בבא קמא – דף כ"ו עמוד א'

ותהא שן ורגל חייב ברשות הרבים מקל וחומר, ומה קרן שברשות הניזק אינו משלם אלא חצי נזק ברשות הרבים חייבת, שן ורגל שברשות הניזק משלם נזק שלם אינו דין שברשות הרבים חייב?

אמר קרא (שמות כב, ד) "ובער בשדה אחר" ולא ברשות הרבים.

מידי כוליה קאמרינן [וכי כולו אנו אומרים], פלגא קאמרינן. [חצי נזק קאמר דתחייב כי [כמו] קרן, דהא מקרן מייתי לה וקרא דבשדה אחר לחיובי ביה ברשות הניזק נזק שלם אתא [בא] דהכי משמע בשדה אחר נזק שלם. רש"י. לכן לחייב חצי נזק ברשות הרבים על שן ורגל אינו סתירה לפסוק "וביער בשדה אחר שלא בא אלא ללמד שלא מתחייבת נזק שלם ברשות הרבים]

אמר קרא: (שמות כא, לה) "וחצו את כספו" [ וְכִי יִגֹּף שׁוֹר אִישׁ אֶת שׁוֹר רֵעֵהוּ וָמֵת וּמָכְרוּ אֶת הַשּׁוֹר הַחַי וְחָצוּ אֶת כַּסְפּוֹ וְגַם אֶת הַמֵּת יֶחֱצוּן], כספו של זה [קרן .רש"י] ולא כספו של אחר [שן ורגל].

ולא תהא שן ורגל חייבת ברשות הניזק אלא חצי נזק מקל וחומר מקרן, ומה קרן שברשות הרבים חייבת ברשות הניזק אינה משלמת אלא חצי נזק, שן ורגל שברשות הרבים פטורה אינו דין שברשות הניזק משלם חצי נזק?

אמר קרא "ישלם" ["מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם" לגמרי משמע. רש"י] – תשלומין מעליא.

ולא תהא קרן ברשות הרבים חייב מקל וחומר, ומה שן ורגל שברשות הניזק נזק שלם ברשות הרבים פטורה, קרן שברשות הניזק חצי נזק אינו דין שברשות הרבים פטורה?

אמר רבי יוחנן אמר קרא "יחצון", אין חצי נזק חלוק לא ברשות הרבים ולא ברשות היחיד. [אמר קרא יחצון. דקרא יתירא הוא דנכתוב וחצו את כספו וגם את המת, אלא לדרשא אתא [בא] דאף ברשות הרבים נמי [גם] חייב. רש"י]

ויהא אדם [שהרג בעצמו] חייב בכופר [כגון במזיד ולא אתרו ביה [ולא התרו בו] דליתיה [שאינו] בר קטלא ולא בר גלות. רש"י. כדי לחייבו מיתה צריך שיתרו בו לפני שהרג. אם התרו בו ונתחייב מיתה, או שהרג בשוגג ונתחייב גלות, פטור מלשלם כופר מכח הדין "קים ליה בדרבה מיניה", שפירושו שאם נתחייב שני חיובים בבת אחת, מתחייב רק בחיוב החמור ופטור מהחיוב הקל. לכן אם נתחייב מיתה או גלות שחמורים מממון, פטור מחיוב ממון. לכן אפשר ללמוד חיוב כופר ברוצח רק במזיד שלא התרו בו שאינו מתחייב מיתה כיוון שאינו מותרה ולא גלות כיוון שאינו שוגג] מקל וחומר, ומה שור שאינו חייב [בחבלה. רש"י] בארבעה דברים [צער ריפוי שבת ובושת אלא נזק לחודיה. רש"י] חייב בכופר [היכא דקטליה. רש"י], אדם שחייב בארבעה דברים [בנוסף לנזק] אינו דין שיהא חייב בכופר?

