"הכלב שנטל". [הכלב שנטל חררה והלך לגדיש, אכל החררה [עוגה הנאפית על גבי גחלים ודבוקות בה גחלים] והדליק הגדיש, על החררה משלם נזק שלם ועל הגדיש משלם חצי נזק]
אתמר [נאמר], ר' יוחנן אמר אשו [השולח את הבערה. רש"י] משום חציו [חייבו הכתוב דאיהו קעביד [שהוא עשה] דהוי כזורק חץ. רש"י.
ובנימוקי יוסף כתב: משום חציו. העלה עליו הכתוב כאילו היה חציו מכוונין על גבי הקשת והקשת בידו ולא נתכוין לזורקם אלא שפשע בהו והלכו מכחו מאליהן שלא בכוונה שהוא חייב], וריש לקיש אמר אשו משום ממונו. [כשורו ובורו שהזיקו. וקא סלקא דעתך דאיכא בינייהו [שיש ביניהם] כגון שהדליק בגחלת שאינו שלו, דלרבי יוחנן חייב דחציו הן, ולריש לקיש פטור דלאו ממונו הוא. רש"י]
וריש לקיש מאי טעמא לא אמר כרבי יוחנן? אמר לך חציו מכחו קאזלי האי לא מכחו קאזיל. [דאש מאליה הולכת ודולקת למרחוק. רש"י]
ורבי יוחנן מאי טעמא לא אמר כריש לקיש אמר לך ממונא אית ביה ממשא הא לית ביה ממשא. [דשלהבת היא המזקת דאין לה ממש הלכך כי חייביה רחמנא משום חציו הוא דחייביה. רש"י]
תנן: "הכלב שנטל חררה כו'", בשלמא למאן דאמר אשו משום חציו, חציו דכלב הוא. אלא למאן דאמר אשו משום ממונו, האי אש לאו ממונו דבעל כלב הוא [אלא דבעל חררה. רש"י. שגחליו נדבקו על החררה בזמן שאפה אותה על הגחלים. ועיין מה שכתבתי בביאור כוונת רש"י לקמן לגבי חנווני ובעל גמל].
אמר לך ריש לקיש הכא במאי עסקינן דאדייה אדויי [שהכלב לא הניח את הגחלת על הגדיש אלא זרק אותה על הגדיש] דעל חררה משלם נזק שלם ועל מקום גחלת [מקום שנפלה גחלת שם. רש"י] משלם חצי נזק [דצרורות הן והכלב עשאן. לישנא אחרינא דמשונה הוא [וחייב משום קרן]. רש"י], ועל גדיש כולה פטור. [דאשו משום ממונו והאי לאו ממונו הוא. וצרורות ליכא למימר דהא ממקום גחלת ואילך דלקה אש מאליו. ומשום הכי אוקמה בדאדייה אדויי דאי אנחה עם החררה כי אורחיה לא מצי למיתני חצי נזק אמידי [על דבר], דאמקום [שעל מקום] גחלת חייב נזק שלם דאורחיה הוא ליטול חררה עם הגחלת. רש"י]
ורבי יוחנן [דאמר אשו משום חציו מוקים לה בדאנחה כי אורחיה, דעל חררה נזק שלם דשן היא, ואמקום גחלת נזק שלם דאורחיה היא ובידים עבד. רש"י] דאנחה אנוחי על חררה ועל מקום גחלת משלם נזק שלם ועל הגדיש משלם חצי נזק. [דחציו דכלב הוא והיינו צרורות. רש"י]
(הנה כשאדם מזיק בגופו, החיוב הוא משום שחשב להזיק, והוציא מחשבתו לפועל על ידי תנועת ידו. ואם אוחז בידו מקל ומכה בו, גם כן חשב והוציא מחשבתו לפועל על ידי תנועת המקל ואין הבדל אם הוא מקל או ידו ממש.
ואם זרק חץ גם כן הרי חשב והוציא מחשבתו לפועל על ידי תנועת החץ. ולא אכפת לנו שהחץ אינו נוגע בגופו בזמן שמזיק. ובלשון הגמרא נקרא אופן זה של פעולה "גיריה דיליה", דהיינו "חיציו שלו", ולכל ענין נחשב כמו שפעל בגופו.
