בבא קמא – דף כ"ד עמוד א'

[רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק ו:
הלכה א:
דם הנדה ודם הזבה ודם הקושי ודם יולדת ודם טוהר של יולדת כולו דם אחד הוא ומן המקור הוא בא ומעין אחד הוא ובזמנים בלבד הוא שישתנה דינו ותהיה רואה דם זו טהורה, וזו נדה, וזו זבה.
הלכה ב:
כיצד כשתראה האשה דם תחלה או כשתראה בשעת וסתה והוא העת שקבעה לנדתה הרי זו נדה כל שבעת הימים, בין ראתה כל שבעה בין שלא ראתה אלא טיפה ראשונה בלבד, ראתה דם ביום השמיני הרי זה דם זיבה מפני שהוא בלא עת נדתה.
הלכה ג:
וכן כל דם שתראה בתוך הימים שבין וסת נדה לוסת נדה הרי הוא דם זיבה, והלכה למשה מסיני שאין בין זמן נדה לזמן נדה אלא אחד עשר יום בלבד.
הלכה ז:
אשה שראתה דם בימי זיבתה יום אחד בלבד או ב' ימים זה אחר זה נקראת זבה קטנה ונקראת שומרת יום כנגד יום [כלומר מחכה יום אחד ואז יכולה להיטהר], ואם ראתה ג' ימים זה אחר זה הרי זו זבה גמורה והיא הנקראת זבה גדולה ונקראת זבה סתם שנאמר "ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים" מיעוט ימים שנים רבים ג'.
הלכה ח:
אין בין זבה גדולה לזבה קטנה אלא ספירת שבעה והבאת קרבן, שזבה גדולה צריכה לספור שבעה ימים נקיים וזבה קטנה אינה סופרת אלא יום אחד בלבד, וזבה גדולה מביאה קרבן כשתטהר וזבה קטנה אינה מביאה קרבן כשתטהר, אבל לענין טומאה ואיסור ביאה שתיהן שוות.

רמב"ם הלכות מחוסרי כפרה פרק ב':
הלכה א:
הזב האמור בתורה הוא שכבת זרע הבא מחוליי החללים שהיא מתקבצת בהן, וכשיוצא הזוב אינו יוצא בקושי כשכבת זרע ואין ביציאתו תאוה ולא הנאה אלא נגרר ויוצא כמו בצק של שעורים כהה כלובן ביצה המוזרת, אבל שכבת זרע לבנה קשורה כלובן ביצה שאינה מוזרת.
הלכה ז:
אחד הרואה שתי ראיות או שלש בשעה אחת זו אחר זו או שראה ראייה בכל יום זה אחר זה הרי זה זב, לפי שתלה הכתוב את הזבה בימים שנאמר כי יזוב זוב דמה ימים רבים והזב לא תלה אותו בימים.

רמב"ם הלכות מטמאי משכב ומושב פרק א':
הלכה א:
הזב והזבה והנדה והיולדת כל אחד מארבעתן אב מאבות הטומאות, מטמאין כלים במגע, ומטמא אדם במגע ובמשא, ומטמא משכב ומושב ומרכב מתחתיו ועושה אותן אב טומאה, ומטמא מדף על גבו.
הלכה ב:
אחד זבה קטנה ואחד זבה גדולה, ואחד זבה מחמת עצמה או מחמת אונס, ואחד זב בעל שתי ראיות או בעל שלש טומאת כולן שוה לטמא אחרים.
הלכה יד:
רוק הזב ושכבת זרעו ומימי רגליו כל אחד משלשתן אב טומאה דין תורה, ומטמא בכל שהוא במגע ובמשא הרי הוא אומר ברוק וכי ירוק הזב בטהור, ומימי רגליו ושכבת זרעו א"א שלא יהיה בהם ציחצוחי זיבה כל שהוא.
הלכה טו:
אחד זב ואחד נדה ויולדת וזבה כל אחד מהן רוקו ומימי רגליו אב טומאה כזב, וכן כ"מ שנאמר בהלכות אלו הזב אחד הזב ואחד שאר הארבעה.]