אמר קרא: (שמות כא, ל) "ככל אשר יושת עליו" [וְאִם שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם וְהוּעַד בִּבְעָלָיו וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת. אִם כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר יוּשַׁת עָלָיו], "עליו" – ולא על אדם. [על נזקי שור משלמין כופר אבל על נזקי אדם אין משלמין כופר אלא או מיתה או גלות. רש"י]

.

(עיין פני יהושע שהקשה שלקמן ס"א ב' כתב רש"י: "אבל היה עבד כפות לו פטור אפילו על הגדי ועל הגדיש, דחייב מיתה על העבד דכתיב נקם ינקם (שמות כא) וקם ליה בדרבה מיניה. ואפילו לא התרו בו שאינו נהרג הא קיימא לן [כתובות דף ל"ד ב'] דחייבי מיתות שוגגין פטורין". וכאן כתב רש"י שאם לא התרו בו אינו נפטר מכופר מדין קים ליה בדרבה מיניה.

ותירץ שכופר אינו חיוב תשלומי ממון, שהרי מבואר מהפסוק "וגם בעליו יומת" שמתחייב מיתה על הריגת שורו והכופר הוא כפרה ופדיון על חיוב מיתה זה. כשהרג בעצמו, אם התרו בו הרי הוא מומת על רציחה זו בלי אפשרות לכפר ולפדות חיוב מיתתו בממון, ואין מקום שישלם כופר שהוא פדיון על חיוב המיתה, כיוון שאין החיוב נפדה ולא מדין קים ליה בדרבה מיניה. וכן אם התחייב גלות הרי גלות היא כעין מיתה ואינה מתכפרת בכופר ממון ואין כאן מקום לחייב כופר על חיוב זה שאינו בר פדיון. אבל בשוגג ולא התרו בו, אפשר לחייבו כפרה ופדיון על ההריגה אם נלמד בקל וחומר משורו שהרג, ולא שייך בזה דין קים ליה בדרבה מיניה כמו בהבעיר עבד במזיד בלא התראה שנפטר מחיוב ממון על הגדיש כיוון שראוי להתחייב מיתה אע"פ שלא התחייב ממש, שבעבד הם שני חיובים נפרדים, חיוב המיתה שהיה ראוי להתחייב אם היו מתרים בו, וחיוב הממון. וחיוב המיתה פוטר את חיוב הממון מדין קים ליה בדרבה מיניה. אבל כאן אין אלה חיוב מיתה וחיוב ממון נפרדים, אלא חיוב מיתה ותשלומי כפרה ופדיון על חיוב מיתה זה עצמו, ושפיר היה משלם כופר אם היינו לומדים משור ולא היה נפטר מדין קים ליה בדרבה מיניה כמו בעבד וגדיש. ורש"י כאן לא הזכיר דין קים ליה בדרבה מיניה, אלא רק כתב שהיכן שמת וגולה לא שייך שישלם כופר (ועיין עוד בתוספות כתובות ל' ב' דיבור המתחיל "זר", שכתבו: "ויש לומר דשאני שוגג דתרומה משום דתשלומין דידיה כפרה ולא ממונא, כדאמרינן במסכת תרומות (פ"ו מ"א) דאם רצה כהן למחול אינו יכול למחול משום דלא הוי ממון אלא כפרה, ואפילו אוכל תרומת עצמו דלא גזל מידי משלם כפרה לעצמו וחומש לכהן, ולכך לא שייך קים ליה בדרבה מיניה לפוטרו מכפרה").

אמנם לעיל י' א' ברש"י דיבור המתחיל "מה שאין" משמע שכופר פטור באשו משום חציו מדין קים ליה בדרבה מיניה כיוון שחייב מיתה. ולדברי הפני יהושע לא שייך דין קים ליה בדרבה מיניה בכופר, ורק לומדים מגזירת הכתוב "עליו ולא על אדם" שבאדם אין כופר, וכן באשו משום חציו שהוא אדם, ואין זה מדין קים ליה בדרבה מיניה. ושוב ראיתי שכן כתב רש"י לקמן נ"ג ב': "לענין כופר – אם מת, שור חייב כדינו ובמועד. אדם ובור פטורין [מכופר], אדם דהא בר קטלא הוא ואי נמי לא אתרו ביה פטור מדתנא דבי חזקיה בהמניח את הכד (לעיל לה.), ובור דכתיב שור ולא אדם".

