בבא קמא – דף כ"ח עמוד ב'

מתני' נשברה כדו ברשות הרבים והוחלק אחד במים או שלקה בחרסית חייב. רבי יהודה אומר במתכוין חייב באינו מתכוין פטור.

גמ' אמר רב יהודה אמר רב, לא שנו אלא שטינפו כליו במים, אבל [הוזק. רש"י] הוא עצמו פטור, קרקע עולם [שאין לה בעלים. רש"י] הזיקתו [וממונו של זה גרמא בעלמא עבד ליה. ורב לטעמיה דאמר לקמן (דף נ' ב') בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו. רש"י].

.

(גמרא לקמן נ' ב':

"אמר רב בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו [משום דעבד ליה הבל לבור ולא משום חבטו. רש"י]. אלמא קסבר חבטה קרקע עולם [ואינו שלו. רש"י] הוא דמזקא ליה.

ושמואל אמר להבלו וכל שכן לחבטו. [שמואל אמר להבלו חייבה תורה כדקאמרינן ואע"ג דהבלא ממילא אתי ליה, וכל שכן לחבטו דאיהו עבד ליה חבטה. רש"י]

ואם תאמר לחבטו אמרה תורה ולא להבלו? [ואם תאמר [לדעת שמואל] דוקא לחבטו ולא להבלו, דהא ממילא הוא ואיהו לא עבדיה. רש"י]

התורה העידה [דכתיב בור סתם. רש"י] על הבור ואפילו מלא ספוגין של צמר.

מאי בינייהו? [מכדי היכא דמת בו בין לרב בין לשמואל חייב, ואפילו נבקעת כריסו או נשברה מפרקתו מחייב נמי רב דאיכא למימר הבלא נמי קטלתיה, ואפילו נשברה רגלו וכיחש איכא למימר מחמת הבל הבור חלה וכיחש, מה לי אי טעמא דחיובא משום חבטה מה לי משום הבל. רש"י]

איכא בינייהו דעבד גובה ברשות הרבים [תל גבוה עשרה ברשות הרבים ועלה שם שור ונפל, דהכא ליכא הבלא אלא חבט. רש"י], לרב אגובה לא מיחייב לשמואל אגובה נמי מיחייב.

מאי טעמא דרב? דאמר קרא "ונפל" עד שיפול דרך נפילה [בעומק משמע ועל פניו. רש"י. אם כוונת התורה לחייב על חבטה הרי אין שום חילוק אם נופל כשפניו למטה או למעלה, ומוכח מזה שהחיוב הוא רק משום הבל שהורג רק אם נפל כשפניו כלפי מטה]. ולשמואל "ונפל" כל דהו משמע".

לולא חידוש התורה לחייב על בור, כל בור היה פטור משום גרמא. התורה חידשה שמאחר שכרה את הבור נחשב נזק הבור כמעשה שלו. מה שהבור נחשב כממונו המזיק, שהוא שלו להתחייב עליו, הוא לא מכח בעלות קניינית על הבור אלא מה שהוא כרה את הבור גורם להחשיב את הבור כבור שלו.

לדעת רב אם ניזוק השור שנפל מכך שנחבט בקרקעית הבור, הכורה את הבור עשה רק שיהיה גובה בין רשות הרבים לבין קרקעית הבור, אבל לא עשה את הקרקע שנמצאת בקרקעית הבור. מה שכתב רש"י שקרקע עולם אינה שלו, אין הכוונה "שלו" מבחינת בעלות קניינית, שהרי גם ההבל אינו שלו, ובבור ברשות הרבים הכל אינו קנוי לו, אלא הכוונה שהכורה לא עשה שתהיה קרקע בתחתית הבור, שהיא נמצאת שם ממילא. וכיוון שהוא לא עשה את קרקע התחתית אינה נחשבת "שלו" להתחייב עליו. מה שהוא עשה הוא רק הגובה, והגובה מצד עצמו הוא לא המזיק, אלא הגובה רק גרם שיינזק הנופל מקרקע של תחתית הבור, שעליה עצמה אינו מחוייב. וזה כאילו שורו הזיק על ידי גרמא שפטור.

לכן סובר רב שמה שחייב בבור הוא רק משום ההבל שנעשה בתחתית הבור. לגבי ההבל נחשב שהכורה עשה את ההבל הזה, שבכך שכרה שם בור כאילו הביא לשם הבל והניחו שם. וכיוון שכך כל מה שמזיק ההבל חייב עליו. וכך הוא דין בור שכל נזק שאפשר לתלות בהבל תולים, ולא אומרים שמא על ידי החבטה מת. וכן המים שהזיקו בגופם וכגון שטינפו את הכלים דינם כהבל, כיוון שהוא עשה שיהיה שם גוף המים. וכן גם אבנו סכינו ומשאו שהניחם ברשות הרבים והזיקו הם גופם דינם כהבל. וכן כתבו תוספות לעיל ג' א' דיבור המתחיל "בין".

