהודה בן בתירא בדרשת הפסוק האם ללמוד מהדרשה לדמותו לגוסס בידי שמיים או לטריפה. עיין כל זה בגמרא סנהדרין ע"ח א'.

ויש לעיין לפי רבי יהודה בן בתירא שלומדים מהפסוק שדומה לגוסס בידי שמיים ואינו כטריפה וחייב העשירי עליו, מדוע זה דומה להכשרתי מקצת נזקו, כמו בור שהיה ט' טפחים ובא העשירי והעמיקו לי' טפחים. שאם חידשה התורה שאין דינו כטריפה ולא נחשב כמת, הרי ההורגו הורג לבדו נפש גמורה והוא הכשיר כל נזקו ודומה לחופר כל י' טפחים בעצמו. והגמרא אומרת שאם כן היה מדבר בקטלא היינו מעמידים באופן זה את המשנה של הכשרתי מקצת נזקו וזה היה דומה לחופר טפח עשירי בבור.

וצריך לומר שהתורה לא מחשיבה אותו לגמרי כגוסס בידי שמיים שהוא נפש גמורה. אלא מדמים אותו לגוסס בידי שמיים רק לעניין זה שאינו כטריפה שלא נחתכו סימניו. אבל הוא שונה מגוסס בידי שמיים בכך שנעשה בו מעשה שיש בו כדי להמיתו. והוא נחשב מקצת נפש. כלומר נחשב שכבר עשו בו מעשה שיש בו כדי להמיתו והעשירי רק מקרב מיתתו. והתורה חידשה שאע"פ שנחשב שכבר נעשה בו מעשה המתה, מכיוון שאין סימנים חתוכים ולא נהיה גופו כגוף של מת, כיוון שהאחרון מוסיף על מכות הראשונים ועל ידי זה מקרב מיתתו, הצטרפותו למה שהם עשו יש בה כדי לחייבו כאילו עשה הכל. וכמו מי שחפר טפח עשירי בבור שמצטרף לעשיית החופר ט' ראשונים, וחייב על הכל. ועיין עוד לקמן כ"ז א' שהרחבתי בסוגיא זו)

בקטלא לא קמיירי [בהריגה לא מדבר].

ואיבעית אימא [ואם רצונך אמור] בפלוגתא לא קמיירי [במחלוקת לא מדבר].

ולא? והא אוקימנן דלא כרבי?

דלא כר' וכרבנן מוקמינן [דהלכה כרבים. רש"י]. כר' יהודה בן בתירא ולא כרבנן לא מוקמינן.

"חבתי בתשלומי נזקו". [הכשרתי במקצת נזקו חבתי בתשלומי נזקו כהכשר כל נזקו]

"חבתי בנזקו" לא קתני [דליהוי [שיהיה] משמע שישלם שור גמור חי והוא יטול את הנבילה. רש"י], אלא "בתשלומי נזקו" [דמשמע השלמה. שיטול ניזק את הנבילה וזה משלים לו מה שפחתתו מיתה. רש"י].

תנינא להא דתנו רבנן: ""תשלומי נזק" [לשון השלמה משלים לו לניזק. רש"י] מלמד שהבעלים מטפלין בנבילה [כלומר נוטלין את הנבילה. רש"י]".

מנא הני מילי [מניין דברים אלה]?

אמר ר' אמי דאמר קרא: (ויקרא כד, יח) "מכה נפש בהמה ישלמנה" אל תקרי ישלמנה אלא ישלימנה [משמע שישלם המותר. רש"י].

רב כהנא אמר מהכא [מכאן]: (שמות כב, יב) "אם טרף יטרף יביאהו עד הטרפה לא ישלם", עד טרפה ישלם טרפה עצמה לא ישלם [דריש השתא הכי [דורש כעת כך]: "אם טרוף יטרף" השור בפשיעתו של שומר שכר, דהאי קרא בשומר שכר כתיב כדאמרינן בהשואל (ב"מ דף צד:) פרשה שנייה נאמרה בשומר שכר, "יביאהו עד הטרפה ישלם" כל ההיזק עד דמי הטרפה, אבל דמי הטריפה עצמה לא ישלם דניזק מטפל וטורח בנבילה למוכרה. רש"י].

חזקיה אמר מהכא: (שמות כא, לד) "והמת יהיה לו", לניזק.

