Archive for the ‘כט ב’ Category

בבא קמא – דף כ"ט עמוד ב'

06/07/2010

ורבי יוחנן אמר "לאחר נפילה מחלוקת".
אבל בשעת נפילה מאי, דברי הכל פטור? והא מדקאמר רבי יוחנן לקמן לא תימא
[תאמר] מתניתין רבי מאיר היא [גבי שני קדרים קאי לקמן בהאי פרקין (דף ל"א א'). רש"י] דאמר נתקל פושע הוא, מכלל דרבי מאיר [ניתן להסיק שרבי מאיר] מחייב.
אלא מאי דברי הכל חייב? והא מדקאמר ר' יוחנן לקמן לא תימא מתניתין רבי מאיר היא דאמר נתקל פושע הוא, מכלל דפטרי רבנן.
אלא הא קא משמע לן
[ר' יוחנן. רש"י] דמפקיר נזקיו דהכא [שכאן] הוא דפטרי רבנן דאנוס הוא, אבל מפקיר נזקיו דעלמא מחייבי. [דמפקיר נזקיו דהכא דתחלתו אונס הוא דפטרי רבנן, אבל מפקיר נזקיו דעלמא כגון שהשליכו מדעת וכגון בור ברשות הרבים מחייבי. והכי קאמר לאחר נפילה מחלוקת, כלומר האי מחלוקת דפליגי רבי מאיר ורבנן בהפקיר נזקיו לאחר נפילה הוא, שתחילתו על ידי נפילה, אבל על ידי השלכה לא פליגי. ולא תידוק מרבי יוחנן דבשעת נפילה לא פליגי. רש"י]

איתמר [נאמר]: מפקיר נזקיו רבי יוחנן ורבי אלעזר, חד [אחד] אמר חייב וחד אמר פטור.
לימא מאן דמחייב
[לומר מי שמחייב] כרבי מאיר ומאן דפטר כרבנן?
אליבא דרבי מאיר כולי עלמא לא פליגי
[דהשתא בהפקיר נזקיו הבא על ידי אונס מתחילה מחייב, כל שכן הפקר שתחילתו ברצון. רש"י], כי פליגי אליבא דרבנן. מאן דפטר כרבנן, ומאן דמחייב אמר לך אנא דאמרי אפילו לרבנן עד כאן לא פטרי רבנן אלא במפקיר נזקיו דהכא משום דאנוס הוא, אבל מפקיר נזקיו דעלמא מחייבי.
תסתיים
[הכוונה שלא נאמר מי אמר איזו דעה, וכעת שואל האם אפשר להוכיח שרבי אלעזר הוא זה שאמר חייב. "תסתיים" היינו שיהיה מסויים מי אמר איזו דעה] דרבי אלעזר הוא דאמר חייב? דאמר רבי אלעזר משום רבי ישמעאל: "שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו ואלו הן בור ברשות הרבים [אלמא סבירא ליה לרבי אלעזר דחיובא דבור ברשות הרבים היא. רש"י] וחמץ משש שעות ולמעלה [אין חמץ ברשותו דאע"ג דאיתיה אסור בהנאה [כלומר אע"פ שהחמץ קיים, מכל מקום מה שנאסר בהנאה גורם שאין לו קניין ממוני בו] ועשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו לעבור עליו בבל יראה ובל ימצא. רש"י]". תסתיים [עונה שאכן הוכחה היא].

