בבא קמא – דף כ"ט עמוד א'

אלא אמר אביי בתרתי פליגי [בשניים חולקים. רבי יהודה במשנה ורבי מאיר. כאמור מכך שדעת רבי יהודה במשנה הובאה כדעת יחיד משמע שיש מי שחולק, והגמרא לעיל אומרת שהוא רבי מאיר שמחמיר יותר והובאה דעתו בברייתא], פליגי בשעת נפילה [שהזיק הכד דרך הילוכו. לתוספות לעיל כ"ח ב' החיוב משום אדם המזיק, ולהרשב"א שהבאתי אין בזה אדם המזיק שאינו דוחף בכוחו את החרס להחשיבו כוחו אלא נופל ממנו ונחשב אש], ופליגי לאחר נפילה [שנעשה בור ונתקל בו הניזק].
פליגי בשעת נפילה בנתקל פושע, מר [רבי מאיר] סבר נתקל פושע הוא, ומר [רבי יהודה] סבר נתקל לאו פושע הוא.
פליגי לאחר נפילה במפקיר נזקיו, מר סבר מפקיר נזקיו חייב ומר סבר פטור. [במפקיר נזקיו. כגון זה דמסתמא מפקיר לחרסיו, ורבי מאיר סבר מפקיר נזקיו חייב דבור שחייבה עליו תורה בבור ברשות הרבים דהפקר הוא חייבה, ור' יהודה דסבר פטור סבירא ליה דהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו זהו בור האמור בתורה [לכל הפחות צריך שיפקיר רשותו, שאם לא כן יכול לומר לניזק שורך ברשותי מאי בעי], ולקמן (דף מ"ט ב') פליגי ר' ישמעאל ורבי עקיבא בהא מילתא. והכי קאמר רבי יהודה במתכוין לשוברה והזיק בנפילה חייב ובשאין מתכוין אלא מתכוין להורידה מכתיפו ונתקל ונשברה פטור דנתקל לאו פושע הוא. ובהיזק דלאחר נפילה נמי לקמן מפרש מאי מתכוין איכא. רש"י]
וממאי? [מניין שחולקים בשתיים]
מדקתני תרתי [שתיים], "הוחלק אחד במים", "או שלקה בחרסית". היינו הך [מקשה שלכאורה הוחלק במים ולקה בחרסית אין חילוק ביניהם ולמה הזכיר שניהם], אלא לאו הכי קאמר הוחלק אחד במים בשעת נפילה, או שלקה בחרסית לאחר נפילה.

ומדמתניתין בתרתי [גמרא קפריך לה. רש"י] ברייתא נמי [גם] בתרתי [הברייתא לעיל "שברה כדו ולא סלקו נפל גמלו ולא העמידו, רבי מאיר מחייב בהזיקן וחכמים אומרים פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. ומודים חכמים לרבי מאיר באבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו שהוא חייב. ומודה רבי מאיר לרבנן במעלה קנקנין על הגג על מנת לנגבן ונפלו ברוח שאינה מצויה והזיקו שהוא פטור", לפי העולה עכשיו גם היא מדברת בתרתי, בהזיק דרך נפילתו ובהזיק לאחר שנח], בשלמא כדו משכחת לה או בשעת נפילה או לאחר נפילה, אלא גמלו בשלמא לאחר נפילה משכחת לה במפקיר נבלתו [וחייב עליה משום בור], אלא בשעת נפילה היכי משכחת לה [איך מוצאים אותה]? [אלא בשעת נפילה היכי איכא למימר [איך יש לומר] נתקל פושע הוא, מה הוא יכול לעשות אם נתקלה בהמתו, דבשלמא נתקל הוא ונשברה כדו איכא למימר איבעי ליה לעיוני ומיזל [נצרך לו להסתכל וללכת. ומכיוון שלא הסתכל הוא פושע], אלא גמלו מי איכא למימר הכי [האם יש לומר כך]. רש"י]
אמר רב אחא כגון דעברה במיא דרך שרעתא דנהרא. [שגדל הנהר וכסה את עין הדרך ופושע הוא בכך, שאילו היה הדרך מגולה לא נתקל גמלו. רש"י]
היכי דמי [איך דומה. באיזה אופן]? אי דאיכא דרכא אחרינא [אם שיש דרך אחרת] פושע הוא [ואין לו דין נתקל. רש"י. כלומר גם מי שסובר שנתקל אנוס, כאן אין לו דין אנוס כיוון שפשע בכך שלא הלך בדרך האחרת], ואי דליכא [שאין] דרכא אחרינא אנוס הוא.
אלא משכחת לה דאתקיל ואתקילה ביה גמלא. [בדרך יבשה הוא נתקל ונפל והגמל נתקל בו ונפל והזיק הגמל דרך הילוך נפילתו. אם אדם הנתקל אנוס, הרי הוא אנוס גם על נפילת הגמל. ואם נתקל פושע, הרי גם נפילת הגמל באה בפשיעתו]

