Archive for the ‘כג א’ Category

בבא קמא – דף כ"ג עמוד א'

04/28/2010

אמר רבא קשיא ליה לאביי למאן דאמר אשו משום חציו, טמון באש דפטר רחמנא היכי משכחת לה [איך מוצאים אותה]?

[אילו אדם זורק חץ והזיק בטמון לא מיחייב בנזק? הא קיימא לן בהאי פירקין (דף כו:) פצע תחת פצע לחייב את השוגג כמזיד ואונס כרצון. לישנא אחרינא האי חץ לעולם בטמון הוא נכנס ומזיק. ולא שמעתי. רש"י]

.

(בתוספות כתבו: "טמון באש דפטר רחמנא היכי משכחת לה. פירוש בשלמא למאן דאמר אשו משום ממונו אין תימה דפטור טמון ואע"ג דבכל נזקי ממונו כמו קרן שן ורגל חייב טמון, שבממון מצינו חילוקים בקרן שן ורגל להלכותיהן, אבל באדם המזיק לא חלק הכתוב דכתיב פצע תחת פצע ודרשינן בסוף פירקין (דף כו:) לחייב על השוגג כמזיד ואונס כרצון לפיכך אין סברא לדרוש אשו משום חציו".

המשמעות הפשוטה בלשון רש"י שהטעם שאי אפשר שאם אשו משום חיצו יהיה פטור על טמון משום שבטמון יסוד הפטור הוא שהוא כמו אונס, ואשו משום חיצו חייב משום אדם המזיק ואדם המזיק חייב על אונס.

ובספר הישר לרבינו תם, חלק החידושים סימן תקל"ח, כתב:

" והכי פירושא התורה אמרה או הקמה או השדה. ואמרינן מה קמה בגלוי אף כל בגלוי. וגלוי לאו דוקא למעוטי כל טמון שהרי שנינו ומדליק את הבירה שמשלם כל מה שבתוכה. ובגמרא נמי אמרינן כי העול וכלי הבקר אינו פטור עליהם משום טמון. אלמא קמה לאו למעוטי טמון אתא אלא כל דבר שאינו כי אורחיה ואורחייהו דכלי בקר בגדיש ואורחייהו דכל חפצים בבית ולכך חייב עליהם. אבל מידי דלאו אורחיה בהכי פטור. וכו'".

"שהצית בגופו של עבד. ולעולם אשו משום ממונו חייב היכא דעבד סמוך לו, דשורו הוא דאזיק ולא קם ליה בדרבה מיניה. ומאי דמוקי לה בסכסכה טועה הוא.

מסר לו שלהבת חייב לר' שמעון [בן לקיש] דשורו הוא דאזיק ובמקום שלהבת. לר' יוחנן דאית ליה משום חציו גוזא וסילתא ושרגא כי אז הרי חציו הן כחציו של פיקח, היכי משכחת לה שיהא סברא שיהא פטור, שאין שום ממון חייב אם הזיק באונס, טמון במידי דלאו אורחיה כמו אונס הוא דלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה, אבל אי אמרת אשו משום חציו וכגופו דמי אמאי פטור אדם מועד לעולם בין אונס בין רצון.

בין למאן דאמר משום חציו בין למאן דאמר משום ממונו היכא דנפלה דליקה בחצר ונפלה גדר שלא מחמת דליקה והלכה והזיקה בחצר אחרת פטור הוא אלא א"כ יש לשם תבן או קש שהוא שלו ומסכסך בחצר שאם לא כן לאו חיציו ולא ממונו איכא".

משמע קצת שטעמו משום שאם היא גזירת הכתוב בלא טעם מניין ידעה הגמרא שתלוי אם דרכו להטמין או לא. ומכך שידעה גמרא לחלק בזה סובר שפירשה שטעם פטור טמון הוא משום שהוא כמו אונס שלא היה לו להעלות על דעתו.

אמנם כמובן קשה להבין זאת, שאם כן יהיה פטור גם בשור ובור על טמון. גם קשה שאם היה בחצר חבירו דבר שאין דרכו להיות שם כלל, ואינו טמון, וכשפשע באש לא ידע שהוא שם, למה לא יפטר גם משום אונס. גם על טמון פטור בדיני אדם אבל חייב בדיני שמיים, ואם נחשב אנוס היה לו להפטר גם בדיני שמיים. ולמה בהבעיר בחצר חבירו חייב על טמון. וצריך עיון [לקמן ס"ב א' יישבתי זאת היטב בע"ה, יעויין שם]

במה שידעה הגמרא שלא כל טמון פטור אלא רק מה שאין דרך להטמין שם, יש לבאר באופן אחר, שהנה החזון איש הקשה מדוע בערימת חיטים לא נחייב רק על החיטים החיצונות הגלויות ונפטור את החיטים שבפנים הערימה משום טמון.