וכן תנא דבי חזקיה: ""והמת יהיה לו", לניזק אתה אומר. לניזק או אינו אלא למזיק? אמרת לא כך היה". מאי לא כך היה? אמר אביי, אי סלקא דעתך [אם עולה בדעתך] נבילה דמזיק הויא, ליכתוב רחמנא שור תחת השור ולישתוק [קרא מיניה. דלא אצטריך להכי [לכך]. דפשיטא לן כיון דשלם שור תחת השור נבילה שלו היא. רש"י]. "והמת יהיה לו" למה לי? שמע מינה לניזק.

וצריכא [כל הדרשות האלה נצרכות], דאי [שאם] כתב רחמנא "מכה בהמה ישלמנה", משום דלא שכיחא [שלא מצוי. רש"י: שיהא אדם מזיק בהמה של חבירו לפיכך לא החמיר עליו [על המזיק] הכתוב לטרוח במכירת הנבילה], אבל טרפה דשכיחא [שמצויה. שהזאב טרף בהמה שיש לה שומר שכר] אימא [אמור] לא? [שישלם המזיק כל דמי השור שנטרף, והמת יהיה למזיק. שהחמיר עליו לטרוח במכירת הנבלה כיוון שהוא עניין מצוי] – צריכא [לכן נצרך].

ואי אשמועינן טרפה, משום דממילא [שהזאב טרפה והשומר לא נתכוון, אמטו להכי [בגלל כך] חס רחמנא עליה דלא למיטרח בנבילה. רש"י] אבל מכה בהמה דבידים [שמזיק בידיים ולא שרק פשע בשמירה. ולכן החמיר הכתוב על המזיק לשלם הכל] אימא [אמור] לא?

ואי אשמועינן הני תרתי [אלה שניים], הא משום דלא שכיחא [שלא מצוי. מכה בידיים], והא משום דממילא [שומר שכר. לכן בשניהם הקל הכתוב על המזיק שהמת יהיה לניזק], אבל "והמת יהיה לו" [משתעי [מדבר] בשור נגח דשכיח ובידים הוא ממש שהוא נתכוין להזיק. רש"י] דשכיחא ובידים אימא לא [היקל הכתבו על המזיק וחייב לשלם הכל ויקח הנבלה]?

ואי אשמועינן "המת יהיה לו" משום דממונא קא מזיק [לכן היקל הכתוב על המזיק] אבל הכא [כאן. במכה בהמה בידיו ובשומר] דבגופא מזיק [שומר שכר שפשע ונטרפה על ידי זאב כנזקי גופו חשיב ליה, שהרי היה עליו לשומרה. רש"י] אימא לא? צריכא.

אמר ליה רב כהנא לרב, אלא טעמא דכתב רחמנא "והמת יהיה לו", הא לאו הכי [אם לא כך] הוה אמינא [היינו אומרים] נבילה דמזיק הויא? השתא אי אית ליה לדידיה [אם יש לו שלו] כמה טריפות יהיב ליה [נותן לו] דאמר מר: (שמות כא, לד) ""ישיב" לרבות שוה כסף ואפילו סובין", דידיה מבעיא?

[למסקנא מה שנאמר "מיטב שדהו ישלם" זהו דווקא אם משלם בקרקע. אבל לכתחילה יכול לשלם מטלטלין, וכל מטלטלין נחשבים מיטב ואפילו סובין. ואם כן המזיק יכול לשלם את כל חובו לניזק בנבלות שיש לו משלו. וכל שכן שיכול לתת לניזק את הנבלה של השור שהוזק כחלק מהתשלום. ואם כן ידענו שהניזק צריך לטרוח למכור את הנבלה ומה חידש לנו הפסוק?]

לא נצרכא [הא דכתב קרא דניזק מטפל בנבילה. רש"י] אלא לפחת נבילה. [דהכי [שכך] אמר רחמנא, דמשעת מיתה קאי ברשותיה דניזק [עומד ברשותו של ניזק], ואם הסריח ופחתה דמים משעת מיתה ועד שעת העמדה בדין, פסידא דניזק [הפסד של ניזק] הוא, ומשלם ליה מזיק מה שהנזק הוי יתר על הדמים שהיתה נבילה שוה בשעת מיתה. רש"י. לולא הפסוק היינו אומרים שמשעת מיתה נעשה חוב ממון על המזיק על כל הנזק. והנבלה שייכת למזיק. ובשעת העמדה בדין אם בא המזיק לשלם חובו בנבלות, כל מה שנפסדה הנבלה שהסרחיה משעת מיתה עד עכשיו, הוא הפסד של המזיק. והפסוק חידש שאינו כן, אלא משעת מיתה הנבלה של הניזק, והמזיק חל עליו חוב ממון לשלם רק את ההפרש בין דמי הנבלה בשעת מיתה לבין מחירו של השור. ואם הנבלה הוסרחה אחרי שעת מיתה אין זה הפסד של המזיק]