אם אדם חשב להזיק והוציא מחשבתו לפועל על ידי שהניח גחלת על הדבר הניזוק, השריפה שאירעה באותו מקום שנגעה בו הגחלת, לכל הדעות גם היא נחשבת כמו שהזיק בגופו ממש. ויש בזה חידוש, שכשאדם מזיק בגופו או במקל או בחץ שזרק, הכל הוא על ידי כח של דחיפה. והיה אפשר לחשוב שכח המקל או החץ נחשב כוחו שלו כיוון שהוא כח דומה לכח שמפעיל כשפועל בגופו ממש שהוא כח דחיפה. אבל במניח גחלת, הפעולה נעשית על ידי כח החום, שאינו יכול להפעילו כשעושה בגופו ממש ואינו דומה לכח שפועל כשעושה בגופו. ובאמת אין לחלק בזה, שכיוון שחשב להזיק והוציא לפועל מחשבתו על ידי כח החום נחשב מעשה שלו כמו שהזיק בגופו ממש, ובזה לא חולק ריש לקיש.
ופשוט שהוא הדין לכל כח שמפעיל באופן ישר ומוציא על ידו את מחשבתו, וכגון ששופך חומצה מאכלת על חפץ של חבירו, או מגיע בו חוט עם חשמל, או מפוצץ חומר נפץ או מחמם עם גלי מיקרוגל וכל כיו"ב. וכן אם יורה בחץ וקשת, שהוא מושך את המיתר של הקשת ומרפה ממנו וכח הדחיפה לא נעשה על ידי דחיפת גופו אלא על ידי הכח האצור במיתר, והוא מפעילו על ידי ההרפיה מהמיתר. וגם אם חבירו דרך את המיתר ומסר לו את הקשת דרוכה והוא הרפה מהמיתר, וכמו שהפיל כלי של חבירו מראש הגג שהפעיל עליו את כח הנפילה על ידי ששמטו. וגם אם מפעיל כמה כוחות שונים, אם הם פועלים בהמשך אחד וכפעולה אחת גם כן נחשב שעשה בגופו. וכגון שיורה באקדח, שמפעיל כח דחיפה ואחר כך כח חום והחום שוב מפעיל כח דחיפה, כיוון שהכל מעשה אחד והמשך ישר אחד נחשב הכל כמו שעשה בגופו.
ונראה פשוט שאם אפה מצה במכונה חשמלית או טווה ציצית במכונה חשמלית, נחשב הכל מעשה שלו כמו מעשה בידיים ומועילה מחשבתו לשם שמירת מצת מצווה ולשם ציצית. ולא אכפת לנו שאחרי ההפעלה הראשונה פועלת המכונה מעצמה מכח חשמל חדש שבא אחר כך, שמכיוון שהוא הפעיל כח זה הכל נחשב מעשה שלו בידיים. וגם באש על מקום גחלת מה שממשיכה לבעור באותו מקום הוא מכח בערה חדשה שנעשית מעצמה ומבעירה קש חדש והכל כוחו ופעולתו אף לריש לקיש.
מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש היא רק כשהאש הלכה למקום אחר, לכן כתב רש"י "אשו. השולח את הבערה", שרק בשולח בערה למקום אחר נחלקו. לדעת ריש לקיש הפעלת הכח של האדם היא רק על המקום בו הניח את האש, אבל הליכתה למקום אחר זה נעשה מעצמו ואינו מעשה האדם. ואין זה תלוי כלל בפרטים לגבי טבע בערת האש, אלא הכל הוא רק לפי איך נראית צורת המעשה.
סברת רבי יוחנן כיוון ששלהבת אין בה ממש אי אפשר לחייבו עליה משום נזקי ממונו. הנה פשוט ששלהבת נחשבת חפץ, ועיין ביצה ל"ט א' וב' שחייב אם הוציא גחלת מרשות לרשות. ואם שבר כלי ברוח פיו בוודאי חייב שהרי הכלי נשבר מכוחו. אלא הכוונה שלחיוב נזקי ממונו צריך שיהיה בעלים על הממון שהזיק, ועל דבר שאין בו ממש אין בעלות. ששלהבת כשלעצמה לעולם אין בה שווה פרוטה שאי אפשר שיהיה בה קניין כיוון שאי אפשר שתהיה נמצאת ברשותו שאי אפשר להחזיקה בידו ולממש בעלותו עליה. אמנם בבור הבעלות היא משום שהוא חפר ולא משום שהוא קניינו, וגם באש אפשר לומר שנחשיב אותו בעלים מכח שהבעיר ולא מכח קניין ממוני. אמנם ייתכן שבבור מכיוון שייתכן בו קניין ממוני מועיל גם מעשה הכרייה להחשיבו כשלו, או שנאמר שבבור הוא לימוד מפסוק שהכורה מחוייב, ובאש לרבי יוחנן כעת אינו סבור שלכך בא הכתוב לגבי אש וצריך עוד עיון.