וצריך לומר שרש"י פירש שהפסוק "עליו ולא על אדם" בא להוציא מהסברא שנתבארה ולומר שבאמת גם כופר הוא חיוב ממון ושייך בו דין קים ליה בדרבה מיניה. שמה שנאמר בפסוק שהבעלים חייבים מיתה על כך שהשור הרג, ותשלומי כופר הם כפרה ופדיון על חיוב המיתה, זהו רק נתינת טעם לדין וזהו תוכן הדין, אבל ההלכות של כופר הן הלכות חיוב תשלומין ולא הלכות פדיון חיוב מיתה (ולא קיימא לן כהרמב"ן על שמות כ"א ל' שכתב: ""אם כפר יושת עליו", בעבור היות הכפר כפרה כענין הקרבנות ואם הוא אינו חפץ בה אין מכריחים אותו לבא לבית דין לחייבו בכך ואפילו אם חייבוהו אין ממשכנין אותו בעבור זה אמר "אם""), ולכן אם חייב מיתה אפילו במזיד ולא התרו בו פטור מכופר מדין קים ליה בדרבה מיניה, וכמו מתשלומי נזק הגדיש. ונראה ראיה לזה מכך שבשן ורגל שייך חיוב כופר אע"פ שאין חיוב מיתת השור וגם אין על הבעלים מיתה בידי שמיים. וצריך עוד תלמוד רב)

.

ויהא שור חייב בארבעה דברים מקל וחומר, ומה אדם שאינו חייב בכופר חייב בארבעה דברים, שור שחייב בכופר אינו דין שיהא חייב בארבעה דברים?

אמר קרא: (ויקרא כד, יט) "איש בעמיתו" ולא שור בעמיתו.

[וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ. שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ. רש"י על החומש: ""כן ינתן בו". פירשו רבותינו שאינו נתינת מום ממש אלא תשלומי ממון שמין אותו כעבד לכך כתיב בו לשון נתינה דבר הנתון מיד ליד".

אע"פ שתשלומי ארבעה דברים נלמדים מפסוקים אחרים דורש מ"איש בעמיתו" למעט שור מהם, שהרי אי אפשר למעט שור מתשלום הנזק ששמין אותו כעבד ורואים כמה פחתו דמיו, ששור חייב בתשלומי נזק. רש"י: איש כי יתן מום בעמיתו, איש בעמיתו הוי בדין נתינת מומין ולא שור בעמיתו של בעליו]

איבעיא להו [נסתפק להם], רגל שדרסה על גבי תינוק בחצר הניזק [דחיובא דרגל בחצר הניזק הוא. רש"י] מהו שתשלם כופר? [עיין עוד ברש"י לקמן מ"ח ב' דיבור המתחיל "דחזא ירוקא" לגבי חיוב סקילה של השור. כתבו בתוספות: רגל שדרסה כו'. הוא הדין בשן דחיה דאורחה הוה מצי למבעי [היה יכול להסתפק. כי בהמה ההורגת בשן הוא שינוי והוא קרן ולא שן], אבל בור ואש ממעטה מ"עליו" כמו אדם [כיוון שאין בבור ואש עוד מי שעושה היזק מלבד האדם שיהא אפשר לפרש שהפסוק "עליו" מדבר בו ולא באדם]]

