בבא קמא – דף כ"ה עמוד ב'

אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא, והא האי תנא לא דריש "דיו", ואע"ג דלא מפריך קל וחומר, דתניא: "מפץ [מחצלת קנים] במת [שמקבל טומאה ממת] מניין? ודין הוא ומה פכין קטנים שטהורים בזב מטמא במת, מפץ שמטמא בזב אינו דין שיטמא במת"?

[במדבר לא כ' "וְכָל-בֶּגֶד וְכָל-כְּלִי-עוֹר וְכָל-מַעֲשֵׂה עִזִּים וְכָל-כְּלִי-עֵץ תִּתְחַטָּאוּ". פסוק זה נאמר על שלל מלחמת מדין ומונה את הכלים שנטמאו באוהל המת. מפץ שהוא מחצלת קנים העשויה לישיבה או שכיבה עליה אינה בכלל בגד כלי עור מעשה עיזים וכלי עץ ולכן צריך ללמוד בקל וחומר שנטמא באוהל המת.
פכין קטנים הם כלי חרס קטנים, ואינם מטמאים על ידי זב, שזב מטמא במגע, או במדרס [דהיינו אם יושב או שוכב עליו], או בהיסט [דהיינו שהזב מזיז אותו]. כלי חרס נטמא במגע רק מאוירו ולא במגע מצידו החיצון ופכין קטנים אי אפשר להכניס אצבעו לתוכם מחמת שפיהם צר ולכן אינם נטמאים במגע, וגם אינם ראויים לשבת עליהם ואינם נטמאים במדרס, וגם בהיסט הזב אינם נטמאים כיוון שלומדים מדרשה שכל כלי שאינו נטמא במגע גם אינו נטמא בהיסט.
פכין קטנים נטמאים באוהל המת, שכל כלי הנמצא תחת אותו גג עם מת מקבל טומאה מהמת על ידי האוהל.
הברייתא לומדת קל וחומר מפכין קטנים למפץ, שמפץ חמור מפכין קטנים כיוון שהוא נטמא על ידי זב שזב מטמא במדרס על ידי שכיבתו על דבר שראוי לשכב עליו, ואילו פכין אינם נטמאים על ידי זב. הרי שמפץ חמור מפכין, ואם פכין הקלים נטמאים באוהל המת, קל וחומר שמפץ החמור יטמא באוהל המת.
אמנם זב מטמא רק טומאת ערב, שהכלי טמא עד הערב ואחר כך נטהר, ואילו אוהל המת מטמא שבעת ימים. לכן אם אומרים "דיו לבא מן הדין להיות כנדון" אין לנו ללמוד על ידי הקל וחומר אלא טומאת ערב למפץ במת ולא טומאת שבעת ימים. שתחילת הקל וחומר מיוסד על טומאת מפץ בזב שהיא רק טומאת ערב [על פי רש"י]]
וקמייתי לה [ומביא לה. כלומר לומד מהקל וחומר] בין לטומאת ערב בין לטומאת שבעה. ואמאי [ולמה], אימא [אמור] אהני [הועיל] קל וחומר לטומאת ערב והועיל "דיו" לאפוקי [להוציא] טומאת שבעה. [לולא הקל וחומר לא היינו יודעים שמפץ נטמא באוהל המת כלל, לכן כאן גם אחרי שאומרים "דיו" למעט מפץ במת מטומאת שבעה, לא נפרך הקל וחומר שהועיל לטומאת ערב. וקשה שאפילו כרבי טרפון שבמקום שנפרך הקל וחומר לא אומרים "דיו", אי אפשר ליישב את הברייתא]

אמר ליה כבר רמא ניהליה [הקשה לו] רב נחומי בר זכריה לאביי, ואמר ליה אביי תנא ממפץ בשרץ מייתי לה [לומד אותה. טומאת אוהל המת במפץ נלמדת בגזירה שווה מטומאת שרץ במפץ, כמבואר בהמשך, וטומאת שרץ במפץ היא זו שנלמדת בקל וחומר מפכין קטנים ונלמדת רק לטומאת ערב], והכי קאמר [וכך אמר]: "מפץ בשרץ מניין [מניין שמפץ נטמא על ידי מגע בשרץ]? ודין הוא ומה פכין קטנים שטהורים בזב טמאין בשרץ [דשרץ מטמא בכעדשה וראוי הוא ליכנס בפי פך קטן. רש"י], מפץ שטמא בזב אינו דין שיהא טמא בשרץ"?