לרב חייב בבור משום ההבל ששבור שחונק את הבהמה שנפלה. ואין צריך בעלות על ההבל כיוון שמכיוון שהוא בעלים על הבור חייב בנזקי הבור, ועל ידי שיש שם בור נעשה שם הבל והוא היזק של הבור. וכן בתרנגול ששיבר כלים ברוח שבכנפיו אין צריך שיההי בעלים על הרוח, כיוון שהוא בעלים על התרנגול חייב במה שמזיק התרנגול. אבל באש שהשלהבת הולכת ומזיקה במקום אחר, אם אינו בעלים על השלהבת אין מכח מה לחייבו בנזקי ממונו.
– – –
כתבו בתוספות: "אשו משום חציו. לא שיבעיר בעצמו האש אלא כל מקום שפשע ולא שמר גחלתו חציו נינהו". אע"פ שאינו מעשה ממש כמו במרפה ממיתר הקשת ועף החץ אלא רק פשיעה בשמירה, נחשב שהפעיל בעצמו את הכח רק משום ששפשע בשמירתו, ונחשב מעשה שלו לכל דיני התוה וגם לגבי רציחה.
בתוספות לקמן כ"ב ב' דיבור המתחיל "חציו" כתבו: "ואומר ר"י דלמאן דאמר אשו משום חציו הוא לא מחייב אלא באש שיכול להזיק ברוח מצויה הרבה וקרוב לודאי היזק כעין חציו. וכו'. אבל למאן דאמר משום ממונו אע"ג דלא מזומן כולי האי מחייב".
ועיין עוד בתוספות סנהדרין ע"ז א' דיבור המתחיל סוף, ושם כתבו שתי שיטות לגבי מה שאשו משום חציו חייב גם על רציחה ונחשב מעשה גמור שלו לכל דיני התורה ולא רק לדיני נזיקין, האם הוא דוקא כשהאש הלכה מעצמה על ידי שאכלה את העצים ועל ידי זה הלכה, או גם בהוליכתה הרוח. שהרי אם הדליק אש שאינה יכולה ללכת בעצמה ואחר כך באה רוח מצויה והוליכתה, הוא חידוש גדול לומר מסברא שייחשב כוחו ממש ומעשה גמור שלו גם לגבי רציחה רק משום שפשע שהניחה במקום שיכולה רוח מצויה לבוא. וביותר שאין זה וודאי שתבוא רוח והרוח לא היתה שם כשהבעיר. וצריך עוד תלמוד רב בזה.
הפסוק בשמות כ"ב ה': "כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ אוֹ הַקָּמָה אוֹ הַשָּׂדֶה שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת הַבְּעֵרָה". ורש"י שם פירש:
"כי תצא אש" – אפילו מעצמה
"ומצאה קוצים" – קרדו"נש בלע"ז (דיזטלען)
"ונאכל גדיש" – שלחכה בקוצים עד שהגיעה לגדיש או לקמה המחוברת בקרקע
"או השדה" – שלחכה את נירו וצריך לניר אותה פעם שניה
"שלם ישלם המבעיר" – אע"פ שהדליק בתוך שלו והיא יצאה מעצמה ע"י קוצים שמצאה חייב לשלם לפי שלא שמר את גחלתו שלא תצא ותזיק.
ומבואר שהפסוק מדבר שהאש הלכה על ידי שאכלה קוצים שמצאה ולא שהלכה על ידי רוח מצויה.
ובפירוש רשב"ם שם כתב: ""כי תצא אש" – שלא שמר בעל האש את אשו יפה, והזיק ע"י רוח המצוי". ולשיטתו בוודאי אשו משום חציו הוא גם בהלכה על ידי רוח שהרי בזה מדבר הפסוק.