מי [האם] אמרינן מידי דהוה אקרן [כמו שהוא בקרן], קרן כיון דעבד תרי ותלתא זמני [שעשה שתים ושלוש פעמים, ונעשה מועד. ויש לעיין מה הכוונה "שתים" שהרי שור מועד בשלוש פעמים. עיין תוספות לעיל כ"ג ב' דיבור המתחיל "איזהו" שגם רבי שסובר שבשתי פעמים הוי חזקה ביבמות ס"ד ב', מודה בשור שצריך שלוש פעמים. אמנם יש ראשונים שסוברים שרבי חולק גם בשור ולשיטתם "שתים" כאן ייתכן שרומז לדעת רבי] אורחיה הוא ומשלם כופר, הכא נמי [כאן גם] לא שנא [דרגל מועדת מתחילתו היא להלך ולדרוס. רש"י], או דלמא [שמא] קרן כוונתו להזיק האי [שן ורגל] אין כוונתו להזיק.

תא [בוא] שמע: "הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות ונגחו לבעל הבית ומת, השור בסקילה ובעליו בין תם בין מועד משלם כופר שלם דברי ר' טרפון".

כופר שלם בתם לרבי טרפון מנא ליה [מניין לו]? לאו משום דסבר ליה כרבי יוסי הגלילי [דאמר בפירקין דלקמן (דף מ"ב א') תם משלם חצי כופר ברשות הרבים. רש"י] דאמר תם משלם חצי כופר ברשות הרבים, ומייתי לה [ומביא אותה. כלומר לומד אותה. רש"י: ומייתי לה רבי טרפון לרשות הניזק כופר שלם] מקל וחומר מרגל? [כי היכי דגמר [כמו שלמד] לקרן תם לענין נזקין במתניתין, והכי גמר לה מה שן ורגל שפטורין ברשות הרבים לגמרי ברשות הניזק כופר שלם, קרן שברשות הרבים חצי כופר כר' יוסי הגלילי אינו דין שברשות הניזק כופר שלם. מדגמר ר' טרפון הכי אלמא איכא [אמור יש] כופר ברגל, דאי לאו הכי [שאם לא כך] במאי מייתי לה. רש"י] אלמא [אמור] איכא [יש] כופר ברגל.

אמר רב שימי מנהרדעא תנא מניזקין דרגל מייתי לה. [ולעולם ליכא [אין] כופר ברגל, והכי גמר [וכך למד] ר' טרפון מה רגל שברשות הרבים פטור מנזקין ברשות הניזק נזק שלם, קרן שברשות הרבים חצי כופר כר' יוסי הגלילי אינו דין שברשות הניזק כופר שלם. רש"י. ומשלם כופר שלם על קרן תמה ברשות הניזק, אבל על רגל אינו משלם כופר בשום מקום]

ולפרוך מה לניזקין דרגל שכן ישנן באש? [הלשון "נזקין דרגל" היא משום שאמר מקודם שלומד מנזקין דרגל. אבל כאן הכוונה לתשלום נזקין בכלל לעומת כופר. שתשלום נזק ישנו באש, שאם הבעיר אש משלם נזק, אבל כופר לא חייב באש, שאם הרגה האש שהבעיר אינו משלם כופר, לכן תשלומי נזק חמורים מתשלומי כופר ואי אפשר ללמוד מנזק של רגל ברשות הניזק לכופר של קרן ברשות הניזק].

מטמון. [שפטור באש וחייב ברגל. ומייתי לה הכי [ולומד אותה כך] מה רגל שברשות הרבים פטורה מכלום חייבת ברשות הניזק אפילו על הטמון נזק שלם, קרן שברשות הרבים חצי כופר כו' [כר' יוסי הגלילי אינו דין שברשות הניזק כופר שלם]. רש"י. זהו כמו הקל וחומר שלמד קודם, רק כעת אין לפרוך מה לנזקין דרגל שכן ישנן באש]

מה לטמון שכן ישנו בבור. [שאם היה גדי טמון בשק או במרצוף ונתגלגל ונפל לבור חייב. רש"י. ולכן יש לפרוך כמו שפרך לעיל שתשלומי נזק חמורים מתשלומי כופר כיוון שעל אש משלם נזק ולא כופר, ותירץ שמדובר בטמון ובטמון נזק וכופר שווים, ששניהם אינם באש. וכעת פורך שוב את הקל וחומר שעדיין תשלומי נזק אף בטמון חמורים מתשלומי כופר, שנזק אף אם הוא טמון ישנו בבור, וכופר אינו משלם על בור].