ורבי מאיר מאי טעמא? דתניא: "אמר רבי מאיר ריחק נגיחותיו [ג' ימים. רש"י] חייב [כדכתיב תמול שלשום. רש"י], קירב נגיחותיו לא כל שכן.
אמרו ליה זבה תוכיח שריחקה ראיותיה טמאה [ריחקה ראיותיה. ג' ראיות בג' ימים טמאה ז' ימים, כדכתיב "כי יזוב זוב דמה ימים רבים" ודרשינן (בת"כ פ' מצורע) "ימים" – שנים, "רבים" – שלשה. רש"י], קירבה ראיותיה טהורה [ביום אחד טהורה מטומאת שבעה אלא שומרת יום כנגד יום. רש"י].
אמר להן הרי הוא אומר: (ויקרא טו, ג) [דַּבְּרוּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲמַרְתֶּם אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה זָב מִבְּשָׂרוֹ זוֹבוֹ טָמֵא הוּא. וְזֹאת תִּהְיֶה טֻמְאָתוֹ בְּזוֹבוֹ רָר בְּשָׂרוֹ אֶת זוֹבוֹ אוֹ הֶחְתִּים בְּשָׂרוֹ מִזּוֹבוֹ טֻמְאָתוֹ הִוא] "וזאת תהיה טמאתו בזובו" תלה הכתוב את הזב בראיות [דכתיב בהאי קרא [בפסוק זה] זוב תלתא זימני [שלוש פעמים], וכתיב "טומאתו היא" דמשמע בהנך [באלו] ג' הוי טמא, וכתיב "זאת" דמשמע אין לך אלא מה שכתוב בו זב בראיות ולא זבה בראיות. רש"י] ואת הזבה בימים". [ומשום גזירת הכתוב הוא דלא דרשינן קל וחומר. רש"י. ולכן אין מכאן ראיה שלא לדרוש קל וחומר לגבי שור]

.

("חזקה" היא דין המורה כיצד יש לדון במקום שלא מבורר לנו הדבר. לדוגמה "חזקת ממון" היא דין המורה שאם יש לנו ספק למי שייך הממון, נדון בתורת ודאי שהוא שייך למי שמוחזק בו. "חזקה דמעיקרא" היא דין המורה שאם נולד ספק בדבר נדון אותו כמו שהיה דינו מקודם. שאם ידוע שאשה היתה פנויה וכעת ספק אם נתקדשה או לא, חזקה דמעיקרא מורה לנו לדון אותה כפנויה כמו שהיה דינה מקודם. ואם היה ידוע שהיא אשת איש וכעת ספק אם קיבלה גט, חזקה דמעיקרא מורה לדון אותה כאשת איש כמו שהיה דינה מקודם.
מקווה שהיה ידוע שיש בו ארבעים סאה וכעת אין אנו יודעים אם יש בו ארבעים סאה או לא, וטבל בו טמא, חזקה דמעיקרא של המקווה מורה לדון בו כמו שהיה ידוע דינו מקודם שהוא כשר. לעומת זאת לגבי הטובל החזקה דמעיקרא מורה לדון בו במקום ספק אם נטהר או לא כמו שהיה ידוע דינו מקודם שהוא טמא, ויש כאן סתירה בין שתי החזקות. יש פרטי דינים רבים ועמוקים בהלכות חזקה הדנים באופנים כגון אלה.
ויש עוד כמה דיני חזקות ולא כולם דומות זו לזו, ויש בהם פרטי דינים רבים.
חזקת ג' פעמים היא גזירת הכתוב בדיני חזקה ואינה אומדן דעת. כלומר שור אין ידוע לנו טבעו האם הוא נגחן או לא. דין התורה הוא שמתוך חוסר הידיעה נדון בתורת וודאי שאינו נגחן ולכן סתם שור הוא תם. זוהי חזרה מסוג החזקות שלא נולדו על ידי דין מדיני החזקה, אלא שלימדה התורה שמתחילה תמיד יש להחזיק כך כל זמן שאין דין לשנות את דין חזקתו. אחרי שנגח ג' פעמים עדיין אין לנו ידיעה האם טבעו לנגוח או לא, רק כעת מכח הדין שג' פעמים הם חזקה, דין התורה הוא מעתה להחזיקו בתורת ודאי שהוא נגחן וכך לדון בו.
אבל אין זה שמכח בקיאות בטבע השור אנו אומדים בדעתנו ששור שנגח ג' פעמים טבעו לנגוח. שאם היה כך לא היה שייך כלל ללמוד דיני חזקת שור מועד מדיני זבה. שהרי טבע ראיות דם זיבה אינו דומה לטבע נגיחות של שור. אלא מכיוון שג' נגיחות של שור הן מהלכות חזקת ג' פעמים, וגם ראיות של זיבה הן מהלכות חזקת ג' פעמים, אפשר ללמוד פרטי דיני חזקה מזבה לשור. ועיין לקמן ל"ז ב' ביאור יסודי ועמוק בעניין חזקת ג' פעמים.
לפי זה מה שרבי מאיר אומר שקל וחומר שאם נגח ג' פעמים בג' ימים הוחזק נגחן יוחזק נגחן גם אם נגח ג' פעמים ביום אחד, אין זה מתוך בקיאות בטבע השור שג' נגיחות באותו יום מורות על טבע לנגוח יותר מג' נגיחות בג' ימים. שעל זה לא היה שייך להקשות מזבה. אלא קל וחומר היא הלכה שהיא מידה שבה נדרשת התורה, והסברא מה נחשב קל ומה נחשב חמור היא לפי דיני הלכות קל וחומר ולא כל סברא שנראית לשכל. ויש הרבה לימודי קל וחומר שבהם הסברא להחשיב דבר אחד חמור והשני קל אינה סברא שנראית מובנת על פי מהות העניין, אלא היא לפי כללי הלכות מידת הקל וחומר שנמסרו הלכה למשה מסיני.