(לכאורה היה מקום לומר שכך הוא דין בור, שמעשה הכרייה גורם לייחס אליו את נזק הבור ולחייבו עליו מכח שהוא עשאו. וכך הוא איסור בל יראה חמץ שמה שהחמץ נמצא בתוך ביתו על זה עובר בבל יראה ובל ימצא. אבל מהברייתא משמע שגם בבור וגם בחמץ, גדר האיסור תלוי בכך שהבור והחמץ יהיו דווקא קנויים לו. ואין די בכך שהוא כרה את הבור או שהחמץ מונח ברשות שלו. רק מה שהוא כרה את הבור מחשיב כאילו הבור קנוי לו ומה שהחמץ מונח ברשותו החשיבה תורה כאילו הוא קנוי לו.
אבל באמת בעומק הדבר אין הבחנה גמורה לגבי בור בין מה שהוא חפר לבין מה שהבור קנוי לו. שבאמת עניין של להיות "שלו" אינו תלוי רק בקניין ממוני. שהרי גם ילדים שלו הם "שלו", ואשתו היא "שלו", וחכמה שחשב עליה היא "שלו", וכל יצירה שיצר היא "שלו". ובאשתו שייך גם לשון קניין אע"פ שאינו קניין ממון, וכן בחכמה שייך לשון קנה חכמה, ועל הבורא נאמר קונה שמיים וארץ.
אלא לשון קניין מובנו אחדות בין שני דברים בדרך של אחדות צורה והחומר שנתלבשה בו, או כמו אחדות נפש וגוף. קניין ממוני הוא אחת הדרכים ליצור אחדות כזו. לכן אמרו שעני חשוב כמת, והגוזל פרוטה מעני כאילו את נפשו גוזל, והאריכה תורה בסיפורי האבות בעניין כמה גמלים וחמורים היו להם, ויעקב חזר על פכים קטנים, וצדיקים ממונם חביב עליהם יותר מגופם, כיוון שכעין שמתלבשת הנפש בחומר של הגוף כך היא מתלבשת גם בקניינים הממוניים ויש בריבויים ריבוי חיים ובמיעוטם מיעוט חיים. שחיים הם התלבשות נפש בגוף. וזהו שאמרו גזל ועריות נפשו של אדם חומדת אותן, כיוון שעל ידם היא מתלבשת בחומר יותר ונעשית יותר "יש" ומתרבה מציאותה בעולם.
המחלוקת לגבי בור היא, שאם הוא קנוי לו בקניין ממון ממש יש לו ודאי חיבור איתו להיות מתייחס היזק הבור אליו. אם אינו קנוי לו ורק הוא כרה אותו, וכגון חופר בור ברשות הרבים, מה שהוא חשב ועשה את כריית הבור יש בו סיבה לראות את הבור כבור "שלו", ש"שלו" יכול שיהיה גם בלי קניין ממון, רק אינה חזקה כמו אם היה הבור קנוי לו בקניין ממון. ומי שפוטר את החופר בור ברשות הרבים סובר שאין די בכך שהוא חפר אלא צריך שייכות יותר חזקה שיהיה קנוי לו בקניין ממוני, ומי שמחייב סובר שדי בשייכות שנובעת מכח שהוא חשב ועשה שיהיה כאן בור. וזהו עשאו הכתוב כאילו ברשותו, שהחשיב את מה שהוא חפר כשייכות חזקה דיה להיות הבור "שלו" לגבי דין חיוב עליו)

ומי [והאם] אמר רבי אלעזר הכי [כך], והא אמר רבי אלעזר איפכא [ההיפך], דתנן [לקמן ל' א']: "ההופך את הגלל [זבל המופקר ברשות הרבים והפכו ממקום למקום. רש"י] ברשות הרבים והוזק בהן אחר חייב בנזקו [דקנייה בהגבהה וממונו הוא. רש"י]", ואמר רבי אלעזר לא שנו אלא שנתכוין לזכות בהן [כשהגביהו וחייב משום ממונו. דלאחר שקנייה אע"פ שהניחו שם לא הפקירו אלא נתכוין ליטלו משם לאחר זמן. רש"י] אבל לא נתכוין לזכות בהן [לכשהגביהו. רש"י] פטור [ואע"ג דכרה בור ברשות הרבים כשהפכו ונתקל האדם במקום שזרקו שם, ואם היה במקומו הראשון ולא נתקל בו זה, אלמא לרבי אלעזר בור ברשות הרבים פטור. והוא הדין למפקיר נזקיו, דהא מאן דמחייב [במפקיר נזקיו] מבור ברשות הרבים יליף לה [לומד אותה] שלא היתה שלו מעולם. רש"י]. אלמא [אמור] מפקיר נזקיו פטור?
אמר רב אדא בר אהבה שהחזירה למקומה
[דלא כרה בור והוי כמי שלא נגע בה מעולם דלאו כורה בור הוא. רש"י].

אמר רבינא משל דרב אדא בר אהבה למה הדבר דומה למוצא בור מגולה וכסהו וחזר וגילהו [דפטור. רש"י].
אמר ליה מר זוטרא בריה דרב מרי לרבינא, מי דמי
[האם דומה]? התם [שם. במוצא בור מגולה וכסהו וחזר וגילהו] לא אסתלק להו מעשה ראשון [הבור המזיק הוא מעשהו של הראשון שחפר], הכא [כאן. בהופך את הגלל והחזירה למקומה] אסתלק להו מעשה ראשון [משעה שהסיט את הגלל הסתלקו לגמרי מעשה ראשון, ובהחזרתו עושה בור חדש], הא לא דמי אלא למוצא בור מגולה וטממה [מילא את הבור בעפר] וחזר וחפרה דאסתלקו להו מעשה ראשון וקיימא לה ברשותו [ומחייב. והאי נמי כשהגביהו אסתלקו מעשה ראשון ונסתם הבור וכשחזר והשליכו הוה ליה כורה. רש"י. עיין בסוגיא זו בברכת שמואל המבואר סימן כ"ג דברים נפלאים ויסודיים בעניין מכסה בור, שמצד אחד אינו רק שמירה כמו שמירה על שור, שהרי התורה חייבה על פותח בור של הפקר שהיה כרוי ומכוסה ולא חייבה על מתיר שור של הפקר שהיה קשור ברשות הרבים, ומצד שני אינו ביטול מציאות הבור כמו מילאו בעפר כמבואר כאן].