והביאור הוא שכל אדם אם נשאלו מה הוא רואה כאן יאמר שרואה ערימת חיטין ולא ערימה של איזה דבר שמחופה בחיטין, שצורת הדבר היא של ערימה שכולה חיטין. וזהו כמו שאדם ראה אדם שחציו מוסתר על ידי כותל והכירו ויכול להעיד שראה אותו שם ונחשב עדות ראיה ולא עדות ידיעה, ואע"פ שראה רק חצי אדם נחשב שראה אדם שלם שכך היא צורת הדבר שיש לפניו אדם.

וכן אם בא להעיד מה הזיק מי שהבעיר את הגדיש יכול להעיד עדות ראיה שהזיקו ערימת חיטים ויתחייב מכח עדות ראיה לשלם ערימה שכולה חיטים. ולא אומרים שמא היה זה תל עפר מחופה בחיטין ואין בעדות אלא רק להעיד שהשכבה החיצונה היתה חיטים.

וכשרואה בית אינו רואה תלולית מלאה לבנים, ואם בא להעיד מה הזיק מי שהבעיר את הבית אין בעדותו לחייבו כדי תלולית כגודל הבית מלאה לבנים, אלא ראה בית שיש בתוכו דברים אחרים נסתרים מהעין, שכך היא צורת הדבר בבית ולא כמו בערימה וזהו משום שצורתו היא שהוא דבר שדרך להניח דברים אחרים בתוכו.

ויש לומר שכך הבינו חז"ל שגלוי בא למעט רק מה שצורת הדבר מראה שאינו נמצא שם, כמו ארנק בתוך ערימה שהרואים את הערימה מעידים שהיא מלאה חיטים ולא דברים אחרים. ודבר שצורת הדבר אינה מכחישה שנמצא שם אינו מתמעט מגלוי. וכמו דברים שבתוך בית. ובהכרח לומר כן, שאם לא נתלה את הראיה בצורת הדבר נצטרך לפטור על כל החיטים שבתוך הערימה ולחייב רק על השכבה של החיצונות ואין זה מסתבר. ועיין לקמן ס"ב א' שנתבאר בע"ה היטב יסוד דין טמון באש)

.

וניחא ליה [ומשני [ומתרץ] לה הכי [כך]. רש"י], כגון שנפלה דליקה לאותו חצר ונפלה גדר [של חצר. רש"י] שלא מחמת דליקה [דאי מחמת דליקה חציו הם. רש"י] והלכה והדליקה והזיקה בחצר אחרת, דהתם כלו ליה חציו [שבשעה שהדליק האש דהיינו זריקת חץ לא היה ראוי להזיק בחצר אחרת. רש"י].

אי הכי [אם כך] לענין גלוי נמי [גם] כלו ליה חציו?

אלא למאן דאית ליה משום חציו אית ליה נמי משום ממונו. [והיכא דליכא לחיוביה [והיכן שאין לחייבו] משום חציו ואיכא [ויש] לחיוביה משום ממונו מחייבינן ליה. הלכך לענין גלוי אע"ג דכלו לו חציו חייב משום ממונו. רש"י]

וכגון שהיה לו לגודרה [בטרם תעבור הדליקה שם היה לו שהות ויכול לגודרה. רש"י] ולא גדרה [דאע"ג דליכא לחיוביה אהבער ראשון [שאין לחייבו על הבער ראשון] מתחייב על שם סופו שלא שימר גחלתו לגדור בפניה. רש"י. ואם לא היתה לו שהות לגדור הרי הוא אנוס על מה שלא שימר גחלתו], דהתם שורו הוא ולא טפח באפיה [הרי זה ככונס שורו לדיר ולא נעל בפניו ויצא והזיק. רש"י].

.