עיין בבא בתרא כ"ח א' שחזקת קרקעות היא בג' שנים. שאם היתה קרקע ידועה שהיא של ראובן, וכעת שמעון מחזיק בה, ושמעון טוען שקנה מראובן וראובן מכחישו, כל זמן שלא אכל שמעון ג' שנים בקרקע מעמידים את הקרקע מספק בחזקת הבעלים הראשונים שהוא ראובן. ואם אכל שמעון ג' שנים מעמידים את הקרקע מספק בחזקת שמעון. ושם בגמרא נאמר: "אמר ר' יוחנן שמעתי מהולכי אושא שהיו אומרים מנין לחזקה ג' שנים, משור המועד. מה שור המועד כיון שנגח ג' נגיחות נפק [יצא] ליה מחזקת תם וקם ליה בחזקת מועד, הכי נמי [כך גם] כיון דאכלה תלת [שלוש] שנין נפק לה מרשות מוכר וקיימא לה ברשות לוקח".
ומבואר גם מזה שג' פעמים הוא הלכה בתורה שיש להחזיק כמו שאירע ג' פעמים ואין זה אומדן דעת שכך טבע השור. שאם הוא שייך לטבע השור מה שייך ללמוד מזה לחזקת קרקעות.

לא כל המקומות שיש בהם חזקה בג' פעמים דינם אחד, ויש חילוקים בין אופני דיני חזקת ג' פעמים ומקורם, ויש לעיין בכל סוגיא במקומה.

