אי [אם] אמרת לייעודי תורא שפיר [לא קשה. שמדובר שבאו שלוש הכתות עדים ביחד], אלא אי אמרת לייעודי גברא [בעינן ג' ימים ועל כל נגיחה ונגיחה צריך להעיד ביומיה, ולא משכחת לה דמשוו ליה מועד אלא בג' ימים, לימרו הנך קמאי כו'. רש"י] לימרו הנך קמאי [יאמרו אלה הראשונים] אנן מי הוה ידעינן דבתר שלשה יומי אתו הני ומייעדי ליה [אנו האם היינו יודעים שאחרי שלושה ימים יבואו אלה ומייעדים אותו]?
[ולכן אי אפשר לומר שזממו לחייבו דמי נזק שלם של שור מועד ולמה מחייבים אותם לשלם שליש מהחצי של מועד בנגיחה האחרונה]
אמר רב אשי אמריתה לשמעתא קמיה דרב כהנא [אמרתי את הסוגיא לפני רב כהנא] ואמר לי, ולייעודי תורא מי [האם] ניחא? ולימרו הנך בתראי אנן מנא ידעינן דכל דקאי בי דינא לאסהודי בתורא קאתו, אנן לחיובי גברא פלגא נזקא אתינן.
[ולייעודי תורא מי ניחא, נהי דקמאי [אע"פ שראשונים] ודאי לייעודיה נתכוונו שהרי יודעים שאין על ניזק השלישי לתבוע נגיחות ראשונות אלא כדי לייעדו ולחייבו נזק שלם, אלא הנך בתראי [אלה אחרונים] שצריכים לו בלא עדות ב' הכתות ולחייבו חצי נזק [שלא היינו יודעים שהיתה נגיחה אחרונה בלא עדותם ולא היה מתחייב אפילו חצי נזק עליה]
לימרו אנן לאו לייעודי אתינן, ולא הוה ידעינן בהנך כיתות [אפילו שבאו באותו יום לא היו יודעים מה הם מעידים], אלא לחיוביה פלגא נזקא [חצי נזק] ואין עלינו לשלם אלא חצי הנזק. רש"י]
דקמרמזי רמוזי [כלומר לייעודי תורא ניחא, וביום אחד, וכגון דקא מרמזי רמוזי כת עידי ראשונה לעידי כת שלישית שיעידו, הלכך ודאי אחרונים נמי [גם] לכך נתכוונו והיו יודעים בראשונים. וכך שמעתי. רש"י].
רב אשי אמר כשבאו רצופים [רב אשי אמר לעולם לאייעודי תורא ניחא, דמוקמינן לה כשבאו רצופים כולם באו ביחד דהשתא [שעכשיו] ודאי ידעי הני בהני. רש"י].
רבינא אמר במכירין בעל השור ואין מכירין את השור [ולייעודי את השור באו. רש"י: הלכך לא נתכוונו אלא לעשותו מועד, שהיו יודעים בעדות הראשונים. דמשום חצי נזק כיון דאין מכירים את השור לא אתו ומסהדי [לא באים ומעידים] דתם אינו משלם אלא מגופו. אבל לייעודי גברא לא ניחא [לא נוח להצד שעדים באים לייעד את בעל השור] דמצו למימר קמאי [שיכולים לומר הראשונים] מי [האם] ידעינן דלבתר תלתא יומי אתו הני [יבואו אלה] ומייעדי ליה? אנן אפלגא נזקא אתינן [על חצי נזק באנו], וליכא למימר בהו [ואין לומר בהם] אין מכירין את השור ולייעודי אתו, דמי הוו ידעי [שהאם היו יודעים] דסופו לחזור לנגוח שניה ושלישית].
אלא היכי [איך] מייעדי ליה? [אם אינם מכירים את השור]
דאמרי תורא נגחנא [שור נגחן] אית לך [יש לך] בבקרך, אבעי לך לנטורי לכוליה בקרא [יש לך לשמור את כל הבקר].
(כתב בחידושי הרשב"א:
"במכירין בעל השור ולא מכירין השור. דלא מצו למימר [שאינם יכולים לומר] לחיוביה גברא פלגא [חצי נזק] נזקא אתינן [באנו], דאין התם משלם אלא מגופו.
ואם תאמר והא אכתי [עדיין] מצו למימר לחיוב פלגא נזקא מקטן שבשוריו אתינן, כדתנן בפרק המניח את הכד (לקמן ל"ה ב') גבי זה אומר קטן הזיק.