אלא מפץ במת מניין? נאמר: (ויקרא יא, לב) "בגד ועור" בשרץ, ונאמר: (במדבר לא, כ) "בגד ועור" במת, מה "בגד ועור" האמור בשרץ מפץ טמא בו, אף "בגד ועור" האמור במת מפץ טמא בו. [זהו לימוד בגזירה שווה ובה אין דין לומר "דיו", ולומדים טומאת מת במפץ שמטמאה שבעה ימים מטומאת שרץ שמטמא טומאת ערב, כיוון שמשרץ לומדים עיקר הדבר שנטמא ופרטי דיני הטומאה הם כדיני טומאת מת שהיא שבעת ימים. בהמשך אומרת הגמרא שהדברים כאן שכשלומדים מפץ במת ממפץ בשרץ אפשר ללמוד טומאת שבעה ימים במת, אע"פ שבשרץ היא טומאת ערב, היא רק למי שסובר דון מינה ואוקי באתרא, ויבואר בהמשך]
מופנה [משני צדדים].
[התיבות בתורה שנדרשות לגזירה שווה, צריכות שלא תהיינה נצרכות לשום לימוד אחר, אלא מופנות רק ללימוד מגזירה שווה.
אם הגזירה שווה מופנית משני צדדים, כלומר שגם "בגד ועור" הנאמר בשרץ לא נלמד מהם מאומה מלבד הגזירה שווה, וגם "בגד ועור" הנאמר במת לא נלמד מהם מאומה מלבד הגזירה שווה, אז נחשב כאילו הגזירה שווה כתובה בפסוק בפירוש ולומדים גזירה שווה גם אם יש קושיא לפרוך את הלימוד.
אם הגזירה שווה מופנה רק מצד אחד, כלומר או "בגד ועור" בשרץ, או "בגד ועור" במת, אחד מהם נצרך ללמוד ממנו דבר אחר, והשני מופנה לגזירה שווה, אז אם אין פרכה על הגזרה שווה לומדים גזרה שווה, ואם יש לפרוך פורכים ודוחים את הלימוד.
ואם אין התיבות מופנות כלל, וכולן נצרכות ללימוד אחר, לא לומדין גזירה שווה גם אם אין פירכה [ועיין נדה כ"ב ב' שרבי ישמעאל חולק על חכמים וסובר שגם גזירה שווה המופנה מצד אחד לומדים ואין משיבים]]
דאי [שאם] לא מופנה [משני צדדים אלא רק מצד אחד. שאז אם יש להשיב ולהקשות פורכים את הלימוד], איכא [יש] למפרך, מה לשרץ שכן מטמא בכעדשה תאמר במת שאין מטמא בכעדשה אלא בכזית?
לאיי [באמת] אפנויי מופנה, [כעת מבאר כיצד הוא מופנה:] מכדי שרץ אתקש לשכבת זרע [מכיוון ששרץ הוקש לשכבת זרע. (היקש הוא שתי תיבות שונות המלמדות זו על זו מכח שהן כתובות בסמוך זו לזו. גזירה שווה הוא שתי תיבות המרוחקות זו מזו ומלמדות זו על זו מכח שהן שוות)] דכתיב: (ויקרא כב, ד) "או איש אשר תצא וגו'" וסמיך ליה "או איש אשר יגע בכל שרץ" [ויקרא כ"ב ד'-ז': ד אִישׁ אִישׁ מִזֶּרַע אַהֲרֹן וְהוּא צָרוּעַ אוֹ זָב בַּקֳּדָשִׁים לֹא יֹאכַל עַד אֲשֶׁר יִטְהָר וְהַנֹּגֵעַ בְּכָל-טְמֵא-נֶפֶשׁ אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר-תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת-זָרַע.  ה אוֹ-אִישׁ אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל-שֶׁרֶץ אֲשֶׁר יִטְמָא-לוֹ אוֹ בְאָדָם אֲשֶׁר יִטְמָא-לוֹ לְכֹל טֻמְאָתוֹ.  ו נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע-בּוֹ וְטָמְאָה עַד-הָעָרֶב וְלֹא יֹאכַל מִן-הַקֳּדָשִׁים כִּי אִם-רָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם.  ז וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ וְטָהֵר וְאַחַר יֹאכַל מִן-הַקֳּדָשִׁים כִּי לַחְמוֹ הוּא"], וכתיב ביה בשכבת זרע: (ויקרא טו, יז) "וכל בגד וכל עור אשר יהיה עליו שכבת זרע", "בגד ועור" דכתב רחמנא בשרץ למה לי ["בגד ועור" לגבי שרץ מיותר כיוון שנלמד מההיקש] שמע מינה לאפנויי ["בגד ועור בשרץ מופנה ללמוד גזירה שווה "בגד ועור" "בגד ועור" ללמוד טומאת מפץ במת לטומאת יום אחד כדלעיל].