לדעת שמואל כיוון שכרה בור, חידש על הקרקע שבתחתית הבור שכעת היא דבר שדרכו להזיק, שקודם היתה מישור ולא דבר שדרכו להזיק, ובחפירתו עשה אותה דבר שדרכו להזיק ונחשב שהניח שם מזיק, וכמו מניח אבן ברשות הרבים. ולכן חייב על החבטה שהקרקע נחשבת כדבר שהוא עשה, ולכן היא בור שלו ולא אומרים שהיא קרקע עולם שאינה שלו. אע"פ שגם לשמואל אינה קנוייה לו. ועיין עוד לקמן נ' ב' מה שכתבתי בסוגיא אם להבלו או לחבטו.

בסוגייתנו, לפי רב את המים שנשפכו הוא עשה, ולכן מה שהזיקו המים בעצמם חייב עליו. אבל אם הוחלק במים ונחבט בקרקע, הרי את הקרקע לא הוא עשה, ולכן נחשבת קרקע עולם שאינה שלו, ופטור על היזיקה, והמים רק גרמו להיזק הקרקע ולא הזיקו בעצמם.

ולשמואל בכך ששפך שם מים חידש שכעת הקרקע סביבות המים היא דבר שדרכו להזיק, וכיוון שחידש אותה להיות דרכו להזיק כאילו היא מזיק חדש שהוא הניח אותו ונחשבת שלו כמו אם הניח אבן ברשות הרבים. וחייב גם על מה שנחבט בקרקע על ידי שהוחלק במים)

.

כי אמריתה קמיה דשמואל [כשאמרתיה לפני שמואל. רב יהודה אמר את המימרא ששמע מרב לפני שמואל] אמר לי מכדי אבנו [מכיוון שאבנו] וסכינו ומשאו מבורו למדנו [לעיל ו' א'], וכולן אני קורא בהן "שור" – ולא אדם, "חמור" – ולא כלים. והני מילי לענין קטלא [והני מילי היכא דמת האדם, דקרא במיתה משתעי דכתיב "והמת יהיה לו", אבל בנזק אדם חייב בעל הבור, דקרא מכופר ממעטינן. רש"י] אבל לענין נזקין אדם חייב וכלים פטורין [על נזקי כלים פטור בעל הבור דשבירתן זו היא מיתתן [הפסוק שפוטר על אדם וכלים מדבר במיתה, ולכן באדם חייב בנזק. ולפי זה לכאורה גם על כלים יתחייב בנזק. וכלפי זה אומר ששבירתן היא מיתתן ופטור עליהם מהפסוק שפוטר במיתה]. ומתניתין נמי מימיו בורו הוא הלכך כי חייב על נזקי הגוף חייביה ולא על הכלים. רש"י. וכתב הרשב"א: ולאו דוקא נשתברו [פטור על כלים דשבירתן זו היא מיתתן] אלא אפילו נטנפו, דטינופן וקלקולן היינו מיתתם, והטעם כמו שפירש הראב"ד ז"ל דבאדם שייך לחלק בין מיתה לניזקין דתרוייהו שייכי באדם, אבל כלים לא שייכי בהו והלכך לגמרי פטור בהו].

ורב הני מילי [דברים אלה. רש"י: הני מילי דתקלתו למדנו מבורו] היכא דאפקרינהו [היכן שהפקירם. רש"י: כי [כמו] בור. דסבר רב בור שחייבה עליו תורה בהפקיר רשותו ובורו הוא דחייבתו], אבל היכא דלא אפקרינהו ממונו הוא. [ומשורו למדנו. הלכך טינוף כלי ממונו דמזיק עבד, אבל נזק הגוף קרקע עולם עבדה. ושמואל סבר בהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו נמי משתעי קרא [גם מדבר הפסוק] ופטר בו את הכלים, הלכך מתניתין אע"ג דלא אפקרינהו בורו הוי, ומאי דקתני חייב בהיזק גופו קמיירי ולא בכליו, ואע"ג דקרקע עולם עבדה ליה חייב דשמואל לטעמיה דאמר לקמן (דף נ' ב') בור שחייבה עליו תורה להבלו וכל שכן לחבטו ואע"ג דקרקע עולם אזקתיה. רש"י.

כתב הרשב"א: "והראב"ד ז"ל הקשה לרב דמחייב על המים משום שורו מנא תיתי, אי משום שן הא אין הנאה להזיקו, ואי מרגל שאני רגל שדרכה לילך ולהזיק, ועוד ברשות הרבים ליפטר, ואי מקרן מועדת שאני התם שכונתה להזיק, ואי מקרן תמה לא לחייב אלא חצי נזק. ופשיט ליה דאתיא מקרן מועדת, דכיון שהן מוכנים למועד רגל הרי הן כמועדין להזיק, ואף ע"פ שאין כונתן להזיק אהני בהו פשיעותא דידיה כאלו כיון בהזיקן".