(לעיל כ"ב א' כתבו בתוספות :"אשו משום חציו. לא שיבעיר בעצמו האש אלא כל מקום שפשע ולא שמר גחלתו חציו נינהו". ואם כן קשה שאע"פ שעל ההבערה הראשונה אין חיוב משום חציו כיוון שהיתה גדר וכלו לו חציו, מכל מקום אחרי שהיה לו שהות לגודרה ולא גדרה, במה שלא גודרה הרי הוא פושע כעת באש עכשיו מחדש, ואפילו אם דינה לעניין חיובו בדין אשו משום חציו כאש שהדליקה אחר, מכל מקום עליו לגודרה ומשום פשיעה זו שלא גודרה ייחשב שזורק עכשיו חץ מחדש ויהיה שוב דין אשו משום חציו על מה שלא גדר ויתחייב גם על הטמון.  וצריך לי עיון גדול)

.

וכי מאחר דמאן דאית ליה משום חציו אית ליה נמי משום ממונו מאי בינייהו [וכי מאחר שמי שסובר משום חציו סובר גם משום ממונו מה ביניהם]?

[רש"י: היכא [היכן] דגחלת שלו היתה מאי איכא [יש] בין ר' יוחנן דמחייב ליה משום תרתי [שתיים. חיוב משום חציו וחיוב משום ממונו] לריש לקיש דלא מחייב ליה אלא משום חדא [חיוב ממונו בלבד], דהא על כרחך היכא דגחלת שלו נמי פליגי [גם חולקים] דהא אמרן לעיל לרבי יוחנן אשו משום חציו אלמא באשו נמי פליגי היכא דגחלת שלו. בשלמא עד השתא [עכשיו] דשמעינן משום חציו דוקא ולאו משום ממונו וכדאמרת ממון אית ביה מששא הא לית ביה מששא איכא בינייהו היכא דאיתיה ממונו וליתיה חציו כי הך דנפלה גדר דכלו לו חציו, דלמאן דאמר משום חציו דוקא פטור אבל השתא דלתרוייהו חייב מאי בינייהו]

איכא בינייהו לחייבו בארבעה דברים.

[רש"י: למאן דאמר משום חציו נמי [גם] מחייבינן ליה, אם שרף אשו יד אדם חייב בארבעה דברים נזק וצער ריפוי ושבת [שהם חיובים באדם המזיק ולא בנזקי ממונו]. אבל בבושת לא, דאמרינן בשילהי פירקין אינו חייב על הבושת עד שיהא מתכוין, אבל ד' דברים חייב, דפשיעה היא דהוה ליה לאסוקי אדעתיה שהרוח מוליכתה, וכדאמרינן בשילהי פירקין נפל מן הגג ברוח מצויה חייב בד' דברים ופטור על הבושת.

למאן דאמר משום ממונו פטור [מד' דברים].

והוא הדין נמי דאיכא בינייהו כל הני דלעיל כלב וגמל דלמאן דאמר משום חציו חייב דהא ממונו אע"ג דלאו חציו, וחציו אע"ג דלאו ממונו אית ליה [יש לו. כלומר סובר].

ולמאן דלית ליה חציו פטור אלא אם כן מסכסכת כדאוקימנא לעיל.

והאי דנקט ד' דברים משום דאפילו היכא דהגחלת שלו משמע לו דיש חילוק בדבריהם, ועוד דמילתא דשכיח היא. מפי המורה שמעתי אבל לשון ראשון נראה לי]

(הלשון הראשון שציין אליו רש"י נשמט מהספרים. ובשיטה מקובצת הביאו:
"למאן דאמר משום חציו אית ליה נמי משום ממונו. משמע דאינו חייב לרבי יוחנן אם לא שיהא חציו וממונו. הילכך קודם שכלו לו חציו שיש בו חציו וממונו חייב בין על הגלוי ובין על הטמון, ולאחר שכלו חציו חייב על הגלוי ופטור על הטמון".

וכתב על זה בשיטה מקובצת: "וקשה כיון דכלו לו חציו למה יתחייב על הגלוי והרי לרבי יוחנן אינו חייב אם לא שיהיה בו חציו וממונו והכא כבר כלו חציו ולא נשאר אלא משום ממונו. ויש לומר כיון שהתחיל על ידי חציו אף על פי שכלו לו חציו הוה ליה כאלו השלים בחציו וממונו וחייב על הגלוי וגם לפי זה מסתלק הסלקא דעתיה דלעיל.