ואכתי [ועדיין] מופנה מצד אחד הוא. הניחא למאן דאמר מופנה מצד אחד למידין ואין משיבין [היא דעת רבי ישמעאל בנדה כ"ב ב'] שפיר. אלא למאן דאמר למידין ומשיבין [היא דעת חכמים שם החולקים על רבי ישמעאל] מאי איכא למימר [מה יש לומר]?
דמת ["בגד ועור" של מת] נמי [גם] אפנויי מופנה. מכדי מת אתקש לשכבת זרע, דכתיב: (ויקרא כב, ד) "והנוגע בכל טמא נפש או איש אשר תצא ממנו וגו'" [הם אותם פסוקים שהובאו לעיל שיש בהם היקש שרץ לשכבת זרע, וכעת אומר שיש בהם גם היקש מת לשכבת זרע] וכתיב ביה בשכבת זרע: (ויקרא טו, יז) "וכל בגד וכל עור אשר יהיה עליו שכבת זרע", בגד ועור דכתב רחמנא במת למה לי? שמע מינה לאפנויי. והוי מופנה משני צדדין.

הניחא למאן דאמר דון מינה ואוקי באתרא [למד ממנה והעמד במקומה], אלא למאן דאמר דון מינה ומינה, מאי איכא למימר [מה יש לומר]?
[חוזר כאן לשאול על הגזרה שווה שלמדנו לעיל ללמוד טומאת מפץ באוהל המת מטומאת מפץ במגע שרץ.
עד כאן ביאר שגזירה שווה זו מופנה משני צדדים ולכן לומדים אותה גם אם יש עליה פירכא (מה לשרץ שכן מטמא בכעדשה תאמר במת שאין מטמא בכעדשה אלא בכזית?).
בכמה מקומות בגמרא נחלקו בדין לימוד גזרה שווה, האם אומרים דון מינה ואוקי באתרא, או אומרים דון מינה ומינה (עיין ברכת הזבח חלק החידושים על מנחות ק"ז א' בבירור השיטות בגמרא מי סובר כך או כך). "דון מינה ואוקי באתרא" פירושו שלומדים מהגזירה שווה את עיקר העניין [דון מינה את עיקר העניין], ופרטי העניין נלמדים לפי מקומו [והעמד במקומה לעניין פרטי הדין ללמו דלפי מקומה]. דון מינה ומינה פירושו שגם עיקר העניין [דון מינה] וגם פרטי דיניו [ומינה] נלמדים מהגזירה שווה לחוד.
הגזירה שווה מלמדת מטומאת מפץ בשרץ שהיא טומאת יום אחד, לטומאת מפץ במת שהיא טומאת שבעת ימים. אם אומרים דון מינה ואוקי באתרה, הרי את עיקר העניין שהמפץ נטמא במת לומדים משרץ, אבל את פרטי דין הטומאה לומדים ממקומה של טומאת מת, וטומאת מת היא שבעת ימים, ולכן שפיר לומדים טומאת מת שבעה ימים במפץ מטומאת שרץ יום אחד.
אבל אם אומרים דון מינה ומינה, וגם את פרטי הדין לומדים מהגזירה שווה, הרי גם את משך ימי הטומאה לומדים מהגזירה שווה, ואינה יכולה אלא ללמד שמפץ ייטמא במת יום אחד כמו טומאת שרץ, ואי אפשר ללמוד ממנה טומאת מפץ במת שבעת ימים. ולכן מקשה הגמרא שלדעה זו אינו מיושב]
אמר רבא אמר קרא: (במדבר לא, כד) "וכבסתם בגדיכם ביום השביעי", כל טמאות שאתם מטמאין במת לא יהו פחותין משבעה. [וגזירת הכתוב הוא דלא אמרינן ביה דון מינה ומינה. רש"י]