[משנה לקמן ל"ה ב' לגבי שני שוורין של ראובן שהיו רודפים אחר שור של שמעון ונמצא שור של שמעון שהוזק ולא ידוע כיצד הוזק: "היה אחד גדול ואחד קטן [מהשוורים הרודפים] הניזק אומר גדול הזיק והמזיק אומר לא כי אלא קטן הזיק, אחד תם ואחד מועד הניזק אומר מועד הזיק והמזיק אומר לא כי אלא תם הזיק, המוציא מחבירו עליו הראיה". ומבואר שכשאין ידוע איזה משוריו הזיק מחייבים אותו על הקטן שבהם ואינו פטור לגמרי]
ויש לומר דשאני התם [שם] ששניהם לפנינו, אבל הכא [כאן] שמא נאבד אחד מהם והוא אותו שנגח, ואפילו הודו הבעלים שלא נאבד אחד מהם אינו חייב, דמודה בקנס הוא ופטור.
ואם תאמר עוד, כיון שאינן מכירין את השור מה ישלמו, דלמא [שמא] אותו שנגח את הראשונה לא זהו שנגח את השניה, וכן אותו שנגח בשניה ובשלישית לא זהו שנגח ברביעית. פירש רבינו חננאל ז"ל שלאחר שהעידה כל כת וכת נזדמן להם שור אחד משוריו והכירוהו שזהו". ובתוספות האריכו בזה)
אבעיא להו, המשסה כלבו של חבירו בחבירו [לוי המשסה כלב ראובן בשמעון. רש"י] מהו? משסה ודאי פטור [דגרמא בנזקין הוא. רש"י]. בעל כלב מאי [מה]?
מי [האם] אמרינן מצי אמר ליה [יכול לומר לו] אנא מאי עבידנא ליה [אני מה עשיתי לו]? או דלמא [שמא] אמרינן ליה כיון דידעת בכלבך דמשסי ליה ומשתסי [שמשסים אותו ומשתסה] לא אבעי לך לאשהוייה [לא היה לך להשהותו. אלא לקשרו שיהיה שמור שלא יוכל אדם לשסותו]?
(נראה שהצד לפטרו הוא שחיוב השמירה הוא רק על נזקים שאפשר שהכלב יעשה מכח טבעו, אבל אינו מחוייב לשמור על מה שגורם אדם אחר שהכלב יעשה. שללא פעולת המשסה לא היה הכלב מזיק ואינו חייב שמירה על מה שהמשסה גורם אלא רק על מה שכלבו גורם, אע"פ שידע שאפשר שישסו אותו ויזיק. והצד לחייב שמכל מקום ידע שכלבו מזיק אם משסים אותו וחייב גם על זה בשמירה.
לעיל כ"א ב' נאמר שהכלב והגדי שנפלו מהגג פטור עליהם, שלא היה לו להעלות על דעתו שיפלו ולשמרם מכך, שאין זו דרכם ואינו חייב בשמירה על זה. אבל כאן העלה על דעתו שאפשר שישסה אדם את כלבו, והטעם לפטרו הוא משום שהפשיעה היא על ידי מעשה המשסה)
אמר רבי זירא תא [בוא] שמע: "ותם שיהו התינוקות ממשמשין בו ואינו נוגח", הא נוגח חייב [הא נגח שור אחר על ידי משמוש התינוק חייב ואע"פ דשסוי הוא. רש"י].
אמר אביי מי [האם] קתני נגח חייב? דלמא [שמא] הא נגח לא הוי תם, ובההיא נגיחה לא מחייב [אם נגח אינו חוזר לתמותו כיוון שנגח, אבל אינו חייב על הנגיחה כיוון ששיסוהו התינוקות].
תא שמע: "שיסה בו את הכלב שיסה בו נחש פטור", מאי לאו פטור משסה וחייב בעל כלב?
לא. אימא [אמור] פטור אף משסה [כך יש לפרש את המשנה שגם המשסה פטור וגם בעל הכלב והנחש פטורים].
אמר רבא אם תמצי לומר המשסה כלבו של חבירו בחבירו חייב, שיסהו הוא בעצמו פטור [שנשך הכלב את המשסה בעל הכלב פטור. רש"י]. מאי טעמא כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור.