אלא אמר רב אשי [הא דמוקי רבי אלעזר למתניתין הכא לא נתכוין לזכות בה פטור. רש"י] כשהפכה לפחות משלשה [דמתחילה לא הגביה שלשה הלכך לאו הגבהה היא דכבור פתוח דמי ולא נסתם הבור מעולם, וכיון דלא נתכוין לקנותה דליכא לחיוביה משום ממונו משום כורה בור נמי לא תחייביה. ומיהו היכא דנתכוין לזכות מחייב משום ממונו [ואע"ג שלא הגביה שלושה וכדי שיהיה מעשה קניין צריך הגבהה שלושה] דאיכא למאן דאמר חבטה בהפקר קני בלא הגבהה בפרק הבית והעלייה (בבא מציעא דף קי"ח א'). רש"י. רש"י עירובין י"א ב': "דכל בציר [פחות] משלשה גובה ארעא סמיכתא היא"].

ומאי דוחקיה דרבי אלעזר לאוקמיה [להעמידה] כגון שהפכה לפחות מג' וטעמא דכי נתכוין לזכות בה הא אין מתכוין לזכות בה לא. לוקמה למעלה מג' ואע"ג דלא נתכוין לזכות בה חייב [הואיל וסבירא ליה דמפקיר נזקיו חייב. רש"י]?
אמר רבא מתניתין קשיתיה
[היתה קשה לו] מאי אריא [מה דווקא] "הפך", לתני "הגביה"? אלא שמע מינה כל הפך למטה משלשה הוא.

ומדרבי אלעזר אמר חייב [מפקיר נזקיו] ר' יוחנן אמר פטור. ומי [והאם] אמר רבי יוחנן הכי [כך], והתנן [לקמן ל' א']: המצניע את הקוץ ואת הזכוכית [ברשות הרבים. רש"י], והגודר גדרו בקוצים, וגדר [אבנים] שנפל לרשות הרבים והוזק בהן אחר חייב בנזקו", ואמר רבי יוחנן לא שנו [דגודר בקוצים חייב. רש"י] אלא במפריח [ראש קוצותיה ברשות הרבים דהוי ליה בור ברשות הרבים. רש"י] אבל במצמצם פטור [אבל צמצמן לתוך שלו דהוי ליה בור ברשותו ואע"ג דהפקיר רשותו שהקצהו לרשות הרבים פטור. רש"י. בהכרח מדובר שהפקיר רשותו שאם לא כן יכול לומר לניזק שורך ברשותי מאי בעי ופשיטא שפטור].
מצמצם מאי טעמא פטור לאו משום דהויא ליה בור ברשותו? מכלל דחיובא דבור ברשות הרבים הוא, אלמא מפקיר נזקיו חייב.
[עיין לקמן מ"ט ב' שרבי ישמעאל פוטר בור ברשותו שיכול לומר כי אפקרנא לך רשותי לאו לאחיובי אנא בהזיקא אפקרתיה. ואם פוטר רבי יוחנן בור ברשותו מטעם זה, בהכרח בור שאמרה תורה הוא כשחפר ברשות הרבים והבור הפקר ומפקיר נזקיו חייב]
לא. לעולם אימא לך מפקיר נזקיו פטור [ובור ברשותו חייב], ומצמצם מאי טעמא פטור משום דאתמר עלה אמר רב אחא בריה דרב איקא לפי שאין דרכן של בני אדם להתחכך בכתלים. [וזה שנתחכך והוזק משונה הוא. ומפריח היינו טעמא דחייב שהרי ממונו הוא ולא הפקירן והפריחן למקום מהלך בני אדם. רש"י. אבל הפקיר נזקיו ברשות הרבים פטור]
ומי [והאם] אמר ר' יוחנן הכי [כך. רש"י: דמפקיר נזקיו פטור], והא אמר רבי יוחנן הלכה כסתם משנה. ותנן [לקמן נ' ב']: "החופר בור ברשות הרבים ונפל לתוכו שור או חמור ומת חייב". [אלמא חיובא דבור ברשות הרבים הוא. רש"י]
אלא לעולם רבי יוחנן אמר חייב [מפקיר נזקיו]. ומדרבי יוחנן אמר חייב רבי אלעזר אמר פטור.
והאמר רבי אלעזר משום רבי ישמעאל כו'
["שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו ואלו הן בור ברשות הרבים וחמץ משש שעות ולמעלה", והרי מחייב מפקיר נזקיו]? לא קשיא הא דידיה [זו שלו. שאמר מפקיר נזקיו פטור] הא דרביה [הברייתא בשם רבי ישמעאל שמפקיר נזקיו חייב אמרה בשם רבו והוא אינו סובר כך].