מכלים. [לומד מה רגל שברשות הרבים פטורה מכלום ברשות הניזק חייבת אפילו על כלים נזק שלם, קרן שברשות הרבים חצי כופר כר' יוסי הגלילי אינו דין שברשות הניזק כופר שלם. וכעת אין לפרוך מה לנזק שכן ישנו בבור מה שאין כן כופר שאינו בבור, שהרי כלים פטור עליהם בבור]

מה לכלים שישנן באש? [ושוב נזק חמור מכופר, שנזק ישנו באש אף על כלים וכופר אינו באש]

מכלים טמונים. [שפטור עליהם באש ובבור, ואינם חמורים מכופר שפטור עליו באש ובור. ואפשר ללמוד בקל וחומר מה רגל שברשות הרבים פטורה מכלום ברשות הניזק חייבת אפילו על כלים טמונים נזק שלם, קרן שברשות הרבים חצי כופר כר' יוסי הגלילי אינו דין שברשות הניזק כופר שלם. וכעת כופר חמור מנזק של רגל שכופר ישנו ברשות הרבים, ואין לפרוך שנזק חמור מכופר שישנו באש או בבור כיוון שכלים טמונים פטורים באש ובור]

מה לכלים טמונים שישנן באדם [נזק של כלים טמונים חמור מכופר, שכן אדם המזיק חייב בנזק כלים טמונים ופטור מכופר כמו שדרש לעיל "עליו ולא על אדם"]

אלא לאו שמע מינה מכופר דרגל מייתי לה [לומד אותה. שאם רגל חייבת בכופר שלם ברשות הניזק, קל וחומר שקרן תמה חייבת בכופר שלם ברשות הניזק, שכופר בקרן תמה חמור מכופר של רגל, כיוון שחייב חצי כופר ברשות הרבים ורגל פטורה לגמרי ברשות הרבים], אלמא איכא [אמור יש] כופר ברגל, שמע מינה.

אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא, הכי נמי [כך גם] מסתברא דאיכא [שיש] כופר ברגל, דאי סלקא דעתך [שאם עולה בדעתך] ליכא [אין] כופר ברגל ותנא מניזקין דרגל מייתי לה [כדלעיל, מה רגל שברשות הרבים פטור מנזקין ברשות הניזק נזק שלם, קרן שברשות הרבים חצי כופר כר' יוסי הגלילי אינו דין שברשות הניזק כופר שלם], לפרוך מה לניזקין דרגל שכן ישנן ברגל [ואילו כופר אינו חייב עליו ברגל], אלא לאו שמע מינה מכופר דרגל מייתי לה, אלמא איכא כופר ברגל, שמע מינה.

.

(כשהגמרא שאלה ויהא אדם חייב בכופר, מבואר שסברה שלא אומרים שיהיה חיוב כופר באדם ושאר אבות נזיקין כמו שהוא בקרן, אלא הוצרכה לקל וחומר שאדם חייב בארבעה דברים וחמור מקרן. ואם כן באשו משום ממונו ובבור וברגל לא יהא חיוב כופר מכיוון שלא אמרו בהם קל וחומר. וכופר נאמר רק בקרן ולא באבות נזיקין אחרים.