מה שלא אומרים לשמואל שמלבד חיוב בור יש כאן גם חיוב שור כמו לרב ומשום חיוב שור שבו יתחייב על כלים, עיין לעיל ג' א' מה שנתבאר בזה]

מתיב רב אושעיא: (שמות כא, לג) ""ונפל שמה שור או חמור", "שור" – ולא אדם, "חמור" – ולא כלים. מכאן אמרו נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו, חמור וכליו ונתקרעו, חייב על הבהמה ופטור על הכלים. הא למה זה דומה לאבנו וסכינו ומשאו שהניחן ברשות הרבים והזיקו", אדרבה מה דומה לזה מבעי ליה? אלא "מאי דומה לזה [דאם הוזקו בהם כלים או נתקל בהן אדם ומת פטור. רש"י] אבנו וסכינו ומשאו שהניחן ברשות הרבים והזיקו. לפיכך אם הטיח צלוחיתו באבן חייב".

[לשון הברייתא היא: "ונפל שמה שור או חמור", "שור" – ולא אדם, "חמור" – ולא כלים. מכאן אמרו נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו, חמור וכליו ונתקרעו, חייב על הבהמה ופטור על הכלים. מאי דומה לזה אבנו וסכינו ומשאו שהניחן ברשות הרבים והזיקו. לפיכך אם הטיח צלוחיתו באבן חייב". ותוך כדי הבאת הברייתא תיקנה הגמרא נוסחה לא מדוייקת. שאי אפשר לומר "הא למה זה דומה", כי הכתוב במפורש הוא בור, ואבנו סכינו ומשאו נלמדים מבור ודומים לו, ולא שהוא דומה להם]

רישא [דקתני אבנו וסכינו דומין לבור. רש"י] קשיא לרב [סלקא דעתך אפילו בדלא אפקריה מיירי. רש"י], וסיפא [דקתני אם הטיח אחר צלוחיתו באבן של זה חייב. רש"י] קשיא לשמואל [דהשתא משמע דמשורו למדנו. רש"י. שאם היינו לומדים מבור היה פטור על כלים].

ולטעמיך תיקשי לך היא גופא רישא פטור [במה שאמר ברישא שאבנו סכינו ומשאו דומים לבור הרי פטר בהם כלים] וסיפא חייב [חייב על צלוחיתו שהיא כלים]?

אלא רב מתרץ לטעמיה ושמואל מתרץ לטעמיה.

רב מתרץ לטעמיה, במה דברים אמורים [דאבנו סכינו ומשאו דומים לבור] כשהפקירן, אבל לא הפקירן חייב [משום שור], לפיכך הטיח צלוחיתו באבן חייב.

ושמואל מתרץ לטעמיה, השתא דאמרת אבנו סכינו ומשאו כבורו דמי, לר' יהודה דמחייב על נזקי כלים בבור [לקמן נ"ג ב'] לפיכך הטיח צלוחיתו באבן חייב.

אמר ר' אלעזר לא שנו [דהטיח צלוחיתו באבן חייב] אלא שנתקל [האדם] באבן ונשוף [הצלוחית] באבן, אבל נתקל [האדם] בקרקע ונשוף [הצלוחית] באבן פטור [דקרקע גרמה לו. רש"י]. כמאן [כמי]? דלא כר' נתן. [דאמר לקמן (דף נ"ג א') בשור שדחף את חבירו לבור כל היכא דליכא לאשתלומי מהאי שור משתלם מבור האי דעבד ליה הזיקא. רש"י. רבי נתן וחכמים חולקים בדחף שור של ראובן את הניזק לבור של שמעון. לרבי נתן ראובן ושמעון כל אחד חייב חצי, אבל אם אי אפשר לגבות מראובן גובה הכל משמעון בעל הבור. ולחכמים פטור בעל הבור לגמרי וחייב רק בעל השור הדוחף שתחילת הנזק ממנו. עיין לעיל י"ג א' ביאור בסוגיא זו. וכאן הקרקע דומה לשור שדחף לבור, שלחכמים הקרקע חייבת בכל ובעל הבור, מי שהניח את האבן, פטור. ולרבי נתן מכיוון שאי אפשר לגבות מהקרקע גובה הכל ממניח האבן שהוא בעל הבור]

איכא דאמרי [יש שאומרים] אמר ר' אלעזר לא תימא [תאמר] בנתקל באבן ונשוף באבן הוא דמחייב, אבל נתקל בקרקע ונשוף באבן פטור, אלא אפילו נתקל בקרקע ונשוף באבן חייב. כמאן? כר' נתן.

.

(יש להקשות לפי רב למה לא חייב בבור על חבטו לפי חכמים שמחייבים בשור שדחף לבור את בעל השור, שהגובה שעשה או המים שלו שעליהם החליק הניזק הם כמו שור שדחף לבור של אחר, שהם דחפו את הניזק לקרקע עולם להינזק בה. עיין בזה בברכת שמואל המבואר סימן י"ב)

.

"ר' יהודה אומר במתכוין חייב וכו'". [רבי יהודה אומר במתכוין חייב באינו מתכוין פטור]

היכי דמי [איך דומה] מתכוין? אמר רבה במתכוין להורידה למטה מכתיפו. [ונתקל והוטחה בכותל חייב דנתקל פושע הוא. רש"י. כתב הרשב"א: במתכוין להורידה מעל כתפו. דכל שהוא מורידה מדעתו היה לו ליזהר בה שלא תשמט מתוך ידו ותשבר, וזהו מתכוין ששנינו, אבל לא מתכוין לשברה ולא מתכוין לזכות בחרסיה, ומינה דכל שלא נזהר בה חייב והיינו אפילו נתקל]

אמר ליה אביי מכלל דמחייב רבי מאיר [שמחמיר יותר] אפילו נפשרה [נימוחה הכד מעצמה על כתיפו דהוי אונס. רש"י]?