אמר ליה רב פפא לרבא, איתמר משמיה דריש לקיש כוותיך [נאמר משמו של ריש לקיש כמותך], דאמר ריש לקיש שתי פרות ברשות הרבים אחת רבוצה ואחת מהלכת, ובעטה מהלכת ברבוצה פטורה [דלא היה לה לרבוץ ברשות הרבים וכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור. רש"י] רבוצה במהלכת חייבת.
אמר ליה אנא בההיא חיובי מחייבנא, דאמרינן ליה כי אית [יש] לך רשותא לסגויי [לפסוע] עלי, לבעוטי בי לית [אין] לך רשותא. [רבא חולק על ריש לקיש ומחייב בהיתה רבוצה, כיוון שהשינוי שרבצה מחשיב רק את הליכת המהלכת עליה לפעולה שאינה בגדר מזיק, אבל אם בעטה הבעיטה היא מזיק, שאינה נולדת מהשינוי של הרביצה. אבל במשסה את הכלב, השינוי שעשה האדם המשסה מחשיב את מה שהכלב נשך אותו לפעולה שאינה בגדר מזיק כיוון שהיא שינוי שנבע מהשינוי של המשסה]
(אפשר להבין בפשטות שמחלוקת רבא וריש לקיש כשבעטה המהלכת ברבוצה היא האם הבעיטה היא תולדה של הרביצה, שלריש לקיש הרביצה גרמה למהלכת שתבעוט ולכן פטורה, ולרבא הרביצה אינה גורמת למהלכת לבעוט ולכן חייבת.
וכן נראה מתוספות לקמן ל"ב א' דיבור המתחיל "והא": "ויש לומר דסלקא דעתך כי היכי [כמו] דבמתניתין [שהיה בעל חבית מהלך ובעל קורה אחריו, ועמד בעל החבית ונשברה החבית בקורה] פטרינן בעל הקורה לפי שבעל חבית גורם לו בעמידתו שאין לו לבעל קורה ליזהר שמא יעמוד בעל חבית, הכי נמי פרה רבוצה גרמה לה למהלכת שתבעוט בה ואין לבעל הפרה ליזהר שמא תמצא פרה רבוצה ברשות הרבים ותבעוט בה פרתו. ומשני [ומתרץ] דבשביל שרבצה לא גרמה לה בכך שתבעוט בה דנהי דאית לך רשות לסגויי עלאי לבעוטי בי לית לך רשות".
ועיין ברכת שמואל בבא קמא סימן ט"ז שהביא בשם הגר"א (שולחן ערוך חושן משפט סימן שע"ט סעיף ב' בביאור הגר"א) והים של שלמה (בבא קמא פרק שלישי אות כ"ב), שלקמן ל"ב א' [וכן לעיל כ' א'] נאמר בגמרא שאם המהלכת הוזקה כשנתקלה ברבוצה, הרבוצה פטורה על מה שניזוקה המהלכת, כיוון שהמהלכת היתה יכולה לעבור מהצד, שהרבוצה לא חסמה את כל רוחב הדרך.
והרמב"ם פסק שהרבוצה חייבת בנזק המהלכת אע"פ שהמהלכת יכולה לעבור מהצד [הרמב"ם פסק כן לגבי קורה וחבית שהם אופן אחר לאותו דין], והוא לכאורה לא כדברי הגמרא.
וביארו הגר"א והים של שלמה שהדבר תלוי במחלוקת זו של ריש לקיש ורבא, שריש לקיש סובר שאם בעטה המהלכת ברבוצה פטורה המהלכת על הבעיטה, ורבא סובר שחייבת, שיש לה רק רשות להלך עליה אבל לא לבעוט בה.
וכיוון שבמחלוקת זו פוסקים כרבא, הרי רבא יחלוק גם בדין אם הוזקה המהלכת ברבוצה, שלרבא תהיה חייבת הרבוצה אע"פ שהמהלכת יכולה ללכת מהצד.
וצריך ביאור בדבריהם כיצד למדו מכך שרבא חולק בעניין בעטה המהלכת שמחייב את המהלכת, שיחלוק גם בעניין נתקלה המהלכת ברבוצה שיחייב את הרבוצה אע"פ שהמהלכת יכולה ללכת מהצד.