אחר כך נסתפקה הגמרא לגבי רגל שדרסה בחצר הניזק האם חייב כופר. ומבואר שכעת סוברת סברא חדשה, שייתכן שכמו שכופר נאמר בקרן כך נאמר בשאר אבות נזיקין ואין צורך ללמוד בקל וחומר. ולפי זה מניין לנו שבאשו משום ממונו ובבור לא יהיה חיוב כופר? [באשו משום חציו בוודאי אין כופר מהדרשא עליו ולא על אדם, שאשו משום חציו אינו דין אש אלא דין אדם המזיק. והפרכא מה לנקין דרגל שכן ישנן באש, מתייחסת לאשו משום ממונו וכמו שממשיך מטמון, והרי טמון חייב באשו משום חציו. שאשו משום חציו לעניין סוגייתנו הוא אדם וכאן דן בכופר בנזקי ממונו]
בתוספות כתבו שאשו משום ממונו ובור אין בהם כופר מהדרשא "עליו" – ולא על אדם, כמו שהבאתי לעיל. וצריך ביאור לרש"י מניין לנו שאין כופר באשו משום ממונו ובבור.

ונראה שהוא מהדרשה שור ולא אדם, וכמו שכתב רש"י לקמן כ"ח ב' "שור ולא אדם חמור ולא כלים. והני מילי היכא דמת האדם דקרא במיתה משתעי דכתיב והמת יהיה לו, אבל בנזק אדם חייב בעל הבור, דקרא מכופר ממעטינן". ואפשר שהתוספות פירשו דרשה זו למעט מתשלום נזק אם מת האדם ולא למעט מתשלום כופר, שזה כבר למדנו מעליו ולא על אדם וזה תלוי אם סוברים שיש דמים לבן חורין וצריך בירור. ושוב ראיתי שכן כתב רש"י לקמן נ"ג ב': "לענין כופר – אם מת, שור חייב כדינו ובמועד. אדם ובור פטורין [מכופר], אדם דהא בר קטלא הוא ואי נמי לא אתרו ביה פטור מדתנא דבי חזקיה בהמניח את הכד (לעיל לה.), ובור דכתיב שור ולא אדם".

לעיל י' א' כתב רש"י על מה שאין באש חיוב כופר שהוא משום קים ליה בדרבה מיניה: "מה שאין כן באש. אש לא חייב בה שריפת אדם שהיה לו לברוח, ואם כפות הוא המבעיר חייב מיתה וקם ליה בדרבה מיניה כדמפרש לקמן בפרק הכונס צאן לדיר (דף סא:)". וזהו גם במזיד שלא התרו בו ונלמד לעיל בסמוך מהפסוק "עליו ולא על אדם". וזהו דין אשו משום חציו. ויש לעיין ששם מדבר על חומר בשור מבאש, ורש"י דיבר באשו משום חציו שהוא אדם. אמנם לפני מסקנת הסוגיא שרבי יוחנן מודה שיש חיוב ממונו באש הרי לרבי יוחנן יש אב נזיקין אש מלבד אב נזיקין אדם, וצריך עיון שהרי אשו משום חציו הוא אדם ולא אש. ויש לעיין בזה.

אבל יש לעיין גם למה רש"י שם דיבר רק לפי רבי יוחנן ומדין חציו, ולא דיבר לפי ריש לקיש שאשו משום ממונו ואין בה כופר אם הרגה אדם וזה היה מתאים למסקנת הסוגיא ונוח יותר שמדובר על אב אש ממש ולא על אדם המזיק בחציו של אש. ומדובר על קולא בעיקר דין אש שלא אמרה בו התורה חיוב כופר ולא שאש קלה כי אין בה חיוב כופר משום שחיוב הכופר קם ליה בדרבה מיניה שנתחייב מיתה. וצריך עיון. ועיין עוד לקמן מ"ג ב' ברש"י דיבור המתחיל "אי הכי" ובדיבור המתחיל "עבד", ובתוספות שם דיבור המתחיל "אשו")

.

מתני' אדם מועד לעולם, בין שוגג בין מזיד בין ער בין ישן [עיין חידושים בבא קמא סימן א' שכתבתי בעיקר העניין כיצד אפשר שיתחייב באונס]. סימא את עין חבירו [אפילו בשוגג. רש"י] ושיבר את הכלים משלם נזק שלם.