אמר ליה אין [הן], מחייב היה רבי מאיר אפילו אזנה בידו [אפילו נפשרה מעצמה שלא נפלה מידו אלא נימוחה ונשאר האוזן בידו. רש"י].

אמאי אנוס הוא, ואונס רחמנא פטריה, דכתיב: (דברים כב, כו) [וְאִם בַּשָּׂדֶה יִמְצָא הָאִישׁ אֶת הַנַּעֲרָה הַמְאֹרָשָׂה וְהֶחֱזִיק בָּהּ הָאִישׁ וְשָׁכַב עִמָּהּ וּמֵת הָאִישׁ אֲשֶׁר שָׁכַב עִמָּהּ לְבַדּוֹ. וְלַנַּעֲרָה לֹא תַעֲשֶׂה דָבָר אֵין לַנַּעֲרָה חֵטְא מָוֶת כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה] "ולנערה לא תעשה דבר"?

וכי תימא הני מילי לענין קטלא אבל לענין נזקין חייב? והתניא: "נשברה כדו ולא סלקו, נפל גמלו ולא העמידו, רבי מאיר מחייב בהזיקן, וחכמים אומרים פטור מדיני אדם [כדמפרש לקמן. רש"י] וחייב בדיני שמים [משום דלא סליק. רש"י].

ומודים חכמים לרבי מאיר באבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו שהוא חייב. ומודה רבי מאיר לרבנן במעלה קנקנין על הגג על מנת לנגבן ונפלו ברוח שאינה מצויה [דאנוס הוא. רש"י] והזיקו שהוא פטור". [מבואר שרבי מאיר פוטר גם בנזקין משום אונס. מכך שדעת רבי יהודה הובאה כדעת יחיד בשמו משמע שיש מי שחולק, והוא רבי מאיר שמחמיר בנזקין יותר. אם נפרש בדברי רבי יהודה שאמר במתכוין חייב שכוונתו באופן שהוא פושע, ולמעט אנוס שפטור, יהיה משמע מזה שרבי מאיר מחייב אף באנוס, וזה נסתר מהברייתא שרבי מאיר פוטר בקנקנים שנפלו ברוח שאינה מצויה. לכן נדחה פירושו של רבה בדעת רבי יהודה ולקמן יפרש אביי באופן אחר]

.

(כתב הרשב"א:
"אמאי אונס הוא ואונס רחמנא פטריה מולנערה לא תעשה דבר. איכא למידק [יש לדייק] האי למאי דמיא, אי לנזק הבא מכח אדם הואיל ודרך הלוכו מזיק בשברים שנפשרו על כתפו [כלומר שבמשנה מדובר באב נזק של אדם המזיק, וכן פירשו התוספות בדיבור התחיל "ואונס"], מאי קאמר אנוס הוא, דנזקי אדם הא מרבינן בהו (לעיל כ"ו ב') אונס כרצון.

וכי תימא דאונס גמור הוא ואונס גמור פטור וכמו שכתבתי למעלה (כ"ז ב') [כשיטת תוספות ודלא כהרמב"ן שחייב אדם המזיק גם באונס גמור], אם כן מאי קא מייתי [מביא] מקנקנים שהעלם לגג [הגמרא מוכיחה מקנקנים שרבי מאיר פוטר באונס], דהתם שאני דנזקי ממונו הן והאונס דרוח שאינה מצויה פטור בהן, מה שאין כן בנזקי גופו [אם הזיקו הקנקנים דרך הילוכם חייב משום אש ואם אחרי שנחו חייב משום בור. ואם במשנתנו "נשברה כדו ברשות הרבים" מדובר באדם המזיק ייתכן שרבי מאיר מחייב אדם המזיק באונס כיוון שנתרבה חיוב אונס באדם מפצע תחת פצע, ובקנקנים פוטר משום שהוא הבערת אש או כריית בור באונס ואין את הריבוי לחייב באונס. ואינו מובן מה מוכיחה הגמרא מקנקנים שרבי מאיר יפטור משום אונס גם במשנתנו], ואי לנזקי ממונו דמיא [משנתנו "נשברה כדו ברשות הרבים"] דאינו מזיק הוא אלא היא היא שנפשרה ונפלה [ואם הזיק הכד דרך הילוכו יהיה חיוב משום אש ואם הזיק אחרי שנח יהיה חיובו משום בור. אם הכד נפשר ונפל מידו החיוב משום אש ולא משום אדם המזיק כיוון שאין כאן כח שלו שהפיל ולא דומה לחץ שהוא זרק או לאבן בחיקו וקם שהוא הפיל בכוחו], אם כן מאי קא מייתי מ"ולנערה לא תעשה דבר"? [דין פשוט הוא בכל המסכת שמזיק פטור באונס שאין עליו אחריות על המעשה ואין כאן פשיעה ומכיוון שהחיוב תלוי בפשיעה שהיה עליו לשמור אי אפשר לחייב על אונס, ורק באדם המזיק נתרבה מלימוד מחודש של פצע תחת פצע, ולא היה צריך להביא את הפסוק "ולנערה לא תעשה דבר" כדי ללמוד שעל נזקי ממון פטור באונס]