כתבו בתוספות כאן:
הרי הוא אומר וזאת. ואם תאמר כל שכן השתא דאיכא למימר תוכיח דמיעט קרא בהדיא?
ויש לומר דהכי קאמר דהתם גלי קרא דלא שייכא התם סברא של קירוב וריחוק, שאין שם הטעם תלוי משום דמוחזקת בכך רואה אלא דגזירת הכתוב הוא דבשלשה ימים היא זבה אפילו אם יבא אליהו ויאמר ודאי לא תראה עוד".
התוספות הבינו שמכך שמוכיחה מזבה, מפרשת הגמרא שג' ראיות של זבה הן מהלכות חזקת ג' פעמים. שהטעם לטומאתה היא משום שג' הראיות עושות דין חזקת ג' פעמים שנחזיק שתמשיך לראות. והקשו התוספות, שהנה כמו שביארתי הקל וחומר של רבי מאיר אינו שייך לטבע של שור, אלא הוא קל וחומר בהלכות חזקת ג' פעמים, שאם ג' פעמים בג' ימים עושים חזקה, קל וחומר שג' פעמים באותו יום עושים חזקה. ויהיה כן הדין בכל המקומות של חזקת ג' פעמים. ולפי זה הקשו שאם כן הרי הפסוק בזבה לימד שאין לומר קל וחומר זה בהלכות חזקה. ואם כן גם בשור לא נאמר קל וחומר זה. ואדרבה יקשה יותר על רבי מאיר.
ותירצו התוספות שמפסוק זה לומדים שזבה אינה שייכת להלכות חזקה כלל, וג' פעמים שנאמרו בה אינו משום שעל ידי זה הוחזקה להמשיך לראות, אלא גזירת הכתוב היא שבג' ראיות טמאה ולא מדין חזקה, ולכן אין לפרוך ממנה על הקל וחומר של רבי מאיר.

רש"י כתב "ומשום גזירת הכתוב הוא דלא דרשינן קל וחומר". לפירושו אכן גם למסקנא בזבה הוא מדין חזקת ג' פעמים, אבל מפרש שהפסוק בזבה אינו מתפרש כחידוש דין בהלכות קל וחומר שלא אומרים קל וחומר זה בהלכות חזקת ג' פעמים [שאז יקשה על רבי מאיר כמו שהקשו התוספות]. אלא הוא חידוש דין בהלכות זבה, שאע"פ שמהלכות חזקת ג' פעמים יש לומר קל וחומר שתהיה חזקה בג' פעמים באותו יום, בהלכות זבה נתחדש שתהיה מוחזקת רק בג' ימים. אבל בהלכות שור לא נתחדש כן ולכן שפיר יש לומר מקל וחומר שבג' פעמים באותו יום יהיה מוחזק.

.

עיין יבמות ס"ד ב'  שדעת רבי שנעשה מוחזק בשתי פעמים ורבן שמעון בן גמליאל סובר שנעשה מוחזק בשלוש פעמים, ויש דברים בהם הלכה כרבי ויש שבהם הלכה כרבן שמעון בן גמליאל. בשור המועד כתבו תוספות לעיל כ"ג ב' דיבור המתחיל "איזהו" שמודה רבי שצריך שלוש פעמים להחזיקו. ויש ראשונים שסוברים שגם בשור המועד חולק רבי והלכה בשור כרבן שמעון בן גמליאל ולכן סתימת הסוגיות שצריך שלוש פעמים.

.

יש דין קרקע נקנית בחזקה ואינו שייך לדיני חזקה המורים איך לדון במקום של חוסר ידיעה. אלא הוא מעשה קניין שהחזיק בקרקע על ידי שגדר או נעל וכיו"ב, וכמו הגבהה ומשיכה במטלטלין, שאם הסכימו הקונה והמוכר, מעשה הקניין גורם לקניין לחול, ונקרא חזקה כיוון שעושה מעשה החזקה בקרקע ולא משום שששיך לדיני חזקה המורים כיצד לדון מספק)

.