גמ' קתני "סימא את עין חבירו" דומיא [כמו] ד"שיבר את הכלים", מה התם [שם] נזק אין [כן], ארבעה דברים לא [דלא שייכי בהו. רש"י. צער ריפוי שבת ובושת אינם שייכים בכלים], אף סימא את עין חבירו נזק אין, ארבעה דברים לא. [דלא מחייבי ארבעה דברים אלא או מזיד או קרוב למזיד דומיא דכי יריבון אנשים (שמות כא) דהתם כתיב ריפוי ושבת. רש"י. והלימוד לחייב על אונס הוא רק על נזק ולא על ארבעה דברים]

.

– – –

.

הערה:

בעניין כופר בשן ורגל אם הוא כפרה או ממונא.

מסקנת סוגייתנו שגם בשן ורגל יש חיוב תשלומי כופר אם הרג אדם.
לקמן מ"ג א': "אמר רבה שור שהמית בן חורין שלא בכוונה פטור מכופר, שנאמר: (שמות כא, כט) "השור יסקל וגם בעליו יומת. אם כופר יושת עליו" כל זמן שהשור בסקילה בעלים משלמין כופר אין השור בסקילה אין בעלים משלמין כופר".
וכן הוא דעת רב לקמן מ"ד א', ודלא כשמואל שם.
ולקמן מ"ח ב' ברש"י דיבור המתחיל כופר, כתב שדברי רבה ורב הם רק היכן שנגח ג' פעמים בכוונה והרג, והועד להרוג בכוונה ולא סקלוהו כיוון שברח, אז אם בפעם רביעית נגח שלא בכוונה אינו חייב כופר, כיוון שעל נגיחה רביעית אינו חייב מיתה משום שאינה בכוונה, וכשאין השור בסקילה אין הבעלים משלמים כופר. וכתב: "אבל זה [שהרג להנאתו משום שן] שלא היתה בו חיוב סקילה כלל אין העדאתו אלא לכופר של שן ורגל בחצר הניזק, דאוקמינן ברגל שדרסה על גבי תינוק בחצר הניזק דאיכא כופר ברגל ואף על גב דשלא בכוונה הוא ואין השור בסקילה" (בדרס על תינוק משלם כופר מפעם ראשונה, אבל בנפל לבור הוא משונה ורק אחרי ג' פעמים נחשב שהוא כדרכו והוי שן).
מבואר שיש שני סוגי חיוב כופר, האחד הוא במקום שהועד להרוג בכוונה ושייך בו חיוב סקילה, ואז אם נגח רביעית באופן שאין חיבו מיתה גם אין חיבו כופר, ויש חיוב כופר של שן ורגל שאינו תלוי בחיוב מיתה כלל, ולא שייכת כלל מיתה בשן ורגל שאינו מתכוון להזיק.
לקמן מ' א' מביאה הגמרא שני צדדים, האם כופר הוא חיוב ממון או שהוא כפרה, וקיימא לן שהוא כפרה. ביאור הצד של כפרה הוא משום שנאמר בפסוק (שמות כ"א): "וְאִם שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם וְהוּעַד בִּבְעָלָיו וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת. אִם כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר יוּשַׁת עָלָיו". "וגם בעליו יומת" פירושו שיש חיוב מיתה בידי שמיים על הבעלים, והכופר הוא כפרה לכפר על מיתה זו.
מהלשון "השור יסקל וגם בעליו יומת" משמע שחיוב מיתה בידי שמיים על הבעלים הוא היכן שיש חיוב סקילה על השור, ואם כן בשן ורגל שאין חיוב סקילה על השור כיוון שלא התכוון להזיק, שמא גם אין חיוב מיתה בידי שמים על הבעלים, ויעלה מזה דבר חדש, שכופר בשן ורגל לכל הדעות אינו כפרה אלא ממון.