אמנם רש"י כתב שהאש הלכה על ידי שליחכה בקוצים, כי כך משמע לו פירוש הפסוק, אבל להלכה סובר רש"י שגם בהלכה האש על ידי רוח מצוייה חייב משום רציחה למאן דאמר אשו משום חיצו, שכן כתב לקמן כ"ג א': "למאן דאמר משום חציו נמי מחייבינן ליה אם שרף אשו יד אדם חייב בארבעה דברים נזק וצער ריפוי ושבת וכו', אבל ד' דברים חייב דפשיעה היא דהוה ליה לאסוקי אדעתיה שהרוח מוליכתה".
עוד כתבו התוספות: "אשו משום ממונו. כלומר חיוב ממונו יש בו. ולא שיהא האש שלו, דאפילו הדליק באש של אחר חייב, כדאשכחן בפרק הכונס (לקמן דף נו.) בכופף קמתו של חבירו בפני הדליקה ומטיא [ובאה] ברוח מצויה. וגבי גץ שיצא מתחת הפטיש אע"ג דמסתמא מפקיר ליה. ועוד דאין לך אדם שיתחייב בדליקה שיפקיר הגחלים וידליק גדיש של חבירו. ולא כפירוש הקונטרס [רש"י] דפירש דאיכא בינייהו דאדליק בגחלת שאין שלו".
לפום ריהטא לא ידעתי מניין להם שרש"י חולק באופנים אלו, שהרי גם בשור חייב במעמיד שור חבירו על קמת חבירו ופשוט שבשור צריך שיהיה שלו, רק שלגבי דיני נזיקין גם באופן כזה נחשב שלו. וכמו שכתבו בתוספות לקמן נ"ו ב': "המעמיד בהמת חבירו על קמת חבירו חייב. ואע"פ שאין הבהמה שלו חייב מטעם שן ורגל. דאע"ג דכתיב "בעירה" כדידיה [כשלו] חשיבא, הואיל והוא עשה. כמו מדליק פשתנו של חבירו בנרו של חבירו". ומדוע לא נאמר שרש"י התכוון לאופן שגם מדיני נזיקין אינו נחשב שלו וכמו הכלב שנטל חררה והדליק הגדיש באש שאינה שלו, וצריך עוד עיון.
ביאור יותר בעיקר עניין אשו משום חציו ובביאור דברי הנימוקי יוסף הידועים כאן, בדף י' א' מדפי הרי"ף, שהקשה מדוע לא יתחייב המדליק נר בערב שבת על הבערת השמן שדולק בשבת מדין אשו משום חציו, כתבתי לעיל י"ז ב', ועיין יותר באורך ובביאור בברכת שמואל המבואר בבא קמא סימן י"ז)
תא שמע [משנה לקמן ס"ב ב']: "גמל טעון פשתן ועבר ברשות הרבים, נכנסה פשתנו לתוך החנות ודלקו בנרו של חנווני והדליק את הבירה [בית גדול. רש"י], בעל גמל חייב. הניח חנווני נרו מבחוץ חנווני חייב. רבי יהודה אומר בנר חנוכה פטור [שמצוה להניחה ברשות הרבים לפרסומי ניסא. רש"י]".
בשלמא למאן דאמר אשו משום חציו חציו דגמל הוא, אלא למאן דאמר משום ממונו האי אש לאו ממונא דבעל גמל הוא?