ממאי דהאי "וזאת" למעוטי זבה מראיות, אימא [אמור] למעוטי זב מימים?
אמר קרא: (ויקרא טו, לג) "והזב את זובו לזכר ולנקבה", מקיש זכר לנקבה מה נקבה בימים אף זכר בימים.
ולקיש [ולהקיש] נקבה לזכר מה זכר בראיות אף נקבה בראיות?
הא מיעט רחמנא "וזאת".
ומה ראית? [לדרוש כך ולא כך]
מסתברא קאי [עומד. כלומר מסתבר שאם עוסק בראיות המיעוט הוא לגבי ראיות] בראיות ממעט ראיות [האי "וזאת" גבי ראיות כתיב וממעט ראיות לזבה. רש"י], קאי בראיות ממעט ימים? [לא מסתבר שאם עוסק בראיות המיעוט יהיה לגבי ימים]

תנו רבנן: "איזהו מועד, כל שהעידו בו שלשה ימים. ותם שיהו התינוקות ממשמשין בו ואינו נוגח דברי ר' יוסי.
ר' שמעון אומר מועד כל שהעידו בו שלש פעמים ולא אמרו שלשה ימים אלא לחזרה בלבד [שאם חזר לאחר העדאתו שלשה ימים שראה שוורים ולא נגח חזר לתמותו. רש"י]".

אמר רב נחמן אמר רב אדא בר אהבה, הלכה כר' יהודה [דמתניתין. רש"י] במועד [בהעדאה] שהרי ר' יוסי מודה לו, והלכה כרבי מאיר בתם [במה חוזר לתמותו] שהרי ר' יוסי מודה לו.
אמר ליה רבא לרב נחמן ולימא מר הלכה כרבי מאיר במועד שהרי רבי שמעון מודה לו, והלכה כרבי יהודה בתם שהרי רבי שמעון מודה לו?
אמר ליה אנא כרבי יוסי סבירא לי דרבי יוסי נימוקו עמו [טעמיו וראיותיו עמו. רש"י].

אבעיא להו [נסתפק להם], שלשה ימים דקתני לייעודי תורא [ולמעוטי היכא דנגח [היכן שנגח] ביום אחד. רש"י] או לייעודי גברא [לייעד בעל השור בעינן שלשה ימים. רש"י]?
[אי לייעודי גברא. לא שיהא מועד לעבור בהתראות [כלומר שג' פעמים עבר אחרי שהתרו בו ולא שמר ונגח שורו] דאם כן לא היה מתחייב עד נגיחה של חמישית נזק שלם [שרק בנגיחה שנייה עבר בפעם הראשונה על כך שהתרו בו ולא שמר, ובנגיחה רביעית עבר פעם שלישית, ויתחייב רק בנגיחה חמישית], אלא לייעודי שיודיעו בכל פעם שנגח שורו וישמרנו. תוספות]
למאי נפקא מינה, דאתו תלתא כיתי סהדי [שלוש כיתות עדים. כלומר שלושה זוגות של עדים] בחד יומא [ביום אחד רש"י: והעידו על שלש נגיחות של ג' ימים. תוספות: תלתא כיתי עדים. לאו דוקא דהוא הדין כת אחת [כלומר זוג אחד של עדים מעיד שהיו ג' נגיחות בג' ימים]], אי [אם] אמרת לייעודי תורא – מייעד [אי אמרת לא בעינן [לא צריכים] ג' ימים אלא לייעודי תורא ולמעוטי קירב נגיחותיו, הא מייעד דריחק בנגיחות. רש"י], ואי אמרת לייעודי גברא – לא מייעד, מימר אמר השתא הוא דקמסהדו בי [עכשיו הוא שמעידים בי. רש"י: כל שלשתן הכיתות באו ביום אחד והתורה אמרה שלשה ימים].