אמנם נראה שאי אפשר לומר כן, שלמי שסובר כופר ממון, חיוב כופר נלמד מהפסוק ואם כופר יושת עליו ומפרש שהכוונה לחיוב ממון ולא לכפרה על המיתה שהוזכרה (ובוודאי אינו סובר שהבעלים חייב מיתה בידי שמיים ואין לו כפרה על מיתה זו ובאמת ימות משום נגיחת שורו, אלא סובר שאם משלם את הכופר בתורת חיוב דמי נזק נפטר מהמיתה. ולשתי הדעות התשלום מכפר, ורק נחלקו האם גדרי הדינים של התשלום הם כמו חיוב ממון או כמו דמי כפרה. או שמא סובר שמה שכתוב וגם בעליו יומת אין הכוונה לחיוב מיתה בידי שמיים וצד זה צריך עיון.
למי שסובר כופר כפרה, אם כן הפסוק "ואם כופר יושת עליו" מדבר בדמי כפרה על המיתה ביד שמיים. ואין לנו מקור ללמוד חיוב כופר שאינו כפרה על מיתה אלא ממון.
ולכאורה עולה מזה חידוש שבשן ורגל אע"פ שאין השור בסקילה יש חיוב מיתה בידי שמיים על הבעלים והכופר הוא כפרה.
אמנם אי אפשר לומר כן, שהרי רש"י ותוספות כתבו שנצרך פסוק למעט בור מכופר, ולפי זה למאי דקיימא לן שכופר כפרה אין צורך בפסוק, שהרי בבור אין חיוב מיתה בידי שמיים על הבעלים, והפסוק שממנו נלמד חיוב כופר הוא לגבי כפרה על המיתה בידי שמיים ואין פסוק ללמוד ממנו חיוב כופר מדין ממון, ופשוט שלא יהיה חיוב כופר בבור ואין צריך לדרוש מיעוט למעט בור מכופר.
עיין לקמן מ"ג א' שהבאתי דברי השיטה מקובצת, שהנה קשה בהרג שורו עבד ששווה מאה סלעים שמשלם קנס שלושים, מדוע לא ישלם מלבד הקנס גם דמי שווי העבד לבעליו כמו כל מזיק ממון חבירו שמשלם כמה שהזיק. שהיה מקום לומר שמלבד חיוב דמי נזק כמו שיש בשבר את כדו, הוסיפה התורה גם קנס, למקום שהעבד שווה פחות משלושים, או שמא ישלם את הקנס בנוסף לתשלום שווי העבד מדין מזיק ממון חבירו. והביאור בזה הוא שהתורה חידשה שכל מזיק ממון חבירו ישלם, בכל חפץ משלם דמי הנזק, ובעבד אותו דין תשלום עצמו הוא באופן של קנס. הקנס הוא דרך הקיום של הדין הכללי של מזיק ממון חבירו שמשלם, שבעבד הדין הכללי של מזיק ממון חבירו שמשלם מתקיים בקנס. וגם כופר הוא כך. לפי זה הפסוק ואם כופר יושת עליו פירושו שכך מקיים את הדין הכללי של מי שהזיק משלם. ובזה שורש איבעיית הגמרא כאן האם בשן ורגל יש כופר, שמצד אחד יש לומר שכיוון שאין כאן מיתה בידי שמיים על הבעלים אין כאן מקום לכופר שהוא כפרה, או שנאמר שכיוון שהכופר הוא הדרך לקיים את הדין הכללי של הזיק ממון חבירו שמשלם, אין סברא שכשלימדה התורה שבהרג אדם התשלום יהיה על ידי כופר ולא על ידי תשלום דמי נזק רגיל, לימדה בזה לפטור הורג על ידי שן ורגל מתשלום לגמרי. אלא כיוון שכופר עומד במקום תשלומים, ואין סברא שהורג בשן ורגל ייפטר מתשלומים, נאמר שחייב גם הוא כופר אע"פ שכאן הכופר לא מכפר על מיתה וממילא יהיה דינו בשן ורגל כופרא ממונא ולא כופרא כפרה. וצריך עוד עיון. ועיין עוד בברכת שמואל סימן כ"ז.