ובים של שלמה בבא קמא פרק שני אות כ"ב כתב:

"ובספרים אחרים של רש"י נמצא כתוב לשון אחר על האי סוגיא והוא נחסר מן ספרים שלנו. ועל זה כתב רש"י בסוף הסוגיא מפי מורי שמעתי אבל לשון ראשון נראה לי. והוא קאי על זה הלשון שנחסר מן ספרים שלנו, והכי פירושו, מאן דאית ליה משום חציו אית ליה משום ממונו. פירוש שהחיובא עצמו הוא משום ממונו, ולא משום חציו. והיכא דליכא ממונו, כגון אש של כלב ואש של גמל פטור. ולא מחייב משום חציו. וכל הני תיובתא דלעיל ליתניהו [אינם]. דאפילו לר' יוחנן לא מחייב בעל הכלב ובעל הגמל אלא במקום גחלת. וגם כן היכא דכלו חציו כגון דנפלה גדר מכל מקום חייב משום ממונו. ועל זה שואל שפיר מאי בינייהו. ותירץ רק ד' דברים איכא בינייהו. פירוש אף שעיקר חיובא משום ממונו הוא ובלא ממונא אינו חייב מכל מקום סבר דלעניין זה לבד הוי כחציו לחייבו בד' דברים, והוי כאילו הזיקו בידים".

ובנחלת דוד הקשה על הים של שלמה באריכות וכתב:

"לכך נראה לעניות דעתי דהעיקר בפירושא דהך לישנא [הלשון ברש"י שנשמט מהספרים] הוא כמו שכתבו בשיטה מקובצת בשם הרב ר' ישעיה דהכי קאמר מאן דאית ליה משום חציו מודה נמי דאינו חייב רק היכא [היכן] דהוי ממונו, אבל היכא דאינו ממונו לית ביה [אין בו] נמי משום חציו, וטעמא דמילתא משום שאינן חציו גמורים וכמו שאמר ריש לקיש חציו מכחו קאזיל האי לאו מכחו קאזיל, ולכך היכא דלא הוי ממונו מודה ר' יוחנן דלית ביה משום חציו, רק היכא דהוא ממונו בהא הוא דסבירא ליה לר' יוחנן דמצטרף לזה גם חיוב חציו, ונפקא מינה לענין ד' דברים, ונמצא דר' יוחנן אית ליה תרתי חציו וממונו והיכא דליתא לחציו חייב משום ממונו לחוד, אבל היכא דליתא לממונו לא מחייבינן ליה גם משום חציו, ולריש לקיש לית ליה משום חציו כלל ואינו חייב רק משום ממונו בלבד ולכך פטור מד' דברים, וכן הוא בקצרה בשיטה מקובצת". עיין שם עוד מה שכתב בזה)

"על החררה משלם כו'" [הכלב שנטל חררה [עוגה שנאפית על גבי גחלים ודבוקות בה גחלים] והלך לגדיש, אכל החררה והדליק הגדיש, על החררה משלם נזק שלם ועל הגדיש משלם חצי נזק]

מאן [מי] חייב, בעל כלב [אמתניתין מהדר [על משנתנו חוזר] דקתני על הגדיש משלם חצי נזק. רש"י]. וליחייב נמי [גם] בעל גחלת?

[ולחייב נמי בעל גחלת. דהא בין מר ובין מר משום ממונו אית להו, הלכך לר' יוחנן דאמר לעיל על הגדיש משלם חצי נזק דצרורות הן, לשלם בעל הגחלת חצי האחר דהא ממונו הוא. וריש לקיש דאמר על הגדיש כולו הוי פטור לשלם בעל הגחלת כוליה. וקסלקא דעתך דגחלת וחררה דחד [של אחד] וגדיש דחד. רש"י.

שיטת רש"י שאם חיוב אש משום חציו לא יתחייב בעל הגחלת, כיוון שהוא מעשה של הכלב וכבר עקר מידי מעשה של בעל הגחלת. ומשום שהוא מעשה של הכלב כמו שעשה בגופו, לא נפטר בעל הכלב מחצי חיובו משום שהשתתף איתו בעל הגחלת. ורק מה שלא משלם בעל הכלב יתחייב בעל הגחלת מדין ממונו.

והתוספות חולקים וסוברים שלא נעקרת עשיית בעל הגחלת אע"פ שהוא מעשה של הכלב בגופו. וכתבו:

"ולחייב בעל הגחלת. האי לישנא לאו דוקא, דהא מיתוקמא דאכלה בגדיש דבעל החררה [שהוא גם בעל הגחלת, שהגחלת נדבקה בחררה כשאפה אותה, וכיצד יתחייב אם הדליק גדיש של עצמו. ואינם מפרשים כרש"י שהקושיא היא משום שסבר שבעל הגחלת אינו בעל הגדיש] אלא כלומר שיפטר בעל הכלב מחלקו של בעל הגחלת ולא ישלם כי אם הרביע".]