(תוספות: השתא הוא דקמסהדי בי. תימה לר"י דמכל מקום קנס לא הוי אפילו למאן דאמר (לעיל דף טו.) פלגא נזקא קנסא, דמכי נגח שלש נגיחות יצא מחזקת שימור. [נחלקו לעיל אם חצי נזק של שור תם דינו כקנס או כממון. ומי שסובר שדינו כקנס הוא משום שסתם שוורים בחזקת שלא ינגחו ומכח זה נחשבים תמיד כאילו שמר עליהם בעליהם, והיה לו להיפטר מתשלומי נזק אם לא שקנסה אותו התורה. וכעת הרי אע"פ שהאדם לא אייעד ואינו משלם נזק שלם של שור מועד אל אחצי נזק של תם, הרי השור עצמו כבר אינו בחזקת שלא יגח וצריך שמירה ואע"פ שמשלם רק חצי נזק של תם יהיה דינו כממון ולא כקנס גם למי שאמר חצי נזק קנס]
ונראה לתרץ דאין חצי נזק חלוק, כיון דהוי קנס בחד דוכתא [במקום אחד] הוי קנס בכל דוכתי [בכל המקומות]. כדאשכחן [כמו שמצאנו] גבי שלשים של עבד דאפילו העבד שוה שלשים לא פחות ולא יותר מכל מקום הוי קנס ואי [ואם] מודה ביה מיפטר. [אם המית שורו עבד משלם כופר שלושים בין אם העבד שווה יותר או פחות. כיוון שהכופר אינו כשווי העבד הוא נחשב קנס ולא ממון. אמנם בעבד ששווה שלושים בדיוק היה מקום לומר שאז התשלום ייחשב ממון ולא קנס כיוון שמשלם מה שהזיק, ואעפ"כ בוודאי גם באופן כזה דינו כקנס])

מאי?
תא [בוא] שמע: "אין השור נעשה מועד עד שיעידו בו בפני בית דין ובפני בעלים, שנאמר "והועד בבעליו" [ואין עדות אלא בבית דין. רש"י. תוספות: בפני בית דין. זהו מסברא דמי יקבל עדות אם לא בפני בית דין].
העידו בו בפני בית דין ושלא בפני בעלים, בפני בעלים ושלא בפני בית דין, אינו נעשה מועד עד שיעידו בו בפני בית דין ובפני בעלים.
העידוהו שנים בראשונה ושנים בשניה ושנים בשלישית הרי כאן שלש עדיות [שאם בטלה אחת מהם לא בטלו השתים ומשלם עליהם חצי נזק ואם לא בטלה הרי הוא מועד. רש"י. בתוספות פירשו שנחשבות שלוש עדויות נפרדות לעניין שאם שלושה אחים אחד מהם בכל כת, ומצטרף עמו אחר מהשוק, אין כאן הפסול שאחים לא יכולים להצטרף לעדות, כיוון שכל אח בכת בפני עצמה], והן עדות אחת להזמה [שהרי על ידי שלשתן הוא מועד הלכך עדות אחת הן לכך שאם נמצאת כת ראשונה זוממת הוא פטור מלשלם על הנגיחה שלישית אלא חצי נזק. רש"י. דין עדים זוממים נתבאר במסכת מכות והוא נלמד מהפסוקים שאם מעידם שני עדים בבית דין, ואחר כך באים עדים אחרים ואומרים עמנו הייתם באותו יום ולא ראיתם מה שהעדתם עליו, נאמנים השניים להזים את הראשונים, והראשונים נענשים לעשות להם מה שזממו לעשות בעדותם לזה שהעידו עליו. ואם העידו לחייבו ממון משלמים מה שזממו להפסידו].
נמצאת כת ראשונה זוממת, הרי כאן שתי עדיות והוא פטור והן [הזוממין. רש"י] פטורים [מתשלומי נגיחה שלישית. ואע"פ שהן היו גורמים לו לשלם עליה נזק שלם פטורין שאין העדים משלמין ממון עד שיזומו כולן. רש"י].
נמצאת כת שניה זוממת הרי כאן עדות אחת והוא פטור והן פטורים.
נמצאת כת שלישית זוממת כולן חייבין [לשלם החצי נזק של העדאת נגיחה שלישית בין כולן [החצי נזק של מועד שמשלם יותר ממה שהיה משלם אם היה תם שלושת כיתי העדים גרמו וכולן משלמין], וצד תמות משלמים שני עדים האחרונים שהעידו עליה. רש"י. שבלא האחרים היה בעדותם לחייבו חצי נזק]. ועל זה נאמר: (דברים יט, יט) "וְדָרְשׁוּ הַשֹּׁפְטִים הֵיטֵב וְהִנֵּה עֵד שֶׁקֶר הָעֵד שֶׁקֶר עָנָה בְאָחִיו. וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו"".