ויש לומר דאבא דכלהו אונסין "ולנערה לא תעשה דבר". [הטעם שצריך פשיעה כדי לחייב בנזקי ממונו יסודו מהפסוק "ולנערה לא תעשה דבר". שלולא פסוק זה היינו אומרים שאחראי על כל מה שעשה באונס ואם היה לו לשמור ובאונס לא שמר יש משום כך סיבה לחייבו]

ואם תאמר ומאי קא מקשה מ"ולנערה לא תעשה דבר" לנפשרה שאינו מסלק נזקו לאחר נפילה, דנהי דפשירתה חשבינן לאונס מכל מקום לאחר שנפלו חרסיה היה לו לסלקן דבורו הן [ומה שלא סילק אחרי הנפילה את החרסים זו פשיעה ואין כאן אונס].

יש לומר שהיה סבור עכשיו דרבי מאיר היה מחייב אפילו תוך זמן סילוקו אף על פי שלא היה לו פנאי לסלקן [וכן כתבו בתוספות]".

.

דעת רש"י נראה בפשטות שסובר שסוגייתנו מדברת רק בנזקי ממונו וכמו שכתב הרשב"א ולא באדם המזיק כדעת התוספות, שמכך שלא העיר בשום מקום שחיוב אדם המזיק באונס מוגבל רק לאונס הקרוב לפשיעה נראה שסובר כהרמב"ן שחייב בכל אונס, ואם כן לא תתיישב הסוגיא כאן שאומרת שאי אפשר שרבי מאיר יחייב משום שהוא אנוס אלא רק אם נאמר שמדובר דווקא בנזקי ממונו.

.

– – –

.

הגמרא שואלת, "וכי תימא הני מילי לענין קטלא אבל לענין נזקין חייב", הכוונה שאפשר לומר שלפני הפסוק ולנערה לא תעשה דבר היינו סוברים שחייב על אונס כמו על רצון לכל עניין. ובא הפסוק לחדש שאונס פטור ואינו נחשב כאילו הוא עשה. והיה אפשר לומר שחידוש זה הוא דווקא לעניין חיוב מיתה על ביאת נערה המאורשה, משום חומר מיתה, אבל לגבי ממון לא חידש הפסוק ונשאר כמו שהיינו סוברים שחייב על אונס. כלפי זה מוכיחה הגמרא שהלימוד מ"ולנערה לא תעשה דבר" הוא יסוד כללי לכל הדינים ואף לממון, ממה שפוטר רבי מאיר במעלה קנקנים על הגג ונפלו ברוח שאינה מצויה. ועיין בחידושים על בבא קמא סימן א' שהארכתי לבאר כיצד ייתכן שיהיה חיוב באונס שהרי בלי דעת ורצון אין לאדם שייכות למעשה, שאי אפשר לראות שהוא עשה אם אין בזה דעתו ורצונו ובחירתו והוא כמו שנעשה מעצמו.

.
הרשב"א כתב, וכן הוא בתוספות, שאם נפשר הכד מעצמו ונפל באונס, אם היה לו זמן לסלק את החרסים השבורים בודאי יהיה חייב שאין זה נחשב לאונס "דנהי דפשירתה חשבינן לאונס מכל מקום לאחר שנפלו חרסיה היה לו לסלקן דבורו הן". וכתב שהנדון על החיוב לפני שהיה לו זמן לסלק את החרסים.
ויש לשאול, שמשמע שמדובר גם אם הפקיר את החרסים, וכן כתבו תוספות לקמן כ"ט א' שבסתם הפקיר את החרסים. ואם כן מדוע יהיה נחשב ככורה בור במזיד בכך שלא סילק את החרסים. שאדם אחר שעבר שם גם אם מצווה לכתחילה שיסלק את החרסים למנוע מכשול הרי אם לא סילק לא נחשב שמה שלא סילק הוא כמו שכרה בור. ולכאורה אם מעשה באונס נחשב כאילו נעשה מעצמו ולא הוא עשה, הרי  הוא כמו אדם אחר לעניין החיוב לסלק את החרסים. ולמה פשוט לרשב"א שאם לא סילק יתחייב ואין לו פטור של אנוס. ומהו שכתב "היה לו לסלקן דבורו הן", שאם אינו ממונו וגם לא עשה מעשה הנחת החרסים שם למה הם בורו ולמה יהיה עליו לסלקן יותר משאר אדם.
ולכאורה נראה מזה שהנה לולא הפסוק "ולנערה לא תעשה דבר" היה די בכך שהצורה החיצונית של מה שאירע הוא שהוא עשה כדי לדון את המעשה כנעשה על ידו [עיין בחידושים בבא קמא סימן א' הביאור בזה]. וגם אחרי הלימוד "ולנערה לא תעשה דבר", לא נתחדש שאינו מעשה המיוחס אליו כלל וכאילו נעשה מעצמו, אלא נשאר שרואים בזה מעשה הנעשה על ידו, רק שפטור מלהתחייב עליו. וסברת הרשב"א שאע"פ שפטור מלהתחייב עליו, די בזה שהונחו החרסים שם על ידו כדי שיהיה עליו לסלקם יותר משאר אדם, ואם לא סילקם ייחשב לו מה שלא סילקם לכריית בור.
וקצת משמע כן מדברי הגמרא על הלימוד מ"ולנערה לא תעשה דבר", ששאלה "וכי תימא הני מילי לענין קטלא אבל לענין נזקין חייב?" שאם לומדים שבאונס זהו כאילו נעשה מעצמו ואינו מיוחס לעושה כלל, אין מקום לחלק בין חיוב מיתה לחיוב ממון. אבל אם לומדים שאכן הוא מעשה שלו והתורה רק פטרה מחיוב, ייתכן שפטרה רק מחיוב מיתה ולא מחיוב ממון.