[לאו ממונו דבעל גמל הוא. אלא דחנווני. רש"י. ויש לעיין מה כוונתו בזה. ונראה שהנה אחרי שהאש הדליקה את הפשתן, כעת הבעלות על מה שדולק היא של בעל הפשתן וממילא גם השלהבת היא בבעלותו, שאין בעלות על שלהבת בפני עצמה. ואפשר לפטור את בעל הגמל משום שאנוס על השמירה אבל לא משום שאינה שלו. וכלפי זה בא רש"י לומר שבנזקי ממון דין בעלות הוא בזמן שהבעלים עשה את הנזק ופשע בו, שהבעלות מייחסת את מה שנמשך מהעשייה של הבעלים ופשיעתו אליו. אבל לא אכפת לנו הבעלות שאחרי כן. ובזה מיושב מה שהקשו התוספות שהבאתי לעיל על רש"י שאם יבעיר ויפקיר את האש יהיה פטור. שהרי כאן משאחזה האש בפשתן שוב אין היא שייכת לחנווני ואעפ"כ חייב החנווני אם פשע, ופטור בעל הגמל אם הוא פשע, משום שהיא אש של החנווני שמשום שהבעירה ופשע בה נחשבת שלו גם כשהפשתן דולק]
אמר לך ריש לקיש הכא במאי עסקינן במסכסכת [מדלקת. רש"י] כל הבירה כולה. [שהגמל עובר בפני כל הבירה ומסכסכו דהא ודאי הוי כולו כמקום גחלת, אבל בעלמא שהאש הולכת מאליה לאו חציו הן. רש"י]
אי הכי [אם כך] אימא סיפא [אמור את סוף המשנה] "אם הניח חנווני נרו מבחוץ חנווני חייב", ואי במסכסכת אמאי חייב? [שהרי ההיזק נעשה על ידי הגמל בגופו ומדין רגל או קרן. בתוספות כתבו: "ואי במסכסכת אמאי חייב. חנווני הכל גם בעל הגמל יתחייב עמו כיון שגם הוא פושע בסכסוך". וממה שרש"י לא העיר בזה משמע שסובר שהגמרא כפשוטה שרק בעל הגמל יהיה חייב. עיין בהערה שהבאתי מה שכתבתי בזה לעיל י"ט ב' לבאר מחלוקתם]
בשעמדה. [עמד הגמל במקומו וסכסך את כל הבירה שהיתה חבילתו גדולה כנגד כל הבירה. והגמרא לא שבק לאסוקי למילתיה ופרכיה [לא הניח לסיים את הדבר והקשה]. רש"י. כוונתו שהמתרץ רצה מתחילה לתרץ בשעמדה להטיל מימיה, ולפני שסיים לומר "להטיל מימיה" ואמר רק "בעמדה" כבר הקשה עליו המקשה כל שכן שחנווני פטור וכו', ואז סיים דבריו ואמר בשעמדה להטיל מימיה]
עמדה וסכסכה, כל שכן דחנווני פטור ובעל גמל חייב? [כל שכן שהיה לו למהר ולנהגה שלא תסכסך. רש"י]
אמר רב הונא בר מנוח משמיה דרב איקא, הכא [כאן] במאי עסקינן כגון שעמדה להטיל מימיה. [דאנוס הוא וסכסכה. רש"י. וכיוון שפטור משום שהוא אנוס מתחייב החנווני, עיין מה שכתבתי בהערה]
רישא בעל גמל חייב דלא איבעי ליה לאפושי [שלא היה לו להרבות] בטעינה [לאפושי גמליה בטעינה עד שתכנס לתוך החנות. רש"י], סיפא חנווני חייב דלא איבעי ליה לאנוחי נרו מאבראי [שלא היה לו להניח נרו מבחוץ. וכשאין חיוב על בעל הגמל מתחייב החנווני משום כך].
– – –
הערה:
אני מעתיק כאן מה שכתבתי לעיל י"ט ב' ושייך גם לכאן:
עוד הקשו בתוספות, שהנה רש"י כתב על המשנה שהעמדנו באדייה אדויי, שהדליל הזיק דרך הילוכו וחייב בעל התרנגול משום צרורות.
ובתוספות הקשו עליו: " וקשה לפירושו מכל מקום ליחייב משום אשו. דהוי כאבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו בהדי דאזלי. דהאי תרנגול הוי כרוח מצויה מדפריך אי דלא אצנעיה פושע הוא".
במשנה לקמן כ"א ב' נאמר: "הכלב שנטל חררה [עוגה שנאפית על גבי גחלים ודבוקות בה גחלים] והלך לגדיש, אכל החררה והדליק הגדיש, על החררה משלם נזק שלם ועל הגדיש משלם חצי נזק"
ובגמרא לקמן כ"ג א' שואלת הגמרא "ולחייב נמי בעל הגחלת?", ומתרצת בששימר גחלתו.