מפקיר נזקיו מאי מתכוין איכא [יש]? אמר רב יוסף במתכוין לזכות בחרסיה [שלא הפקירן חייב. ובשאין מתכוין שוב לזכות בהן פטור דמפקיר נזקיו פטור. רש"י]. וכן אמר רב אשי במתכוין לזכות בחרסיה.

(הסברא הפשוטה שמפקיר נזקיו פטור הוא דווקא אחרי נפילת אונס. שמכיוון שהנפילה היתה באונס לא נחשב שהוא זה שהניח שם את החרס, אלא כאילו הונח מעצמו. ולא הוא כרה בור זה. אם מתכוון לזכות בו, מחמת שהוא שייך לו חייב לסלקו שלא יזיק ומה שלא סילקו נחשב כריית בור. ואם הפקיר כיוון שלא הוא הניחו שם, שאונס אינו כמעשה שלו, וגם אין החרס שלו, אינו חייב לסלקו משם יותר משאר אדם ואין כאן מעשה כריית בור. וכן מפורש בדעת רבי יוחנן לקמן תחילת עמוד ב'.
אמנם דעת התוספות שלפי אביי רבי יהודה פוטר מפקיר נכסיו גם אחרי נפילת פשיעה ואפילו אם הניח שם חרס בכוונה, וכן פטור החופר בור ברשות הרבים. שהתורה לא חייבה אלא בור שיש לו בעלים. וכגון הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו, או חפר בור בחצירו סמוך לרשות הרבים [באופנים אלה הבור קנוי לו ואעפ"כ אינו יכול לומר לניזק שורך ברשותי מאי בעי].
ודייקו כן מהלשון מר סבר מפקיר נכסיו פטור, שמשמע בכל אופן, ועיין שם עוד מה שדייקו בסוגיא כך.
וכן גם דעת רש"י שכתב לעיל בסמוך: "ורבי מאיר סבר מפקיר נזקיו חייב דבור שחייבה עליו תורה בבור ברשות הרבים דהפקר הוא חייבה, ור' יהודה דסבר פטור סבירא ליה דהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו זהו בור האמור בתורה". ומבואר שסובר שלאביי רבי יהודה פוטר אם חפר בור ברשות הרבים כיוון שאינו שלו, ולא רק אחרי נפילת אונס. שחולק על רבי מאיר בכך שמעשה כרייה בלבד אין בו די כדי להחשיב את הבור כממונו המזיק ולייחס אליו את נזק הבור, אלא צריך שיהיה קנוי לו ממש.
ויש לעיין שהרי בשור לא הוא עשה את המזיק והחיוב שלו על השור הוא מכח שהשור קנוי לו. אבל אעפ"כ אם העמיד שור של חבירו על קמת חבירו חייב. וכתבו התוספות שהחיוב משום אב נזיקין של שור, שמכיוון שהוא עשה דינו כבעלים. ולמה לא נאמר גם בחופר בור ברשות הרבים שהוא כמעמיד מזיק על בני רשות הרבים וכיוון שהוא עשה דינו כבעלים)

רבי אלעזר אמר: "בשעת נפילה מחלוקת".
אבל לאחר נפילה מאי, דברי הכל פטור? והא איכא [יש] רבי מאיר דמחייב.
אלא מאי דברי הכל חייב? והא איכא רבנן דפטרי.
אלא מאי "בשעת נפילה" – "אף בשעת נפילה" [מפרש כוונת רבי אלעזר שבא לומר "אף בשעת נפילה מחלוקת"], וקמשמע לן כדאביי.