והביאור הוא לפי דברי הברכת שמואל, שהם מפרשים שריש לקיש מודה לרבא שהרביצה לא גרמה למהלכת לבעוט ברבוצה [זהו פירוש יותר נוח, שלא נחלקו רק בפרט במציאות אלא בגדרי הדין], ואעפ"כ פוטר את המהלכת מכיוון שכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור. שהדין כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור, פירושו הוא שנחשב כאילו הנזק נעשה בחצירו של מזיק שהמזיק פטור. כיוון שהמשנה לא היה אמור להיות היכן שהוא נמצא כיוון שלא השתמש ברשות הרבים כדרך רוב בני אדם, והמזיק הגיע אליו על ידי שימוש ברשות הרבים כדרך שרוב בני אדם משתמשים, נחשב מה שהזדמנו המזיק והניזק למקום אחד כאילו נכנס הניזק לחצירו של מזיק. ואז פטור המזיק גם על בעיטה ועל היזק בשינוי. ולכן פוטר ריש לקיש את המהלכת שבעטה ברבוצה אע"פ שהרביצה לא גרמה לבעיטה.
ורבא חולק על עיקר דין זה וסובר שכל המשנה ובא אחר ושינה בו חייב, וסובר שאינו דומה לחצר המזיק ולכן מחייב אם בעטה המהלכת ברבוצה.
אם הזיקה המהלכת את הרבוצה על ידי שרק הלכה עליה כדרכה ולא בעטה, פוטר רבא את המהלכת. פטור זה אינו משום שהרבוצה שינתה ומדין כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור, שהרי רבא חולק על דין זה.
אלא רבא פוטר מדין אחר, שריש לקיש חולק עליו.
טעם רבא לפטור את המהלכת אם הזיקה על ידי הילוך כדרכה, הוא משום שאע"פ שאינו נחשב כחצר המזיק, מכל מקום בעל המהלכת לא פשע בשמירה עליה שהיא מהלכת כדרכה והפשיעה בנזק זה היא של הרבוצה שהשינוי שלה הוא הפשיעה שגרמה לנזק. לכן פטורה המהלכת רק אם הלכה עליה כדרכה, אבל אם בעטה המהלכת כיוון שהרביצה לא גרמה לבעיטה חייבת המהלכת, שהפשיעה על הבעיטה היא של בעל המהלכת.
כששור נגח שור אחר ברשות הרבים, יש לשאול למה לא נאמר שעל הניזק להרחיק את עצמו, שהרי למזיק יש רשות להשתמש ברשות הרבים, ואם ירחיק הניזק יוכל המזיק להשתמש ברשות הרבים, ומהיכן הכח של הניזק למנוע ממנו את זכות השימוש. ומה שהוא ניזק אינו סיבה, שהרי אם ירחיק את עצמו וישמור שלא ינזק לא יהיה נזק. והתירוץ הוא שמי שעושה מעשה פעיל כלפי חבירו הוא זה שמפסיד את זכות השימוש ברשות הרבים והוא צריך להרחיק עצמו ממי שאינו עושה מעשה לצאת מגדרו לפעול כלפי של חבירו. עיין לעיל י"ט ב' שהארכתי בזה, ונתבאר יסוד זה בברכת שמואל בבא בתרא סימנים י"ג, י"ד וכ', בשם הגר"ח סולובייצ'יק, הבאתי לשונו בחידושים בחלק המושגים כאן.
לכן ריש לקיש פוטר את הרבוצה אם נתקלה בה המהלכת והוזקה ממנה. כיוון שעל המהלכת להרחיק את עצמה שהיא זו שעושה מעשה פעיל והיה לה ללכת מהצד.
ומה שריש לקיש פוטר את המהלכת אם בעטה ברבוצה אע"פ שעשתה מעשה פעיל של מזיק זהו משום שנחשב כחצר המזיק ששם מותר לו לעשות כל מעשה ואינו נחשב מזיק.
אבל רבא פוטר את המהלכת בהלכה המהלכת על הרבוצה כדרכה משום שחולק על ריש לקיש שסובר שהכלל שתמיד כל מי שעשה מעשה פעיל ברשות הרבים נחשב שהוא המזיק ועליו להרחיק את עצמו. אלא סובר שאע"פ שיסוד דין מזיק וניזק ברשות הרבים אכן תלוי במי שעושה מעשה פעיל, מכל מקום השיקול מי נחשב מזיק תלוי בדבר נוסף, שאם מי שלא עשה את המעשה הפעיל הוא זה שחוסר הזהירות שלו גרם להיזק, הוא נחשב אחראי להיזק ולא זה שעשה את המעשה הפעיל. לכן מכיוון שחוסר הזהירות, או בלשון הגמרא הפשיעה, של הרבוצה היא זו שגרמה להיזק, פטורה המהלכת כיוון שהפשיעה היא על ידי הרבוצה ולא על ידי המהלכת. וריש לקיש חולק על זה, שסובר שאע"פ שאכן הפשיעה היתה של הרבוצה, מכל מקום זה לא מחשיב את המהלכת כאונס גמור, ולכן היה לנו לחייב את המהלכת כיוון שהיא עשתה את המעשה הפעיל לולא הדין של כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור שנחשב כמו רשות המזיק.