ופירש רש"י: "דהא בין מר ובין מר משום ממונו אית להו [גם רבי יוחנן וגם ריש לקיש סוברים שחייב על נזקי אש משום ממונו], הלכך לר' יוחנן דאמר לעיל על הגדיש משלם חצי נזק דצרורות הן, לשלם בעל הגחלת חצי האחר דהא ממונו הוא. וריש לקיש דאמר על הגדיש כולו הוי פטור [דאינו סובר שחייב באש גם משום חיצו ואין כאן צרורות של הכלב וחייב רק על מקום הנחת הגחלת], לשלם בעל הגחלת כוליה. וקסלקא דעתך דגחלת דחד, וחררה וגדיש דחד".
ובתוספות שם כתבו:
"ולחייב בעל הגחלת. האי לישנא לאו דוקא, דהא מיתוקמא דאכלה בגדיש דבעל החררה [שהוא גם בעל הגחלת, ובעל הגחלת הוא בעל הגדיש וכיצד יתחייב] אלא כלומר שיפטר בעל הכלב מחלקו של בעל הגחלת ולא ישלם כי אם הרביע"
ומבואר שיש בזה מחלוקת בין רש"י לתוספות, שלהתוספות אם פשע בעל הגחלת בשמירת האש נפטר משום כך בעל הכלב מחצי חיובו, ששניהם עשו את הנזק.
ולדעת רש"י מה שיש חיוב מדין אש על בעל הגחלת אינו פוטר את בעל הכלב מלשלם מלוא חלקו, ורק על מה שפטור בעל הכלב יתחייב בעל הגחלת אם לא שמר. וגם זה רק משום חיוב ממונו של בעל הגחלת, אבל מדין אשו משום חציו פטור בעל הגחלת לגמרי כיוון שהוא חציו של כלב.
ועיין לקמן כ"ב א' בתוספות דיבור המתחיל "ואי במסכסכת", שנאמר בגמרא שהחנווני הניח נר מחוץ לחנותו בפשיעה, ועבר שם גמל טעון פשתן ונדלק הפשתן בנר, ואחר כך עבר הגמל ליד בית והדליק את הבית באופן שהניח האש ישר על הבית. שהתוספות כתבו שהחנווני ובעל הגמל יתחייבו שניהם. ומרש"י משמע שפירש את הגמרא כפשוטה שחייב רק בעל הגמל.
ולבאר דעת רש"י נראה שהנה אם היה שורו של ראובן מכוסה בסדין של שמעון, ושורו של לוי בעט בו דרך הסדין והזיקו, לא נאמר ששמעון בעל הסדין שותף במעשה הנזק שסדינו הזיק את השור. אלא הכל הוא מעשה השור הבועט. שכח הבעיטה עבר דרך הסדין לגוף השור הניזק והנזק כולו הוא מעשה השור הבועט, שהסדין רק שימש לו לפעול את כוחו דרכו, ואין זה שהסדין הזיק, שהוא רק שימש לפעולת השור הבועט.
ולרש"י הוא הדין אם התרנגול הכה בכלי על ידי הדליל שקשור בו. וכן אם הגמל הגיע את האש שעליו בבית. וכן אם הכלב זרק את החררה עם הגחלים על הגדיש. ורק על מה שלא התחייב הכלב אפשר לחייב את בעל הגחלת, ורק מדין ממונו.
ועיין גם לקמן כ"ב ב' בגמרא: "השולח את הבעירה ביד חרש שוטה וקטן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. בשלמא למאן דאמר אשו משום חציו, חציו דחרש הוא. אלא למאן דאמר אשו משום ממונו אילו מסר שורו לחרש שוטה וקטן הכי נמי דלא מיחייב?"
ובתוספות שם הקשו: "חציו דחרש הן. תימה לר"י אי חשיב מסירה לחרש כרוח מצויה לר' יוחנן נמי מחייב". ורש"י שם לא כתב כלום ומשמע שמפרש את הגמרא כפשוטה, והיא אותה מחלוקת, שלרש"י כיוון שנחשב שהזיק החרש בגופו פטור המוסר לו. ובגמרא נאמר שלרבי יוחנן הטעם שפטור במסר לו שלהבת משום "צבתא דחרש קא גרים". וכתב על זה רש"י בדף כ"ב ב': "ור' יוחנן לטעמיה דאמר אשו משום חציו והכא חציו דחרש הן". ולעיל ט' ב' כתב רש"י: אחיזתו של חרש גרמה ההבער שהוא נטלה והוליכה לגדיש. וזהו לשיטתו כמו שנתבאר.
תלמוד מוסבר ומאמרים - בבא קמא 