– – –

הערה:
כתבו בתוספות כאן: "לא נצרכא אלא לפחת נבילה. אע"ג דבפ' המניח (לקמן לד.) אמרינן כיחשה כשעת העמדה בדין משום דקרנא דתורא קבירא ביה, התם [שם] משום דלא מתה ויש לו להמתין עד שתתרפא, אבל הכא [כאן] מיד היה לו למוכרה".

בגמרא לקמן נאמר שאם משעת נגיחה עד שעת העמדה בדין כחש השור הניזק ונעשה שווה פחות, המזיק נושא בדמי ההכחשה. ואע"פ שבשעת נגיחה מתחייב המזיק לשלם כמה שפחתו דמיה בגלל הנגיחה, ומאותה עת הבהמה שייכת לניזק, ומה שהכחיש משל הניזק הכחיש, אומרת הגמרא על זה שרואים כאילו הקרן של השור המזיק קבורה בגופו של השור הניזק. שכל ההכחשה היא מחמת הנגיחה.
כוונת הגמרא היא, שהנה אם היום היה נוגח את השור הניזק, והיום לא היה נראה בו שום מחלה והפסד, ולמחר היה נחלה מחמת הנגיחה ונכחש, בוודאי היה המזיק צריך לשלם מה שלמחרת הנגיחה כחשה מחמת הנגיחה. שהרי ההכחשה של למחרת היא תולדה מהנגיחה שאתמול נגח אותו. ורואים את זה כאילו הקרן שנגחה בו אתמול נוגחת בו גם היום.
ואם אין זה שיום אחד היה על בוריו ולמחרת חלה, אלא שהולך ונחלה בהמשך הזמן בגלל הנגיחה, אז על כל רגע ורגע שהולך בו ונחלה יותר, הנגיחה היא כמו שנוגח אותו עכשיו. והגמרא אומרת על זה שרואים את הקרן של השור המזיק קברוה בגופו של השור הניזק וכל רגע ורגע הולכת ונוגחת בו.
לכן המזיק חייב על ההכחשה עד שעת ההעמדה בדין. ואם אחרי ההעמדה בדין יכחיש עוד, יכול הניזק לתבוע גם את המשך ההכחשה.
לפי זה מקשים התוספות, שגם לגבי נבילה נאמר כן. שאם משעת נגיחה עד שעת העמדה בדין הסריחה הנבלה ופחתו דמיה, הרי פחת זה הוא משום הנגיחה. שלולא הנגיחה השור היה חי ולא היו פוחתים דמיו. ובגלל הנגיחה הנבילה הולכת ומסרחת, ונחשיב את זה כאילו כל רגע ורגע המזיק עושה שיפחתו דמיה עוד, ולמה אומרת הגמרא שפחת נבילה הוא על הניזק בגלל שהנבילה שלו. שאמנם היא שלו אבל המזיק הוא זה שעשה שיפחתו דמיה אחרי הנגיחה ונחייבו על זה.
ומתרצים התוספות על זה: "התם [שם] משום דלא מתה ויש לו להמתין עד שתתרפא, אבל הכא [כאן] מיד היה לו למוכרה".
בדף י"א א' כתבו אברכים תגובה והעמידו אותי על דברי הגאון רבי שמעון שקאפ ז"ל, בחידושיו לבבק קמא סימן י"ג. שם הקשה על דברי התוספות: "דלכאורה אינו מובן דהרי מכל מקום סיבת הפחת [בנבילה] הוא מחמת המזיק ושייך לאמר [גם בנבילה] קרנא דתורא קבירא ביה".
כוונתו נראה שמה שהניזק יכול למכור, אין זו סיבה לפטור את המזיק. שהרי גם בהמה שכחשה היה יכול למכור לפני שתכחיש, ולא פוטרים משום כך את המזיק. כיוון שאין הניזק חייב למכור את שלו כדי להציל את המזיק מלשלם לו את מה שמזיק לו. ולא אומרים שבגלל שלא מכר הוא גרם לעצמו את הנזק. שזה היה אפשר לומר אם היה עליו למכור ולא מכר, הרי שפשע. אבל כאן אין עליו למכור. כי את הנזק המזיק עושה ולא הוא, ומה אכפת לו לא למכור ולקבל מהמזיק את דמי הנזק. ואין הוא מחוייב להציל את המזיק מלשלם. ואם מטעם זה פוטרים את הניזק בכחשה שלא נחשב שהזיק את עצמו שהיה יכול למכור, גם בנבלה נאמר כן.
לעניות דעתי כוונת התוספות היא, שהנה אם נבילה היתה עומדת כמו שהיא ולא מסרחת ימים רבים, היתה שווה יותר מאשר מה שהיא שווה כעת שטבעה להסריח בזמן מועט. והמזיק משלם לפי מחיר הנבילה באופן שהיא תסריח בזמן מועט. בזמן הנגיחה שמין למזיק את הנבילה בזול כיוון שידוע שטבעה להסריח, ומחירה הוא כשל חפץ שדרכו להסריח. ויכול המזיק לומר לניזק, זהו מה שיש לך מהשור אחרי הנגיחה, חפץ שדרכו להסריח. ובשומה כבר נכלל מה שהוא בזול כיוון שדרכו להסריח. לכן אין המזיק חייב במה שתסריח מכאן ולהבא, ואם הניזק לא מכר אותה מייד והסריחה, הוא הזיק את עצמו.
זה דומה למי שקנה נבילה בזוז, ואחרי זמן הסריחה ושווה חצי זוז. שאינו יכול לחזור אל המוכר ולומר לו מכרת לי נבילה שווה זוז וכעת בלי שעשיתי מאומה כבר אינה שווה זוז. שזה מה שמכר לו, שטבעה להסריח אחרי זמן. ואם לא היה טבעה כך היתה שווה שני זוזים.