אמנם אולי אפשר לדחות, שמסתכלים על מה שנפשר הכד והיה לו זמן לסלק את החרסים ולא סילק, שהכל המשך מעשה אחד. ותוצאת המעשה הנמשך הזה שמונחים חרסים ברשות הרבים ואין כאן אונס כיוון שהיה יכול ולא סילק. וסיבת החיוב שלו לסלק אחרי שנפשר הכד באונס והחרסים כבר הפקר, היא משום שדווקא אם נעצור את המעשה ברגע זה נוכל לומר שכעת אינו מחוייב לסלק את החרסים יותר משאר אדם כיוון שנפשרו באונס ואינם ממונו, אבל אם נסתכל על כל ההמשך כמעשה נמשך אחד, אם לא יסלק עכשיו את החרסים תהיה צורת המעשה הנמשך שהניח חרסים בזדון ברשות הרבים. ומשום שכך יהיה המעשה בכללותו וייחשב שאינו אנוס על עיקר הנחת החרסים ברשות הרבים, לכן אינו יכול לומר שאינו חייב לסלק. ועיין בזה כי הוא התבוננות עמוקה אע"פ שאיני יודע אם כך האמת.

.

לגבי השאלה האם מעשה באונס נחשב כמעשה שלו, הסברא נותנת שיש חילוק איזה אופן של אונס הוא. שאם אחז בו אדם אחר והניפו והטיח אותו בכד של חבירו, לא מסתבר כלל לומר שהשבירה נחשבת מעשה שלו ורק הוא פטור מחיוב. שחבירו דחף אותו והוא "עשה" מכח הדחיפה של חבירו, ואם חבירו היה מכה במקל היה זה מעשה גמור של חבירו, ואם הוא עצמו המקל עדיין מסתבר שהמעשה נעשה רק על ידי חבירו והוא לא עשה מאומה.
ואם חבירו איים עליו שאם לא ישבור את הכד יהרגנו, הסברא היא שהוא עשה את המעשה, שהרי עשה מדעת ובחירה ובכח עצמו, ורק פטור מחיוב משום אונס.
אם נפשר הכד שבידו, או נתקל באונס, מצד אחד זה דומה להטיח אותו חבירו, שהכובד הטיח אותו בכלי ואין כאן שום עשייה והפעלת כח שלו. אבל יש חילוק, שבהטיח אותו חבירו הציור החיצוני של מה שאירע אם עד מסתכל מבחוץ [ שזו הסיבה שהיתה לחייב על אונס לולא הלימוד מ"ולנערה"] הוא של מעשה שאינו שלו כלל אלא של המטיח. ואם נתקל באונס צורת המעשה החיצונית היא כמו של נתקל בפשיעה ומכח זה אפשר שיש לייחס את המעשה אליו ולומר שהוא רק פטור מחיוב ולא שכאילו נעשה מעצמו. ואם אחז את הכד ונפשר, הוא קצת דומה לשמט את הכד מידו, אבל אינו דומה ממש, ואם מדייקים בצורת המעשה הרי יש כאן מעשה של הכד שאינו שייך לעשייה שלו כלל ודומה להטיח חבירו אותו בכד.