לפי זה מובן שאם הוזקה המהלכת ברבוצה, ריש לקיש פוטר את הרבוצה כל זמן שאפשר ללכת מצד אחר, כיוון שהיא לא עשתה מעשה מזיק פעיל והאחריות על ההיזק היא תמיד על מי שעושה מעשה פעיל שעליו להרחיק את עצמו.
אבל רבא מחייב את הרבוצה, שלדעתו אע"פ שלא עשתה מעשה פעיל, כיוון שחוסר הזהירות שגרם להיזק הוא מצידה היא זו שאחראית עליו.
לכן למד הרמב"ם מכך שחולק רבא על ריש לקיש שמחייב את המהלכת אם בעטה ברבוצה, כיוון שעל זה הפשיעה אינה של הרבוצה שהרביצה לא גרמה לבעיטה, שרבא גם יחלוק על ריש לקיש בכך שיחייב את הרבוצה אם נתקלה בה המהלכת וניזוקה, שריש לקיש פוטר בזה, כיוון שהפשיעה על זה היא של הרבוצה. שלרבא הכל לפי מי שפשע והפושע אחראי לנזק גם אם לא עשה מעשה פעיל, ולריש לקיש הכל לפי מי שעושה מעשה פעיל אע"פ שהשני פשע. מלבד במקום שאומרים כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור, שזה מחשיב לריש לקיש את המשנה כאילו בא לחצר המזיק. ורבא חולק על הדין של כל המשנה ובא אחר שינה בו פטור.
ועיין לקמן ל"א א' מה שכתבתי עוד בזה וחזרתי על הדברים שכאן בקיצור ויותר בבהירות)
.
(כתבו התוספות:
המשסה כלבו של חבירו כו'. לא דמי לשור האצטדין (לקמן דף לט.) שהאדם נלחם עמו להורגו".
במשנה לקמן ל"ט א' נאמר: "שור האצטדין אינו חייב מיתה שנאמר (שמות כא, כח) "כי יגח" ולא שיגיחוהו".
והוקשה לתוספות למה כאן יש נדון על הכלב האם חייב, הרי זה דומה לשור האיצטדין ששיסוהו. ותירצו שבשור האיצטדין הוא נוגח כדי שלא יהרגוהו ולכן פטור שאין זו נחשבת נגיחה כלל שמה שנגח הוא מעשה של האדם שאיים עליו להרגו ואין כאן נגיחה מצד השור ואין על מה שישמור הבעלים כלל. אבל כאן הכלב לא נשך בגלל שאיימו להרגו ולא נחשב שאנסוהו לנשוך אלא רק עוררו אותו לנשוך, וזוהי נחשבת פעולת הכלב ונחשבת נשיכה של הכלב. ורק יש נדון האם הבעלים חייב על נשיכה זו או שיכול לומר שעל אופן כזה אין עליו חיוב שמירה.
וכתב על זה בנחלת דוד:
"תוספות דיבור המתחיל "המשסה כלבו כו'". לא דמי לשור האיצטדין שהאדם נלחם עמו להורגו עד כאן לשונם. יראה מדבריהם דהך שור האצטדין דתנינן לקמן דפטור לענין נזקין נמי אתמר [גם נאמר], וכן כתב בנימוקי יוסף (י"א, א' מדפי הרי"ף) בשם קצת מפרשים. ולעניות דעתי נראה עיקר בזה כדברי הריטב"א הביאו הנימוקי יוסף, דהך דשור האצטדין לענין מיתה בלבד אתמר, וכמו שהוא להדיא במתניתין שור האצטדין פטור ממיתה כו'.