בסוגיא לקמן, מדובר בשור שלא מת מהנגיחה אלא רק הכחיש. אם הנגיחה היתה גורמת לו להכחיש עוד ועוד עד שהיה מת לבסוף, בוודאי המזיק היה חייב כל דמי השור מלבד הנבילה, שהרי הנגיחה הרגתו. אלא בהכרח מדובר דווקא בשסופו להבריא. וכן לשון התוספות: "התם [שם] משום דלא מתה ויש לו להמתין עד שתתרפא". הרי כתבו שסופה להתרפא.
בזה החילוק בין שור שכחש לבין נבילה. שנבילה מכיוון שבידוע שתסריח, הרי מעכשיו שומתה כדבר שסופו להסריח, ומה שתסריח מחושב בשומה ולכן היא בזול. ולכן אין מה שתסריח נחשב היזק מחודש של המזיק.
אבל השור לא מת, ואין זו מכה שסופה להמיתו, לכן טבעו שהולך ומבריא. ושומתו כשור שסופו להבריא. וזהו כוונת לשון התוספות "משום דלא מתה". בשעת הנגיחה שילם המזיק לפי שור שמן שיש לו פצע וסופו להבריא, ששילם כמה שאותו פצע הפחית דמיו לפי שוויו בשעת הנגיחה. וזה מה שיש לניזק בשעת נגיחה. כעת כחש השור ונפחתו דמיו ממה שהיה בשעת נגיחה, וזה לא היה ידוע ולא היה בטבעו שיכחיש יותר לפני שיבריא, שהיה יכול לילך ולהבריא מפצע הנגיחה בלי שיכחיש בינתיים. לכן בשעת העמדה בדין יכול הניזק לתבוע את המזיק על הפחת שכחש מהנגיחה עד ההעמדה בדין, שאומר היה לי בשעת נגיחה שור שמן שסופו להבריא, ועכשיו הנגיחה חידשה עליו היזק שנעשה כחוש יותר. ואע"פ שלבסוף יבריא, אין השומה אלא לפי שעתו ומקומו, ויכול הניזק לתבוע לפי עכשיו. ועכשיו יש כאן נזק מחודש שנעשה אחרי שעת הנגיחה. וזה פשוט לעניות דעתי.