לכאורה הפסוק של ו"לנערה לא תעשה דבר" שמדבר באונס מדבר על אופן של אונס כמו שאחז בו חבירו והטיח אותו על כד. שהוא עשה את הבעילה לבדו והיא כקרקע עולם. ותמוה לומר שגם על אופן כזה לולא הלימוד המחודש של הפסוק היינו חושבים שחייב. אמנם צריך תלמוד בזה, כי מעשה ביאה אין גדרו העשייה של הביאה אלא ההנאה ממנה, שהמתעסק בחלבים ועריות [כגון שנפל מהגג ונתקע בערווה שלא עשה מעשה ביאה] חייב שכן נהנה [עיין לעיל כ"ז א' ביאור בזה] וייתכן שלכן נחשב שהיא עשתה ורק היתה נאלצת לעשות וכמו שחבירו איים עליו שאם לא ישבור יהרגנו.
אם נאמר שבמקום שחבירו הטיח אותו בכד פשוט שאין כאן צורת עשייה שלו כלל, ולא נצרך בזה הפסוק לפטור אותו, שהפסוק נצרך רק היכן שהצורה החיצונית של המעשה לרואה מהצד היא כאילו הוא עשה וחידש שאע"פ שיש כאן צורת עשייה שלו פטור מחיוב, אם כן לכאורה יהיה חילוק בדין לגבי נפילת כד. שאם נפל באופן שאינו צורת מעשה שלו כלל, וכגון שבאה רוח חזקה ועקרה את הכד מידו, לא נאמר שהיה לו לסלק, כיוון שאין כאן מעשה המיוחס אליו בשום אופן וגם הוא הפקר עכשיו, ואז גם אם היה לו די זמן לסלק את החרסים לא יתחייב שאינו חייב לסלקם יותר משאר אדם. ורק אם צורת המעשה החיצונית כאילו הוא עשה, רק שהוא פטור משום אונס, עדיין מכיוון שהוא עשה היה לו לסלק ואם לא סילק חייב. אלא אם כן נאמר כמו הסברא שכתבתי שרואים הכל כהמשך מעשה אחד ואז חייב לסלק משום כך גם אם הרוח עקרה מידו. וכמובן שכל זה מצריך עוד תלמוד רב וכתבתי רק לעורר)

.

– – –

.

הערה:

בעניין מחלוקת רב ושמואל באבנו סכינו ומשאו שהניחם ברשות הרבים ולא הפקירם [ועיין עוד מה שכתבתי בזה לקמן דף נ' עמוד א' ועמוד ב'].

העתקה ממה שכתבתי לקמן נ' א':

.

מבואר בסוגיא שהטעם שלרבה רבי ישמעאל פוטר בבור ברשותו הוא משום שאומר לו שורך ברשותי מה מבקש, ואם הוא בחצירו והפקיר חצירו לרבי ישמעאל כתב רש"י: "אבל רבי ישמעאל לא מודי ליה לרבי עקיבא בבור ברשותו דקסבר כי אפקרנא לך רשותי לאו לאחיובי אנא בהזיקא אפקרתיה", ואם הוא סמוך לרשות הרבים יש לו זכות בחלק רשות הרבים שסמוך לחצירו שירחיק הניזק את עצמו כמו שכתבתי למעלה בשיטת רש"י, שזה אותה סברא של שורך ברשותי מה מבקש.
לעיל כ"ח ב' נאמר שאבנו סכינו ומשאו שהניח ברשות הרבים, לשמואל בין הפקירם בין לא הפקירם חייב משום בור, אבל לרב רק אם הפקירם חייב משום בור, ואם לא הפקירם חייב משום שור. וכתב רש"י שם: "ורב, הני מילי דתקלתו למדנו מבורו  – דאפקרינהו כי [כמו] בור, דסבר רב בור שחייבה עליו תורה בהפקיר רשותו ובורו הוא דחייבתו, אבל לא אפקרינהו ממונו הוא ומשורו למדנו".
באבנו סכינו ומשאו שהניח ברשות הרבים ולא הפקירם לא שייך לפטור מטעם שורך ברשותי מה מבקש. וצריך לומר שלרב פטור עליהם מדין בור מטעם אחר. אמנם נראה שבאמת אינו כן, שהרי לא מצאנו פסוק או גזירת הכתוב לפטור בור שאינו הפקר, ואין בזה סברא, דאדרבה כתוב בעל הבור וסברא היא שמה שהוא ממונו רק מוסיף לסיבת החיוב, ובור ברשות הרבים למדנו רק שנעשה כאילו הוא שלו שעל עסקי פתיחה וכריה בא לו, ובפשטות כל שכן אם היה שלו ממש. וגם רש"י בדף כ"ח ב' היה לו לומר שלרב יש לימוד מיוחד לפטור בור ברשות היחיד שהרי זה עצם הטעם שחולק על שמואל.

ונראה שרב חולק על שמואל באבנו שלא הפקירה ברשות הרבים, לא משום שיש איזה סיבה לפטור מחיוב בור. אלא משום שהוא באמת שור ולכן ממילא שייך לשם שור ומטעם זה אין בו חיוב בור ולא משום שיש טעם מפרטי הלכות בור לפטרו מדין בור, אלא משום שיותר דומה לשור מאשר לבור ממילא חיובו משום שור.

בתוספות לעיל כ"ח ב' כתבו: "ומיהו נראה דרב מצי סבר שפיר דהפקיר רשותו ולא בורו נמי חייב אע"ג דאבנו וסכינו ומשאו דלא אפקרינהו לא הוי בור לרב היינו משום דעדיפי מבור ואיכא נמי לחיובינהו משום שור ולחייב בהן את הכלים אבל בור ברשותו ליכא לחיובי משור דשור ברשותו פטור כדתנן (לעיל דף ט' ב') חוץ מרשות המיוחדת למזיק לכל הפחות בור הוי ופטור על הכלים". וצריך לי עיון בדבריהם שמה ששור ברשותו פטור הוא משום שאומר לו המזיק שורך ברשותי מאי בעי (כמבואר לעיל י"ג ב'), וגם בבור יכול לומר כן, ולכן בור ברשותו למי שמחייב הוא דווקא בהפקיר רשותו ולא בורו, שבעינן שיפקיר רשותו כדי שלא יוכל לומר שורך ברשותי מאי בעי, ואם אינו יכול לומר כן שפיר אפשר לחייבו משום שור גם כן. ומה שכתבו שרב מחייב משום שור כיוון ששור עדיף שחייב גם על כלים, צריך לי עיון גדול, שהרי על אש אפשר לחייב בהצד השווה מבור ורגל כמבואר לעיל ה' ב', ולמה לא נחייב על טמון מהצד השווה שהרי בור ורגל עדיף שחייב גם על טמון, אלא וודאי אם דומה ההיזק בצורתו לאחד האבות הוא מקבל שם של האב הזה וכיוון שיש לו שם האב הזה הוא מקבל את דיניו לקולא ולחומרא [ויש ליישב שיטת תוספות לפי מה שכתבו בזה בתחילת המסכת והוא דחוק ואין כאן מקומו].