וסברא גדולה היא לחלק בין מיתה לנזקין, דבשלמא לענין מיתה דהיא חיובא על גוף השור, בזה הוא דאמרינן כיון שהוא אנוס בזה על ידי מה שלמדוהו לכך הוי כאנוס ואנוס רחמנא פטריה, וכן נמי לגבי מזבח כשר מהאי טעמא משום דאנוס הוא, דכל הני המה חיובים על גוף השור ושפיר שייך למפטריה משום דאנוס הוא. אבל לענין תשלומי נזקין דהוא חיובא דבעלים לא מסתבר למפטריה בשביל זה שהוא מלומד לכך או שעושה כן על ידי אחרים, דאם כן כל אחד ילמד שורו ליגח או ישסנו בחבירו ויפטר, ומה בין זה להא דאמרינן בסוגיין כיון דידעת בכלבך דמשתסי לא אבעי לך לאשהויי, ואדרבה טפי יש לחייבו ביה משום שלימדוהו לכך".
ולדעת התוספות נראה הכוונה שכיוון שהשור נלחם על חייו אין בנגיחתו צורת מעשה של לתקוף לפעול מעשה מזיק כלפי חבירו, אלא של להגן על עצמו ואין זו צורת מעשה היזק כלפי חבירו כלל. וכמו שמשתמש בתוך שלו אין הוא צורת מעשה מזיק לילך לפשוע כנגד של חבירו ולא נחשב מעשה מזיק כלל אע"פ שנעשה מזה נזק אצל חבירו. ולכן אין כאן מעשה המחוייב בשמירה כלל שאינו נחשב מעשה היזק כלפי חבירו כלל. ואילו בכלב כיוון שהוא מעשה של לילך להזיק כלפי חבירו והוא בעצמותו צורת מעשה היזק, יש חיוב שמירה על זה ויש לדון אם מחוייב שמירה או שיכול לומר מה עשיתי.
מה שכתב הנחלת דוד שאם כן כל אחד ילמד שורו לנגוח זהו להסביר שיטת הריטב"א למה אע"פ שהשור אנוס ופטרו ממיתה מחוייב הבעלים על הנזק, וזהו למה שמפרש לפי הריטב"א המשנה בשור האיצטדין שהטעם שפטור כיוון שלימדוהו לנגוח ולא משום שנלחמים להרגו. אבל לפירוש התוספות ששור של איצטדין הוא משום שנלחם מול מי שרוצה להרגו לא שייך לומר שכל אדם ילמד שורו.
רק קשה על התוספות למה כדי לתרץ הקושיא מכלב ששיסוהו שיש צד שחייב הוצרכו להעמיד המשנה של שור איצטדין דווקא בשנלחם עמו להרגו. והיו יכולים להעמיד המשנה כפשוטה שמדובר שרק לימדוהו לנגוח ולכן פטור, ולתרץ ששם מדובר לעניין מיתה שפטור וכאן לעניין נזק שחייב שיש לחלק ביניהם כמו שביאר)
מתני' שור המזיק ברשות הניזק כיצד? נגח נגף נשך רבץ בעט [כולן תולדות קרן הן. רש"י] ברשות הרבים משלם חצי נזק.
ברשות הניזק רבי טרפון אומר נזק שלם וחכמים אומרים חצי נזק.
אמר להם רבי טרפון ומה במקום שהקל על השן ועל הרגל ברשות הרבים שהוא פטור [כדכתיב ובער בשדה אחר. רש"י] החמיר עליהן ברשות הניזק לשלם נזק שלם, מקום שהחמיר על הקרן ברשות הרבים לשלם חצי נזק אינו דין שנחמיר עליו ברשות הניזק לשלם נזק שלם?
אמרו לו דיו לבא מן הדין [קרן ברשות הניזק] להיות כנדון [קרן ברשות הרבים. רש"י: דיו לבא מן הדין להיות כנדון. קרן ברשות הניזק שאתה מביא מדין קרן ברשות הרבים, דקאמרת קרן שהחמיר עליה ברשות הרבים אינו דין שנחמיר עליה ברשות הניזק], מה ברשות הרבים חצי נזק אף ברשות הניזק חצי נזק.
אמר להם אף אני לא אדון קרן מקרן [כדאמרן לעיל, אלא קרן מרגל, מקום שהחמיר עליו בשן ורגל אינו דין שנחמיר בקרן. רש"י], אני אדון קרן מרגל, ומה במקום שהקל על השן ועל הרגל ברשות הרבים החמיר בקרן, מקום שהחמיר על השן ועל הרגל ברשות הניזק אינו דין שנחמיר בקרן?
אמרו לו דיו לבא מן הדין להיות כנדון [דסוף סוף אי לאו [אם לא] קרן ברשות הרבים לא משתכחת צד קל וחומר. רש"י], מה ברשות הרבים חצי נזק אף ברשות הניזק חצי נזק.
תלמוד מוסבר ומאמרים - בבא קמא 