בששימר גחלתו [שנעל דלתות ביתו יפה ואונס הוא. רש"י].


אי [אם] כששימר גחלתו מאי בעי כלב התם [כיצד הגיע לשם הכלב]? בשחתר.

אמר רב מרי בריה דרב כהנא זאת אומרת [מדחייב לבעל כלב אחררה נזק שלם אלמא [אמור] לאו שינוי הוא זה שחתר את הדלת. רש"י] סתם דלתות חתורות הן אצל כלב [ולא תימא משונה הוא ופלגא נזקא משלם. רש"י].


(כתבו בתוספות: "בששימר גחלתו. ואם תאמר ומה שמירה היא זו כיון שיכול הכלב ליכנס שם בחתירה דסתם דלתות חתורות הן אצל הכלב, ויש לומר כיון דנטר כדנטרי אינשי [כמו ששומרים אנשים] לא אטרחוהו רבנן טפי [יותר]".

ונראה הביאור בכוונתם שאין כאן צורת מעשה פשיעה כלפי חבירו אלא צורת מעשה של משתמש בתוך שלו, ולכן פטור אע"פ שבאמת אינו שמור. לכן גם תלו את הדין באומדן דעת רבנן, שאם היה צריך שיהיה שמור באמת הרי דין תורה הוא שחייב לשמור וכל שאינו שמור מדין תורה הוא פושע ומה שייך לומר שלא הטריחוהו רבנן. אלא מכיוון שמדין תורה תלוי בצורת מעשהו ולא אם הוא באמת שמור, הוא תלוי באמדן דעת רבנן מה צורת המעשה בכל מקום לפי העניין. ועיין מה שהארכתי ביסוד זה בחדושים סימן א'.

בים של שלמה כתב על זה:

"ומכל מקום נראה לי אם שומר כלבו בסתם דלתות דחתורות הן אצל הכלב, חייב בעל כלב [כלומר שסגר כלבו בדלתות כדי לשמור שלא ילך ויאכל חררה וידליק גדיש, והן דלתות שחתורות אצל כלב]. ואינו דומה לבעל הגחלת וחילוקא רבה אית [יש] ביניה ובין בעל הגחלת דלא היה אצלו הכלב".

וגם זה מבואר לפי מה שכתבתי שכשיש אצלו כלב שדרכו לילך ולהזיק אין זו צורת עושה בתוך שלו אם סוגרו בדלתות שחתורות אצל כלב.

– – –

הרא"ש בפרק זה סימן ג' סובר שאע"פ שתחילת הנזק היה על ידי שינוי, אם האכילה עצמה היתה כדרכו חייב ברשות הניזק נזק שלם משום שן. שרק אם יש שינוי באכילה עצמה נחשב קרן.

והקשה על דבריו מסוגייתנו שמבואר לפי פירוש רש"י שאם לא היינו אומרים שסתם דלתות חתורות הן אצל כלב, היה נחשב היזק החררה אכילה בשינוי והיה חייב רק חצי נזק משום קרן, ואע"פ שעצם האכילה היא כדרכה ורק תחילת ההיזק הוא על ידי שינוי.

וכדי ליישב חלק על פירוש רש"י וכתב: "מצי לפרש אי לא היו סתם דלתות חתורות אצל הכלב הוי אנוס ופטור לגמרי, כההיא דריש הכונס (דף נ"ה ב) נפרצה בלילה או שפרצוה לסטים ויצתה והזיקה פטור, והכא נמי [וכאן גם] כיון דאין דרך כלב לחתור אין לך אונס גדול מזה".

ויש לעיין בדברי הרא"ש, שבנפרצה בלילה מדובר שגדר את הבהמה כראוי ושמר אותה מפני אכילת כל השדות שבעיר ונאנס במה שנפרצה הגדר. אבל כאן גם אם הדלת נעולה היטב, הרי עליו לשמור את כלבו משום כל חררות ושאר דברים הראויים למאכל כלב שבעיר, ולא רק מפני חררה זו, ויש דלתות אחרות שאפשר שהן פתוחות ויש חנויות וחצירות ועליו לשמור את כלבו שלא יכנס לשום רשות ניזק ולא יאכל שום דבר מאכל, ואם לא שמר הוא פשיעה לגבי דלתות פתוחות, ויתחייב גם אם חתר משם תחילתו בפשיעה וסופו באונס.

בים של שלמה כתב ליישב שיטת הרא"ש ולעת עתה לא הצלחתי להבין את דבריו)