לעיל ג' ב' כתבו בתוספות על דברי רב שאבנו סכינו ומשאו שהניחן ברשות הרבים ולא הפקירם משורו למדנו: "משורו למדנו. היינו קרן, דשן ורגל פטורין ברשות הרבים. ובאבנו וסכינו אין לחלק בין תמות למועדות דלא שייך לחלק אלא בבעלי חיים.
ואם תאמר היכי גמר משור, מה לשור שכן בעל חיים וכוונתו להזיק?
ומפרש רשב"ם דאתי מבור ושור ממה הצד (ולקמן גבי הצד השוה דקאמר אביי לאתויי אבנו וסכינו לא גרס אי לרב דאמר כולם משורו למדנו היינו שור דלרב אתי שפיר דבמה הצד אתיא כדפרשית).
אבל קשה כיון דמבור נמי יליף לפטור בהו כלים כבור, ולקמן בהמניח (דף כ"ח א') מחייב בהו רב כלים גבי נשבר כדו".

הנה בור לכאורה אינו הולך ועושה כלפי הניזק אלא עומד במקומו והניזק בא אליו. ואם כן היה אפשר לפטור מסברת שורך ברשותי מאי בעי, שעל הניזק להרחיק את עצמו. שבעל הבור אומר לו אתה עושה את המעשה שממנו נולד ההיזק שאתה הוא שבא אל הבור, ולא הבור אליך. ובאופן כזה תמיד המזיק פטור שעל הניזק להרחיק את עצמו. ובפרט לשמואל שמחייב גם בלא הפקיר את האבן שהניח ברשות הרבים, שיכול לומר לניזק שורך ברשותי מאי בעי, הרחק עצמך מאבן שלי. אלא פשוט שהטעם שלא אומרים כן הוא משום הפשיעה שבהנחת הבור. שלהניח בפשיעה בור או תקלה במקום שדרכו להזיק, או שאם היה עליו לסלקה ופשע שלא סילקה, הפשיעה מחשיבה שזה מעשה של בעל הבור להזיק את הניזק ולפשוע כלפיו, ולכן על המזיק להרחיק את עצמו.
ונראה שבזה חולקים רב ושמואל, שלרב הפשיעה לגמרי מחשיבה את הבור כמו פועל להזיק וכמו נוגח. שהכרייה היא פעולה של לעשות להזיק, וכמו לנגוח, ומה שנפעל מהפשיעה דבר שדרכו להזיק הוא כאילו מציאות הבור מחזיקה בתוכה את מעשה הפשיעה של הכרייה, וכשנתקל הניזק נחשב שכעת הפשיעה נוגחת בו. ולכן אם הבור הוא ממונו דומה ממש לשור. ולא קשה שהשור דרכו לילך ולהזיק, שזה רק פירכא כשבאים ללמוד משם מזיק אחד לשם מזיק אחר, אבל אם הוא שור, הרי שור שאין לו רגליים אבל נוגח את מי שקרוב אליו ודאי גם הוא שור. וכגון שהיה לו דג נושך שהיה יכול להחזיקו על היבשה מבלי שייחנק היה ודאי נשיכת הדג חייב משום שור, אע"פ שאינו יכול לילך. ולרב כל ממונו כך הוא. וכיוון שהוא שור ממילא אינו בור, שמה שהוא דומה לשור די בזה שלא יהיה בו שם בור.
ולרב רק אם אינו ממון שלו אינו דומה לשור, ועל זה בא חידוש התורה לחייב אע"פ שאינו ממונו משום שעל עסקי פתיחה ועסקי כרייה בא לו. ועל חידוש זה נקבע שם מזיק בפני עצמו שהוא בור ויש בו דיני בור לפטור כלים.
ושמואל סובר שמה שבבור נחשב פועל היזק מכח הפשיעה שבהנחתו, זה עצמו חידוש ואינו דומה לנגיחה ממש, ונגיחה כזו שהיא רק מכח פשיעה ראשונה ולא נגיחה ממש זה החידוש שנותן בו שם בור.
ונמצא לפי זה שלרב אם הפקיר רשותו ולא בורו ונפל בו הניזק יהיה חייב משום שור, וכך מסתבר דמאי שנא מאבנו ברשות הרבים שלא הפקירו.